החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סיפור האהבה של המהפנטת

מאת:
מאנגלית: אביגיל בורשטיין | הוצאה: | 2021 | 416 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

אלן היא מהפנטת. כמעט כל מי שהיא מכירה חושב שמהפנטים הם רמאים או סוג של בדרנים, אבל אלן דווקא לוקחת את עצמה לגמרי ברצינות. היא מתגוררת בבית חוף קסום שירשה מסבתה ומקבלת בו את לקוחותיה. החיים שלה טובים, למעט ההיסטוריה שלה עם גברים שמסתכמת — בשורה התחתונה — בלא כלום. אבל עכשיו היא פוגשת את פטריק. הוא אמנם אוהב מוזיקת קאונטרי אבל למעט העניין הקטן הזה הוא נחמד והכי חשוב – נראה שהוא ממש מחבב אותה. אלן אופטימית. היא מתחילה לחשוב שאולי, פטריק הוא האחד.

ואז פטריק אומר שהם צריכים לדבר. אלן כבר מבינה לאן זה הולך, ומתכוננת לרע מכל. אבל הפתעה: פטריק לא רוצה להיפרד ממנה. הוא רק רוצה להתוודות בפניה ולספר שיש לו אקסית שעוקבת אחריו. כל הזמן.

אלן מעט מוטרדת, אבל עוד הרבה יותר מסוקרנת. יש משהו זוהר בגבר שיש לו סטוקרית. זה דווקא מעניין. היא היתה ממש שמחה לפגוש את הסטוקרית הזאת, להכיר איתה.

מה שאלן לא יודעת, הוא שזה כבר קרה.

ליאן מוריארטי היא סופרת אוסטרלית שספריה הקודמים היו לרבי־מכר בארץ ובעולם. בין ספריה המצליחים שראו אור בארץ בהוצאת כנרת זמורה: סודו של הבעל, שקרים קטנים גדולים (עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה בכיכובה של ניקול קידמן) באהבה, בטירוף, באשמה, שלוש משאלות, ועוד.

מקט: 15101294
אלן היא מהפנטת. כמעט כל מי שהיא מכירה חושב שמהפנטים הם רמאים או סוג של בדרנים, אבל אלן דווקא לוקחת […]

פרק 1

כשאנשים חושבים על היפנוזה, הם חושבים על מטוטלות מתנודדות, על ״אתה נהיה מנומנם״ ועל מתנדבים מקרקרים כתרנגולת על הבמה. לפיכך לא מפתיע שרבים מלקוחותיי מתוחים בביקורם הראשון! לאמיתו של דבר, אין בהיפנוזה שום דבר מפחיד או לא טבעי. רוב הסיכויים שכבר התנסיתם ב״מצב דמוי־טראנס״ בחיי היומיום. האם נהגתם פעם למקום מוכר וגיליתם שאינכם זוכרים דבר מהנסיעה? נחשו מה? הייתם בטראנס!

מתוך העלון ״היכרות עם המהפנטת אלן אוֹפַרֶל״

מעולם לא הופנטתי בעבר. אני חייבת להודות שלא האמנתי בזה במיוחד. התוכנית שלי היתה לשכב שם, להעמיד פנים שזה עובד ולהתאפק לא לצחוק.

'רוב האנשים מופתעים מכמה שהם נהנים מזה,' אמרה המהפנטת. היא היתה כל כולה רוך וסבון. בלי איפור או תכשיטים. עורה היה ממורק ושקוף, כאילו היא נוהגת להתרחץ רק במעיינות הרריים. היה לה ריח של סבון אלגום ולוונדר, מאלה שקונים במחיר מופקע בחנויות עבודת יד בעיירות כפריות.

היינו בחדר קטנטן, חמים ומוזר. הוא נבנה לצד הבית כמעין מרפסת סגורה. השטיח — עם הדפס של ורדים ורודים דהויים — היה עבש, אבל החלונות היו מודרניים: קירות כמו באקווריום. החדר היה מוצף אור. כשנכנסתי, הרגשתי כאילו האור שוטף את ראשי כמו רוח פתאומית, והרחתי ריח ספרים ישנים ותה.

עמדנו זו לצד זו, המהפנטת ואני, עם הפנים קרובות לחלון. כשעומדים קרוב כל כך לא רואים את החול שלמטה, רק את הים — יריעת פח חלקה ונוצצת שמשתרעת עד קו האופק התכול. 'אני מרגישה כמו בחרטום ספינה,' אמרתי למהפנטת, שהתמוגגה מההערה ואמרה — בעיניים עגולות נוצצות של מפעילת ילדים — שזה בדיוק מה שהיא תמיד מרגישה.

התיישבנו זו מול זו. אני בכורסת עור ירוקה ורכה. המהפנטת בכיסא עם ריפוד מפוספס אדום־שמנת. בין הכיסאות עמד שולחן קפה נמוך ועליו קופסת ממחטות נייר — יש מי שבוכים כנראה, ממררים בבכי על חייהם הקודמים כאיכרים רעבים ללחם — קנקן מים קרים ששני פלחי לימון עגולים ומושלמים צפו במימיו, שתי כוסות מים גבוהות, קערית כסף עם שוקולדים עטופים בנייר נוצץ ומגש שטוח מכוסה גולות זכוכית צבעוניות.

(פעם היתה לי גולה גדולה ומיושנת, שהיתה של אבא שלי כשהוא היה ילד. הייתי מחזיקה אותה ביד בזמן מבחנים וראיונות עבודה, כדי שתביא לי מזל. איבדתי אותה לפני כמה שנים, יחד עם כל המזל שלי.)

כשהסתכלתי סביבי, ראיתי שהאור משתקף מהאוקיינוס אל הקירות במִנסרות אור מפזזות ומסנוורות. זה היה די מהפנט, למען האמת. המהפנטת ישבה עם ידיים שלובות בחיקה, והרגליים מונחות על הרצפה. נעלי בלרינה שטוחות, גרבונים שחורים, חצאית עם רקמה אתנית־למראה וקרדיגן רפוי בצבע שמנת. היפי אבל אלגנטי. ניו אייג'י אבל קלאסי.

איזה חיים רגועים ויפים היא חיה בוודאי, חשבתי. יושבת בחדר יוצא הדופן הזה מדי יום, נשטפת אור מפזז. בלי אימיילים שממלאים את מסך המחשב. בלי שיחות טלפון מעצבנות שממלאות את הראש. בלי פגישות וגיליונות אלקטרוניים.

יכולתי לחוש באושר שלה. הוא קרן ממנה, מבחיל כמו בושם זול. לא שהיא היתה משתמשת אי־פעם בבושם זול.

קנאה חמוצה מילאה את פי, ולקחתי שוקולד כדי לסלק אותה.

'אה יופי, גם אני אקח לי אחד,' אמרה המהפנטת ופתחה עטיפת שוקולד באחוות בנות חמימה, כאילו היינו חברות ותיקות. זה הסגנון שלה. בטח יש לה מעגל שלם של חברות צחקקניות, תומכות ומקסימות, שמתחבקות בעת פגישה, מתכנסות לערבי צפייה בסקס והעיר הגדולה ומנהלות שיחות טלפון צווחניות על גברים.

היא פתחה מחברת בחיקה ודיברה בפה שהיה מלא שוקולד בצורה חמודה. היא אמרה, 'טוב, לפני שנתחיל, אני אשאל אותך כמה שאלות. אוי, לא הייתי צריכה לקחת את הקרמל. זה נדבק לשיניים.'

לא ציפיתי לכל כך הרבה שאלות.

רוב הזמן עניתי בכנות. השאלות היו תמימות למדי. קצת מגוחכות אפילו. 'במה את עוסקת?' 'מה את עושה כדי להירגע?' 'מה המאכל האהוב עלייך?'

לבסוף המהפנטת נשענה לאחור, חייכה ואמרה, 'עכשיו תספרי לי למה באת לכאן היום.'

מובן שתשובתי לשאלה הזאת לא היתה כנה במאה אחוז.

הוא אמר, 'אני צריך לספר לך משהו.'

הוא הניח את הסכין והמזלג על שולי הצלחת, ועכשיו זקף את הגו ומתח כתפיים לאחור כאילו הוא מוכן סוף־סוף להתמודדות. הוא נראה מפוחד וקצת מבויש.

אלן, שחייכה באותו הרגע, נתקפה כאב חד בבטנה. (חלק ממוחה תיעד את זה: תגובתו הראשונית של גופה. חיבור גוף־נפש־נשמה בפעולה. מרתק.)

חיוכה הפתוח והמאושר קפא בטיפשות על שפתיה.

היא היתה בת שלושים וחמש. היא ידעה מה פירוש הדבר. הגבר הנחמד הזה, מודד הקרקעות העצמאי מהפרוורים, האב החד־הורי שאהב קמפינג וקריקט ומוזיקת קאנטרי, עמד לומר לה משהו שיוציא לה את כל החשק מהדג ברמונדי ברוטב יין לבן. הוא עמד להגיד לה משהו שיהרוס לה את היום וזה היה יום כל כך נחמד והברמונדי היה ממש טעים.

היא הניחה את המזלג בצער.

'מה?' היא שאלה בנימה סקרנית ונעימה, וכל שריר בגופה התקשח כמו לקראת אגרוף. היא תתמודד. זה לא סוף העולם. זה בסך הכול הדייט הרביעי שלהם. היא לא השקיעה בזה יותר מדי. היא בקושי מכירה אותו. הוא אוהב מוזיקת קאנטרי, בשם אלוהים. זה היה צריך להיות תמרור אזהרה מהרגע הראשון. נכון שהערב באמבטיה היא שקעה בכמה חלומות בהקיץ מלאי תקווה, אבל זו מלכודת ידועה של דייטים. היא כבר מעבר לזה, עובדת על ההתאוששות שלה. עד יום רביעי היא תתגבר על זה. חמישי לכל המאוחר. תודה לאל שלא שכבה איתו.

לא היתה לה שליטה במה שעומד להתרחש, רק בתגובה שלה.

לרגע אחד היא ראתה את אמה מרימה עיניים לשמים. אלן, תגידי לי, יקירתי, את באמת מאמינה בשטויות העזרה־העצמית השטחיות האלה שאת פולטת?

האמת שהיא האמינה. מכל הלב. (מאוחר יותר אמה התנצלה על דבריה. 'ייתכן שזה היה מתנשא,' היא אמרה, ואלן העמידה פנים שהיא מתעלפת מתדהמה.)

'בעצם, את מוכנה לסלוח לי רגע?' הוא קם והמפית שלו החליקה לרצפה. הוא הרים אותה בפנים סמוקות והניח אותה בזהירות על השולחן, לצד צלחתו.

היא קמה יחד איתו.

'אני רק…' הוא הצביע לחלק האחורי של המסעדה.

'בסדר,' היא אמרה בנימה מרגיעה.

'מאחור שמאלה, אדוני,' הצביע מלצר בדיסקרטיות לכיוון השירותים.

היא צפתה בו הולך.

פטריק סקוט.

היא בכל מקרה לא אהבה את השם פטריק. שם רכרוכי כזה. שם שמתאים לסַפָּר שלך. חוץ מזה, חבריו הגברים קראו לו ״סקוטי״, וזה… ובכן, חייבים להודות שיחסית לכינוי אוסטרלי־של־החבר'ה זה היה סביר בהחלט.

אם הוא יגמור את זה, זה בהחלט יכאב. עקיצה קטנה אבל דוקרת. אין שום דבר נפלא במיוחד בפטריק סקוט. יש לו פנים רגילות ונעימות (ארוכות, רזות, קו שיער נסוג מעט), גוף רגיל (גובה ממוצע, כתפיים רחבות למדי, אבל רחבות באופן טבעי, לא רחבות של תראו־אותי־אני־מתאמן־בחדר־כושר), עבודה רגילה, חיים רגילים. מה שהיה יוצא דופן הוא כמה שהיא הרגישה בנוח במחיצתו, כמעט מהרגע הראשון, דקות ספורות אחרי שנפגשה איתו לראשונה בבית קפה ריק עד מבוכה. היא הציעה את בית הקפה וגילתה בבעתה שהוא כמעט נטוש, ככה שקולות הדייט־ראשון המתוחים שלהם נשמעו רמים מדי, ושלוש מלצריות מתבגרות משועממות עמדו בחדר בלי שום דבר לעשות, מלבד לצותת לשיחתם המאולצת. הם המתינו לקפוצ'ינו שלהם. הוא שיחק עם שקית סוכר, סובב אותה וטפח בה על השולחן, וכשעיניהם נפגשו הם חייכו זה לזה במעין הסכמה משותפת על מחרידוּתו של המצב ופתאום אלן הרגישה את כל המתח מתאדה מגופה, כמו אחרי נטילת משכך כאבים חזק. היתה לה תחושה משונה שהיא כבר מכירה אותו. שהיא מכירה אותו כבר שנים. אילו היא היתה מאמינה בגלגולים קודמים (והיא לא לא האמינה. בעבודה שלה היא ראתה הכול, מוחה היה פתוח לרווחה לכל מיני אפשרויות משונות), היא היתה אומרת שהם בוודאי נפגשו בעבר.

חמימות מיידית שכזאת קרתה לה לא פעם עם נשים. הו כן, היא היתה כוכב בעולם החברויות הנשיות — אבל מעולם לא עם גבר.

אז כן, היא בקושי הכירה את המודד הנחמד הזה, ששמו פטריק סקוט, אבל זה יכאב אם הוא ייפרד ממנה. בטח יותר מסתם דקירה קטנה.

היא חשבה על מאות, אולי אלפי סיפורי הדחייה ששמעה מלקוחותיה במהלך השנים. 'בישלתי ארוחת ערב מפוארת לשלושה־עשר בני משפחה שלו, ובזמן ששטפתי כלים, הוא הודיע לי שהוא לא אוהב אותי יותר.' 'בילינו חופשה נפלאה בפיג'י, ובדרך הביתה אנחנו שותים שמפניה והיא מודיעה לי שהיא עוזבת את הבית! שמפניה — כאילו זאת סיבה למסיבה!'

אוי, הכאב החשוף שעדיין כירכם את פניהם, אפילו כשתיארו אירוע שקרה לפני שנים. דחייה על ידי מאהב ואפילו מאהב פוטנציאלי היא מכה קשה לילד הפנימי. חרדת נטישה, זיכרונות מפגיעות ישנות, הרגשת נחיתות ותיעוב עצמי, כולם צפים אל פני השטח בסערת רגשות בלתי ניתנת לעצירה.

היא ניסתה להתבונן במצבה באובייקטיביות, כאילו היתה לקוחה, בתקווה שתוכל להישאר מנותקת. זה לא עבד.

מובן שיכול להיות שכל הפאניקה הזאת מיותרת. יכול להיות שפטריק לא מתכוון לזרוק אותה. לא היו סימנים לכך, והיא טובה בקריאת אנשים. מזה היא מתפרנסת, אחרי הכול. כשהיא פתחה לו הערב את הדלת, הוא אמר שהיא נראית ״נפלא״ בפנים שבעות רצון כל כך כאילו קיבל מתנה, והוא לא מסוג החלקלקים המקסימים שמפזרים אוטומטית מחמאות שנשים אוהבות לשמוע. בזמן הארוחה היה הרבה קשר עין, שאת חלקו אפשר להגדיר כ״מתמשך״. היא שמה לב שהוא רוכן קדימה לעברה (אם כי אולי הוא קצת חירש; מדהים כמה גברים הם קצת חירשים — היא ידעה על כך הודות לדייטים ולעבודה).

היא הרגישה ששפת הגוף שלהם וקצב הנשימה מתואמים, ולא מפני שחיקתה אותו, לפחות לא במודע, כפי שהיתה עושה עם לקוח.

לא היו שתיקות מביכות או רגעים לא נוחים. הוא גילה עניין מכובד בטיפול־בהיפנוזה. הוא לא אמר, 'תדגימי לי! תגרמי לי לקרקר כמו תרנגולת!' הוא לא נחר בבוז או גרוע מזה, אמר בנימת התנשאות קלה שהוא לא בעניין של ״רפואה אלטרנטיבית״. הוא לא אמר, 'צריך הכשרה בשביל דבר כזה?' או 'יש בזה כסף?' הוא לא נראה מבוהל. היא יצאה עם כמה גברים שנראו ממש מבוהלים מזה שהיא תהפנט אותם בלי ידיעתם. הוא נראה סקרן ותו לא.

חוץ מזה, לפני כמה דקות הוא הראה לה תמונות של הבן שלו! בן מתוק, בלונדיני, צנום, בן שמונה: על סקטבורד, מנגן בטרומבון בתזמורת בית הספר, בדיג עם אבא שלו. הוא בטח לא היה מראה לה את התמונות אם כבר גמר בלבו שזה לא יעבוד.

אלא אם כן ההחלטה פגעה בו כמכת ברק. עכשיו שהיא חשבה על זה, הדרך שבה הניח את הסכין והמזלג לפני ההכרזה היתה די פתאומית. עיניו ננעצו מעבר לכתפה, כאילו הבחין בבת אחת בעתיד אחר באופק. היא היתה באמצע משפט, לכל הרוחות. (היא סיפרה לו על לקוחה אובססיבית לג'ניפר לופז. למען האמת, הלקוחה היתה אובססיבית לג'ון טרבולטה, אבל היא תמיד שינתה פרטים מטעמי דיסקרטיות. והסיפור היה יותר מצחיק עם ג'ניפר לופז.)

הוא נראה כל כך עצוב. גם אם הוא לא עומד לזרוק אותה, הוא בהחלט עומד לספר לה משהו לא נעים או לא מקובל.

אולי הוא שיקר בקשר לזה שהוא אלמן. בעצם הוא עדיין נשוי וחי עם אשתו, אם כי הם ישנים בחדרים נפרדים.

הוא לא באמת מודד קרקעות. הוא מאפיונר. עכשיו האף־בי־איי ירדפו אחריה ויתעקשו להצמיד לה מכשיר האזנה. גופתה לא תתגלה לעולם. (בקיץ שעבר היא צפתה בכל עונות הסופרנוס בדי־וי־די.)

או שהוא חולה במחלה סופנית. זה יהיה נורא, אבל לפחות לא מעליב.

יהיה מה שיהיה, היתה לה תחושה שההרגשה שטופת השמש שהיא חשה כל היום תיעלם כלא היתה.

היא לגמה ארוכות מהיין וזקפה את ראשה כדי לראות אם הוא חוזר מהשירותים. לא. אלוהים ישמור, זה לוקח לו הרבה זמן. האם הוא התיז מים על פניו ועכשיו הוא עומד מול מראת השירותים ונועץ מבט בעיניו, כשידיו לופתות את הכיור והוא נושם בכבדות?

הוא פושע נמלט.

גם היא התחילה להתנשף מעט.

יותר מדי דמיון, שלא עוזר לאף אחד, כתבה לה גברת פַּסקוֹ בתעודה של כיתה ח'.

היא הסתכלה סביבה. הסועדים האחרים היו שקועים בשיחותיהם, סכינים ומזלגות נקשו בעדינות בצלחות, מדי פעם פרץ מישהו בצחוק לא פרוע מדי. איש לא הסתכל על האישה שישבה מול הכיסא הריק.

יש לה זמן? זה באמת נחוץ? כן.

היא הזדקפה בכיסא ופרשה את כפות הידיים על הירכיים. היא עצמה עיניים, שאפה דרך האף ונשפה דרך הפה. בכל נשימה היא דמיינה את גופה מתמלא באור זהוב מלא עוצמה. האור העניק לה כוח ואנרגיה. האור הציף את כפות רגליה, רגליה, בטנה, זרועותיה ולבסוף, ווש, הסתחרר בתוך ראשה, כך שכל מה שראתה היה בוהק זהוב, כאילו היא מביטה ישירות בשמש, ולרגע אחד היא הרגישה כאילו היא מרחפת סנטימטרים ספורים מעל כיסאה.

אני אהיה בסדר. שום דבר שהוא יאמר לא ייגע בליבה שלי. אני אתמודד. בספירה עד שלוש. אחת… שתיים…

היא פקחה עיניים, רעננה ומלאת מרץ. היא הסתכלה סביבה. איש לא נעץ בה מבט. היא אמנם ידעה כמובן שלא באמת ריחפה מעל כיסאה בעודה זוהרת כמו נורה, אבל לפעמים ההרגשה היתה כל כך אמיתית ומדהימה, שהתקשתה להאמין שלא היה לה ביטוי מוחשי כלשהו.

היפנוזה עצמית היא כלי כה נפלא. היא תמיד זיהתה מתי סטודנט או לקוח הפנימו את זה באמת. הם היו המומים ממה שמוחם מסוגל להשיג. בפעם הראשונה שהיא חשה את תחושת הריחוף היא הרגישה כאילו למדה לעוף. אילו רק היתה יכולה ללמד מתבגרים היפנוזה עצמית, היא היתה עשויה למחוק את בעיית הסמים.

פטריק עדיין לא חזר. היא הסתכלה על האוכל שמולה. חבל לבזבז. מלצר שפסע לצדה נעצר ומילא לה מחדש את כוס היין. יין טוב, דג טוב. חבל שאין לה ספר.

היא חשבה על היום שלה.

עד לרגע שפטריק הניח את הסכין והמזלג זה היה יום מעולה. מושלם אפילו.

היא ישנה שינה עמוקה ונטולת חלומות על רקע מקצב הגשם הדופק על הגג, והתעוררה מאוחר כששמש מאירה את פניה. הדבר הראשון שראתה כשפקחה עיניים היה הענף שתלתה מהתקרה, כדי שיזכיר לה את סוּטרת המיינדפולנס הבודהיסטית. אחר כך היא שאפה ונשפה שלוש נשימות עדינות בעודה שומרת על ״חצי חיוך״.

(היא הצטערה שסיפרה על התרגול לחברתה ג'וליה, שביקשה מאלן להדגים לה חצי חיוך. כשאלן נעתרה לבסוף, אחרי הפצרות רבות, ג'וליה היטלטלה מרוב צחוק במשך עשר דקות תמימות.)

כשהיא קמה מהמיטה, היו הזגוגיות קפואות מתחת לאצבעותיה, אבל המערכת החדשה לחימום בגז שסבא וסבתא שלה התקינו לפני מותם (בזכות כרטיס הלוטו הזוכה של דודה־רבתא מרי!), הפך את הבית לבועה מפנקת. לארוחת בוקר היא אכלה דייסה עם סוכר חום, כשברקע נשמעות חדשות אֵי־בי־סי, שהיו קצביות ועוקצניות. מגיפת השפעת האחרונה כנראה לא היתה מגיפה אחרי הכול. (אמא שלה, שהיא רופאה, טענה את זה כל הזמן.) פעוט נעדר נמצא בריא ושלם. רצח כנופיות התברר כריב משפחתי. השערורייה הפוליטית האחרונה גוועה בקול ענות חלושה. התנועה בכבישים זורמת. צפויות רוחות דרום־מערביות קלות. לשם שינוי העולם נראה בר־ניהול.

אחרי ארוחת הבוקר היא יצאה להליכה על החוף, מכורבלת בבגדים חמים, וחזרה משולהבת וסתורת שיער מהרוח, מלקקת מלח משפתיה.

היו לה ארבע פגישות באותו יום. היה לה מפגש אחרון עם גבר שרצה להתגבר על פחד מטיסה, כדי שיוכל לקחת את אשתו לצרפת לרגל יום נישואיהם הארבעים. לפני שהלך, הוא לחץ את ידה נמרצות והבטיח לשלוח לה גלויה מצרפת. היא גם פגשה שני לקוחות חדשים. הראשונה היתה אישה שסבלה בארבע השנים האחרונות מכאב לא מוסבר ברגל ופגשה אינספור רופאים, פיזיותרפיסטים וכירופרקטים שהיו חסרי אונים. השנייה היתה אישה שהבטיחה לארוסהּ שתפסיק לעשן עד חתונתם. שני המפגשים התנהלו היטב.

המפגש האחרון היה עם לקוחה שמן הסתם לא תהיה אחד מסיפורי ההצלחה שלה. היא התקשתה לשים את האצבע על מה שמרי־קייט באמת רוצה להשיג באמצעות היפנוזה, אבל זו סירבה לעבור למישהו אחר והתעקשה שהיא רוצה להמשיך בטיפול. אלן החליטה שלא תנסה שום דבר מסובך ועשתה מפגש רגיעה פשוט. היא קראה לזה ״עיסוי הנשמה״. בסוף הטיפול מרי־קייט אמרה שהנשמה שלה מרגישה בדיוק כמו מקודם, תודה רבה, אבל זאת מרי־קייט.

אחרי שמרי־קייט הסתלקה בצעדים כבדים, אלן ניקתה את הבית, כשהיא מקפידה להשאיר כמה חפצים מפוזרים פה ושם, כדי שלא ייראה כאילו ניקתה, אלא כאילו היא מסודרת מטבעה. היא שקלה להוריד כמה ציטוטים בודהיסטיים שכתבה על פתקים סגלגלים דביקים והדביקה ברחבי הבית. ג'ון, החבר שלה לשעבר, צחק עליהם כל כך — הוא היה עומד מול המקרר ומקריא אותם בקול דבילי. אבל הסתרת האני האמיתי היא לא הדרך הנכונה להתחיל קשר פוטנציאלי, נכון?

היא גם החליפה מצעים לסדינים הכי יפים ופריכים שלה. מן הסתם, הגיע הזמן לשכב איתו. נכון, זה קצת קר, אבל ככה זה כשאת בת שלושים פלוס בעולם הדייטינג. זה כבר לא פרחים ולבבות. הם לא בני שש־עשרה. הם לא דתיים. הם נפגשו באינטרנט, באתר היכרויות. לפיכך הכול גלוי וברור. שניהם מחפשים קשר ארוך טווח. הם סימנו וי בשדה המתאים.

היו כמה נשיקות (נחמדות למדי), ועכשיו הגיע הזמן לסקס. היא חיה בפרישות כבר שנה כמעט, ואלן אוהבת סקס. זה הפתיע כמה גברים, שבהתחלה ראו בה ככל הנראה יצור שמיימי, תמים ומתוק. זה לא הפריע לה. היא אפילו השתעשעה עם זה מעט. אבל זה פשוט לא היה נכון.

(היא גם אהבה סרטי אימה וקפה וסטייק מדיום־רייר. הרבה אנשים היו משוכנעים שהיא צמחונית, וליתר דיוק, שהיא אמורה להיות צמחונית חובבת חליטות, ואפילו הרחיקו לכת והכינו לה מנות מיוחדות והתעקשו שהם ״זוכרים בבירור״ שהיא אמרה להם שהיא לא אוכלת בשר.)

היא השקיעה זמן רב בהכנות לקראת הערב: אמבט ארוך ומהביל עם כוס יין ודיסק של Violent Femmes. הנגינה והקולות הצרודים של הלהקה עמדו בניגוד גמור לנעימות השלוות, המצטלצלות ומבעבעות שהיא השמיעה כל היום, והיו כמו דלי מים צוננים על ראשה. ה־Violent Femmes הזכירו לה את שנות השמונים, את גיל ההתבגרות ואת ההרגשה טעונת ההורמונים והציפייה. כשפטריק נקש בדלת, מצב הרוח שלה היה מרומם עד כדי כך שגבל בהזיה, ובראשה חלפה המחשבה, את הולכת ליפול.

היא הדפה את המחשבה. ועכשיו… אני צריך לספר לך משהו.

היא הניחה את המזלג. איפה האיש הזה? אחד המלצרים העיף בה מבט זהיר, מנסה בבירור להחליט אם להציע את עזרתו.

היא הסתכלה על המנה האכולה למחצה של פטריק. הוא הזמין בטן חזיר. בחירה גרועה, לדעתה, אבל היא לא הכירה אותו מספיק כדי להקניט אותו בעניין. בטן חזיר! זה נשמע דוחה, ועכשיו זה נראה כמו חתיכת שומן קרושה וקרה.

אם הוא מסוג הגברים שמזמינים מנות סותמות־עורקים כאלה כל הזמן, אולי הוא צנח בשירותים ומת מהתקף לב? אולי היא צריכה לשלוח את המלצר עם המבטים המודאגים לברר? אבל מה אם המנה סתם עשתה לו כאב בטן? זאת תהיה השפלה. אותה, על כל פנים, זה היה משפיל. אולי לגברים לא אכפת.

האמת שהיא זקנה מדי לחרדות דייטינג שכאלה. היא אמורה להיות בבית ולאפות עוגות, או מה שזה לא יהיה שעושים הורים לתלמידי בית ספר יסודי בערבים שלהם.

היא זקפה שוב את ראשה וראתה אותו צועד בחזרה לעברה. הוא נראה נסער, כאילו זה עתה נחלץ מתאונה קלה, ועם זאת היתה לו הבעת ״הגיע הזמן״, כאילו נתפס בשוד בנק והוא יוצא החוצה עם ידיים מורמות.

הוא התיישב מולה והניח את המפית בחזרה בחיקו. הוא הרים את הסכין והמזלג, הסתכל על בטן החזיר, נאנח והניח אותם בחזרה.

'את בטח חושבת שאני פסיכי,' הוא אמר.

'תשמע, אני די סקרנית!' אמרה אלן ונשמעה כמו גברת עליזה בגיל העמידה.

'קיוויתי שלא אצטרך לספר לך את זה עד ש… אבל אז הבנתי שאיאלץ לספר לך הערב.'

'קח כמה זמן שאתה צריך.' עכשיו היא דיברה בקול השלֵו, המתנגן מעט, שבו דיברה עם לקוחותיה. 'אני בטוחה שאני אהיה בסדר — לא משנה במה מדובר.'

'זה לא משהו נורא!' הזדרז פטריק לומר. 'זה יותר מביך מכל דבר אחר. זה פשוט ש… אוקיי, אני אגיד את זה וזהו.'

הוא השתתק וחייך חיוך טיפשי.

'יש לי סטוקרית.'

ברגע הראשון לא הבינה אלן למה הוא מתכוון. נדמה כאילו האנגלית הפכה לשפה זרה שיש לתרגם את מילותיה.

יש לי סטוקרית.

לבסוף היא אמרה, 'יש לך סטוקרית?'

'היא עוקבת אחריי בשלוש השנים האחרונות. זאת חברה שלי לשעבר. לפעמים היא נעלמת לתקופה, אבל אז היא חוזרת נקמנית מתמיד.'

הקלה מפוארת שטפה את אלן. עכשיו שהוא לא זרק אותה, התברר לה פתאום כמה היא בעצם מחבבת אותו, כמה היא קיוותה שזה יעבוד, ואיך הניחה למילים ״אני מסוגלת להתאהב בו״ לחלוף במוחה בזמן מריחת המסקרה. הסיבה למצב הרוח המרומם על סף ההזיה לא היתה מזג האוויר או הדייסה או מערכת החימום החדשה או החדשות. זה היה בגללו.

אקסית סטוקרית זה בסדר!

זה מעניין.

אם כי, לעקוב אחרי מישהו…

היא דמיינה פתקים כתובים באותיות גזורות ממגזינים ומעיתונים. הודעות כתובות בדם על הקיר. מעריצים מטורפים שמחכים מחוץ לבתים של סלבריטאים. בעלים־לשעבר אלימים יורים בנשותיהם.

אבל מי עוקב אחרי מודד קרקעות? (למרות שיש לו קו לסת מקסים במיוחד.)

'כשאתה אומר סטוקרית, מה היא עושה בדיוק? היא אלימה?'

'לא.' פטריק נראה כאילו מאלצים אותו לענות על סדרת שאלות רפואיות אישיות במיוחד. 'זה אף פעם לא אלימות פיזית. מדי פעם היא צועקת. מעליבה קצת. היא מתקשרת באמצע הלילה, שולחת לי מכתבים, אימיילים, מסרונים, אבל בעיקר היא פשוט שם. היא נמצאת בכל מקום שאני הולך אליו.'

'כלומר היא עוקבת אחריך?'

'כן. לכל מקום.'

'אלוהים ישמור, זה בטח נורא בשבילך!' הגברת בגיל העמידה צצה שוב. 'הודעת למשטרה?'

הוא נרתע כמו מפני זיכרון לא נעים. 'כן. פעם אחת. דיברתי עם שוטרת. אני לא יודע אם היא — תקשיבי, היא אמרה את כל הדברים הנכונים, ואני פשוט הרגשתי כמו דביל חלשלוש. היא הציעה שאני אנהל יומן שבו אכתוב את כל מה שהיא עושה, וזה מה שעשיתי. היא אמרה שאפשר להוציא צו הרחקה נגדה, אז שקלתי לעשות את זה, אבל כשסיפרתי לאקסית שלי שהלכתי למשטרה, היא אמרה שאם אני אתקדם עם זה, היא תגיד להם שאני מטריד אותה ושהרבצתי לה — אני הרי הגבר, אז למי הם יאמינו? לה, כמובן. אז נסוגתי מיד. אני פשוט מקווה שהיא תפסיק. והשנים עוברות. אני לא מאמין שזה נמשך כל כך הרבה זמן.'

'זה בטח…' אלן עמדה לומר ״מפחיד״, אבל זה עלול להעליב אותו. היא האמינה שהאגו הגברי שברירי כקליפת ביצה. היא אמרה במקום זה, ״מלחיץ״. היא לא הצליחה למחוק את נימת האושר מקולה.

'בהתחלה נתתי לזה להשפיע עליי,' הוא אמר. 'אבל עכשיו אני איכשהו חי עם זה. ככה החיים שלי מתנהלים. אבל זה קשה עם מערכות יחסים חדשות. יש נשים שנבהלות מזה. חלקן אומרות בהתחלה שזה לא מפריע להן, אבל בהמשך הן לא מצליחות להתמודד עם זה.'

'אני יכולה להתמודד עם זה,' מיהרה אלן לומר, כאילו זה ראיון עבודה והיא עומדת על כך שהיא מתאימה לאתגר. כששמעה על חולשות של חברות לשעבר, תמיד התעורר בה דחף תחרותי להוכיח שהיא טובה יותר.

היא לגמה במבוכה מהיין. היא הניחה את הקלפים שלה על השולחן. במילים אחרות היא אמרה: אני רוצה מערכת יחסים איתך.

היא העמידה פנים שהיא מביטה בזעף בכוס שלה, כאילו היא עומדת לזלזל באיכות היין, וכשלבסוף הרימה את המבט, פטריק חייך אליה. חיוך גדול, מכווץ עיניים, של שביעות רצון מזוקקת. הוא שלח יד מעבר לשולחן ותפס את ידה.

'אני מקווה שתוכלי,' הוא אמר. 'כי אני מרגיש ממש טוב בקשר לזה. כלומר, בקשר אלינו. לאפשרות של שנינו.'

'האפשרות של שנינו,' חזרה אלן על דבריו, מתענגת על המילים ועל התחושה של ידו. זה כזה קשקוש שהכול קר ויגע כשאת בת שלושים פלוס. מגע ידו הציף את דמה באנדורפינים. היא אמנם ידעה הכול על מדע האהבה, על כך שמוחה נשטף כרגע ״כימיקלים של אהבה״ (נוראדרנלין, סרוטונין ודופמין), אבל זה קרה לה כמו לכל אחד אחר.

אז הקלפים של שניהם היו מונחים עכשיו על השולחן.

'מה גרם לך לספר לי הערב?' שאלה אלן. אגודלו שירטט מעגלים בכף ידה. עוגה עוגה עוגה במעגל נחוגה. 'על הסטוקרית שלך?'

אגודלו נעצר.

'ראיתי אותה,' הוא אמר.

'ראית אותה!' עיניה של אלן זינקו מצדה האחד של המסעדה לצדה השני. 'כלומר, כאן?'

'היא ישבה בשולחן מתחת לחלון.' הוא סימן בסנטרו מעבר לכתפה של אלן. היא רצתה להסתובב, אבל פטריק אמר, 'אל תדאגי, היא כבר הלכה.'

'מה היא עשתה? סתם… הסתכלה עלינו?'

אלן היתה מודעת לכך שלבה האיץ. היא לא ידעה מה היא מרגישה בדיוק: בהלה, אולי קצת התרגשות.

'היא שלחה מסרונים,' אמר פטריק בלאות.

'מסרונים לך?'

'סביר להניח. כיביתי את הטלפון.'

'מעניין אותך לראות מה היא כתבה?' את אלן עניין לראות מה היא כתבה.

'לא במיוחד,' אמר פטריק. 'האמת שממש לא.'

'מתי היא הלכה?' אילו אלן היתה יודעת מוקדם יותר, היא היתה יכולה לראות אותה.

'כשקמתי ללכת לשירותים היא עקבה אחריי. דיברנו קצת במסדרון. בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן. היא אמרה שהיא בדיוק הולכת וזה מה שעשתה, תודה לאל.'

היא כנראה חלפה ממש ליד אלן! אלן פישפשה בזיכרונה אחר אישה צועדת לידה, אבל לשווא. זה בטח קרה בזמן ההיפנוזה העצמית, לעזאזל.

'מה היא אמרה?'

'יש לה הצגה עלובה קבועה, כאילו נפגשנו במקרה. את בטח מדמיינת אותה כמו קבצנית, נכון? עם שיער משוגע, אבל היא נראית כל כך נורמלית, כל כך מאוזנת. זה גורם לי לפקפק בעצמי, כאילו אני מדמיין את כל זה. היא אשת קריירה מצליחה. מכבדים אותה. היית מאמינה? אני תמיד תוהה מה החברים שלה לעבודה היו חושבים עליה אם הם היו יודעים מה היא עושה בזמנה הפנוי. בכל מקרה… אולי נדבר על משהו יותר נעים? איך הדג שלך?'

אתה צוחק? לא היה בעולם נושא שאלן רצתה לדבר עליו יותר. היא רצתה לדעת כל פרט. היא רצתה להבין מה עובר בראשה של האישה הזאת. היא בדרך כלל הבינה את זווית הראייה הנשית בכל מצב נתון. היא היתה בת של בנות. היא אהבה נשים. הגברים הם אלה שלעתים קרובות עוררו בה השתוממות. אבל מישהי שעוקבת אחרי האקס שלה שלוש שנים? היא פסיכופתית? הוא התנהג אליה לא יפה? היא עדיין מאוהבת בו? איך היא מצדיקה את ההתנהגות הזאת לעצמה?

'הדג היה נהדר,' אמרה אלן. היא ניסתה לחנוק את החמדנות לפרטים נוספים. זה היה לא יאה, כשברור שזה מרכיב מטריד בחייו של האיש. היא ידעה שזה אחד החסרונות שלה: סקרנות פראית באשר לחייהם הפרטיים של אחרים.

'מי שומר על הבן שלך הערב?' היא שאלה כדי לעזור לו לשנות נושא.

'אמא שלי,' אמר פטריק. פניו התרככו. 'ג'ק משוגע על סבתא שלו.'

אחר כך הוא מיצמץ, הציץ בשעונו ואמר, 'האמת שהבטחתי להתקשר אליו להגיד לילה טוב. הוא לא הרגיש כל כך טוב כשיצאתי. מפריע לך?' הוא שלף את הסלולרי מהכיס.

'ברור שלא.'

'אני בדרך כלל לא מתקשר אליו כשאני יוצא,' הוא אמר והדליק את הטלפון. 'הוא כבר ילד די עצמאי. יש לו חיים משלו.'

'זה בסדר.'

'הוא פשוט חטף צינון רציני שהפך לדלקת ריאות. הוא לוקח אנטיביוטיקה.'

'זה בסדר גמור.' היא רצתה לשמוע אותו מדבר עם הבן שלו.

הטלפון ציפצף שוב ושוב.

פטריק הזדעף. 'מסרונים.'

'מה… הסטוקרית שלך?' אלן ניסתה לא להביט בלהיטות רבה מדי בטלפון המצפצף.

הוא בחן את המסך.

'כן. בדרך כלל אני לא טורח לקרוא אותם לפני שאני מוחק.'

'אני מבינה.' היא לא הצליחה להתאפק. 'מפני שהם נבזיים מדי?'

'לפעמים. בדרך כלל הם פשוט פתטיים.' היא צפתה בפניו כשקרא את המסרונים ולחץ על כפתורים באגודלו. הוא חייך באירוניה, כמו בזמן החלפת עקיצות עם יריב. הוא גילגל עיניים. נגס קלות בקצה השפה.

'רוצה לקרוא?' הוא הושיט לה את הטלפון.

'בטח,' אמרה אלן באגביות. היא רכנה קדימה וקראה בזמן שהוא דיפדף בשבילה בין ההודעות.

איזה קטע שאתה כאן! אני בשולחן מתחת לחלון.

אתה נראה טוב בחולצה הזאת.

הזמנת בטן חזיר? מה חשבת?

היא יפה. אתם נראים טוב ביחד. נשיקות ס

אלן נסוגה.

'מצטער,' אמר פטריק. 'לא הייתי צריך להראות לך את האחרון. אני מבטיח לך שאת לא, את יודעת, בסכנה או משהו כזה.'

'לא, לא, זה בסדר.' היא הינהנה אל הטלפון. 'תמשיך.'

היה כיף להיתקל בך הערב. אולי ניפגש לקפה בקרוב?

אני אוהבת אותך. אני שונאת אותך. אני אוהבת אותך. אני שונאת אותך. לא, אני בפירוש שונאת אותך.

אלן נשענה לאחור.

'מה דעתך המקצועית?' שאל פטריק. 'מטורפת עם קבלות, לא? תזכרי שהקשר שלנו נגמר לפני שלוש שנים.'

'כמה זמן יצאתם?'

'שנתיים. בעצם, שלוש שנים. היא היתה הקשר הראשון שלי אחרי שאשתי מתה.'

היא רצתה לשאול איך זה נגמר, אבל במקום זה אמרה, 'למה שלא תחליף מספר טלפון וזהו?'

'בהתחלה החלפתי כל הזמן, אבל אין טעם. אני עצמאי, אני צריך שאנשים יוכלו להשיג אותי. הֵיי, כדאי שאתקשר לבן שלי. זה לא ייקח לי הרבה זמן.'

אלן צפתה בו מחייג מספר ומצמיד את הטלפון לאוזן.

'הֵיי חבר, זה אני. איך אתה מרגיש?… מה הזמנתי? אה, בטן חזיר.'

הוא השפיל מבט נוגה אל הצלחת. 'כן, זה לא היה טעים במיוחד. אבל איך אתה מרגיש? אתה בסדר? לקחת את האנטיביוטיקה? מה סבתא עושה? ברצינות? יופי. כן. אוקיי. טוב, אם תספר לי בזריזות.'

הוא הפסיק לדבר והקשיב. עיניו פגשו בעיניה של אלן והוא קרץ קריצה זריזה.

'מה אתה אומר? טוב, כן, בסדר. הר געש? בצניחה? וואו.'

הוא המשיך להקשיב כשאצבעותיו מתופפות על מפת השולחן.

אלן הביטה בידו. יד מקסימה. ציפורניים גדולות ורבועות.

'טוב, חבר. תקשיב, תצטרך לספר לי את ההמשך מחר. אני מתנהג ממש בגסות ל… חברה שלי. אוקיי. נתראה בבוקר. ופל אמריקאי, כמובן. כן, ברור. לילה טוב, ילדון. אני אוהב אותך.'

הוא ניתק, כיבה את הטלפון והחזיר אותו לכיס.

'מצטער,' הוא אמר. 'הוא רצה לספר לי על סרט שראה בפרטי פרטים. הוא ירש את זה ממני, לצערי.'

'ברצינות,' אמרה אלן.

עונג עז שטף את הצד האחורי של גולגולתה. היא אהבה את הדרך שבה דיבר עם בנו, כל כך נינוח ומצחיק וגברי ואוהב. היא אהבה את זה שהם יאכלו ופל אמריקאי מחר בבוקר. (הוא אוהב ופל אמריקאי!) היא אהבה את זה שהוא אמר ״אני אוהב אותך״ בלי שום מבוכה.

מלצר לקח את צלחותיהם, מאזן אותן על האמה. 'היתה בעיה עם בטן החזיר, אדוני?'

'לא היתה בעיה.' פטריק חייך אליו. 'פשוט לא הייתי רעב כמו שחשבתי.'

'אפשר לפתות אתכם עם תפריט הקינוחים? קפה אולי?'

פטריק הביט באלן והרים גבה.

'לא, תודה,' היא אמרה.

'רק החשבון בבקשה,' אמר פטריק.

אלן הביטה בשעונה. השעה היתה רק עשר. 'יש לי שוקולדים טעימים בבית,' היא אמרה. 'אם בא לך לשתות קפה אצלי. אם יש לך זמן.'

'יש לי זמן,' אמר פטריק ועיניו פגשו בעיניה.

ברור שהם לא טרחו לשתות קפה או לאכול שוקולד. כשהתעלסו לראשונה על הסדינים הנקיים, התחיל פתאום גשם חזק להצליף בגג, ואלן חשבה להרף עין על הסטוקרית של פטריק ותהתה איפה היא עכשיו. היא דמיינה אותה עומדת מתחת לפנס הרחוב בגשם, בלי מטרייה, טיפות גשם צונחות על פניה החיוורות והמעונות (והיפות?), אבל אז התמלאה כל פינה במוחה בתחושות העזות של מאהב חדש, והיא שכחה אותה כליל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפור האהבה של המהפנטת”