צ'רלי ריד בן ה־17 חושב שהסערות בחייו כבר נגמרו. מותה של אימו בתאונה מחרידה, ההידרדרות של אביו לשתייה והתנהגותו הפרועה […]
1
הגשר הארור. הנס. היללה.
1
אני בטוח שאוכל לספר את הסיפור. ואני גם בטוח שאף אחד לא יאמין לי. אבל אין לי שום בעיה עם זה. העיקר לספר אותו. הבעיה העיקרית שלי — ומן הסתם של סופרים רבים אחרים, לא רק של טירונים כמוני — היא להחליט מאיפה מתחילים.
בהתחלה חשבתי לפתוח עם הצריף, כי שם החלו באמת כל ההרפתקאות שלי, אבל אז אמרתי לעצמי שאני חייב לספר גם על מר בּוֹדיץ’, ולהסביר איך התקרבנו. רק שגם זה לעולם לא היה קורה אלמלא הנס שאירע לאבא שלי. זה היה נס די שגרתי, אפשר לומר, נס כזה שקרה לאלפים רבים של גברים ונשים מאז 1935, אבל בתור ילד זה עדיין נראה לי כמו נס משמיים.
אבל גם זה לא המקום הנכון להתחיל בו, כי לא נראה לי שאבא היה נזקק לנס מלכתחילה אלמלא הגשר הארור ההוא. אז החלטתי ששם ייפתח הסיפור שלי, על הגשר הארור ברחוב סיקָמוֹר. היום כשאני נזכר בכל הדברים האלה, אני רואה היטב את החוט המקשר בין ילדותי למר בּוֹדיץ’, ומשם היישר אל הצריף הנעול שמאחורי הבית הוויקטוריאני המוזנח שלו.
אבל חוטים נועדו להיקרע. אז אולי זה לא היה חוט אלא שרשרת. שרשרת חזקה מאוד.
ואני הייתי הילד שנכבל אליה באזיק.
2
נהר ליטֶל ראמפּל זורם בקצה הצפוני של סֶנטריז רֶסט (או סֶנטרי, כפי שהיא נקראת בפי המקומיים), ועד 1996, השנה שבה נולדתי, נמתח מעליו רק גשר עץ. זו הייתה השנה שבה הגיעו פקחים של משרד התחבורה, בדקו את הגשר וקבעו שהוא אינו בטוח למעבר. תושבי סֶנטרי, אלו שגרו בצד שלנו, ידעו את זה עוד מ-1982, לפחות לדברי אבא. השילוט קבע שהגשר כשיר למעבר כלי רכב במשקל של ארבע וחצי טונות, אבל תושבי העיר שנהגו בטנדרים עמוסים בסחורה העדיפו להימנע ממנו, ובחרו לבצע עיקוף דרך הכביש המהיר, אף על פי שזה היה מרגיז מאוד ובזבז המון זמן. אבא אמר שאפשר היה להרגיש את לוחות העץ רועדים ונאנקים תחת גלגלי המכוניות בזמן חציית הגשר. הגשר היה מסוכן, הפקחים של משרד התחבורה בהחלט צדקו בעניין הזה, אבל זו בדיוק האירוניה: אם גשר העץ לא היה מוחלף בגשר חדש, עשוי פלדה, ייתכן שאימא שלי עדיין הייתה חיה.
ליטֶל ראמפּל, כשמו כן הוא; זה נהר קטן וצר, ובניית הגשר החדש לא ארכה זמן רב. גשר העץ נהרס, וגשר הפלדה החדש נחנך רשמית ונפתח לתנועה באפריל 1997.
״ראש העיר חתך את הסרט, האב קופלין בירך את הגשר הארור ובזה זה נגמר,״ סיפר לי אבא לילה אחד. הוא היה אז די שיכור. ״חבל שבשבילנו זו לא הייתה ברכה, הא, צ’רלי?״
הגשר נקרא על שם פרנק אֶלזווּרת, גיבור מקומי שנפל בווייטנאם, אבל המקומיים קראו לו פשוט גשר רחוב סיקָמוֹר. רחוב סיקָמוֹר היה סלול היטב משני צידי הגשר, אבל הגשר עצמו — 43 מטרים אורכו — היה עשוי משבכת פלדה שהשמיעה מעין זמזום כשמכוניות רגילות חצו אותו, ומעין רעם עמוק כשמשאיות עלו עליו — ועכשיו הן יכלו לעלות בלי שום בעיה, כי הגשר נועד לשאת משקל של עד עשרים ושבעה טון. אולי לא מספיק למשאית סמיטריילר עמוסה במטען כבד, אבל משאיות ענקיות ממילא לא נסעו ברחוב סיקָמוֹר.
מדי שנה דנו במועצה המקומית באפשרות לסלול את הגשר באספלט ולהוסיף לפחות מדרכה בצד אחד, אבל מדי שנה היה נדמה שכספי התקציב היו נחוצים הרבה יותר במקומות אחרים. על כל פנים, מדרכה כנראה לא הייתה מצילה את אימא שלי, אבל אולי אספלט דווקא כן. מצד שני, אין שום דרך לדעת, נכון?
איזה גשר ארור.
3
גרנו בערך באמצע הדרך על רחוב סיקָמוֹר הארוך, כחצי קילומטר מהגשר. מצידו האחר של הגשר הייתה תחנת דלק קטנה שאליה צמודה חנות נוחות בשם זיפּ מארט. מכרו בה את כל הדברים הרגילים, משמן למנוע ועד ללחם פרוס ועוגיות של ליטֶל דֶבּי, לצד עוף צלוי מהתנור של בעל החנות, מר אֶליאָדֶס (שהיה מוכר לתושבי השכונה בכינוי מר זיפּי). והעוף הצלוי הזה היה בדיוק כמו שהובטח בחלון הראווה: הכי טוב בארץ. אני עדיין זוכר כמה טעים הוא היה, אבל אחרי שאימא מתה לא אכלתי אפילו שוק אחת. לו הייתי מנסה, כנראה הייתי מקיא.
באחת השבתות של נובמבר 2003 — מועצת העיר עדיין דנה ברעיון לסלול את הגשר, ושוב החליטה לחכות לשנה הבאה — אימא אמרה שהיא הולכת לזיפּי לקנות לנו עוף צלוי לארוחת הערב. אבא ואני צפינו ביחד במשחק פוטבול של ליגת המכללות.
״עדיף שתיקחי את האוטו,״ אמר לה אבא. ״בקרוב יתחיל לרדת גשם.״
״אני צריכה קצת לחלץ עצמות,״ אמרה לו אימא, ״אבל אני אלבש את מעיל הגשם של כיפה אדומה.״
וזה בדיוק מה שלבשה בפעם האחרונה שראיתי אותה. הברדס לא כיסה את ראשה, כי הגשם לא החל לרדת, ושערה הארוך צנח על כתפיה. הייתי אז בן שבע, וחשבתי שהשיער האדום של אימא שלי הוא הכי יפה בעולם. היא ראתה אותי מביט בה דרך החלון ונופפה לי. נופפתי לה בחזרה, ואז הפניתי את תשומת ליבי בחזרה לטלוויזיה, כי אוניברסיטת לואיזיאנה עמדה לנצח. הלוואי שהייתי מביט בה קצת יותר, אבל אני לא מאשים את עצמי. אתה לא יכול לדעת מראש היכן מחכות דלתות הסתרים של חייך, נכון?
זה לא קרה באשמתי, וגם לא באשמתו של אבא, אם כי אין לי ספק שהוא האשים את עצמו, ובטח חשב, אם רק הייתי מרים את התחת העצלן שלי מהספה ומסיע אותה לחנות הארורה. ואולי זו גם לא הייתה אשמתו של האינסטלטור ההוא שישב במסחרית שלו. השוטרים אמרו שהוא לא היה שיכור, והוא נשבע שנסע במהירות המותרת, כלומר 40 קילומטרים לשעה באזור בנוי כמו שלנו. אבא טען שגם אם זה נכון, האיש כנראה הוריד את העיניים מהכביש, אפילו לכמה שניות. ואבא כנראה צודק. הוא היה מתאם תביעות בחברת ביטוח, וסיפר לי פעם שמעולם לא נתקל בתאונה שהייתה לגמרי יד המקרה, פרט למקרה אחד של גבר באריזונה שנהרג כשמטאור פגע בראשו.
״מישהו תמיד אחראי,״ אמר לי אבא. ״אבל זה לא אומר שהוא אשם.״
״אתה מאשים את האיש שפגע באימא?״ שאלתי.
והוא חשב על זה. ואז קירב את הכוס אל שפתיו ושתה. זה היה בערך שישה או שמונה חודשים אחרי שאימא מתה, והוא פחות או יותר סיים עם הבירה. במקום זה הוא עבר לג’ין מתוצרת גילבּי.
״אני ממש מנסה שלא. ורוב הזמן אני מצליח, אלא אם כן אני מתעורר בשתיים לפנות בוקר ומגלה שאין אף אחד במיטה חוץ ממני. אז אני כן מאשים אותו.״
4
אימא צעדה במורד הגבעה. היה שם שלט שמזהיר שהמדרכה נגמרה. היא חלפה על פניו וחצתה את הגשר. בשלב זה השמיים כבר היו קודרים ממש, וטיפות ראשונות החלו לרדת. היא נכנסה לחנות, ואירינה אֶליאָדֶס (המכונה כמובן גברת זיפּי) אמרה לה שתוך שלוש, אולי חמש דקות יצאו מהתנור עוד עופות צלויים. אי שם ברחוב פַּיין, לא רחוק מהבית שלנו, האינסטלטור סיים עם הקריאה האחרונה שלו לאותה שבת, והניח את ארגז הכלים בתא המטען של המסחרית שלו.
העופות יצאו מהתנור, חמים, זהובים ופריכים. גברת זיפּי ארזה שמונה חתיכות בקופסה והוסיפה לאימא כנף כדי שתוכל לנשנש בדרך הביתה. אימא הודתה לה, שילמה, ואז עצרה להעיף מבט במדף המגזינים. אם לא הייתה עוצרת לרגע, ייתכן שהייתה מספיקה לחצות את הגשר בשלום — מי יודע? המסחרית של האינסטלטור כנראה פנתה לרחוב סיקָמוֹר, והמשיכה לנסוע קילומטר וחצי במורד הגבעה, בזמן שאימא עיינה בגיליון האחרון של פּיפֶּל.
היא החזירה את המגזין למקומו, פתחה את הדלת, ואמרה לגברת זיפּי מעבר לכתפה: ״שיהיה לך ערב נעים.״ אולי היא צעקה כשראתה שהמסחרית דוהרת לעברה, ורק אלוהים יודע מה עבר לה בראש, אבל אלה היו המילים האחרונות שהיא אמרה בחייה. ואז היא יצאה החוצה. כעת כבר ירד בחוץ גשם קר ובלתי פוסק, כמו פסים של כסף לאורו של פנס הרחוב היחיד שדלק ליד הגשר בצד של זיפּ מארט.
אימא עלתה על משטח הפלדה של הגשר כשהיא לועסת כנף של עוף.
אלומות הפנסים התמקדו בה, והטילו את צלליתה הארוכה מאחוריה. האינסטלטור חלף על פני השלט מצידו האחר של הגשר, זה שכתוב בו הגשר עלול לקפוא לפני הכביש! נא להאט! האם הוא הציץ בדיוק במראה הפנימית? או בדק הודעות בטלפון? הוא ענה בשלילה כשחקרו אותו, אבל כשאני מנסה לשחזר מה קרה לה באותו ערב, אני תמיד נזכר באבא שאמר כי מעולם לא נתקל בתאונה שהייתה לגמרי יד המקרה, פרט לאדם שנהרג כשמטאור פגע בראשו.
היה לו המון מקום לעבור; גשר הפלדה היה מעט רחב יותר מגשר העץ שקדם לו. הבעיה הייתה בשבכת הפלדה. הוא ראה את אימא בערך באמצע הגשר וניסה מיד לבלום, לא משום שנסע במהירות מופרזת (כפי שטען) אלא מתוך אינסטינקט טהור. רק שמשטח הפלדה כבר היה קפוא למחצה. המסחרית החליקה, וצידה האחורי הסתחרר לאיטו. אימא התכווצה ונצמדה אל מעקה הגשר, ופיסת העוף הקטנה נפלה מידה. המסחרית המשיכה להסתחרר, פגעה בה וגררה אותה איתה לאורך המעקה. אני לא רוצה לחשוב על כל האיברים שנקרעו מגופה במהלך סיבוב המוות הזה, אבל לפעמים אני לא מצליח שלא לחשוב על זה. אני רק יודע שבסופו של דבר המסחרית התנגשה ביחד איתה בעמוד הגשר הקרוב לצד של זיפּ מארט. חלק ממנה צנח לתוך הליטֶל ראמפּל. אבל רובה נשאר על הגשר.
יש לי בארנק תמונה של שנינו. הייתי אולי בן שלוש כשהיא צולמה.
היא נושאת אותי על מותנה. אחת מידיי תחובה בשערה. היה לה שיער יפהפה.
5
היה לנו חרא של חג מולד באותה שנה. זה בטוח.
אני זוכר את קבלת הפנים אחרי הלוויה. היא נערכה אצלנו בבית. אבא היה שם, הוא קידם את פני האורחים והודה להם על התנחומים, ופתאום הוא נעלם. שאלתי את אח שלו, דוד בוב, איפה אבא. ״הוא היה חייב לשכב,״ אמר לי דוד בוב. ״הוא היה ממש מותש, צ’רלי. אולי תצא החוצה לשחק?״
משחק היה הדבר האחרון שעניין אותי באותו רגע, אבל בכל זאת יצאתי החוצה. חלפתי על פני קבוצה של מבוגרים שיצאה החוצה לעשן, ושמעתי אחד מהם אומר, המסכן שיכור כלוט. גם באותו רגע, גם כשהייתי שקוע עמוק בצער על אימא שלי, ידעתי על מי הם מדברים.
לפני שאימא מתה, אבא היה ״שתיין חברתי״, כמו שקוראים לזה. הייתי אמנם רק ילד בכיתה ב’, כך שאולי צריך לקחת את דבריי בעירבון מוגבל, אבל אני אישית עומד מאחורי כל מילה. מעולם לא שמעתי אותו מתקשה בדיבור, מעולם לא ראיתי אותו מועד או מתנודד תוך כדי הליכה, הוא לא יצא לברים, ומעולם לא הרים את ידו עליי או על אימא שלי. הוא היה חוזר הביתה עם תיק המסמכים שלו, ואימא הייתה מגישה לו משקה, בדרך כלל מרטיני. וגם היא הייתה שותה משקה אחד. בערב, תוך כדי צפייה בטלוויזיה, הוא היה שותה אולי בירה או שתיים. וזהו.
אבל כל זה השתנה אחרי הגשר הארור. הוא היה שיכור (כלוט) אחרי הלוויה, בחג המולד, וגם בערב השנה החדשה (מאוחר יותר גיליתי שאנשים כמוהו מכנים את הערב הזה ליל החובבנים). בשבועות ובחודשים אחרי שאיבדנו אותה, הוא היה שיכור רוב הזמן. בעיקר בבית.
הוא עדיין לא יצא לברים בלילות (״יותר מדי חארות כמוני,״ הוא אמר לי פעם), וגם לא הרים עליי יד, אבל השתייה יצאה משליטה. אני מבין את זה עכשיו; באותם ימים, פשוט השלמתי עם זה. כדרכם של ילדים. ושל כלבים.
אז נאלצתי להכין לעצמי ארוחת בוקר פעמיים בשבוע, ואז ארבע פעמים, ובסוף כמעט כל הזמן. הייתי אוכל במטבח דגני בוקר בצורת אותיות או כריות, ושומע אותו נוחר בחדר השינה — נחירות גדולות, כמו של מנוע סירה.
לפעמים הוא שכח להתגלח לפני שיצא לעבודה. ואחרי ארוחת הערב (שהפכה עם הזמן בעיקר להזמנת משלוח), הייתי מחביא את מפתחות המכונית שלו. אם רצה לקנות בקבוק משקה נוסף, מצידי הוא היה יכול לצעוד ברגל עד לזיפּי. לפעמים חששתי שאולי גם הוא ייתקל במכונית על הגשר הארור, אבל רוב הזמן זה לא הטריד אותי. הייתי משוכנע (כלומר, די משוכנע) שיש סיכוי נמוך מאוד ששני ההורים שלי יחוסלו באותו המקום. אבא שלי עבד בביטוח, כך שידעתי הכול על טבלאות אקטואריות: חישוב הסתברויות.
הוא היה טוב בעבודה שלו, אבא שלי, ולכן הצליח להישאר בתפקידו יותר משלוש שנים, למרות השתייה לשוכרה. האם קיבל אזהרות מהממונים עליו? אני לא ממש יודע, אבל סביר להניח שכן. האם הוא נעצר על נהיגה בשכרות, אחרי שהחל לשתות ברצינות בשעות אחר הצהריים? גם אם כן, סביר להניח שהשוטרים רק נתנו לו אזהרה.
בעצם, אני כמעט בטוח בזה, כי הוא הכיר את כל השוטרים בעיר. עבודה מול שוטרים הייתה חלק מהתפקיד שלו.
היה מקצב קבוע לחיינו באותן שלוש שנים. אולי זה לא היה המקצב הכי טוב, לא כזה שהייתם רוצים לרקוד לצליליו, אבל לפחות יכולתי לסמוך עליו. חזרתי הביתה מבית הספר בסביבות שלוש, ואבא היה מגיע בסביבות חמש, אחרי שכבר הספיק לשתות כמה כוסיות שהרחתי היטב מהפה שלו (הוא אמנם לא אהב לפקוד ברים בלילות, אבל מאוחר יותר גיליתי שהיה לקוח קבוע בדאפיז טאבֶרן, בדרכו הביתה מהמשרד). הוא נהג להביא איתו פיצה, או טאקוס, או אוכל סיני מג’וי פאן. לפעמים הוא היה שוכח, ואז היינו מזמינים משלוח… כלומר, אני הייתי מזמין. ואחרי ארוחת הערב החל בולמוס השתייה האמיתי. בעיקר של ג’ין. וגם של משקאות אחרים כשנגמר לו הג’ין. לפעמים הוא היה נרדם מול הטלוויזיה. ופעמים אחרות הוא היה מדדה לחדר השינה, ומשאיר בסלון את הנעליים ואת הז’קט שלו כדי שאפנה אותם. מדי פעם התעוררתי ושמעתי אותו בוכה. היה די נורא להתעורר באמצע הלילה ולשמוע את זה.
הקריסה הגדולה הגיעה בשנת 2006. זה קרה בחופש הגדול. בעשר בבוקר היה לי משחק של ליגת האפרוחים — עשיתי שתי הקפות מלאות והייתה לי גם תפיסה מצוינת. חזרתי הביתה זמן קצר אחרי שתים־עשרה וגיליתי שאבא כבר בבית. הוא ישב בכורסה שלו ובהה בטלוויזיה באיזשהם כוכבי עבר שנלחמו בדו קרב על מדרגות טירה. הוא היה לבוש בתחתונים בלבד, ולגם משהו שקוף שהיה לו ריח של גילבּי נקי. שאלתי אותו למה הוא בבית בשעה כזאת.
הוא המשיך לבהות בצחצוח החרבות, ואז אמר, כמעט בלי להבליע הברות: ״מתברר שאיבדתי את העבודה שלי, צ’רלי. כלומר, אם יורשה לי לצטט את בּובּקאט גולדווייט, אני יודע איפה היא, אבל מישהו אחר עושה אותה. או שזה יקרה בקרוב.״
חשבתי שלא אדע מה לומר, אבל המילים בקעו בכל זאת מגרוני. ״בגלל שאתה שיכור.״
״אני אלך לגמילה,״ הוא אמר.
הצבעתי בהפגנתיות על הכוס שבידו. ואז נכנסתי לחדר שלי, סגרתי את הדלת ופרצתי בבכי.
הוא נקש על הדלת. ״אני יכול להיכנס?״
לא עניתי. לא רציתי שישמע אותי מתייפח. ״בחייך, צ’רלי. שפכתי את המשקה לכיור.״
כאילו שלא ידעתי ששאר הבקבוק עומד על הדלפק במטבח.
או שבארונית המשקאות יש בקבוק נוסף. או שניים. או שלושה.
״נו באמת, צ’רלי, תן לי הזדמנות.״ זְדָמנוּת. שנאתי לשמוע אותו מבליע הברות.
״לך תזדיין, אבא.״
מימיי לא אמרתי דבר כזה, ובתוך תוכי רציתי שאבא ייכנס לחדר וייתן לי סטירה. או חיבוק. או משהו. אבל רק שמעתי אותו מדשדש בחזרה למטבח, שם ודאי חיכה לו בקבוק שלם של גילבּי.
כשיצאתי בסוף מהחדר, הוא היה שקוע בשינה בכורסה שלו. הטלוויזיה עדיין דלקה, אבל בלי קול. הפעם היה זה סרט אחר בשחור־לבן, עם מכוניות ישנות שהתחרו זו בזו אבל היה ברור לעין שהכול צולם באולפן סגור, עם תפאורת רקע. אבא תמיד צפה בערוץ TCM כששתה, אלא אם כן הייתי בבית והתעקשתי לצפות במשהו אחר. הבקבוק עמד על שולחן הקפה, כמעט ריק לגמרי. את המעט שנשאר שפכתי לכיור. ואז פתחתי את ארון המשקאות ושקלתי לרגע לשפוך הכול לכיור, אבל כשהסתכלתי על הג’ין ועל הוויסקי, על הוודקה ועל ליקר הקפה — הרגשתי פתאום עייף כל כך. לא הייתי מאמין שילד בן עשר מסוגל להיות עייף כל כך, אבל ככה הרגשתי.
הכנסתי למיקרו ארוחה קפואה של סטוּפֶר — פשטידת העוף של סבתא, המנה האהובה עלינו — וניערתי אותו בזמן שארוחת הערב התבשלה.
הוא הזדקף, הביט סביבו כאילו שכח לרגע היכן הוא נמצא, ופתאום הוא התחיל להשמיע קולות איומים שאף פעם לא שמעתי, כאילו הוא נחנק. הוא רץ בזיגזג לחדר הרחצה כשידיו מכסות את פיו, ואז שמעתי אותו מקיא. לרגע חששתי שהוא לעולם לא יפסיק, אבל אז זה נגמר. המיקרו השמיע פינג. הוצאתי מתוכו את פשטידת העוף, והשתמשתי בכפפות עם הכיתוב בישול נעים וזלילה נעימה בצד שמאל ובצד ימין בהתאמה — אם תשכח פעם להשתמש בכפפות כשתשלוף מנה לוהטת מהמיקרו, כבר לא תשכח יותר לעולם. העברתי שתי מנות לצלחות הגשה ויצאתי לסלון, שם מצאתי את אבא יושב על הכורסה כשראשו מורכן ואצבעות ידיו שלובות על עורפו.
״אתה מסוגל לאכול?״
הוא הרים את מבטו. ״אולי. אם תביא לי כמה כדורי אספירין.״
חדר הרחצה הסריח מג’ין ומריח נוסף, אולי של מטבל שעועית, אבל לזכותו ייאמר שהוא הקיא הכול לתוך האסלה ואז הדיח אותה. התזתי קצת ממטהר האוויר של גלֵייד, ואז הבאתי לו את בקבוקון האספירין וכוס מים. הוא בלע שלושה, והניח את כוס המים במקום שבו עמד לפני כן בקבוק הגילבּי. הוא הביט בי בארשת שמעולם לא ראיתי קודם לכן, גם לא אחרי שאימא מתה. לא נעים לי לדבר ככה על אבא שלי, אבל אין לי ברירה כי זו המחשבה שחלפה אז במוחי: הוא הביט בי כמו כלבלב שהרגע חרבן על הרצפה.
״אני אוּכל לאכול אם תיתן לי חיבוק.״
חיבקתי אותו והתנצלתי על מה שאמרתי. ״זה בסדר. זה כנראה הגיע לי.״
נכנסנו למטבח ואכלנו מפשטידת העוף של סבתא כמה שיכולנו, אבל זה לא היה הרבה. תוך כדי ניקוי שאריות האוכל והדחת הצלחות בכיור, אבא הבטיח לי שהוא יפסיק לשתות, ובאותו סוף שבוע הוא באמת לא שתה. מצד שני, הוא גם הבטיח לי שביום שני הוא הולך לחפש עבודה חדשה, וזה לא קרה. הוא נשאר בבית, צפה בסרטים ישנים ב-TCM, וכשחזרתי הביתה מאימון בייסבול ומשחייה בימק״א, הוא היה די מחוק.
הוא ראה את המבט שנעצתי בו, ורק הניד את ראשו. ״מחר. מחר. אני נשבע.״
״בולשיט,״ עניתי לו, ופרשתי לחדר שלי.
6
זה היה הקיץ הגרוע ביותר של ילדותי. גרוע יותר מהקיץ שאחרי מותה של אימא שלך? אתם עשויים לשאול, ואז אני אומר לכם שכן, כי הוא ההורה היחיד שנשאר לי, והיה נדמה שהכול מתרחש בהילוך איטי.
הוא באמת ניסה למצוא עבודה בענף הביטוח, אם כי רק כדי לצאת ידי חובה, ולכן זה לא הניב שום תוצאות גם כשטרח להתגלח ולהתקלח וללבוש חליפה. שמועות כנראה עושות להן כנפיים.
החשבונות המשיכו להגיע ונערמו על השולחן שבכניסה, בלי שנפתחו. אלא אם כן אני פתחתי אותם. אני היחיד שעשה את זה, כשהערמה הייתה גבוהה מדי. ואז הנחתי אותם לפניו, והוא רשם את הצ’קים. לא היה לי מושג מתי הצ’קים יתחילו לחזור משום שאין כיסוי מספיק, וגם לא ממש רציתי לדעת. זה היה כמו לעמוד על גשר ולדמיין מסחרית שיצאה משליטה דוהרת לכיוונך. כמו לתהות מה תהיה המחשבה האחרונה שלך לפני שהיא תמחץ אותך.
הוא מצא עבודה במשרה חלקית בג’יפי שטיפת רכב, סמוך ליציאה אל הכביש המהיר. הוא עבד שם אולי שבוע, ואז הוא התפטר או פוטר. הוא לא הסביר לי מה קרה, ולא שאלתי.
אני התקבלתי לנבחרת הכוכבים של ליגת האפרוחים, אבל נפסלנו אחרי שהובסנו בשני המשחקים הראשונים של טורניר ההדחה הכפולה. בעונה רגילה, הייתי עושה בממוצע שש־עשרה הקפות מלאות, ונחשבתי לחובט המצטיין של סטאר מרקט, אבל בשני המשחקים הראשונים נפסלתי שבע פעמים, פעם אחת כשהכדור פגע בעפר ופעם כשהזריקה הייתה גבוהה כל כך מעל הראש שלי שהייתי צריך מעלית כדי ליצור מגע. המאמן שאל אותי מה קרה, ואמרתי לו כלום, הכול בסדר, תעזוב אותי בשקט. עשיתי גם הרבה שטויות — כמה דברים עם חבר, ודברים אחרים לבד.
ומובן שלא ישנתי טוב. לא כי היו לי סיוטים, כמו שקרה אחרי שאימא מתה, פשוט לא הצלחתי להירדם, לפעמים אפילו עד חצות או אחת בלילה. התחלתי לסובב את השעון המעורר כדי שלא אצטרך להסתכל על הספרות.
אי אפשר לומר ששנאתי את אבא שלי (אם כי אין לי ספק שגם זה היה קורה עם הזמן), אבל היה בי הרבה מאוד בוז כלפיו. הוא חלש, חלש, חשבתי לא פעם כששכבתי במיטה והקשבתי לנחירות שלו. ומובן שכל הזמן תהיתי מה יהיה איתנו. המכונית כבר שולמה במלואה, למרבה המזל, אבל עדיין הייתה לנו משכנתה והתשלומים הגבוהים הפחידו אותי פחד מוות. כמה זמן יעבור עד שלא יצליח לעמוד בהוצאות החודשיות? לא היה לי ספק שהיום הזה יגיע, כי נשארו לנו עוד תשע שנים לסיום המשכנתה, וגם אם היה לנו כסף בצד, ידעתי שאין שום סיכוי שנחזיק מעמד כל כך הרבה זמן.
חסרי בית, חשבתי לעצמי. הבנק ייקח לנו את הבית, כמו שקרה ב’ענבי זעם’, ואז נישאר חסרי בית.
כבר ראיתי אנשים חסרי בית במרכז העיר, ולא מעטים, ובאותם לילות שלא הצלחתי להירדם מחשבותיי חזרו אליהם שוב ושוב. הרהרתי די הרבה בכל אותם נוודים עירוניים. הם לבשו תמיד בגדים ישנים שנתלו על גופם הכחוש או נמתחו בקושי רב על גופם השמן. עם נעלי ספורט שהודבקו בנייר דבק. ומשקפיים עקומים. שיער ארוך. עיניים מטורפות. ונשימה מצחינה מאלכוהול. ראיתי אותנו בעיני רוחי ישנים במכונית ליד מגרש הרכבות הישן, או בחניון של וולמארט, בין כל הקרוואנים. ראיתי את אבא שלי דוחף לפניו עגלת קניות מלאה בכל רכושנו עלי אדמות. ותמיד תמיד ראיתי בעגלת הקניות גם את השעון המעורר שליד מיטתי. אין לי מושג למה זה הפחיד אותי כל כך, אבל זה היה נורא.
ידעתי שבקרוב אחזור ללימודים, בין שאהיה חסר בית ובין שלאו. וכמה מהילדים בנבחרת בטח יתחילו לקרוא לי צ’רלי המחטיא. זה היה עדיף כמובן על צ’רלי הבן של השתיין, אבל מתישהו גם זה ודאי יתווסף לרשימה. כל השכנים ברחוב כבר ידעו שג’ורג’ ריד לא הולך יותר לעבודה, ואין ספק שכמעט רובם ידעו גם למה. לא חייתי באשליות.
מעולם לא היינו משפחה אדוקה במיוחד שהולכת לכנסייה בכל יום ראשון; למעשה בכלל לא היינו דתיים. שאלתי פעם את אימא למה אנחנו לא הולכים לכנסייה — היא לא מאמינה באלוהים? היא אמרה לי שהיא כן מאמינה, אבל היא לא זקוקה לכומר (או לכוהן דת, או אפילו לרב) שיגיד לה איך להאמין בו. היא אמרה שמספיק לפקוח עיניים ולהסתכל מסביב כדי להאמין. אבא הסביר לי שהוא חונך כבפטיסט אבל הפסיק ללכת לכנסייה כשחברי הקהילה האחרים התחילו להתעניין בפוליטיקה יותר מאשר בדרשה על ההר.
ובכל זאת, לילה אחד, בערך שבוע לפני שהחלה שנת לימודים חדשה, החלטתי פתאום שהגיע הזמן להתפלל. הדחף היה חזק כל כך עד שהיה ממש בלתי נשלט. אז ירדתי על ברכיי ליד המיטה, שילבתי את אצבעות ידיי, עצמתי עיניים והתפללתי שאבא שלי יפסיק לשתות לשוכרה. ״אם תעשה את זה למעני, מי שלא תהיה, אני אחזיר לך טובה,״ אמרתי. ״אני מבטיח לך, ושאמות אם לא. רק תראה לי מה אתה רוצה, ואני אעשה את זה. נשבע לך.״
ואז חזרתי למיטה, ולפחות באותו לילה ישנתי עד הבוקר.
7
לפני שפוטר, אבא עבד בחברת הביטוח אוֹבֶרלַנד נשיונל. זו חברה גדולה. בטח ראיתם את הפרסומות שלהם, עם ביל וג’יל, הגמלים המדברים. הכי מצחיקות שיש. אבא נהג לומר, ״כל חברות הביטוח משתמשות בהומור כדי למשוך תשומת לב, אבל הצחוקים נגמרים ברגע שהמבוטח מגיש תביעה. ואז אני נכנס לתמונה. אני מתאם תביעות, וזה אומר — גם אם איש לא יודה בזה בפה מלא — שהתפקיד שלי הוא לדאוג לכך שהחברה תשלם כמה שפחות. ולפעמים אני עושה את זה, אבל בוא אגלה לך סוד — אני תמיד מתחיל בצד של המבוטח. אלא אם כן אני מוצא סיבה לחשוד בו.״
המשרד הראשי של אוֹבֶרלַנד נמצא בפאתי שיקגו, במה שאבא כינה ״סמטת הביטוח״. בימים שעדיין עבד, הוא היה נוסע כל יום 45 דקות מסֶנטרי, לפעמים גם שעה כשהתנועה הייתה כבדה. באותו בניין עבדו לפחות מאה מתאמי תביעות כמוהו, ויום אחד, בספטמבר 2008, אחד מעמיתיו לשעבר הגיע אלינו הביתה. שמו היה לינדזי פרנקלין. אבא קרא לו לינדי. הוא הגיע בשעת ערב מוקדמת, ואני ישבתי ליד השולחן במטבח והכנתי שיעורי בית.
היום ההוא היה בלתי נשכח, והוא התחיל די חרא. בבית עדיין נישא ריח קלוש של עשן, גם אחרי שריססתי הרבה מאוד גלֵייד. אבא החליט להכין אומלטים לארוחת בוקר. רק אלוהים יודע מדוע הוא קם בשש בבוקר, או מדוע חשב שאני זקוק לאומלט, אבל אחרי כמה דקות הוא הלך לשירותים או להדליק את הטלוויזיה ושכח לגמרי שהעמיד מחבת על הכיריים. אין לי ספק שהוא היה עדיין חצי מחוק מהלילה הקודם. התעוררתי כששמעתי את יללת גלאי העשן, רצתי למטבח בתחתונים וגיליתי עננת עשן מיתמרת מעל הכיריים. הדבר הזה שנח במחבת נראה כמו בול עץ חרוך.
שפשפתי את המחבת וזרקתי הכול לטוחן האשפה, ואז אכלתי דגני כריות. אבא עדיין לבש סינר, והוא נראה ממש מטופש. הוא ניסה להתנצל, ואני מלמלתי משהו רק כדי להשתיק אותו. מכל אותם שבועות וחודשים, אני זוכר יותר מכל דבר אחר את ההתנצלויות הבלתי פוסקות שלו שפאקינג הוציאו אותי מדעתי.
אבל כמו שאמרתי, היום הזה היה בלתי נשכח, והוא הפך לאחד הימים הטובים ביותר בזכות מה שקרה אחר הצהריים. אולי אתם כבר מקדימים אותי וניחשתם מה קרה, אבל אני אספר לכם בכל זאת, כי מעולם לא הפסקתי לאהוב את אבא שלי, גם אם לא סבלתי אותו, והחלק הזה בסיפור תמיד מסב לי אושר.
לינדי פרנקלין עבד באוֹבֶרלַנד. והוא היה אלכוהוליסט בתהליך שיקום. הוא לא היה אחד ממתאמי התביעות הקרובים ביותר לאבא שלי, אולי משום שלינדי מעולם לא נשאר לשתות בדאפיז טאבֶרן אחרי העבודה עם שאר החברים מהמשרד. אבל הוא כן ידע מדוע אבא פוטר, והוא החליט לעשות משהו בנידון. או לנסות, בכל אופן. מאוחר יותר גיליתי שהביקור שלו היה למעשה הצעד האחרון בתוכנית שנים־עשר הצעדים. היו לו כמה פגישות עבודה בעיר, וכשסיים עם כולן הוא החליט לעבור אצלנו בבית, כנראה מתוך דחף רגעי. מאוחר יותר הוא הודה שכמעט שינה את דעתו, כי לא היה לו סיוע (אלכוהוליסטים בשיקום נוהגים לעשות את הצעד השנים־עשר ביחד עם שותף, בערך כמו המורמונים), אבל אז הוא אמר לעצמו, נו, טוב, מה שיהיה יהיה, וחיפש את הכתובת שלנו בטלפון הנייד שלו. אני לא רוצה אפילו לחשוב מה היה קורה לוּ היה מחליט לא לבוא. מה שבטוח הוא שלעולם לא הייתי נכנס לצריף של מר בּוֹדיץ’.
מר פרנקלין לבש חליפה ועניבה. השיער שלו היה קצר ומסודר למשעי. אבא קידם את פניו — יחף, לא מגולח, עם החולצה בחוץ — והציג בפניי את האורח שלו. מר פרנקלין לחץ את ידי, אמר נעים מאוד להכיר, ואז שאל אם אכפת לי לצאת החוצה לכמה דקות כי הוא צריך לדבר עם אבא בארבע עיניים. יצאתי ברצון, אבל החלונות נותרו פתוחים בעקבות האסון שכמעט קרה לנו בארוחת הבוקר, ושמעתי די הרבה מהדברים שמר פרנקלין אמר לאבא. שני דברים זכורים לי במיוחד. אבא אמר שהוא שותה כי הוא נורא מתגעגע לג’ייני. ומר פרנקלין ענה לו, ״אם המשקה היה מחזיר אותה לחיים, הייתי אומר לך, לך על זה. אבל זה לא יקרה, ואיך היא הייתה מרגישה אם הייתה יודעת באיזה תנאים אתה והבן שלך חיים היום?״
והמשפט השני שזכור לי היה, ״לא נמאס לך מזה שנמאס לך מהחיים?״ ואז אבא שלי פרץ בבכי. בדרך כלל שנאתי לשמוע אותו בוכה (הוא חלש, חלש), אבל באותו רגע חשבתי לעצמי שהבכי הזה שונה.
8
אתם בטח כבר הבנתם מה עומד לקרות, ואולי אתם יודעים מה קרה גם בהמשך. אין לי ספק שניחשתם, במיוחד אם גם אתם אלכוהוליסטים בשיקום, או מכירים מישהו שעובר את אותו הדבר. עוד באותו לילה, לינדי פרנקלין לקח את אבא איתו לפגישה של אלכוהוליסטים אנונימיים. כשהם חזרו מהפגישה, מר פרנקלין התקשר לאשתו ואמר לה שהוא נשאר לישון בבית של חבר. הוא ישן על הספה הנפתחת שלנו, ולמחרת הוא לקח את אבא לפגישה של שבע בבוקר, שזכתה לכינוי ״זריחה פיכחת״. השעה הזו הפכה להיות הפגישה הרגילה של אבא, ושם הוא גם קיבל את המדליה של השנה הראשונה. באותו יום הברזתי מהלימודים כדי שאני אוכל לתת לו את המדליה, והפעם אני הייתי זה שהתייפח. אבל זה לא הפריע לאף אחד; היו הרבה מאוד התייפחויות בפגישות האלה. אחרי אותה פגישה אבא חיבק אותי, ואחריו גם לינדי. בשלב הזה כבר קראתי לו בשמו הפרטי, כי הוא היה אורח קבוע אצלנו. הוא הפך להיות הספונסר של אבא בתוכנית הגמילה.
זה היה הנס שקרה לנו. אני מכיר עכשיו היטב את הארגון הזה שנקרא ״אלכוהוליסטים אנונימיים״, אני יודע שדברים כאלה קורים לגברים ולנשים בכל רחבי העולם, אבל אז זה נראה לי כמו נס משמיים. אבא לא קיבל את המדליה הראשונה שלו בדיוק שנה אחרי שלינדי ביקר אותו כחלק מהצעד השנים־עשר, כי היו לו שתי מעידות, אבל הוא הודה בהן, והחברים שלו מהפגישות אמרו מה שכולם תמיד אומרים, תמשיך להגיע לפגישות, אז הוא המשיך להגיע, והמעידה האחרונה — בירה אחת מתוך שישייה שהוא שפך לכיור — התרחשה זמן קצר לפני ליל כל הקדושים 2009. כשלינדי נשא נאום קטן ביום השנה הראשון של אבא, הוא אמר שהרבה אנשים מקבלים הצעה להצטרף לתוכנית, אבל לא באמת מצטרפים לתוכנית. הוא אמר שלאבא היה מזל. אולי זה נכון, ואולי התפילה שלי הייתה רק צירוף מקרים, אבל אני בחרתי להאמין שלא. באלכוהוליסטים אנונימיים אפשר לבחור להאמין במה שרוצים. זה אפילו כתוב במה שהם קוראים לו הספר הגדול.
ואני נדרתי נדר.
9
הפגישות היחידות שהשתתפתי בהן היו חגיגות יום השנה של אבא, אבל כפי שכבר אמרתי, לינדי היה אורח קבוע אצלנו בבית, כך שלמדתי להשתמש בכל הסיסמאות שהם מפריחים באוויר בפגישות שלהם. אהבתי במיוחד את אי אפשר להפוך חמוצים בחזרה למלפפונים, וגם את אלוהים לא בורא זבל, אבל המשפט שנחרת בזיכרוני יותר מכול — עד עצם היום הזה — הוא משהו ששמעתי את לינדי אומר לאבא לילה אחד, כשאבא דיבר על כל החשבונות שעדיין לא שילם, ועל החשש שהוא עומד לאבד את הבית. לינדי אמר שעצם העובדה שאבא פיכח היא חתיכת נס. ואז הוא הוסיף, ״אבל ניסים הם לא קסם.״
שישה חודשים אחרי שאבא התפכח, הוא חזר והגיש מועמדות לעבודה באוֹבֶרלַנד, ובעזרתם של לינדי פרנקלין ועוד כמה חברים שגיבו אותו — כולל הבוס הקודם שלו, זה שהגיש לו את מכתב הפיטורים — הוא התקבל לעבודה, אבל על תנאי, והוא ידע את זה. ולכן הוא עבד קשה פי שניים. ואז, בסתיו 2011 (כשהיה פיכח כבר שנתיים), הוא ניהל עם לינדי דיון ארוך שנמשך כל הלילה, ולינדי שוב נאלץ לישון על הספה הנפתחת שלנו. אבא אמר שהוא רוצה לצאת לדרך עצמאית, אבל הכריז שלא יעשה את זה ללא ברכת הדרך מצידו של לינדי. רק אחרי שקיבל ערבויות שאבא לא יחזור שוב לשתות אם העסק החדש ייכשל — אם בכלל אפשר לקבל ערבויות שכאלה, כמובן; גמילה היא לא מדע מדויק, מן הסתם — לינדי אמר לו, קדימה, לך על זה.
אז אבא הושיב אותי לשיחה והסביר לי מה זה אומר: לעבוד בלי משכורת חודשית קבועה. ״אז מה אתה אומר?״
״אני אומר שהגיע הזמן לומר שלום ולא להתראות לשני הגמלים המדברים,״ עניתי לו, וזה הצחיק אותו. ואז אמרתי משהו שהייתי חייב לומר. ״אבל אם תתחיל שוב לשתות, אתה תהרוס הכול.״
כעבור שבועיים, הוא הגיש את התפטרותו לאוֹבֶרלַנד, ובפברואר 2012 הוא תלה את השלט בכניסה למשרד הקטנטן שלו ברחוב מיין: ג’ורג’ ריד — שמאי ומתאם תביעות עצמאי.
הוא כמעט לא ישב בארון השירות הזה שהיה המשרד שלו; רוב זמנו עבר עליו בשטח. הוא שוחח עם שוטרים, דיבר עם סוכנים של חברות לשחרור בערבות (״הלידים הכי טובים״, הוא היה אומר), ובעיקר נפגש עם עורכי דין. רובם הכירו אותו עוד מימיו באוֹבֶרלַנד, והם ידעו שהוא אדם ישר. אז הם נתנו לו עבודה — את המקרים הקשים ביותר, מקרים שבהם חברות הביטוח הגדולות קיצצו משמעותית את סכום הפיצויים שהיו מוכנות לשלם, או דחו את התביעה על הסף. הוא עבד שעות ארוכות, ארוכות. כמעט כל ערב חזרתי לבית ריק והכנתי לעצמי ארוחת ערב. אבל זה לא הפריע לי. בהתחלה, כשאבא היה נכנס הביתה בסוף היום, הייתי מחבק אותו פשוט כדי לרחרח בחשאי את נשימתו, מחשש שאריח שם את הארומה הבלתי נשכחת של ג’ין מתוצרת גילבּי. אבל אחרי זמן מה פשוט חיבקתי אותו. הוא כמעט מעולם לא החמיץ פגישת ״זריחה פיכחת״.
מדי פעם, לינדי היה מגיע לאכול איתנו צהריים ביום ראשון ומביא איתו משלוח, ואז שלושתנו היינו צופים במשחק של הבֵּרְז בטלוויזיה, או בווייט סוֹקס במהלך עונת הבייסבול. באחד מאותם ימי ראשון, אבא אמר שהעסק צובר תאוצה מחודש לחודש. ״הייתי מצליח יותר אם הייתי מצדד לעיתים קרובות יותר במבוטחים, למשל במקרים של נפילות, אבל רובם נראים לי לא טוב.״
״ספר לי על זה,״ אמר לו לינדי. ״אולי בטווח הקצר תרוויח יותר, אבל בסוף זה יתנקם בך.״
רגע לפני שעליתי לכיתה י״א בתיכון הילוויוּ, אבא אמר שאנחנו חייבים לנהל שיחה רצינית. הכנתי את עצמי להרצאה על שתיית אלכוהול בגילי, או להטפת מוסר על כמה מהשטויות שאני וחברי בֶּרטי בּירד עשינו בשנות השתיינות המופרזת שלו (ואני מודה, גם קצת אחרי), אבל התברר שזה לא מה שהטריד אותו. הוא רצה לדבר איתי על הלימודים.
הוא אמר לי שאם אני רוצה להתקבל לאוניברסיטה טובה, אני חייב להיות תלמיד טוב. אבל ממש טוב.
״העסק שלי עוד יתרומם. בהתחלה זה היה מפחיד, בהתחלה גם נאלצתי לפנות לאחי ולבקש ממנו הלוואה, אבל את רובה כבר החזרתי לו, ואני חושב שבקרוב מאוד אוכל להרגיש שוב יציבות כלכלית. הטלפון לא מפסיק לצלצל. אבל בכל מה שקשור לשכר הלימוד באוניברסיטה…״ הוא הניד את ראשו. ״קשה לי להאמין שאוכל לתת לך סיוע אמיתי, לפחות בהתחלה. יש לנו מזל בכלל שהראש שלנו עדיין מעל המים. זה באשמתי כמובן. ואני עושה כל מה שאפשר כדי לתקן את המצב —״
״אני יודע.״
״ — אבל גם אתה צריך לעזור לעצמך. אתה צריך לעבוד קשה. וזה אומר לקבל ציון גבוה בפסיכומטרי.״
התכוונתי לגשת לבחינה הפסיכומטרית בדצמבר, אבל לא אמרתי את זה.
הרגשתי שאבא בשוונג.
״ואתה צריך לחשוב גם על הלוואות סטודנטים, אבל רק בתור מוצא אחרון — כי ההלוואות האלה ירדפו אותך במשך שנים. אז תנסה להגיש בקשות למלגות. ותמשיך עם הספורט, זו דרך נוספת להשיג מלגה טובה, אבל הכי חשוב זה הציונים. ציונים, ציונים, ציונים. אתה לא חייב להיות הנואם בטקס הסיום שלך, אבל אתה חייב לנסות להיות בעשירייה המצטיינת של המחזור. אתה מבין אותי?״
״כן, אבא,״ אמרתי לו, והוא סטר לי בחיבה.
10
התאמצתי וחרשתי וקיבלתי ציונים טובים. שיחקתי פוטבול בסתיו ובייסבול באביב. עוד בכיתה י’ התקבלתי לשתי הנבחרות. המאמן הארקנֶס רצה שאשחק גם כדורסל, אבל סירבתי. אמרתי לו שאני צריך לפחות שלושה חודשים פנויים בשנה כדי לעשות דברים אחרים. המאמן פנה ללכת וטלטל את ראשו כמסרב להאמין למצבו העלוב של הנוער בימינו.
השתתפתי בכמה נשפים. נישקתי כמה בנות. הכרתי כמה חברים טובים, רובם ספורטאים כמוני אבל לא כולם. גיליתי כמה להקות רוק כבד שאהבתי במיוחד והקשבתי להן בקולי קולות. אבא מעולם לא התלונן, אבל הוא כן קנה לי אוזניות אלחוטיות לחג המולד. הרבה מאוד זוועות צפן לי העתיד — בסופו של דבר אגיע גם לזה ואספר לכם הכול — אבל שום דבר מכל הדברים האיומים שדמיינתי לעצמי כששכבתי ער במיטתי לא התממש. הבית שלנו נשאר שלנו, והמפתח שלי המשיך לפתוח את דלת הכניסה. איזו הקלה. אם אי פעם דמיינתם לעצמכם שתיאלצו להעביר את לילות החורף הקפואים במכונית או במקלט לחסרי בית, אתם ודאי מבינים לליבי.
ומעולם לא שכחתי את הנדר שנדרתי לאלוהים. אם תעשה את זה למעני, אני אחזיר לך טובה, אמרתי לו. ועוד כרעתי על ברכיי כשאמרתי את זה. רק תראה לי מה אתה רוצה, ואני אעשה את זה. נשבע לך. זו הייתה תפילה של ילד שהאמין בקסמים, אבל משהו בתוכי (למעשה, הרוב) לא האמין בזה. ואני עדיין לא מאמין. חשבתי שתפילתי נענתה, כמו בסרטים הקיטשיים האלה שמקרינים בערוץ לייף טיים בין חג ההודיה לחג המולד. וזה אומר שהייתי חייב לעמוד בהבטחה שנתתי. כי הרגשתי שאם אפר אותה, אלוהים ייקח בחזרה את הנס הזה ואבא יחזור לשתות. אתם צריכים להבין שגם תלמידי תיכון הם עדיין ילדים בתוך תוכם — ולא משנה עד כמה הבנים גבוהים או עד כמה הבנות יפות.
אז ניסיתי. אפילו בימים שהיו עמוסים לעייפה לא רק בלימודים אלא גם בחוגים ובפעילות העשרה, השתדלתי בכל כוחי להחזיר לאלוהים טובה.
הצטרפתי לתוכנית אמץ־לך־כביש של ארגון הנוער ״מועדון המפתח״. אימצנו שלושה קילומטרים מכביש 226, רצועה שוממה שרובה מזללות מזון מהיר, מוטלים ותחנות דלק. אספתי שם בערך טריליארד קופסאות של ביג מק, שני טריליארד פחיות בירה ולפחות תריסר זוגות תחתונים שנזרקו לצד הדרך. בליל כל הקדושים לבשתי סוודר כתום מכוער ויצאתי לאסוף תרומות ליוניצ״ף. בקיץ 2012, ישבתי מאחורי שולחן לרישום בוחרים בקלפי במרכז העיר, אף על פי שעדיין הייתי רחוק בערך שנה וחצי מהזכות להצביע. ובכל יום שישי אחרי האימון עזרתי לאבא במשרד שלו, תייקתי מסמכים והכנסתי נתונים למחשב — עבודה שחורה, כמו שאומרים — בזמן שבחוץ ירד הלילה ושנינו אכלנו פיצה שהזמנו מג’ובאני’ז, ישר מהמגש.
אבא אמר שכל הפעילות הענפה הזאת תוסיף לי הרבה נקודות זכות בהרשמה לאוניברסיטה, והסכמתי איתו בלי לומר לו שזה לא היה המניע האמיתי שלי. לא רציתי שאלוהים יחליט פתאום שאני לא עומד בהבטחה שלי, ולפעמים היה נדמה לי שאני שומע לחישה שמימית של מורת רוח: זה לא מספיק טוב, צ’רלי. נראה לך שאיסוף זבל מהכביש המהיר הוא תגמול הולם על החיים הטובים שאתה ואבא שלך נהנים מהם בזמן האחרון?
וזה מה שמביא אותי — סוף כל סוף — לאפריל 2013, השנה שבה הייתי בן שבע־עשרה.
וגם למר בּוֹדיץ’.
11
תיכון הילוויוּ החביב! עכשיו הכול נראה כמו פרהיסטוריה. בחורף נסעתי באוטובוס וישבתי בספסל האחורי עם אנדי צֶ’ן, חבר שלי עוד מימי היסודי. אנדי היה ספורטאי שהמשיך לשחק כדורסל גם באוניברסיטת הוֹפסטרָה. בֶּרטי כבר לא היה איתנו, הוא עבר לגור בעיר אחרת. והוקל לי. כי לפעמים חבר טוב יכול להיות גם חבר רע. והאמת שבֶּרטי ואני השפענו זה על זה לרעה.
בסתיו ובאביב נסעתי על האופניים שלי, כי אנחנו גרים בעיירה הררית ורכיבה על אופניים היא דרך מצוינת לבנות מסת שריר ברגליים ובישבן. זה גם נתן לי זמן איכות עם עצמי, ואהבתי את זה. בדרך חזרה מבית הספר, רכבתי על רחוב פּלֵיין כל הדרך עד שדרות גוֹף, משם פניתי לרחוב וילוֹ ושוב לפַּיין.
רחוב פַּיין מצטלב עם סיקָמוֹר בראש הגבעה שמובילה מטה אל הגשר הארור. וממש בפינה של פַּיין וסיקָמוֹר עמד גם בית פּסיכוֹ, כפי שבֶּרטי בּירד קרא לו כשהיינו בני עשר או אחת־עשרה.
האמת שהוא נקרא בית בּוֹדיץ’, זה השם שנכתב על תיבת הדואר, בכתב דהוי אבל עדיין קריא, אם רק צמצמתם את המבט. מצד שני, היה משהו בדבריו של בֶּרטי. כולנו ראינו את הסרט הזה (שלא לדבר על שאר סרטי חובה עבור כל ילד בן אחת־עשרה, כמו מגרש השדים או היצור), והבית באמת נראה קצת כמו זה שנורמן בּייטס התגורר בו עם אימו המפוחלצת. הוא היה שונה לגמרי משאר הבתים הדוּ והחד קומתיים הקטנים והמטופחים ברחוב סיקָמוֹר ובשאר רחובות השכונה. בית פּסיכוֹ היה בית ויקטוריאני רחב ידיים עם גג משופע, וכשנבנה הוא היה מן הסתם לבן ובוהק אבל כעת הוא נראה אפור כמו חתול. הוא היה מוקף סביב בגדר כלונסאות עתיקה, שנטתה קדימה במקומות מסוימים ושקעה לאחור במקומות אחרים. שער חלוד בגובה המותניים חסם את הכניסה לשביל גישה מרוצף ושבור שהוביל אל הבית. הדשא הפך ברובו לסבך של עשבים שוטים. המרפסת נראתה כאילו היא הולכת ומתנתקת לאיטה משאר חלקי הבית. כל התריסים היו תמיד מוגפים, ואנדי צֶ’ן ציין שזה חסר טעם, כי גם ככה החלונות היו מלוכלכים מדי ושום קרן אור לא נכנסה פנימה. בתוך הדשא הגבוה נקבר למחצה השלט אין כניסה. ועל השער נתלה שלט גדול יותר שהכריז, זהירות, כלב נושך.
לאנדי היה סיפור על הכלב הזה, רועה גרמני בשם רדאר, כמו הבחור בסדרת הטלוויזיה מ.א.ש. כולנו שמענו אותו (לא ידענו שרדאר היא נקבה), ומדי פעם גם זכינו בהצצה חטופה, אבל אנדי היה היחיד שראה את הכלב מקרוב. הוא טען שעצר כאן יום אחד כשרכב על אופניו, כי תיבת הדואר של מר בּוֹדיץ’ הייתה פתוחה וגדושה כל כך בדואר זבל שכמה מהמכתבים נפלו החוצה על המדרכה והחלו לעוף ברוח.
״אז הרמתי את כל הזבל הזה ודחפתי אותו בחזרה פנימה עם כל שאר החרא,״ סיפר אנדי. ״רק ניסיתי לעשות לו טובה, נשבע לך. ואז פתאום שמעתי מין נהמה עמוקה ונביחות שנשמעו כמו יאבָּה־יאבָּה־הָאוּ־הָאוּ, הרמתי את הראש וראיתי את הפאקינג מפלצת הזאת ששוקלת לפחות שישים קילו, והכלב כולו שיניים וריר שעף לכל כיוון, והעיניים שלו פאקינג אדומות.״
״ברור,״ אמר לו בֶּרטי. ״כלב מפלצת. כמו קוּג’וֹ בסרט ההוא. מ־מש.״
״בחיי,״ אמר לו אנדי. ״נשבע לך באלוהים. אם הזקן ההוא לא היה צועק עליו, הכלב היה קופץ מעל השער ותוקף אותי. והוא היה כל כך זקן שהוא צריך מֶדיקוּר.״
״התכוונת לומר מֶדיקֶר,״ תיקנתי אותו.
״מה זה משנה, אחי? בקיצור, הזקן יצא למרפסת וצעק, ‘ארצה, רדאר!’ והכלב צנח ישר על הבטן שלו. אבל הוא לא הפסיק להסתכל עליי, והוא גם לא הפסיק לנהום. ואז הזקן צעק עליי, ‘מה אתה עושה פה, ילד? אתה גונב את הדואר שלי?’ אז אמרתי לו, ‘לא אדוני, הוא כמעט עף ברוח, רק אספתי אותו. התיבה שלך כמעט מתפוצצת מרוב שהיא מלאה, אדוני.’ ואז הוא כאילו אמר לי, ‘תן לי לדאוג לתיבה שלי, ילד. עוף מפה.’ אז עפתי משם.״ אנדי הניד את ראשו. ״הכלב הזה היה קורע לי חור בצוואר. אני אומר לכם.״
הייתי משוכנע שאנדי מגזים, כי הייתה לו נטייה כזאת, אבל באותו לילה שאלתי את אבא על מר בּוֹדיץ’. אבא אמר שהוא לא ממש מכיר אותו, הוא רק יודע שהאיש רווק מושבע שהתגורר בבית המתפורר ההוא הרבה לפני שאבא עבר לגור ברחוב סיקָמוֹר, וזה היה לפני 25 שנה לפחות.
״החבר שלך אנדי הוא לא הילד היחיד שחטף ממנו צעקות,״ הסביר לי אבא. ״בּוֹדיץ’ ידוע לשמצה כטיפוס מרושע, והרועה הגרמני שלו מרושע לא פחות ממנו. במועצת העיר ישמחו מאוד כשהאיש ימות והם יוכלו להרוס את הבית שלו, אבל בינתיים הוא מחזיק מעמד יפה. אני אומר לו שלום כשאני פוגש אותו — זה קורה לעיתים נדירות — והוא מגיב די בנימוס, אבל אני אדם בוגר. לזקנים מסוימים יש כנראה אלרגיה לילדים. אז תקשיב לעצה שלי, צ’רלי, ותתרחק ממנו.״
זה בדיוק מה שעשיתי עד לאותו יום באפריל 2013. וזה הזמן לספר לכם מה קרה.
12
עצרתי בפינת פּיין וסיקָמוֹר בדרכי הביתה מאימון בייסבול, כי הייתי חייב להסיר את יד שמאל מכידון האופניים ולנער אותה. היא הייתה אדומה ונפוחה מהתרגילים שעשינו באולם ההתעמלות (מגרש הספורט עדיין היה בוצי מכדי לשחק עליו). המאמן הארקנֶס — שאימן גם את נבחרת הבייסבול, נוסף על קבוצת הכדורסל — העמיד אותי בתחנה הראשונה, בזמן שכמה מחבריי לקבוצה התמודדו על תפקיד המגיש והתאמנו בזריקות כדור. היו שם שניים־שלושה שידעו לזרוק ממש חזק. אני לא יכול לומר בוודאות שהמאמן ניסה להתנקם בי על כך שסירבתי לשחק כדורסל — מן הראוי לציין שההֶדג’הוֹגס השיגו תוצאה של 5:20 בעונה הקודמת — אבל מצד שני, אני גם לא יכול לומר בוודאות שלא.
מימיני התנשא הבית הוויקטוריאני הישן ורחב הידיים של מר בּוֹדיץ’, ומהזווית הזאת הוא נראה עוד יותר מתמיד כמו בית פּסיכוֹ. כרכתי את ידי סביב כידון האופניים והתכוונתי להמשיך שוב בדרכי, אבל פתאום שמעתי יללה של כלב. היא עלתה מאחורי הבית. נזכרתי מיד במפלצת שתיאר אנדי, שכולה שיניים ועיניים אדומות ולסתות נוטפות ריר, אבל לא שמעתי שום יאבָּה־יאבָּה־הָאוּ־הָאוּ של כלב תקיפה אכזרי; להפך, הוא נשמע עצוב ומפוחד. אולי אפילו נואש. הרהרתי מאז לא פעם ביללה ההיא, ותהיתי אם רק בדיעבד היא נשמעה לי כך, אבל החלטתי שלא. כי שמעתי אותה שוב. ואז בפעם השלישית, רק שהפעם היא הייתה נמוכה ונמתחת, כאילו בעל החיים חשב לעצמו, מה הטעם?
ואז, בקול נמוך עוד יותר מאותה יללה אחרונה ונמתחת: ״הצילו.״
אלמלא אותן יללות הייתי ממשיך לדהור במורד הגבעה עד הבית, שותה כוס חלב ומחסל חצי קופסה של עוגיות ממולאות בשוקולד, מאושר כתמיד. וזה היה סופו של מר בּוֹדיץ’. כי הערב ירד, הצללים התארכו לאיטם וזה היה לילה קפוא בחודש אפריל. מר בּוֹדיץ’ היה עלול לשכב שם כל הלילה.
קיבלתי את מלוא הקרדיט על שהצלתי אותו — עוד מדליית זהב שיכולתי להוסיף לטופסי ההרשמה לאוניברסיטה, אם הייתי מוותר על הצניעות, כפי שהציע אבא, ומצרף לטפסים את הכתבה שפורסמה עליי בעיתון כעבור שבוע — אבל האמת היא שזה לא הייתי אני.
הוא חייב את ההצלה שלו לרדאר, בזכות אותן יללות נואשות.
אין עדיין תגובות