פרק 1:
קאם

לדעתי, אין כמעט דבר טוב יותר מרשימה טובה. למחוק משהו מהרשימה זו כנראה ההרגשה הכי טובה בעולם, והיום, הרשימה שלי הייתה אמורה להיות פשוטה — חסרת מחשבה, אפילו — כי בפעם הראשונה מזה מי יודע כמה זמן, הייתה בה משימה אחת: להתחתן.

עשיתי כל מה שהייתי צריכה לעשות. הוצאתי רישיון נישואים, הגעתי לכנסייה, ולבשתי את שמלת הכלה המפוארת שאימי בחרה. זה היה אמור להיות פשוט ולעניין — לצעוד במעבר בכנסייה, להקשיב לנדרים הנדושים שביקשנו מעורך הטקס להשתמש בהם, ולשתול נשיקה על פיו של הארוס שלי.

אז למה ישבתי בבר הכי מפוקפק בוויומינג ושתיתי וודקה נקייה לבושה בשמלת הכלה שלי?

בדיוק כמו בכל פרויקט גדול, כדי להתחתן נדרש יותר מאדם אחד. אבל פרויקטים קבוצתיים מעולם לא היו הצד החזק שלי. לא אהבתי להפקיד את גורלי בידי אחרים, אבל היום חשבתי שאהיה בסדר. כמה נזק יכול אדם אחד לעשות כשהמטלה פשוטה?

הרבה נזק, מתברר. כי אם רק אחד מאנשי המפתח לא מגיע לחתונה, כל העסק הולך לעזאזל.

ובכן, החתן שלי לא הגיע לחתונה, וכל העסק הלך לעזאזל.

חשבתי על הפתק שהוא השאיר לי — כמה אצילי מצידו — והרמתי את כוס הוודקה ללגימה עמוקה.

קמיל,

אני מצטער. לא יכולתי לעשות את זה.

גרהאם

התעלמתי מהמבטים של שאר הלקוחות ב'דווילז בּוט' שננעצו בחלק האחורי של ראשי, כשהם תוהים למה קמיל המסכנה יושבת בבר בשמלת כלה כשהיא אמורה להתחתן.

הרגשתי את האלכוהול שורף במורד גרוני. לגמתי עוד לגימה. ועוד אחת. הוא לא יכול היה לעשות את זה? כל הדבר הזה היה הרעיון שלו. הוא זה שאמר שיהיה בסדר, שנהיה הכי מאושרים שאפשר להיות.

ואז הוא לא הופיע.

הוא אפילו לא הזהיר אותי, רק השאיר לי פתק על השולחן בחדר ההלבשה. בדיוק כשקראתי אותו, אמוס ריידר דפק על הדלת. אמוס היה הסבא של הבת שלי, ריילי, אבל הוא גם היה הדבר הכי קרוב שהיה לי לדמות אב אוהבת ויציבה. במקור, ביקשתי ממנו שילווה אותי לאורך המעבר, אבל אבי האמיתי לא בדיוק היה מרוצה מכך, אז הוא עשה את מה שהוא בדרך כלל עושה: איים לעשות סצנה, לקחת את הירושה שלי ושל בתי, לבטל את קרן הנאמנות שלה — דברים כאלה.

אז נכנעתי. תמיד נכנעתי.

אבל כשנזקקתי למישהו, אבי לא היה בסביבה. אמוס, לעומת זאת, תמיד היה שם ברגעים החשובים. מאז היום שבו גאס, הבן שלו, סיפר לו שאני בהיריון, אמוס התייחס אליי כמו לבת נוספת.

הוא בילה איתי את בוקר החתונה כי ביקשתי ממנו. אמוס היה מסוג האנשים שטוב שהם בסביבה כשאת מפחדת שהעצבים עלולים להשתלט עלייך. הוא היה רגוע וחזק ויציב — כמו נהר, גאס נהג לומר. כשניגשתי לבחינת הסף של לשכת עורכי הדין הייתי שמחה לראות אותו יושב לידי — אין לי ספק שאז הייתי עוברת בניסיון הראשון.

'יבוא,' קרקרתי, וברגע שראיתי את שערו המאפיר ואת עיניו הירוקות הרכות, דמעות עלו בשלי. לא מפני שהייתי עצובה שגרהאם לא פה ולא יגיע, אלא מפני שכבר ויתרתי על כל כך הרבה מעצמי בשביל החתונה הזאת, ועכשיו היא לא עמדה להתרחש. הייתי עצובה על הבזבוז המוחלט של כל הזמן והמאמצים שהושקעו בה.

'קאם?' הוא אמר כשסגר מאחוריו את הדלת ומיהר לעברי. 'מה קרה?' עיניו ננעצו בפתק שבידי, וראיתי את פניו נופלות. הוא ידע.

במקום לענות, פלטתי נשימה נרעדת וחיבקתי אותו. הוא חיבק אותי בחזרה. ריילי, שנכנסה לחדר בעקבות סבא שלה, הצטרפה לחיבוק גם היא, אף על פי שלא היה לה מושג מה קורה. היא פשוט אהבה חיבוקים.

'בואי נלך לבדוק אם אבא שלך הגיע, קרן שמש,' הוא אמר לה. היא הנהנה בהתרגשות והסתחררה בשמלת ילדת הפרחים שלה. היא כל כך התרגשה לזרוק את עלי הכותרת ולצעוד במעבר לפניי. ליבי נצבט בקרבי. איך אספר לה מה קרה?

'אתה… אתה יכול לשלוח אותו לפה?' שאלתי בשקט.

אמוס חזר עם גאס כעבור פחות מדקה. סיפרתי לו שגרהאם לא יבוא ושאני צריכה שהוא וארוסתו, טדי, ייקחו את ריילי לשארית היום. מכיוון שהיה לי רגע להתאושש, קולי כבר נשמע מקצועי — חסר רגש, אפילו — אבל המבט שגאס נעץ בי היה ההפך הגמור. הנחיריים שלו התרחבו וכמעט יכולתי לראות אותו נוצר את לשונו — מנסה לכבוש את כעסו.

'אני צריכה להסתלק מפה,' אמרתי כשתלשתי את ההינומה מהפקעת שאליה חיברו אותה דקות ספורות קודם לכן.

'לכי,' גאס ואמוס אמרו בו־זמנית. 'אנחנו נטפל בזה,' גאס הוסיף. סמכתי עליהם שיעשו את זה. ברחתי מהדלת האחורית של הכנסייה — לא כמו כלה שנמלטת אל החופש, אלא כמו כלה דחויה שחייבת להמשיך לנוע אחרת היא תתמוטט.

טוב, זה כבר היה ממש מדכא.

ועכשיו אני פה, שותה וודקה בשלוש אחר הצוהריים. כבר התחלתי להרגיש שתויה — האלכוהול ריכך את המתח שהיה לי בצוואר ובכתפיים. אולי אישאר פה כל היום — אקשיב לזמר הקאנטרי האנק ויליאמס מתפייט על דמעות ועל בירות מתוך מכונת התקליטים עד שהשמש תשקע. ואז אולי ארכב על השור המכאני בשמלת הכלה שלי ואתן לעיירה עוד כמה דברים לרכל עליהם.

הרמתי את המשקה שלי שוב והתאכזבתי עמוקות כשהדבר היחיד שנגע בשפתיי היה קרח. רציתי וודקה. ושוקולד. וצ'יטוס בטעם פלפל חלפיניו וצ'דר.

מבטי ננעל על בקבוק הוודקה שניצב בצד השני של הבר בדיוק כשהדלת נפתחה. ראיתי את גאס, את אחיו ווס ואת הבעלים של בקבוק הוודקה הזה, לוק ברוקס, נכנסים.

ידעתי שהם מחפשים אותי, שהם רצו לוודא שאני בסדר, אבל לא יכולתי להתמודד עם זה עדיין. לא רציתי לדעת מה קרה בכנסייה או איך ההורים שלי הגיבו או מה אנשים אמרו.

אז דחפתי את עצמי מעלה ומעל לבר, לקחתי את בקבוק הוודקה וקמתי מהשרפרף שלי בתנועה חלקה, מהירה ושקטה ככל האפשר. עשיתי את דרכי אל תאי השירותים, אבל אז ראיתי שווס הבחין בי וכמובן, שנייה אחר כך —

'קאם!' גאס קרא אליי, אבל אני המשכתי ללכת.

לעזאזל.

'את באמת גונבת מהבר שלי עכשיו?' ברוקס שאל.

'מה שכן, את נראית נהדר!' ווס הוסיף.

רק עוד כמה צעדים עד לשירותים. יכולתי להגיע לשם לפני שיתפסו אותי. 'קאם,' גאס קרא שוב. 'בואי נדבר!'

'אני בסדר,' קראתי לאחור בלי להסתכל עליו. 'ריילי בסדר?' שאלתי, אף על פי שידעתי את התשובה. גאס לא היה בא לפה בלי למצוא סידור לריילי. הוא היה אבא טוב — האבא הכי טוב.

'כן,' הוא אמר בדיוק כשהגעתי אל דלת השירותים. פתחתי אותה.

'אז הכול טוב!' אמרתי כשנכנסתי וסגרתי את הדלת מאחוריי, נועלת אותה ומצמידה את הגב לעץ הישן. בהיתי במרצפות הצהובות ואז צנחתי אל הרצפה — כשהבקבוק בידי.

מישהו דפק על הדלת. 'קאם?' זה היה גאס. 'קדימה, צאי לפה כדי שנוכל לדבר.' לא רציתי לדבר. רציתי לשתות. ולאכול.

'טוב לי כאן,' אמרתי מעבר לדלת. הוא המשיך לנסות לשדל אותי לצאת, אבל לא זזתי. ישבתי על רצפת חדר השירותים ב׳דווילז בוט׳ — המקום שבו חצי מאוכלוסיית מדולארק כנראה נוצרה — ולא היה לי אכפת. מבטי לא היה ממוקד, עיניי היו כבדות.

ניסיתי לבכות — באמת שניסיתי — אבל שום דבר לא יצא. רציתי לבכות. הייתי שמחה להרגיש משהו על כך שחיי נהפכו על פיהם.

במקום, לא הרגשתי כלום. קהות חושים מבורכת ונעימה מילאה אותי. אולי זה היה דבר טוב — שלא הרגשתי כלום. הרגשות שלי תמיד סיבכו אותי בצרות.

אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם כששמלת הכלה שלי מכווצת סביבי, או כמה זמן גאס דפק על הדלת. הוא היה עקשן, אבל אחרי זמן מה, הנקישות פסקו.

שמעתי רק את המוזיקה ממכונת התקליטים — היא חדרה פנימה מתחת לדלת וקיבלתי אותה בברכה אל המבצר שלי. היה לי נחמד להתעטף בה. לא הזדמן לי להתעטף בדברים — מוזיקה, זרועות, חיבוקים — לעיתים קרובות במיוחד.

לא שמתי לב שהמוזיקה הייתה הדבר היחיד ששמעתי — בלי דיבורים, בלי לקוחות בבר או כיסאות שחורקים על הרצפה — עד שעוד דפיקה נשמעה על הדלת.

הפעם היא הייתה עדינה יותר — כאילו מי שדפק על הדלת לא רצה להפריע לי או משהו. שלוש נקישות. שתאמו את קצב המוזיקה.

'אש?' אמר קול. הזדקפתי. אני אזהה את הקול הזה בכל מקום. גם אם הייתי שוקעת בתרדמת, הוא היה מעיר אותי. אם הייתי קבורה עמוק באדמה, הייתי חופרת את עצמי מתוך הקבר רק כדי להתקרב אליו, לא משנה כמה דרמטי ומבהיל וטראגי ומטומטם זה נשמע.

זאת הייתה האמת.

'רק אני פה,' הוא אמר. 'הבר ריק.' אוהב אותך עד שנהיה אבק ברוח, קמיל אשווד. 'אני פה, קאם.'

משום מה, הרמתי את היד ושחררתי את הנעילה של הדלת — ה'קליק' היה ברור. 'אני פותח את הדלת, אוקיי?' הוא אמר, ואני התרחקתי ממנה. כשהדלת נפתחה, עיניי מצאו את מבטו בלי לנסות בכלל.

דאסטי טאקר.

שערו הבלונדיני הגיע עד אחרי הסנטר ופניו נעשו חדות וזוויתיות יותר ככל שהוא התבגר. הנזם הכסוף שנתלה מהנחיר הימני שלו היה כמעט באותו גוון כמו העיניים שלו, אבל הן היו כחולות וכהות קצת יותר מכסופות. הוא היה יפהפה. הוא תמיד היה יפה, אבל גם דברים יפים יכולים להיות מסוכנים.

השתיקה וכובד השנים נתלו בינינו. אני זו ששברה אותה לבסוף.

'קח אותי למקום אחר.' זה מה שאמרתי לו. דאסטי התכופף מולי כך שעיניו האפורות היו בגובה עיניי החומות והושיט לי יד מקועקעת. לקחתי אותה בלי לחשוב.