החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שום דבר לא יסתיר את השמש

מאת:
הוצאה: | 2021 | 216 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

פגישה מקרית בתחנה לשטיפת מכוניות קושרת את חייו של גבר צעיר בחייהם של בני זוג, השוכרים אותו כמנהל משק בית. עד מהרה מתחוור לו שנשכר למטרה אחרת לגמרי, והמטלה המונחת לפתחו מערבת אותו במערכת יחסים מסובכת ושולחת אותו למסע לא צפוי.

 

שום דבר לא יסתיר את השמש הוא רומן רב־קולי מורכב ומותח, שבמרכזו ספק תעלומת פשע ספק דרמה משפחתית. נדמה שכל אחת מהדמויות המופיעות בו מנסה לברוח מדבר־מה, עד שהצטלבות דרכיהן מאלצת אותן להתעמת עם חייהן ועם תמונת העולם שבנו לעצמן.

 

אהבת נעורים הרת גורל, חקר המוח ושינוי התודעה, חיפוש רוחני והסתגרות דתית, הורים וילדים המנסים לגשר על המרחק הנפער ביניהם, לוחמה פסיכולוגית וחיי אסירים – כל אלה מרכיבים את הסיפור הנפרש לפנינו. יחד הם מציירים פסיפס אנושי ורעיוני של יחידים המבקשים את חירותם ואת עצמאותם, ושל חברה הנתונה במשבר, בפער שבין קִדמה טכנולוגית ושגשוג כלכלי ובין ריק רגשי ועיוורון מוסרי.

 

על רקע זה, ואולי לא במקרה, האפשרות לקיומם של יחסים נדיבים ונקיים מאינטרסים מופיעה במקום הבלתי צפוי מכול וחותמת את הספר במחווה אנושית פשוטה, המציבה את האהבה ללא תנאי כאופק.

 

שום דבר לא יסתיר את השמש הוא ספרו הרביעי של ארז שוייצר.

מקט: 4-31-9006946
פגישה מקרית בתחנה לשטיפת מכוניות קושרת את חייו של גבר צעיר בחייהם של בני זוג, השוכרים אותו כמנהל משק בית. […]

1.

 

היה גם ההוא, שהעור שלו דק והעיניים שקופות, פעורות לשמים. מיד כשהוא נכנס, ידעתי שהוא יישבר בתוך יומיים או שלושה. לא אמרתי דבר. למי הייתי אומר, ומה זה היה עוזר. הוא החליט מה שהחליט, עשה מה שעשה. ככה זה כאן. לכל אחד חיים משלו.

השמים במקום הזה הם צליל, אִוושה על פני אדמה זרועה שברי בטון ופסולת מתכת, שבלולים וחרציות בר. אני יכול לשמוע את תנועת האוויר על פני הקרקע, לא הרחק מכאן. שדות רחוקים, שדות פרא, מצלצלים. להקות של זרזירים חולפות מעת לעת על פני הרקיע. מה שלא נראה לעין לובש אז צורה. מבעד לצוהר המלבני, הזרזירים, זה וזה וזה, לא נפרדים, גם לא מתנגשים, שומרים על מבנה. כמולקולה של מותר־האדם־אַיִן, אף לא ציפור זעירה אחת מאבדת שם את דרכה או מתבלבלת בכיוון הנסיקה, הדאייה, הצלילה.

רגעים קטנים של אושר. חלון לרקיע. להקת ציפורים. ולפעמים קול תנשמות בלילה.

קראתי באלבר קאמי: ההיסטוריה לימדה אותי שלא הכול כשורה תחת השמש. השמש לימדה אותי שההיסטוריה היא לא הכול. משהו כזה; סביר שאינני מדייק. הזיכרון מתערפל כשהימים זהים זה לזה. אבל מצחיק: מדריכי גינון, ספרי טבע, כתבי עת של מדע פופולרי, לא ייאמן מה אפשר למצוא בהם: קאמי, פסקל, קונפוציוס. או שמות של איברי רבייה: אבקנים, שחלות, קרומים, זקיקים. התגעגעתי אליהם, לשמות האלה, בלי לדעת זאת. הם מותרים לי כעת, מוברחים בתוך כרכי נייר תמימים למראה. שישה או שבעה ספרים וכמה חוברות מונחים אצלי בארונית, זה על זה, ואני מסמן בהם בעט כחול פסקאות, משפטים, ולפעמים מילים בודדות. "מַעֲלָה". "עָלוּם שֵׁם". "ידיד".

שמש? השמש כאן בוערת בתוך פיסה של נייר אלומיניום. אם מתבוננים לתוכה, אפשר להתעוור, גם אם היא מחזיקה תכולת אצבעון ותו לא. כל צבעי הקשת מתפרצים מתוכה בעת ההתכה מעל מצית הפלסטיק. גרגר לבן. לבה רותחת של כתום וצהוב. אור הנורה משתבר בנוזל השקוף בסגול ובירוק ובכחול. גם באדום. אם מבקשים את השמש הזאת, צריך לשלם. הכול אפשר להשיג כאן, אבל אני נמנע מטשטוש. בינתיים.

דניאל, לצדי, שרוע על גבו, ידיו פשוטות לצדדים. דבר אינו נוגע בו. השמש זורמת בעורקיו. העיניים שלו ריקות, כמו חלל שהשאיר אחריו ברק שניצת ונעלם. להבה ורִיק.

 

האישה שעבדתי אצלה אמרה לי שכל זה ישתנה בתוך שנים אחדות, מהר מכפי שאנחנו חושבים. לא עוד להבה. לא עוד ריק. לא עוד סערות חשמליות בלתי נשלטות במוח. כפות המאזניים יתאזנו. כאב, פשע, אלוהים – מכל אלה לא יישאר אלא זיכרון ישן. גם ברפואה לא יהיה עוד צורך, לא כמו שאנחנו מכירים אותה כעת. גנטיקה יישומית תחליף אותה.

"ואהבה?" שאלתי אותה.

"אולי לילדים," היא אמרה, וצחקה. "כבר אמרתי, גנטיקה. אבל לא בטוח שנצטרך סקס, אולי רק בשביל הכיף, כמו שופינג או טלוויזיה בריטית."

היא הייתה חוקרת מוח. נוירו־ביולוגית. או נוירו־פסיכולוגית. "עוד לא החלטתי," היא אמרה, אבל חייכה כמו שמחייכים אנשים שכבר החליטו, שיודעים משהו שכל השאר לא. "אני בודקת איך אנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים, איך אנחנו מרגישים מה שאנחנו מרגישים, איך אנחנו מחליטים מה שאנחנו מחליטים." את כל זה היא עשתה בחדר קטן במרתף. משרד. הרבה ספרים. מחשב אחד. ארונית, מיטת טיפולים שאיש לא שכב עליה מעולם; ככה לפחות היא נראתה, המיטה.

"את לא יוצאת מהבית אף פעם?" שאלתי אותה.

"אל תגזים."

ואולי כי הגזמתי, הבטיחה שתיקח אותי יום אחד למעבדה. משם, היא אמרה, זורמים אליה נתונים כל הזמן. היא מתווה את מתודות המחקר. היא לא צריכה להיות נוכחת בניסויים. "אחרי כמה שנים הם די משעממים," היא אמרה. "אנשים מחוברים לאלקטרודות במשך שעות, לפעמים ימים. הם ישנים. צופים בסרטים. ממלאים שאלונים בלי לדעת מה מטרתם האמיתית."

היא לא לקחה אותי למעבדה, בסיכומו של דבר. אבל הייתי שותה איתה קפה אחת לאיזה זמן. לקחנו הפסקה ביחד. הרגשתי שהיא מתעניינת בי. גם היא עניינה אותי. חשבתי שהיופי שלה מתבזבז שם במרתף. לא שרציתי משהו.

בעלה הוא זה שהוציא אותי מתוך המנהרה. כמעט במקרה. הוא בא לשטוף את המכונית שלו בתחנה, אחרי שמילא דלק. ויקטור עשה לו את הפְּנים, ואני בדיוק נחתי על כיסאות הפלסטיק שמתחת לסככה. הוא התיישב לידי, נראה משועמם. הצעתי לו סיגריה והוא סימן בידו לא. אחרי כמה שניות הוא אמר, "אבל תודה," ושאל אם אני יודע שבקרוב התחנה עוברת מכאן. לא ידעתי. שאלתי אותו למה, והוא אמר שבונים פארק ירוק על כל השטח. מפַנים הכול. את הגרוטאות, את המוסכים, את הקונטיינרים שאנשים גרים בהם, את המשתלה, את חוות הסוסים. ואותנו.

"חצי מהמבנים לא חוקיים," הוא אמר. "פולשים. רק העסקים הלגיטימיים יקבלו פיצוי. אני מקווה שלא יהיו התנגדויות. שלא יקומו מהומות."

"לא יהיה כלום," אמרתי לו בלי לחשוב, "האנשים פה טובים."

התרגלתי לדבר ככה, להגיד לאנשים מה שהם רוצים לשמוע, בשפה שהם רוצים לשמוע, אבל בלב כבר חשבתי הלאה. צריך למצוא עבודה חדשה. רני, הבעלים של המנהרה, לא אמר לנו כלום. אולי גם הוא מפחד ממהומות. או שהוא מנסה לסחוט את המנהרה עד הרגע האחרון, עד הגרוש האחרון. לא בטוח שמגיעים לו פיצויים. אני שוטף מכוניות כבר שלוש שנים. קודם הייתי כמה שנים שומר לילה. לפני זה עבדתי בבניין עד שנשברתי. לפני זה הסתובבתי בעולם. לפני זה למדתי ומאסתי בחיי.

"איך אתה יודע?" שאלתי אותו כשישבנו באותו יום על כיסאות הפלסטיק, שלובי ידיים ופרושׂי רגליים בשמש. אז עוד לא ידעתי איך קוראים לו (אמנון), ולא ידעתי שהוא בעלה של חוקרת המוח (עדנה), ולא שאני אעבוד אצלם אי פעם (ועבדתי).

"אני מהנדס נוף," הוא אמר. "המשרד שלי מתכנן את הפארק. באתי לסיור שטח."

"אז מה יהיה פה?" שאלתי, "מתקנים לילדים?"

"גם," הוא ענה, "אבל בעיקר ארבעה מתחמים שונים של מיקרו־אקלים. יהיו כאן אגם קטן, חממה טרופית, הר מלאכותי, אולי מכוסה עצי דובדבן, ודֶק עץ פתוח, רחב ידיים, מין מדבר."

"נשמע יפה," אמרתי לו. "זה בדיוק מה שגם אנחנו עושים. ארבע העונות."

"מה זאת אומרת?" הוא שאל.

"אם עברת פה במכונה," הצבעתי לעבר מנהרת השטיפה, "אתה בטח מבין. בשלוש דקות אתה עובר חיים שלמים, מסע מסביב לכדור הארץ. בהתחלה, גשם שוטף. פחד אלוהים. אחר כך שלג לבן מכסה הכול. אתה לא רואה כלום, אבל מרגיש את הרוך עוטף אותך והעולם כולו נראה לך טהור, מקום שטוב לחיות בו. ואחר כך חבטות. טראח. המברשות מכות בדפנות, אבל אתה כבר מרגיש מוגן, מבוגר. אתה מבין איך הדברים עובדים. ואז רוח חמה מייבשת אותך, לא בדיוק מרגיעה, יותר מאכזבת – ההרפתקה נגמרה. חכה להוראות מהרמזור הקטן. קדימה."

הוא הסתכל עליי במבט מוזר, אמנון. קם, זרק כמה שקלים לצנצנת הטיפּ, והלך.

 

נישואים הם המספר 5, לפי פיתגורס. גם את זה אפשר למצוא בספרייה הקטנה שהקמתי לי כאן. האישה היא 2, המספר הנקבי הראשון. הזכר הוא 3, המספר הזכרי הראשון. 2+3=5. נחמד לחשוב על זה ככה, כמו על תרגיל בחשבון, שאפשר לפרק ולהרכיב איך שרוצים. בשבילי, הנוסחה היא 0=4-3. שני הורים, שני ילדים. ירדו האמא והילדים, מה נשאר?

במספרים אפשר לשחק בלי סוף, להפליג איתם למרחקים. זה מה שנשאר לי. מחשבות. ההיסטוריה, הפוליטיקה, אסורות כאן, אגב, אבל הן מתגנבות בעורמה לספרים תמימים למראה, למדריך טיולים באירופה, למשל, תרומה מוזרה במיוחד לספרייה המרכזית שלנו. אנשים לא מבינים מה הם עושים כשהם זורקים עלינו הבטחה לאושר, או לפחות להרפתקה גדולה, הבטחה שכבר נשחקה אצלם מרוב שימוש, או סתם הכזיבה.

אני לומד כאן דברים רבים. רבים יותר משהייתי לומד אי פעם בחוץ.

דניאל, כשהוא פיכח, ממלא את הזמן בנגינה על פסנתר קרטון. בחוץ אולי היה ישן באיזו חורבה, פורץ לבתים, מזריק מבוקר ועד ליל, מת בתוך שנתיים. כאן הוא מצליח להשיג מנה פעם בחודש. לפעמים פחות. לפעמים יותר. הוא לא מכור. הוא מתגעגע. כשהוא מתגעגע, הוא שובר את הגעגוע בשמש שבפיסת האלומיניום. כשהוא מתגעגע לשמש, הוא רץ ונתקל בקיר עד שהכאב שובר את הגעגוע. שלושה ימים של סבל שווים לו יום של שִכחה מוחלטת. אולי כולנו ככה.

כשחוזר אליו השקט, הוא מנגן בפסנתר שצייר על שתי רצועות קרטון ארוכות. גם אותן השיג בקושי. עובד מטבח תרם לו ארגז ירקות. מאיפה בא לו הרעיון, אני לא יודע. השאלתי לו את העט שלי כדי שיצייר את הקלידים. הוא טוען שהוא שומע את הצלילים בראש. מעולם לא למד לנגן, אבל המוזיקה מרגיעה אותו. הוא מעביר את אצבעותיו על הקלידים הלבנים והשחורים, מרפה את הכתפיים; על פניו מצטיירים ריכוז גדול, אבל גם איזו התרוממות רוח, שחרור. הוא מקשיב, נמזג באיזו הרמוניה. אני שואל אותו מה הוא שומע. הוא מנסה לזמזם לי איזו מנגינה. לא יוצא מהפה שלו כלום, לא משהו שאני יכול לזהות או לחזור עליו. הוא טוען שאני מכיר אותה, שזאת יצירה שכולנו מכירים, רק שהוא לא זוכר את שמה.

אבל לפעמים המנגינה משתבשת לו. תוך כדי נגינה הגוף שלו מיטלטל בעווית בלתי מורגשת כמעט, ואחר כך מקשיח. בזווית העין אני רואה אותו מנסה לחזור, להיאחז בתווים שמרצדים לנגד עיניו, אבל קורס לאִטו, נשכב במיטה, מתקפל על צדו. הרגליים נאספות לבטן, הזרועות מכסות מעצמן את הפנים. אני יודע שהוא ישכב ככה שעות.

 

כבר למחרת אמנון חזר למנהרה. הקיה ספורטאז' שלו הייתה מכוסה בוץ. הוא היה צריך שטיפה חיצונית בלבד, ובכל זאת חנה באחת הסככות. ראיתי שהוא מחפש אותי. ניגשתי אליו. כאילו הוא חייב לי משהו, דיווח שנסע לעומק השטח וכמעט נתקע בשלולית. אחר כך שאל אם מתחשק לי להכין לו קפה, אמר שהוא צמא מת. "קפה לשנינו," הוא אמר, כאילו מחייך, אבל לא. "אל תדאג, שילמתי על פְּנים. זה לא על חשבון שעות העבודה שלך. אם יהיו שאלות אני אדבר עם הבוס."

הרתחתי מים בקומקום ומזגתי אותם על שתי כפיות קפה. הוספתי לו אחת סוכר. לי לא. התיישבנו ליד שולחן הפיקניק שמישהו שתל מאחורי הסככה, מול הנוף. היה שם נוף. שטח פתוח. קוצים, פרגים אדומים באביב, כמה כלניות בחורף, שורה של ברושים בקצה. כשלא היו מכוניות בסככה ושואבי האבק הפסיקו לעבוד, יכולת לשבת שם ולשלוח את המבט אל השום־מקום ולהרגיש את הריק והשקט והטוב שבעולם.

"מה?" שאלתי את אמנון. עוד לא ידעתי אז מה שמו.

"מה מה?" הוא ענה.

"לא באת לפה בשביל שטיפה," אמרתי לו.

הוא גמע כמה לגימות. נראה מהורהר. אחר כך אמר, "אתה יודע מה לומדים כשמתכננים גן, או פארק?"

לא עניתי. חיכיתי שימשיך.

"להתקדם. לא לחשוב. להמשיך הלאה.

"יפה כל זה, אין מה להגיד," הוא סימן בראשו לפנים, "גם אני אוהב אזורי סְפר אורבניים. אבל בעוד שנה כלום מכל זה לא יחסר לאף אחד. ילדים ישחקו. משפחות יטיילו. כולם יתפעלו מהמתקנים, מהיופי, מהעידון של הצמחייה, מהמפגש בין המים לשמים. ואני אגיד לך עוד, הכול יהיה אינטנסיבי יותר. הצבעים. המגוון. הפאונה והפלורה. אפילו המרחבים. שום דבר לא יסתיר את השמש."

"בטח," אמרתי לו. "חסרים מקומות כאלה. צריך שהילדים יראו ירוק בעיניים."

"יש לך?" הוא שאל, "ילדים?"

"שניים."

"בני כמה?"

"שש ושמונה."

"ואתה לא מודאג?"

"למה שאני אהיה מודאג?"

"אתה יודע. איך תפרנס אותם. יפנו אתכם. חודש, אולי חודשיים, ומתחילים לנקות את השטח."

"בשביל זה באת?" שאלתי, "מה אתה רוצה ממני?"

"איך הגעת לעבוד פה, בשטיפה?" אמנון אמר, מחבק את הספל שלו בשתי ידיים, "אתה בחור חכם. לא למדת? אין לך מקצוע?"

נרגעתי כשהוא שאל את זה. אני רגיל לשיחות האלה. כל אחד חושב שהוא הראשון ששואל.

"דווקא יש לי," עניתי.

"נו?" הוא אמר.

"אני הנדסאי מכונות ומסילות ברזל," אמרתי, "שלוש שנות לימוד."

"הבנתי," הוא אמר, מנסה לגחך, או להיאנח, במין השתתפות. "אז באמת אין לך מה לחפש פה, בישראל."

"אלא אם כן אתה רוצה רכבת בפארק. אתה יודע. לילדים. מוזיקה וצמר גפן מתוק. ליצנים. הכול."

"הגירה היא תמיד חוויה קשה," הוא אמר, מרצין.

"לא נורא," שלפתי תשובה, "אמא שלי תמיד אמרה לי שהחיים הם לא פסי רכבת."

"כן," אמנון אמר, "והדרך חכמה מההולך בה."

כאילו כדי לסגור עניין אמרתי, "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד."

צחקנו. היה נעים. השמש חיממה את פנינו.

"חם. זה טוב," אמנון אמר. "היית פעם במדבר? בסיני?"

"לא," עניתי, "לא הספקתי."

"כדאי לך. גם הילדים ייהנו. אבל הכי טוב לנסוע לבד, להתמכר לשקט.

"זהו," הוא ניתר על רגליו פתאום. "אני חייב ללכת. תודה על הקפה."

הנהנתי. הוא הושיט לי יד ללחיצה. "אני אמנון, דרך אגב."

"דויד, נעים מאוד," לחצתי את ידו בלי לקום מהכיסא.

"דויד?" הוא תהה. המבטא מסגיר אותי.

"דייוויד."

"טוב, דייוויד. נעים מאוד. זה כרטיס הביקור שלי. תתקשר אליי. אולי יש לי עבודה בשבילך. לא נשאיר אותך ברחוב, אל תדאג."

 

אמנון ואשתו, עדנה, אימצו אותי. הם דאגו לי כמו לכלב. האכילו אותי, השקו אותי, נתנו לי קערה וספל (הנה הספל, הנה הקערה). הם לקחו אותי לטייל לפעמים. אמנון אמר לי שמה שיפה בנוף הפתוח הוא האדישות הטבועה בו, היעדרו של כל שיפוט. עשה ואל תעשה, עדנה הוסיפה, כל ציווי כזה הוא פרי מוחו של האדם, הצטלבות במבוך של שבילים נפתלים ומורכבים עד אין חקר. אמנון סיפר לי שביערות אנגליה העתיקה נהגו לתלות מצ'טות בקצות השבילים, בכניסה וביציאה, כדי שההולכים בהם יפלסו את הדרך לבאים אחריהם. אלה, בתורם, משאירים את המצ'טה בקצה הנגדי, כדי שהבאים משם יפלסו את הדרך לבאים אחריהם, מהצד השני, וכן הלאה. הוא אמר לי שערבות הדדית היא מה שעושה מאיתנו בני אדם. עדנה אמרה שהיא יכולה להציף אדם בתחושת אהבה בלחיצת כפתור. את הילדים שלי אהבתי מרגע שהם נולדו. לא הייתי צריך כפתור בשביל זה. אהבתי לחזור הביתה מהעבודה ולהסתכל עליהם ישנים. כמה כבר יכולתי לשחק איתם? רק בשבתות, אם לא שובצתי למשמרת במנהרה. רציתי לשחק איתם יותר. אמנון הציע לי מצ'טה. לקחתי. חשבתי שאפלס דרך להולכים לקראתי ולבאים אחריי.

 

במשך שעה ביום אנחנו מטיילים בחצר. אנחנו, כלומר, דניאל ואני. לעבודה אנחנו עדיין לא יוצאים. נדרשים כמה חודשים כדי להסתגל לארבעה קירות, וההנהלה מעדיפה שתבלע אותם במרוכז, שתקבל מהר ככל האפשר את המציאות החדשה. מציאות יוצרת הרגל, הרגל יוצר אופי, אופי יוצר הרגל, הרגל יוצר מציאות. למעגל הזה קוראים כאן הבניית אמון. לאחר שאפשר לתת בך אמון, שולחים אותך לעבודה במכבסה או במפעל. בינתיים, אנחנו רצים יחד מצד לצד, דניאל ואני, משחקים כדורסל. הוא חלש. אני מנצח.

הנסיבות הפכו אותנו לצמד. התרגלנו מהר זה לזה. להתרגל, משמע לא להיזהר עוד. לפעמים צריך להיזהר, אבל לפעמים לא. דניאל אדם מסוכן. הוא לא מכחיש זאת. אבל מבחינתי, הוא לא מפחיד יותר מאפרוח שבקע הרגע מהקליפה. כולו ציוץ אחד גדול של רעב וגעגוע לשמש. אינני פוסל את האפשרות ששובצנו יחד מתוך שיקול מערכתי נבון.

 

אמנון לא חיכה שאתקשר. שבוע אחרי אותה כוס קפה בשניים, הוא עבר בתחנה, דילג על המנהרה, ובלי לדומם מנוע פתח את החלון לידי ושאל אם חשבתי על מה שהוא הציע. סימנתי לו בניע סנטר שיחכה בצד. עד לאותו רגע, רני, הבוס, אפילו לא רמז על האפשרות שיעיפו אותנו מכאן. הרוחות היו רגועות. חוץ ממני, כולם המשיכו לשאוב שטיחונים, להתיז ווקס בשקט, אבל אצלי משהו התערער. ידעתי משהו שאחרים לא ידעו. לא סיפרתי להם שהם ניצבים על פי תהום, לא נתתי להם הזדמנות להתקומם או להתקמבן, כמו שהם אומרים. הרגשתי בוגד. ועכשיו שלחתי את אמנון הצדה כדי שנוכל להסתודד כמו גנבים בלילה, הרחק מטווח שמיעה.

"לא הצעת שום דבר," אמרתי לו, מנגב את ידַיי במגבת אפורה ליד חלון הקיה הפתוח, נשען בגבי על עמוד הסככה, "אבל אני מוכן לשמוע."

"היה נדמה לי שהדברים ברורים."

"לא. לא אמרת שום דבר, רק שאתה יכול לסדר לי עבודה בחברה שלך."

"החברה לא שלי. אני שכיר שם."

"אבל יש לך מילה בהנהלה, נכון?"

"אני צריך מישהו שיעזור לאשתי. כלומר, לאשתי ולי. גננות. קצת תחזוקה, ניהול משק בית. לא משהו קשה במיוחד. אולי גם ניקיון. זה יותר טוב מלעמוד פה בשמש, ואנחנו משלמים טוב. אשתי ואני עובדים קשה, אין לנו זמן לכלום. ועכשיו, כשהבנות עזבו את הבית, אין מי שיעזור. הייתה לנו עוזרת. היא עזבה. סיפור ארוך. בקיצור, זה מה שאני מציע עכשיו. אחר כך אולי יתפנה משהו בחברה. אני פוקח עיניים. בינתיים, חייבים לשחרר את הלחץ בבית. אשתי בלחץ, אתה מבין?"

הנהנתי.

"נראית לך עבודה כזאת? יש על מה לדבר?"

"כן. יש על מה לדבר."

"תעבור אצלנו. תבוא לראות את הבית? מתי אתה גומר פה? אני יכול לאסוף אותך בערב."

"אין צורך. אני אסתדר. איפה זה?"

אמנון נתן לי את הכתובת. "רק תתקשר קודם. הערב טוב. אם לא, אולי בשבת. אני לא חושב שאנחנו יוצאים בשבת."

הנהנתי.

אחר כך הוא שאל, "תגיד לי, היית במארינס?" והצביע על שיער ראשי.

 

תמיד אמרו שאני יפה תואר, והאמנתי. חתיך, אמרו. לא גבוה מאוד, אבל מוצק. רגליים חזקות. בטן שטוחה. חזה שרירי. העיניים שלי כחולות. השיער קצוץ דק תמיד. הפנים ארוכות, האף חד, הסנטר חזק. פנים של אופי, אמרו לי מאז שהייתי נער. נשים הגיבו אליי. משהו במבט. השתהות של שנייה אחת יותר מדי, עיניים שנודדות במורד הגוף ומוסטות מיד. אהבתי נשים. הן אהבו אותי.

עם עדנה אני אסתדר; ברגע שראיתי אותה הבנתי שלא יהיו בעיות. נשים כמוה, היופי שלהן ידידותי; לא סכין בין השיניים, לא חרדה נסתרת. יושב להן על הפנים משהו רגוע. היעדר ספק, אולי. עדנה לא ידעה שום ייסורי מראָה, הייתי אומר. אבל לא הייתי מהמר על כך. הנה משהו שלא כדאי להמר עליו, דימוי עצמי של נשים, אפילו לא של היפות ביותר. אותי היא בחנה באיזו ענייניות, לא בגניבה, אולי בסקרנות. היא לחצה את ידי ללא מבוכה, אף על פי שנטפתי זיעה. באתי באופניים מהעבודה. תמיד רכבתי על האופניים מהבית למנהרה. עשרה קילומטרים. לא סיפור גדול. עוד שני קילומטר עד הבית שלהם, גם זה לא סיפור גדול.

הוא עמד, חדש בין ישנים, בשכונה של בתים קטנים, לא רחוק מהים. עץ תפוז בכניסה, חלונות ברזל גדולים. היה בו משהו רענן, שמח. לעומתו, ולעומת עוד כמה כמותו, הבתים הישנים שם היו עגומים. הם נראו כמו חיות טיח מלאות כתמי זקנה. בטח יהרסו אותם בקרוב, כשהבעלים ימותו. ייעלמו בענן אבק.

"חשוך," עדנה אמרה, "חבל שלא באת בשעות היום. אבל תוכל לעשות סיבוב, להתרשם." העברתי את העיניים מצד לצד. הבית נראה נקי, ללא רבב. הרצפה הדיפה חמימות של אבן ישנה. המטבח צבוע תכלת, אולי ירוק בהיר. חלון הזזה גדול הוביל לגינה. על הקירות היו תלויים ציורים גדולים, רובם בשחור־לבן. לצדם נתלתה טלוויזיה גדולה. הספות נראו ישנות, נוחות. כמה ספרים היו מונחים על שולחן זכוכית, ועל אחד מהם זוג משקפי קריאה. של מי?

עדנה הגישה לי כוס מים על מגש, צלוחית עוגיות, וכיוונה אותי בעיניה אל הספה.

אלה המשקפיים שלה, החלטתי. את אמנון הם יזקינו מדי. בן כמה הוא, בעצם? חמישים וחמש או שישים וחמש, אי אפשר לדעת. גבוה מהממוצע, די רזה, שיער מלא שלא הידלדל גם כשהלבין לגמרי. הוא היה שזוף מאוד. איש שטח. עדנה עוררה רושם אחר, כבר אמרתי. היו לה לחיים קצת תפוחות ושפתיים בשרניות, עור חלק, עיניים חומות, שיער חלק בתספורת א־סימטרית. הגוף שלה נראה מלא ומקומר מתחת לבגדים. מכנסיים שחורים רכים. חולצה לבנה. בת כמה? צעירה מאמנון בעשר שנים לפחות. על זה הייתי מהמר בשקט.

מה אני יכול לעשות בשבילך? שאלתי, והיא שאלה איפה אני גר, מתי הגעתי לארץ, מה עושה אשתי. עניתי בשקט. היא שאלה אם אני יודע לכסח דשא, לפרק חלונות ולהרכיב אותם בחזרה, ואם אמנון הסביר שהעבודה כוללת ניקיון. עניתי ככל שיכולתי לענות. היא התבוננה בי בעיניים קשובות. אם בן אדם לא נבחן ביכולת שלו לדבר, אלא ביכולת שלו להקשיב, היא עשתה רושם של בן אדם טוב, בהחלט.

אמנון חזר משום מקום וסיכם איתי את הפרטים. בעוד שבוע אתחיל.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.