החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שותפים אמיתיים של אלוהים

מאת:
הוצאה: | 2017-12 | 134 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

36.00

רכשו ספר זה:

איש אחד, היה שותף של אלוהים. לא שותף אמיתי, אלא שותף, רגיל כמו כולנו  – יכול להשמיד כל חי אשר על פני האדמה או בשפתו של אלוהים: "ויאמר יהוה אמחה את האדם אשר בראתי מעל מאדם ועד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי פני האדמה מאדם ועד בהמה עד רמש ועד כי עשיתם (בראשית, ו' ז'). את זה גם אנחנו יכולים, לכן אנחנו שותפים, לא בחרנו בזה, אלא נולדנו בתקופה שבה יש לאדם האמצעים לכך. שותפים הבוחרים בחיים.

 

האיש שכבר מת לא היה שותף אמיתי אבל היה מוכשר מאוד: קצין צנחנים מצטיין, סטודנט מבריק, איש עסקים מצליח, נשוי באושר. כל אלה לא עזרו לו כאשר ראה את העוול שההצלחה שלו גרמה לילד קטן בקצה השני של העולם. מצפונו לא אפשר לו להמשיך להיות סתם שותף, והוא הפך לשותף אמיתי. המחיר ששילם היה גבוה: עסקיו קרסו, נישואיו התמוטטו וחייו הסתיימו. לפני שמת הספיק לגבש דרך  שאינה כרוכה באובדן ומאפשרת למי שחפץ בכך להפוך מסתם שותף של אלוהים לשותף אמיתי. גיבורי הספר לומדים את הדרך ומנסים גם הם להיות שותפים אמיתיים.

מקט: 4-1272-149
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק א': היועץ

"תניח את המגש."

קולו של היועץ היה חד מהרגיל.

"גם זה לא בסדר?" שאלתי. דווקא רציתי לכפר על כל התלונות הקודמות שלו.

"תניח," הוא אמר שוב, "זה מזיק לא פחות מכל השאר. בוא נצא מכאן."

כשיצאנו ראיתי בזווית העין את עובד מקדונלד'ס מפנה מהשולחן את המגש שלנו.

"מה העניין עם המגש?" שאלתי שוב את היועץ.

"תבין את זה בסוף הייעוץ."

בפעם הראשונה שראיתי אותו לפני כמה ימים הוא עצר לידי ואמר משפט משונה:

"שלום, אני היועץ שלך."

"היועץ שלי?"

"כן."

"בשביל מה לי יועץ?"

"תבין את זה בסוף הייעוץ."

"ואם אני לא רוצה ייעוץ?"

"אז אני הולך."

"ומה יקרה אז?"

"לך אולי כלום, אתה כבר לא ילד. אבל יקרה."

"אבל מה יקרה?"

"את זה תבין בסוף הייעוץ."

לא יכולתי לאפשר לו ללכת. היה בו משהו מסקרן. הוא היה איש מבוגר ממני בסביבות שנות השישים, לבוש היטב, אם כי מיושן מעט, ונראה מלא חיוניות ונמרץ, מה שלא יכולתי להגיד על עצמי.

"במה אתה מייעץ?"

"במה שנכון שתרצה."

"אז אני רוצה…"

"לא מעניין אותי מה אתה רוצה, רק מה שנכון שתרצה," השיב בטון נוקשה.

נעלבתי.

"למה לא מעניין אותך מה אני רוצה?"

"כי את מה שאתה רוצה אתה כבר מזמן לא קובע. את מה שנכון שתרצה אתה עדיין יכול לקבוע," השיב, הפעם בנימה רכה יותר.

"תסביר," ביקשתי.

"תראה, זה לא רק אתה. אתה רואה את הקופסה הזו?" הוא הצביע על הטלוויזיה בחלון הראווה. "היא, אבל לא רק היא, קובעת את מה שתרצה."

שתקתי. נזכרתי בוויכוחים הרבים עם אשתי. "למה את קונה דווקא מותגים? יש בגדים בלי מותגים שמתאימים לך הרבה יותר, וגם המחיר." מרגיז אותי שהיא חשה חובה לקנות דווקא את הוורסאצ'ה, כאילו כוח בלתי נראה כופה זאת עליה.

"זאת לא רק היא," אמר היועץ, כאילו ישב בתוך מוחי והקשיב למחשבתי.

"אני יודע."

"דגלאס ראשקוף, מומחה לשיווק, כתב על כך," אמר היועץ. מה שמאוחר יותר הבנתי היה השיעור הראשון שנתן לי. הקשבתי בסבלנות. "המותג שאשתך כל כך רוצה בו, ואולי גם אתה, למרות שאתה בטוח שלא, מחזיר את הקשר בין הקונה לבין מה שהוא קונה. פעם הכרנו את מי שייצר עבורנו דבר מה. היום אנחנו קונים מוצרים שיוצרו במפעלים אי שם בצידו השני של העולם. אנחנו לא מכירים את האנשים שעומדים מאחורי המוצר. המותג מדביק פנים למוצרים האלה. הוא יוצר תחושה של קרבה אישית ואמון שהיו פעם. ככל שהעולם מתועש יותר, כך גדל המרחק בין הקונה למוצר. מוצרים שפעם היו מקומיים ואישיים הפכו לסחורות חסרות זהות. לרוב אין הבדל מהותי בין מוצרים מתחרים. המותג מציג אווירה, חוויה, משהו מהתחום האישי הרגשי המייחד אותו ממוצרים אחרים, משהו שהלך לאיבוד כשהקשר בינינו לבין האיש שהכין דבר מה עבורנו ניתק."

היועץ עצר לרגע. כשראה שאני מסתקרן, המשיך.

"קח לדוגמה את פייר קרדן, איש מוכשר מאוד. אחרי שטיפח את המותג הנושא את שמו בזכות האיכות הגבוהה שלו בתחום אופנת העילית, מכר את השם ליותר מ-800 מוצרים מתחומים שונים, מבשמים ועד משקפי שמש. כצפוי, המונים ביקשו לרכוש את המוצרים. הם רצו ליהנות מהקשר עם האיש שהם מכירים, פייר קרדן. בעצם, הם החליפו את הקשר האישי במותג שמספק חוויה רגשית של קשר מדומה.

"וזהו," נאנח. "סליחה על ההרצאה. פשוט מותגים שגורמים לאנשים לרוץ אחריהם עם הלשון בחוץ מרגיזים אותי במיוחד."

גם אותי, חשבתי לעצמי, אף על פי שבדרך כלל אני מתעצב יותר מאשר מתרגז.

"זה טוב שזה מעציב אותך. בגלל זה אני כאן," הוא אמר.

"אני לא מבין," אמרתי.

"רבים מתמסרים בהנאה לדחף לרכוש ולהתנהג לפי הקופסה המרצדת. רק מעטים חשים שמשהו כאן לא בסדר. ואפילו הם מתנהגים לרוב כמו כולם. ההשלמה עם מה שלא באמת מסכימים לו גורמת לעצבות שאתה חש עכשיו, אבל היא גם התקווה לשינוי."

"אז באת לכאן כדי לייעץ לי איך לא להתעצב?"

"לא. באתי בגלל משהו חשוב בהרבה. העצבות אמנם תיעלם, אבל זאת לא הסיבה שבאתי."

"אז בשביל מה באת?"

"את זה תבין רק אחרי…"

"הייעוץ," המשכתי.

היועץ הנהן. ייתכן שאפילו חייך חיוך קל, אבל לא הייתי בטוח.

 

***

"על מקדונלד'ס נדבר עוד הרבה," אמר כשהתרחקנו משם, "אבל בעניין המגש, מעניין אותי למה רצית להחזיר אותו?"

"מה זאת אומרת?" השבתי, "אנשים תרבותיים מחזירים את המגש בתום הארוחה. ראית איך הסתכלו עלינו כשהשארתי את המגש על השולחן?"

"כן, ראיתי," הוא אמר, "לא נעים. נכון?"

"ודאי שלא נעים. אני עדיין נחשב לאיש מכובד בעיר הזאת."

למרות היומיים האחרונים איתך, כמעט אמרתי.

"כן, יש לנו המון עבודה," הוא מלמל, ואחרי רגע הוסיף "עלה בדעתך שכאשר אתה מחזיר את המגש, כמו שאר האנשים התרבותיים, אתה גורם לפיטוריו של העובד שכבר לא יהיה צורך בשירותיו, ולפיטוריהם של עוד רבים כמותו? ועלה בדעתך שהכסף שהיה יכול ללכת למשכורת שלו, אמנם עלובה, אבל בכל זאת משכורת, עובר כרווח נוסף לרשת? ועלה בדעתך שלא רק שאתה משלם מחיר מופקע עבור הארוחה במקדונלד'ס, אתה גם עובד אצלם בחינם?"

"לא חשבתי על זה," הודיתי.

"אני יודע. גם שאר האנשים שנוהגים להחזיר את המגשים לא חושבים על זה. המשהו הזה, שדואג להכנסות של מקדונלד'ס, חושב במקומכם."

הלכנו בדממה.

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות דברים בלי לחשוב," אמר כאילו לעצמו כשעצרנו מול הרמזור, "פשוט לא יכולים."

הבחנתי ששאר האנשים שעמדו שם הפנו אליו את מבטם והקשיבו.

"הדברים לא עובדים בחלל ריק," הוא המשיך, "אם אתה לא מחליט מה נכון ומה לא נכון, מישהו אחר, בעל אינטרס, יחליט בשבילך. ואם הוא חכם, עשיר ומתוחכם מספיק, הוא גם יגרום לכך לחשוב שזו החלטה שלך."

הרמזור התחלף לירוק והתחלנו לחצות את הכביש. שמתי לב שאישה אחת המשיכה ללכת אחרינו. היא הסיעה עגלת תינוק.

"עכשיו אתה מבין למה קודם לא רציתי לשמוע מה אתה רוצה? כי אני לא בטוח שאלה דברים שאתה רוצה," הוא אמר והדגיש את המילה "אתה".

"אמרת שמה שמעניין אותך הוא רק מה שנכון שארצה. מה שנכון שארצה הוא להשתלט על הרצון שלי?"

עיניו של היועץ נצצו.

"בדיוק. לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר. זה נשמע משונה, אבל צריך ללמוד לרצות."

"איך לומדים לִרצות?"

"בוא נתחיל במה שנכון לרצות."

הוא התיישב על הספסל וסימן לי לשבת לידו. בזווית העין ראיתי את האישה עם התינוק מתיישבת בספסל לידנו.

"אתה יודע," הוא אמר כששמענו את צחוקו המתגלגל של התינוק, "את הצחוק הזה יש רק לתינוקות. צחוק ללא גבולות, ללא היסוס, צחוק שפעם היה לכל אחד מאיתנו."

"הנכד שלי הוא בערך בגיל של התינוק שלידנו," הוא המשיך, "אני לא בטוח שכשהוא יגיע לגיל שלנו וישב כאן, הוא יוכל לשמוע צחוק של תינוק."

"מה זה קשור למה שנכון לרצות?" שאלתי בהיסוס.

"אם יש משהו שנכון לרצות אותו הוא שהנכד שלי ושלך יוכלו לשבת כאן ולשמוע צחוק של תינוק."

"טוב, אבל זה הרי ברור, כל אחד יסכים לזה," אמרתי.

"אכן, כל אחד יסכים לזה," אמר היועץ, "אבל זה לא ברור. לגמרי לא ברור."

"מה לא ברור?"

"שמע. פעם, לא מאוד מזמן, מי שיצר את העולם," הוא סימן באצבעו לשמיים, "היה גם מי שהיה יכול להרוס אותו. מאמצע המאה שעברה יש לו," הוא סימן שוב לשמיים, "שותפים – לא ביכולת ליצור עולם, אבל בהחלט ביכולת להרוס אותו."

"שותפים?"

"כן. אתה, אני, אחרים. בכל הקשור ליכולת להרוס, בני האדם הפכו לשותפים שלו," הוא שב והצביע לשמיים.

שקט שרר למשך כמה דקות.

"אני ממש לא רוצה שנהרוס," אמרתי.

חשבתי שהיועץ ימהר להסכים איתי אבל הוא נשאר שקט. לפתע חשתי משהו שלא הרגשתי מזמן. כבר לא היה לי חשוב אם היועץ או כל אחד אחר יסכים לדבריי. אני הייתי בטוח.

"אני לא רוצה שנהרוס," שבתי ואמרתי.

האישה עם התינוק התבוננה בנו. היא הרימה את התינוק, חלצה שד והחלה להיניק אותו כשהיא מביטה בנו בחיוך קל וללא שמץ של מבוכה.

היועץ סימן לי להיות בשקט. שתקנו עד שהאישה סיימה להיניק.

"זה מחייב עבודה קשה…" הוא התחיל להגיד אבל לא הייתי קשוב. ההבנה שיש משהו שברור לי שהוא נכון מילאה אותי. לא יודע למה אבל פתאום נזכרתי באירוע שקרה לי מזמן בתיכון, קבוצת נערים הציקו לילד אתיופי. כאשר היה נדמה לי שהם עומדים להכות אותו התערבתי. אף על פי שהם היו רבים וחזקים ממני, הרבצתי וקיבלתי מכות, יותר קיבלתי מאשר נתתי, אבל לא יכולתי לשלוט בזה. הייתי חייב להתערב. היה ברור לי שזה הדבר הנכון, כמו עכשיו.

"מחר נדבר על ההמשך," אמרתי, בלי לשים לב שזאת הפעם הראשונה שאני קובע על מה ומתי נדבר.

היועץ חייך.

"אני אהיה אצלך מחר בבוקר," אמר.

אחרי שהלך לדרכו נשארתי לשבת על הספסל.

כעת האישה בספסל הסמוך כתבה בפנקס פרחוני. כעבור כמה דקות היא קמה ממקומה, חייכה אליי והלכה.

כל כך הרבה דברים אני עושה אוטומטית, דברים קטנים, כמו להחזיר או לא להחזיר מגש במקדונלד'ס, למלא דלק בשירות עצמי או בשירות של מתדלק. יש ודאי עוד מיליון דברים כאלה. הרעיון שכל אותן פעולות יומיומיות נשלטות על ידי בעלי עניין חזקים ומתוחכמים לשם הגדלת הרווחים שלהם, והתפיסה שהגדלת הרווחים היא על חשבון מי שאיבד עבודה בשל שיתוף הפעולה שלי, לא הניחו לי.

קמתי מהספסל והלכתי הביתה, ממשיך להרהר בדבריו של היועץ.

באותו לילה ישנתי מצוין.

 

***

"בוקר טוב. מה קורה היום?"

היועץ המתין לי בפתח הבית.

"הולכים למוזאון המדע," הוא הודיע.

"החדש? הוא עוד בהרצה."

"כן, החדש."

"הולכים ברגל? זה די רחוק. בוא ניסע," ביקשתי.

"לא, הולכים," הוא קבע.

"אוקיי, אוקיי," השבתי בלי לזכור את הלקחים מאתמול, "לא צריך לחשוב על זה כל כך הרבה. בוא נלך."

"העיקר הוא לחשוב על זה," ענה בטון חמור והזכיר לי את הלקחים. "אבל נדבר על זה בהמשך."

לא עושים שום דבר בלי לחשוב על זה. לא עושים שום דבר בלי לחשוב על זה, שיננתי לעצמי.

"זה פשוט, אבל כולם נוטים לשכוח את זה," אמר היועץ כאילו שב והתיישב בתוך מוחי.

"למה אנחנו הולכים למוזאון?" שאלתי אותו בזמן שהלכנו.

"כדי ללמוד איך לא הורסים," השיב.

"טוב, זה ברור. זיהום אוויר, כריתת יערות, התחממות…"

"שום דבר לא ברור," הוא שב לטון החמור.

השתתקתי. משהו מהביטחון שחשתי אתמול, כשהיה ברור לי שאני לא רוצה שנהרוס את כל מה שסביבנו, נמוג.

"תסביר," ביקשתי.

"צדקת בקשר לזיהום האוויר, ההתחממות, אבל לא מדובר רק בזה. ואגב, מצבנו בעניין הזה של הסביבה טוב יחסית. לא כי יש פתרון, אלא כי יש הבנה די רחבה שחייבים להגיע לפתרון."

"נו, אז אם מבינים, זה בסדר…"

"ממש לא. יש עוד שני תחומים שאין מספיק הבנה בנוגע לכוח ההרס שלהם, ובעיקר אין הבנה שהשינוי הנדרש חייב לבוא מהבנה, ומהרבה מאוד פעולות קטנות של המוני אנשים, ולא מהחלטות 'גדולות' של מנהיגים ו…"

הוא הפסיק לרגע.

"נסחפתי?" הוא שאל.

"קצת. תתחיל בבקשה בשני התחומים הנוספים."

"טוב, אז זה כבר ידוע שהרס הסביבה מסוכן. בוא נוסיף תחום שהמודעות לו עדיין לא יצרה את השינוי הנדרש…

"…השנאה," הוא הוסיף כעבור רגע.

"מה?"

"השנאה. אנחנו לא יכולים להרשות אותה לעצמנו."

"כאן כבר איבדתי אותך."

"אני אסביר. לפני חמש מאות שנה, כשהייתה יריבות בין קבוצות, שבט, מדינה, דת – מה שתרצה, זה היה מתפתח למלחמה. הצדדים היו שולפים חרבות ונלחמים, ובסוף המלחמה היה מנצח ומנוצח. לא הייתה סכנה שהפעלת הנשק תוביל להשמדה ולהרס בקנה מידה גלובלי."

"אוקיי."

"כל זה השתנה בשישה באוגוסט 1945."

הסתכלתי בו במבט שואל.

"הירושימה, פצצת האטום הראשונה."

"אה."

"המשמעות של התאריך הזה היא שכאשר השנאה שלנו מתעוררת, אנחנו מסוגלים להפעיל כלים שעלולים לגרום הרס רב. זה מצב חדש. השנאה גייסה לשורותיה כלים שאסור שיופעלו. היא הפכה למסוכנת לכולנו, באופן שאנחנו לא יכולים להרשות אותה לעצמנו. ו… אפרופו המגש במקדונלד'ס…"

"מה בקשר למגש?"

"הוא קשור ישירות לשנאה. במרד ההרואי שלנו באותו יום, כשהשארנו אותו על השולחן, הגדלנו קצת, ממש קצת, את הצורך להעסיק עובדים. הפעולה הזאת היא דוגמה לשימוש טוב בדרך שבה אנחנו מוציאים את הכסף שלנו, צמצמנו את האבטלה. ואבטלה, כפי שאתה יודע, היא מקור חזק מאוד להגברת התסכול והשנאה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם האבטלה בגרמניה הייתה אחת הסיבות המרכזיות שאפשרו את עלייתו, הדמוקרטית, של גדול השונאים בהיסטוריה."

"טוב, אבל…"

"עזוב עכשיו," הוא קטע את דבריי, "נתעמק בזה בהמשך. בוא נעבור לתחום השני שדיברתי עליו."

הוא חיכה רגע.

"הגיוון," הוא אמר, "אין מספיק הבנה עד כמה זה הרסני כשאנחנו מסלקים את הגיוון מהעולם. הטבע מתמודד עם סכנות על ידי גיוון. אנחנו, לעומת זאת, בעיקר בעידן המודרני, נוטים לייצור המוני. אנחנו אוכלים אותו הדבר, מתלבשים אותו הדבר, מבלים אותו הדבר. אפילו השפות מפנות יותר ויותר את מקומן לשפה דומיננטית אחת."

"וזה רע?" שאלתי.

"זה רע מאוד, אבל נרחיב על זה מאוחר יותר. כרגע חשוב שתדע שיש שלושה דברים שמסכנים את האפשרות להמשך הקיום בכדור שלנו: פגי…"

"פגיעה בסביבה," המשכתי, "שנאה, שעלולה להוביל לשימוש בכלים עם יכולת השמדה, וחוסר גיוון, שפוגע ביכולת שלנו להתמודד עם מצבים משתנים."

"יפה. ברגע שהגדרנו את שלוש הסכנות שהאדם יוצר, מיקדנו את הבעיה ופתחנו פתח לטיפול בהן. לדעתי יש בכך תקווה."

"ומה עכשיו?" שאלתי.

"עכשיו לומדים. במרץ. נתחיל בסביבה," אמר בדיוק כשהגענו לתור שמשתרך בפתח המוזאון למדע.

מעל דלת הכניסה היה תלוי שלט גדול: "המוזאון החדש למדע מנהל תחרות לתואר השותף הראשון של אלוהים."

"אתה יודע…" התחלתי להגיד ולא סיימתי, כי פתאום שמתי לב שהאישה עם התינוק עומדת בתור לפנינו.

היועץ חייך אליהם. הוא לא נראה מופתע כלל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שותפים אמיתיים של אלוהים”