בסתיו 1880 הצטרף גי דה מופסאן בן השלושים לאימו באי קורסיקה. האם סבלה ממחלת עצבים כרונית ואהבה לנסוע לטיפול באי שאת נופיו תיארה כ"פראיים לגמרי, בעלי יופי ראשוני".
מופסאן, שכבר זכה לפרסום ולהערכה בזכות סיפורו "כדור שומן", שאותו הגדיר פְלובֵּר כ"יצירת מופת", בילה כמה שבועות ב"אי היופי", L’île de Beauté, כפי שמכונה האי קורסיקה זה עידן ועידנים. בתקופה קצרה זו ספג הסופר הגאון חוויות שהפכו ביד האמן שלו ובדמיונו העשיר לרשימות, והן שימשו אותו לכתיבת סיפורים קצרים שהמכנה המשותף שלהם הוא קורסיקה, נופיה ואנשיה, בעיקר אנשיה.
מה שמשך אותו לאי הים תיכוני בעקבות המנטור הגדול שלו גוסטב פלובר היו נופי בראשית, טיפוסים של איכרים, שודדים, אורחות חיים ומנהגים שמבוססים על כבוד, אהבה, שנאה, נקמה, ידידות, נאמנות — הכול במצב ראשוני שנושם אנושיות ואכזריות קדמונית. לא מדובר ב"פרא האציל" של ז'אן־ז'אק רוסו, ולא בגן העדן המיוחל של הטבע. מופסאן המפוכח מצא כאן הזדמנות לטבול את קולמוסו בטבע האדם על כל מאפייניו. מאפיינים אלה הם חלק בלתי נפרד מאמנותו ומצויים בלב כל יצירותיו: האדם על חולשותיו, גדלותו וקטנותו במצבי קיצון כפי שהסופר ראה ותפש אותו במבטו הספרותי.
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
37.00 ₪
מקט: 4-644-1181
סיפור קורסיקאי
אומרים כי שני שוטרים צבאיים נרצחו בימים האחרונים בשעה שהובילו אסיר קורסיקאי מקוֹרְט לאז'קסיו.[3] ואכן, מדי שנה, על אדמה קלאסית זו של אלימות, אנו מוצאים שוטרים שבטנם רוטשה בידי האיכרים הפראיים של אִי זה, ואחר כך מצאו מקלט בהרים עקב איזו וֶנְדֵטָה. המָאקִי[4] האגדי מסתיר ברגע זה, לפי הערכתם של אנשי המשפט עצמם, בין מאה וחמישים למאתיים נוודים מסוג זה החיים על הפסגות, בין הסלעים ובסבכים, והאוכלוסייה מספקת להם מזון הודות לטרור שהם מטילים.
לא אדבר כלל על האחים בֵּלָקוֹסְיָה שמעמדם כשודדים כמעט רשמי. הם יושבים במוֹנְטֶה דוֹרוֹ,[5] בשערי אז'קסיו, מתחת לאפן של הרשויות. קורסיקה היא מחוז צרפתי. כל זה מתרחש אפוא בלב המולדת ואיש אינו מודאג בגין התגרות זאת המוטחת במערכת המשפט, כשם שהתייחסו באופן שונה לחדירתם של אי אלו שודדים חְרוּמירִים,[6] עם נודד וברברי, אל הגבול הלא מוגדר של מושבותינו באפריקה!
***
והנה, בהקשר לרצח המוזכר לעיל, אני נזכר במסע שערכתי לאי נפלא זה ובהרפתקה פשוטה, פשוטה מאוד, אך אופיינית מאוד, שבמהלכה הבנתי את עצם רוחו של גזע זה הרודף נקמה.
היה עליי להגיע מאז'קסיו לבָּסְטִיָה,[7] תחילה דרך החוף ואחר כך דרך פנים הארץ, בחציית עמק ניוֹלוֹ[8] הפראי והצחיח. קוראים לו שָׁם מבצר החירות כי בכל פלישה של בני גֵ'נוֹבָה, המָאוּרִים[9] או הצרפתים אל האי במקום בלתי נגיש זה, הפרטיזנים הקורסיקאים נמלטו לשם תמיד מבלי שהצליחו אי פעם לגרשם או להכניעם.
היו בידי מכתבי המלצה לדרך כי גם הפונדקים עדיין לא נודעים על אדמה זו, ויש לבקש זכות להכנסת אורחים כמו בימים עברו.
לאחר שהלכתי תחילה לאורך מפרץ אז'קסיו, מפרץ עצום ממדים, כה מוקף בפסגות גבוהות עד כי אפשר לומר שהוא אגם, שקעה הדרך עד מהרה בתוך עמק הפונה לעבר ההרים. לעיתים קרובות אתה חוצה נחלים יבשים כמעט. מעין יובל שזע עדיין בין האבנים. שומעים אותו זורם מבלי לראותו. הארץ, שוממה, נראתה עירומה. חמוקיהם של ההרים בעונה לוהטת זו היו מכוסים עשבים גבוהים מוצהבים. מעת לעת פגשתי תושב, אם הולך ברגל ואם רכוב על סוס קטן צנום, וכולם נשאו רובה טעון על גבם, מוכנים כל העת להרוג למראית זעירה של עלבון.
הניחוח הצורב של הצמחים הארומטיים שהאי מכוסה בהם מילא את האוויר ונדמה כמכביד אותו, כמעט מָשִׁישׁ. והדרך נמשכה, עולה באיטיות בלב הנפתולים הגדולים של ההרים התלולים.
לפעמים, על המורדות התלולים, הבחנתי בדבר מה אפור, מעין מצבור של אבנים שנפלו מן הפסגה. היה זה כפר, כפר קטן מגרניט, תלוי שם, מודבק כמו קן ציפורים ממש, כמעט בלתי נראה על גבי ההר העצום.
במרחק, יערות של עצי ערמון אדירים נראו כסבכי שיחים, כדי כך גלי האדמה המוגבהת ענקיים הם בארץ זו. והמאקי, מורכבים מאלונים ירוקים, מעַרְעָרים, חלבלובים, אֶשְׁחָרים, אברשים, מורָנים, זלזלות, אֵלות שמחברים אותם זה לזה, שוזרים אותם כמו שערות, הזלזלות החובקות, השרכים המפלצתיים, היערות, האכְסָפים, הקטלבים, הלבנדר, הסרפדים העמיסו על גב החופים שקרבתי אליהם גיזה שאין לעקרה.
וכל העת, מעל צמחייה זוחלת זו, גושי הגרניט של ראשי ההר הגבוהים, אפורים, ורודים או כחלחלים, נראים כמזנקים עד לשמיים.
הבאתי עימי מעט צידה לארוחת הבוקר והתיישבתי ליד אחד מאותם מעיינות חלושים המצויים לרוב בארצות הרריות. חוט דק ועגול של מים צלולים וקפואים הנובע מן הסלע, וזורם על קצהו של עלה שמניח עובר אורח כדי להוביל את הזרם הזעיר עד אל פיו.
בדהרה המהירה של סוסי, חיה קטנה רוטטת תדיר, עיניה רושפות, רעמתה סומרת, עקפתי את הגולף הגדול של סָאגוֹן וחציתי את קַארְזֵ'ז,[10] הכפר היווני שהוקם שם בידי קבוצה של פליטים שגורשו מארצם. בחורות גבוהות ויפות, גו תמיר, ידיהן ארוכות, ראשן עדין, חינני במיוחד, יצרו קבוצה ליד מזרקה. למחמאה שקראתי אליהן מבלי לעצור הן השיבו בקול מתרונן בשפה ההרמונית של ארצן הנעזבת.
לאחר שחציתי את פִּיָאנָה[11] נכנסתי לפתע אל יער פנטסטי של גרניט ורודה, יער של הרים תלולים, של עמודים, של דמויות מדהימות, מכורסמים בידי הזמן, הגשם, הרוחות, הקצף המלוח של הים.
סלעים מוזרים אלה, לפעמים גבוהים כדי מאה מטרים, דקים כמו אובליסקים, מסותתים כפטריות, גזומים כמו צמחים או מעוותים כמו גזעי עצים — בעלי מראה של יצורים חיים, של בני אדם מופלאים, של בעלי חיים, של מונומנטים, של מזרקות, של תנוחות אנושיות מאובנות, של עם על־טבעי כלוא באבן בידי רצונו הקדום של איזה גאון — יצרו מבוך של צורות שלא ייאמנו, אדמדמות או אפורות עם גוונים כחולים. נראו שם אריות כורעים, נזירים עומדים על רגליהם בגלימתם הגולשת, הגמונים, שדים אימתניים, ציפורים גדולות עד אין מידה, חיות אפוקליפטיות, כל גן החיות הפנטסטי של החלום האנושי הרודף אותנו בחלומות האימה שלנו.
אולי אין ברחבי העולם דבר מוזר יותר מ"קָלַנְשִׁים"[12] אלה של פיאנה, דבר מגולף מוזרות בידי האקראי.
ולפתע, בצאתי משם, גיליתי את מפרץ פּוֹרְטוֹ, מכותר כולו בחומה אדומה כדם של גרניט אדום המשתקפת בים התכלת.
לאחר שטיפסתי בעמל רב בעמק אוֹטָה הקודר הגעתי עם רדת ערב לאֵביזָה[13] והקשתי על דלתו של מר פָּאוֹלי קָלַבְּרֵטִי, שהבאתי לו מכתב מידיד.
היה זה גבר גבה קומה, מעט כפוף, בעל ארשת עגומה של שַׁחְפָן. הוא הוביל אותי אל חדרי, חדר נוגה מאבן עירומה, אך נאה לארץ זו בעיני כל מי שההידור זר לו, והביע לי בשפתו — בדיאלקט קורסיקאי, ערבוביה של צרפתית ואיטלקית — את שמחתו לארחני. קול צלול שיסה אותו ואישה קטנה שחרחורת בעלת עיניים גדולות שחורות, עור חם מן השמש, מותניים צרים, שיניים בולטות תמיד בצחוק מתמשך, זינקה קדימה, נענעה את ידי: "שלום, אדוני, מה שלומך?" הסירה את כובעי, את תרמיל המסע שלי, סידרה הכול ביד אחת כי היד האחרת הייתה נתונה באבנט, ואז שילחה אותנו במרץ החוצה באומרה לבעלה: "לך לטייל עם האדון עד לארוחת הערב."
מר קלברטי החל להלך לצידי, גורר את צעדיו ואת מילותיו, משתעל תכופות, ושב ואומר עם כל שיעול: "זה האוויר הרענן של העמק שנפל לי על החזה."
הוא הוביל אותי דרך משעול אבוד מתחת לעצי ערמון ענקיים. לפתע פתאום נעצר ובמבטא המונוטוני שלו אמר: "כאן מַתיֶה לוֹרִי רצח את בן דודי ז'אן רִינַאלְדי. תבין, אני הייתי כאן, קרוב מאוד לז'אן, כאשר מַתיֶה הופיע במרחק עשרה צעדים מאיתנו. ז'אן, הוא קרא, אל תלך לאַלְבֶּרְתָצֶ'ה,[14] אל תלך לשם, ז'אן, או שאני הורג אותך, אני אומר לך. תפסתי את הזרוע של ז'אן: אל תלך לשם, ז'אן, הוא יעשה את זה (זה היה בגלל בחורה ששניהם חיזרו אחריה, פָּאוּלִינָה סִינָקוּפִּי). אבל ז'אן התחיל לצעוק: אני אלך, מתיֶה. לא אתה תעצור אותי. אז מתיה הוריד את הרובה שלו לפני שאני הצלחתי לכוון את שלי, וירה. ז'אן קפץ קפיצה גדולה של שישה צעדים, כמו ילד שרוקד על חבל. כן, אדוני. והוא נפל לי כולו על הגוף שלי, וככה הרובה שלי נפל ממני והתגלגל עד לעץ הערמון הגדול, שם. הפה של ז'אן היה פתוח לגמרי, אבל הוא לא אמר מילה. הוא היה מת."
הבטתי נדהם בעֵד הרגוע לפשע זה. שאלתי: "והרוצח?" פאולי קלברטי השתעל זמן רב ואז המשיך: "הוא הגיע להרים. אחי הוא זה שהרג אותו בשנה שאחרי. אתה הלוא יודע, אחי, קלברטי, השודד המפורסם?…" גמגמתי: "אחיך?… שודד?…" בקורסיקאי השאנן ניצת זיק של גאווה. "כן, אדוני, הוא היה מפורסם. הוא, הוא הרג ארבעה עשר שוטרים. הוא מת עם נִיקוֹלָה מוֹרָלִי כאשר הקיפו אותם בניוֹלוֹ, אחרי שישה ימים של קרב, כשהם כמעט מתו מרעב," הוא הוסיף בארשת של השלמה: "הארץ היא זאת שרוצה את זה." באותה נימה שבה הוא דיבר על השחפת שלו. "האוויר של העמק הוא זה שרענן."
למחרת, כדי לעכב אותי, אורגן מסע ציד ועוד אחד ביום שאחרי. רצתי בערוצים עם ההרריים הגמישים שסיפרו לי בלי סוף הרפתקאות של שודדים, של שוטרים שחוטים, סיפורי וֶנדֵטָה אינסופיים שנמשכו עד להשמדתו של גזע. ותכופות הוסיפו, כמו המארח שלי: "הארץ היא זאת שרוצה את זה."
נשארתי שם ארבעה ימים, והקורסיקאית הצעירה, מעט נמוכה מדי מן הסתם, אך מקסימה, איכרה למחצה וגבירה למחצה, טיפלה בי כמו באח, כמו בידיד אינטימי וזקן.
כשעמדתי לעזוב משכתי אותה אל חדרי והצהרתי שאני רוצה לתת לה מתנה. כעסתי אפילו, התעקשתי לשלוח לה מפריז, מייד כשאחזור לשם, מזכרת מביקורי.
היא התנגדה זמן רב, מיאנה להסכים. לבסוף נאותה. "טוב," אמרה, "שלח לי אקדח קטן, קטן מאוד." פתחתי עיניים גדולות. היא הוסיפה בלחש, בחשאי, כמו שמסגירים סוד שקט ואינטימי: "זה בשביל להרוג את גיסי." הפעם הייתי כולי מבוהל. אזי היא פתחה במרץ את התחבושות שעטפו את הזרוע שלא השתמשה בה כלל, והראתה לי בשר עגול ולבן חצוי מכאן ומכאן במהלומת פגיון, מצולק כמעט: "אם לא הייתי חזקה כמוהו, הוא היה הורג אותי. בעלי, הוא לא מקנא, הוא מכיר אותי, וחוץ מזה הוא חולה, אתה יודע, וזה מרגיע לו את הדם. חוץ מזה אני, אני אישה הגונה, אדוני, אבל גיסי מאמין לכל מה שאומרים לו. הוא מקנא בשביל בעלי והוא בוודאי ינסה שוב. אז אם יהיה לי אקדח קטן, אהיה בטוחה שאני אהרוג אותו."
הבטחתי לה לשלוח את כלי הנשק וקיימתי את הבטחתי. על הקת חרטתי: למען נקמתך.
1 בדצמבר 1881
[3] Corte, עיר מחוז בקורסיקה עילית; Ajaccio, עיר הבירה של קורסיקה. [כל ההערות הן של המתרגמת אלא אם צוין אחרת]. [חזרה]
[4] maquis, סובך בהרים. מונח ששימש גם את המחתרת בצרפת בימי מלחמת העולם השנייה. [חזרה]
[5] Monte d’Oro, רכס הרים במרכז קורסיקה. [חזרה]
[6] בערבית אל־חְ'מִיר, שבטים מוסלמים ממוצא ערבי, בצפון־מערב תוניס. ידועים בהתנגדותם לכיבוש הצרפתי. [חזרה]
[7] Bastia, עיר בקורסיקה עילית. [חזרה]
[8] Le Niolo, טריטוריה בשליטת הכנסייה הקתולית. [חזרה]
[9] Maures, כינוי בפי האירופאים למוסלמים ערבים ובֶּרְבֵּרים בספרד ובמַגְרֵבּ. [חזרה]
[10] Sagone, יישוב בחוף המערבי של האי; Cargèse, בחוף המערבי של האי. במאה ה־17 ברחו לשם תושבים מכרתים שביוון מאימת הכובשים העות'מאנים. [חזרה]
[11] Piana, יישוב במרכז החוף המערבי. [חזרה]
[12] Calanches, בעגה מקומית: מפרצונים. [חזרה]
[13] Evisa, יישוב הררי. [חזרה]
[14] Albertace, יישוב הררי בקורסיקה עילית. [חזרה]
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שודד קורסיקאי”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות