1

עיניים מתות, ככה אומרים, לא? חסרות חיים, זגוגיות, ריקות. עיניים מתות היו המלוות הקבועות שלה עכשיו, הן עקבו אחריה ונמצאו תמיד במרחק מצמוץ לכל היותר. הן הסתתרו באחורי מחשבתה וליוו אותה אל חלומותיה. העיניים המתות שלו, ברגע שעברו מחיים למוות. היא ראתה אותן במבטים החטופים ביותר ובצללים העמוקים ביותר, ולפעמים גם במראָה, בפניה שלה.

ופיפ ראתה אותן עכשיו, בוהות בה ישירות. עיניים מתות בראש של יונה מתה שהיתה שרועה על שביל הכניסה. זגוגיות וחסרות חיים, מלבד התנועה של בבואתה שלה בתוכן, כשכרעה על הברכיים והושיטה יד. לא כדי לגעת, רק כדי להתקרב מספיק.

'מוכנה, פיצקית?' אבא של פיפ שאל מאחוריה. היא נרתעה כשהוא טרק את דלת הבית בנקישה חדה, שצליל יריית אקדח מסתתר בהדים שלה. המלווה המתמיד האחר של פיפ.

'כ־כן,' ענתה פיפ. היא הזדקפה וריככה את הקול שלה. תנשמי, תעברי את זה בנשימות. 'תראה.' היא הצביעה ללא צורך. 'יונה מתה.'

הוא התכופף להסתכל. עורו השחור התקמט סביב עיניו המצומצמות, וחליפת שלושת החלקים המצוחצחת שלו התקמטה סביב הברכיים. ואז הוא עבר לפרצוף שהכירה טוב מאוד; הוא עמד לומר איזו התחכמות מגוחכת כגון —

'פשטידת יונה לארוחת ערב?' הוא שאל.

הנה, כצפוי. בימינו כמעט כל משפט שני שלו היה בדיחה, כאילו הוא עובד קשה מתמיד לגרום לה לחייך. פיפ נכנעה והעניקה לו חיוך.

'לו רק זה היה מגיע על מצע של חולדות,' היא ענתה. סוף־סוף היא הרפתה מהמבט הריק של היונה והניפה את התרמיל שלה, שצבעו ארד, על כתף אחת.

'חה!' הוא טפח על השכם שלה בפנים קורנות. 'הבת המורבידית שלי.' עוד שינוי של הבעה כשהוא קלט מה אמר, ואת כל המשמעויות האחרות שמתערבלות בתוך שלוש המילים הפשוטות הללו. פיפ לא יכלה להימלט מהמוות, אפילו לא בבוקר הבהיר הזה של סוף אוגוסט, ברגע רגוע עם אבא שלה. נראה שרק למען זה היא חיה בימינו.

אבא שלה התנער מהמבוכה, שאצלו תמיד היתה רגעית בלבד, וסימן אל המכונית בראשו. 'בואי, אסור לך לאחר לפגישה הזאת.'

'כן,' אמרה פיפ. היא פתחה את הדלת והתיישבה. היא לא ידעה מה עוד תוכל לומר. המחשבות שלה נשארו מאחור כשנסעו, שם עם היונה.

הן השיגו אותה כשהמכונית נכנסה למגרש החנייה של תחנת הרכבת של ליטל קילטון. המקום היה עמוס והשמש התנוצצה על השורות הסדורות של מכוניות שהשאירו שם אנשים בדרך לעבודה.

אבא שלה נאנח. 'אח, הפאקבוי ההוא בפורשה שוב תפס לי את המקום.' פאקבוי: עוד מונח שפיפ התחרטה שנייה אחרי שלימדה אותו.

המקומות הפנויים היחידים נמצאו בקצה הרחוק של מגרש החנייה, ליד גדר התיל שמחוץ לטווח המצלמות. שטחי הציד הישנים של האווי באוורז. כסף בכיס אחד, שקיות נייר קטנות באחר. ולפני שפיפ הספיקה לעצור בעצמה, נקישת שחרור חגורת הבטיחות שלה הפכה לקול טפיחת הנעליים של סטנלי פורבס על הבטון מאחוריה. היה לילה עכשיו, והאווי לא היה בכלא, אלא ממש שם באור הפנס הכתום, עם צללים במקום עיניים. סטנלי מגיע אליו ונותן לו חופן כסף תמורת חייו, תמורת הסוד שלו. וכשהוא מסתובב לעבר פיפ בעיניים מתות, שישה חורים נפערים בתוכו ושופכים דם במורד החולצה שלו ועל הבטון, ואיכשהו הדם נמצא על הידיים שלה עכשיו. הוא מכסה את כל הידיים שלה ו —

'את באה, פיצקית?' אבא שלה החזיק את הדלת פתוחה עבורה.

'אני באה,' היא ענתה וניגבה את הידיים על המכנסיים הכי יפים שלה.

הרכבת לתחנת מרילבון בלונדון היתה עמוסה לא פחות. כולם עמדו כתף אל כתף, וחיוכים בפה סגור היו תחליף ל'סליחה' כשנתקלו זה בזה. היו יותר מדי ידיים על מוט המתכת, אז במקום זה פיפ החזיקה בזרוע הכפופה של אבא שלה כדי להישאר יציבה. לו רק זה היה עוזר.

היא ראתה את צ׳רלי גרין פעמיים ברכבת. בפעם הראשונה בעורף של מישהו, לפני ששינה תנוחת קריאה בעיתון 'מטרו' שלו. בפעם השנייה הוא היה גבר שחיכה על הרציף עם אקדח ביד. אבל כשהאיש עלה לקרון הפנים שלו השתנו, איבדו כל דמיון לצ׳רלי, והאקדח היה בסך הכול מטרייה.

עברו ארבעה חודשים והמשטרה עדיין לא מצאה אותו. אשתו, פלורה, הסגירה את עצמה בתחנת המשטרה בהייסטינגס שמונה שבועות קודם לכן; איכשהו הם הופרדו בִּזמן שנמלטו. פלורה לא ידעה איפה בעלה, אבל על פי השמועות ברשת הוא הצליח להגיע לצרפת. פיפ בכל זאת פקחה עין, לא כי רצתה שילכדו אותו אלא כי היתה צריכה שיימצא. וההבדל הזה היה הכול, הסיבה לכך שדברים לעולם לא יוכלו לחזור להיות נורמליים.

אבא שלה הסתכל עליה. 'את לחוצה מהפגישה?' הוא שאל על רקע קול הצווחה של גלגלי הרכבת כשהאטה בכניסה לתחנה. 'הכול יהיה בסדר. פשוט תקשיבי לרוג׳ר, טוב? הוא עורך דין מצוין, הוא יודע על מה הוא מדבר.'

רוג׳ר טרנר היה עורך דין בחברה של אבא שלה, ומתברר שהטוב מכולם בתחום לשון הרע. כעבור כמה דקות הם ראו אותו מחכה מחוץ לבניין הלבנים האדומות הישן של מרכז הכנסים, שם נשכר חדר הישיבות.

'שוב שלום, פיפ,' אמר רוג׳ר והושיט לה יד. פיפ בדקה בזריזות שאין לה דם על הידיים ואז לחצה את ידו. 'סוף שבוע מוצלח, ויקטור?'

'הוא היה, כן, תודה רבה, רוג׳ר. ולארוחת הצהריים היום יש לי שאריות, אז זה יהיה גם יום שני מצוין.'

'אני מניח שכדאי שניכנס, אם את מרגישה מוכנה?' שאל רוג׳ר את פיפ והציץ בשעון, ידו האחרת אוחזת בתיק מסמכים מבריק.

פיפ הינהנה. היא הרגישה שהידיים שלה רטובות שוב, אבל זאת היתה זיעה. זאת היתה רק זיעה.

'את תהיי בסדר גמור, מתוקה,' אמר לה אבא שלה ויישר את הצווארון שלה.

'כן, השתתפתי באלפי גישורים.' רוג׳ר חייך חיוך רחב וסירק לאחור עם היד את שערו האפור. 'אל תדאגי.'

'תתקשרי אלי כשתסיימו.' אבא של פיפ התכופף לנשק אותה על הקודקוד. 'נתראה בבית הערב. רוג׳ר, נתראה במשרד מאוחר יותר.'

'כן, נתראה, ויקטור. אחרייך, פיפ.'

החדר שלהם היה חדר ישיבות 4־אִי בקומה העליונה. פיפ ביקשה לעלות במדרגות, כי אם הלב שלה ידפוק בכוח, זה יהיה מהטיפוס ולא משום סיבה אחרת. ככה היא נימקה את זה עבור עצמה, אותה סיבה שגרמה לה לצאת לרוץ בכל פעם שהרגישה שהחזה שלה מתכווץ. לרוץ עד כאב מסוג שונה.

הם הגיעו למעלה, רוג׳ר מתנשף כמה מדרגות מאחוריה. גבר לבוש בהידור עמד במסדרון מחוץ לחדר 4־אי וחייך כשראה אותם.

'את בוודאי פיפה פיץ־אמובי,' אמר. עוד יד מושטת, עוד בדיקה זריזה לאתר דם. 'ואתה עורך הדין שלה, רוג׳ר טרנר. אני חסן בשיר, והיום אהיה המגשר הבלתי תלוי שלכם.'

הוא חייך ודחף את המשקפיים שלו במעלה האף הצר. הוא נראה טוב לב, וכמעט קיפץ במקום מרוב להיטות. פיפ הצטערה שהיא עומדת להרוס לו את היום, דבר שללא ספק יקרה.

'נעים מאוד,' היא אמרה וכיחכחה בגרון.

'גם לי.' הוא הפתיע את פיפ כשמחא כף. 'הצד השני כבר נמצא בחדר הישיבות, מוכן להתחיל. אם אין לכם שאלות מקדימות,' הוא העיף מבט ברוג׳ר, 'אני חושב שכנראה כדאי שנתחיל.'

'כן. הכול טוב.' רוג׳ר נעמד לפני פיפ לתפוס פיקוד כשחסן נסוג לאחור לפתוח את דלת חדר 4־אי. בפנים היה שקט. רוג׳ר נכנס והינהן בתודה לחסן. ואז היה תורה של פיפ. היא שאפה שאיפה עמוקה, זקפה כתפיים ושיחררה את האוויר בשיניים חשוקות.

מוכנה.

היא נכנסה לחדר, והפרצוף שלו היה הדבר הראשון שראתה. הוא ישב מעבר לשולחן הארוך, עם עצמות הלחיים הזוויתיות שלו המובילות בזווית אל הפה, והשיער הבלונדיני המבולגן מסורק לאחור. הוא העיף מבט למעלה והסתכל לה בעיניים, והיה במבט שלו משהו אפל ושמח לאיד.

מקס הייסטינגס.