ירושה שקטה הוא ספר על שברים וחיבורים; על שתי נשים, אם ובת, שכל אחת נושאת את השואה בצורה שונה. אֵם […]
פרולוג – הקול הכפול
נולדתי עם זיכרונות של אחרים. אני לא זוכרת מתי זה התחיל, יום אחד הבנתי שאני חיה סיפור שלא שייך לי. אולי זה היה כשהייתי ילדה והבנתי שאמא שלי היא לא כמו אמא של חברותיי לכיתה.
אולי זה היה דווקא בגיל שבו הפכתי לאמא בעצמי, ופתאום התנגשה בי ההבנה.
היא שרדה, אני נשאית.
הספר הזה נולד מהשבר הזה, וגם מהשלם.
זה סיפור בשני קולות: קולה של אמא, ניצולת שואה, שנושאת בגופה ובנפשה את מה שאי אפשר לשאת, את מה שאי אפשר להבין, את מה שאי אפשר לעבור, וקולי שלי, בתה, שנולדה אל תוך התקומה, אל תוך ההישרדות, אל תוך הנורמליזציה.
כל אחת מאיתנו כותבת בגוף ראשון. לא אחת על השנייה, אלא כל אחת מתוך עצמה. שני סיפורים שלמים שנפגשים.
לא רציתי לכתוב "עדות" במובן התיעודי. רציתי להבין איך הסיפור שלה נמצא בי. לא רק בזיכרונות שסופרו או הוסתרו, אלא בגוף, במילים, בשתיקות, בזיכרונות, בהתנהלות, בפחדים, בהרגלים, באימהות, באהבה. רציתי לאפשר לשני הקולות להתקיים זה לצד זה. לא כפרשנות, לא כהסבר, אלא כנוכחות, מהולה בהרבה אהבה וגעגוע.
לכן הספר בנוי כקלידוסקופ דו קולי כאשר שני הקולות שונים ואינם מסודרים תמיד באותו סדר.
לפעמים נדמה שהסיפור של אמא קרה לפני עידנים, לפעמים הוא מתרחש בתוכי, עכשיו. לפעמים הסיפור שלי נשמע רחוק מהשואה עד שמבינים שהוא המשך שלה – בשפה אחרת, בפלנטה אחרת.
השתדלתי לא לייפות ולא לרטש. לא את מה שנאמר, לא את מה שמתואר ולא את מה שנשמר בהרגשה.
והאומץ הזה, לספר את סיפורה של אמא בגוף ראשון, לכתוב את עצמי מול ובתוך הסיפור שלה, היה אולי הצעד הכי קרוב שעשיתי אליה.
הספר הזה הוא לא סיפור על "איך היא ניצלה", זה גם לא סיפור של חקר גנטי או פסיכולוגי על "טראומה בין־דורית". זה פשוט ניסיון לארוג שתי נשימות. נשימה שנאבקה לחיות את החיים, ונשימה שנולדה לתוך הזיכרונות.
ואם תהיו קשובים, אולי תשמעו את הרווח ביניהן.
אין עדיין תגובות