החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

תחת שמי ארגמן

מאת:
מאנגלית: תמי לימון | הוצאה: | 2018-11 | 567 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

הדבר האחרון שפִּינוֹ לֵלָה רוצה להתעסק איתו הוא המלחמה או הנאצים. הוא נער איטלקי מן השורה, חובב אוכל טוב, מוזיקה משובחת ונערות יפות – אבל ימי התום הולכים ואוזלים. כשפצצות בעלות הברית מחריבות את בית משפחתו במילאנו, פינו מצטרף למחתרת המסייעת ליהודים להימלט לשווייץ דרך הרי האלפים ומתאהב באנה, צעירה מסתורית הממלאת את מחשבותיו גם בימים הקשים ביותר.

הוריו של פינו מכריחים אותו להתגייס לצבא הגרמני כדי להגן עליו – צעד שלדעתם ירחיק אותו משדה הקרב. אך לאחר פציעתו של פינו, הוא מתמנה להיות נהגו האישי של הגנרל האנס ליירס, אחד המפקדים המסתוריים ורבי העוצמה ברייך השלישי.כעת נפתחת בפני פינו ההזדמנות לרגל למען בעלות הברית מלב צמרת הפיקוד הגרמנית באיטליה. פינו צולח את זוועות המלחמה והכיבוש הנאצי ונאבק בסתר למען שולחיו. אהבתו לאנה מפיחה בו אומץ לב ותקווה לחיים ולחלומות הצפויים להם בשוך סערת הקרב.

תחת שמי ארגמן הוא סאגה היסטורית סוחפת השוזרת עלילת מתח וסיפור אהבה ומבוססת על סיפור אמיתי. מארק סאליבן טווה ביד אומן סיפור מרתק על אומץ וכוח עמידות של איש צעיר באחת משעותיה האפלות ביותר של האנושות.

תחת שמי ארגמן זינק לראש רשימת רבי-המכר של אמזון מיד עם צאתו לאור ומאז מככב ברשימות רבות. זכויות העיבוד לקולנוע נמכרו לפאסקל פיקצ'רס וזכויות התרגום נמכרו ליותר מ-30 שפות.

מקט: 4-550-252
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

9 ביוני 1943

מילאנו, איטליה

I

ככל הפרעונים, הקיסרים והרודנים שקדמו לו, זכה גם הדוצ’ה לראות בעליית האימפריה שלו רק כדי לצפות בהתפוררותה. לאמיתו של דבר, באותו אחר הצהריים של שלהי האביב, דיממה הסמכות מאחיזתו של בניטו מוסוליני כשִׂמחה הנעלמת מלבה של אלמנה צעירה.

צבאותיו החבוטים של הדיקטטור הפשיסטי נסוגו מצפון אפריקה. כוחות בעלות הברית החזיקו בסיציליה. מדי יום ביומו שלח היטלר דרומה חיילים נוספים ואספקה חדשה כדי לבצר את המגף של איטליה.

כל זאת למד פִּינוֹ לֵלָה מדיווחי הבי־בי־סי שהאזין להם מדי לילה ברדיו בגלים הקצרים. במו עיניו חזה במספרם ההולך וגדל של נאצים בכל מקום שאליו פנה. אולם כאשר טייל ברחובותיה העתיקים של מילאנו, העדיף להתעלם מכוחות הסכסוך שהסתחררו בדרכו. מלחמת העולם השנייה הייתה לא יותר מידיעה חדשותית, כזו שמאזינים לה ובתוך רגע היא נעלמת, מפנה מקומה למחשבות על שלושת הנושאים האהובים עליו: נערות, מוזיקה ואוכל.

ככלות הכול הוא היה רק בן שבע־עשרה, גובהו מטר ושמונים וחמישה סנטימטר, משקלו שבעים וחמישה קילוגרם. הוא היה גבוה וכחוש, ידיו ורגליו ארוכות, שערו בלתי ניתן לאילוף, פניו מכוסות פצעי בגרות וכל מראהו מגושם, עד שאף נערה לא הסכימה להצעותיו לצאת עמו לקולנוע. ובכל זאת, בשל אופיו, הוא לא נרתע מלנסות ולהזמין אותן שוב.

הוא פסע בביטחון עם חבריו לעבר הפיאצה שבחזית הדוּאומו – הבזיליקה די סנטה מריה נָשֶׁנטֶה, הקתדרלה הגותית הגדולה השוכנת בטבורה של מילאנו.

‘היום אני הולך לפגוש נערה יפה,’ אמר פינו והתרה באצבעו כלפי שמי הארגמן המאיימים. ‘אנחנו נתאהב וזו הולכת להיות אהבה משוגעת וטרגית. יהיו לנו הרפתקאות אדירות, עם מוזיקה ואוכל ויין ואינטריגות, כל יום, כל היום.’

‘אתה חי בפנטזיה,’ ענה קַרלטו בֶּלטְרָמיני, חברו הטוב ביותר של פינו.

‘אני לא,’ עיקם פינו את חוטמו.

‘דווקא כן,’ אמר מימו, אחיו של פינו, הצעיר ממנו בשנתיים. ‘אתה מתאהב בכל בחורה יפה שאתה פוגש.’

‘אבל אף אחת מהן לא מחזירה לו אהבה,’ אמר קרלטו, נער שפניו פני ירח, וממדיו קטנים בהרבה מאלה של פינו.

‘זה נכון,’ אמר מימו, שעדיין היה נמוך מכולם.

‘רואים שאתם לא רומנטיים,’ פטר אותם פינו בביטול.

‘מה הם עושים שם?’ שאל קרלטו והצביע על צוותים של גברים שעבדו מחוץ לדואומו.

אחדים מהם הניחו גזרי עץ בחללי החלונות, במקום שבו היו תלויים בדרך כלל הוויטראז’ים. אחרים העבירו שקי חול ממשאיות אל קיר שהלך ונבנה סביב בסיס הקתדרלה, וגברים נוספים העמידו זרקורים תחת עינה הפקוחה של קבוצת כמרים שעמדה ליד הדלתות הכפולות בחזית הקתדרלה.

‘אני הולך לבדוק,’ אמר פינו.

‘לא לפני שאני אבדוק,’ אמר אחיו הקטן ופנה לעבר הפועלים.

‘כל דבר עם מימו הופך לתחרות,’ אמר קרלטו. ‘הוא חייב ללמוד להירגע.’

פינו צחק ואז אמר מעבר לכתפו: ‘אם אתה יודע איך, ספר את זה לאמא שלי.’

פינו פסח על פני הפועלים, הלך היישר אל הכמרים וטפח על כתפו של אחד מהם. ‘סלח לי, אבי,’ אמר.

הכומר, באמצע שנות העשרים לחייו, היה גבוה כמו פינו אך כבד משקל. הוא הסתובב, הביט בנער, סקר אותו מלמטה למעלה והבחין בנעליו החדשות, במכנסי הפשתן האפורים, בחולצה הלבנה המגוהצת ובעניבת המשי הירוקה שאמו נתנה לו ליום הולדתו. אחר כך הביט בדריכות לתוך עיניו של פינו, כאילו הוא יכול להביט לתוך ראשו ולראות את מחשבותיו החוטאות של בן העשרה.

‘אני עדיין בהתלמדות,’ ענה. ‘עוד לא הוסמכתי, אין לי צווארון לבן.’

‘אה, אני מצטער,’ ענה פינו, מפוחד. ‘רק רצינו לדעת למה אתם מתקינים את האורות.’

בטרם הספיק פרח הכמורה לענות, הופיעה יד מעוקלת מימין למרפקו. הוא זז הצדה וחשף כומר נמוך ורזה בשנות החמישים לחייו, עוטה גלימות לבנות וכיפה אדומה לראשו. פינו זיהה אותו מיד והרגיש שלבו צונח בקרבו בעודו כורע ברך בפני הקרדינל של מילאנו.

‘אדוני הקרדינל,’ אמר פינו בראש מורכן.

”הוד מעלתך’ היא צורת הפנייה הראויה,’ אמר פרח הכמורה בחומרה.

פינו הביט מעלה מבולבל. ‘האומנת הבריטית שלי לימדה אותי לומר ‘אדוני הקרדינל’, אם אפגוש אי־פעם קרדינל.’

פניו החמורות של האיש הצעיר התקשחו, אולם הקרדינל אילדפונסו שוסטר צחק ברכות. ‘אני חושב שהוא צודק, בַּרְבָּרֵסְקי. באנגליה היו פונים אלי כ’אדון קרדינל’,’ אמר.

הקרדינל שוסטר היה מפורסם ורב השפעה במילאנו. כמנהיגה הקתולי של צפון איטליה וכאדם קרוב לאפיפיור פיוס השנים־עשר, הופיע הקרדינל לעתים קרובות בעיתונות. פינו חשב שקשה לשכוח את הבעת פניו של שוסטר: פניו המחייכות הביעו טוב לב וחסד, אך עיניו שידרו איום של שליחה לגיהינום.

‘אנחנו במילאנו, הוד מעלתך, לא בלונדון,’ אמר פרח הכמורה במורת רוח.

‘זה לא משנה,’ אמר שוסטר. הוא הניח את ידו על כתפו של פינו ואמר לו לקום.

‘מה שמך, בחור צעיר?’

‘פינו ללה.’

‘פינו?’

‘אמי נהגה לכנות אותי ג’וזפינו,’ ענה פינו, נאבק לקום על רגליו, ‘ה’פינו’ נשאר.’

הקרדינל שוסטר הביט ב’יוסף הקטן’ וצחק. ‘פינו ללה. זה שם שראוי לזכור.’

פינו הרגיש מבולבל. מדוע שמישהו כמו הקרדינל יאמר דבר כזה?

השתררה שתיקה קצרה, אך פינו הפר אותה והפטיר, ‘פגשתי בך קודם לכן, אדוני הקרדינל.’

‘היכן זה היה?’ שאל שוסטר המופתע.

‘בקאזה אַלְפּינה, המחנה של האב רֶה, שמעל מָדֵסימוֹ. לפני שנים.’

הקרדינל שוסטר חייך. ‘אני זוכר את הביקור הזה. אמרתי אז לאב רה שהוא הכומר היחיד באיטליה שהקתדרלה שלו גדולה מהדואומו ומכנסיית סן פייטרו. ברברסקי הצעיר כאן עולה לעבוד עם האב רֶה בשבוע הבא.’

‘אתה תחבב אותו ואת קאזה אלפינה,’ אמר פינו. ‘תיהנה מהטיפוס שם על ההרים.’

ברברסקי ממש חייך.

פינו השתחווה בהיסוס והתחיל להתרחק, ונראה היה שהדבר משעשע את הקרדינל אפילו יותר. ‘חשבתי שאתה מתעניין באורות,’ אמר.

פינו עצר. ‘כן?’ שאל.

‘הם היו רעיון שלי,’ אמר שוסטר. ‘ההאפלה מתחילה הלילה. מעכשיו ואילך רק הדואומו יהיה מואר. אני מתפלל שיופייה של הקתדרלה יעורר חרדת קודש בטייסי המפציצים ושיחליטו לפסוח עליה. לקח כמעט חמש־מאות שנה לבנות את הכנסייה המפוארת הזו. זו תהיה טרגדיה לראות אותה נהרסת בן־לילה.’

פינו הציץ בחזית המשוכללת של הקתדרלה המסיבית. הכנסייה העשויה שיש קנדוליה בגוון ורוד חיוור, על עשרות מגדליה המחודדים, מרפסותיה וצריחיה, נראתה קפואה, גדולה ומתעתעת כמו האלפים בחורף. פינו אהב לגלוש בשלג ולטפס על הרים כמעט כפי שאהב מוזיקה ונערות, וכשהביט בקתדרלה חש תמיד בדמיונו שהוא נישא למרומן של פסגות גבוהות.

אולם עכשיו האמין הקרדינל שהקתדרלה ומילאנו נמצאות בסכנה. בפעם הראשונה נראתה לפינו האפשרות להתקפה אווירית ממשית.

‘אז יפציצו אותנו?’ שאל.

‘אני מתפלל שזה לא יקרה,’ אמר הקרדינל שוסטר, ‘אך אדם זהיר תמיד מתכונן לגרוע מכול. להתראות, פינו, והלוואי שאמונתך באל תשמור עליך בימים שיבואו.’

II

הקרדינל של מילאנו הלך לדרכו והשאיר את פינו מלא ברגשות של יראת כבוד. הוא שב אל קרלטו ואל מימו, אשר נראו מוכי תדהמה באותה מידה.

‘זה היה הקרדינל שוסטר,’ אמר קרלטו.

‘אני יודע,’ ענה פינו.

‘דיברת איתו הרבה זמן.’

‘באמת?’

‘כן,’ אמר אחיו הקטן. ‘מה הוא אמר לך?’

‘שהוא יזכור את שמי ושהאורות נועדו להרתיע את המפציצים מלהפציץ את הקתדרלה.’

‘רואה?’ פנה מימו לקרלטו, ‘אמרתי לך!’

קרלטו בחן את פינו בחשדנות. ‘למה שהקרדינל שוסטר יזכור את השם שלך?’

פינו משך בכתפיו. ‘אולי הוא אוהב את הצליל שלו. פינו ללה.’

מימו נחר בבוז. ‘אתה באמת חי בעולם של פנטזיה.’

הם שמעו רעם כאשר עזבו את פיאצה דואומו, חצו את הרחוב ופסעו מתחת למעבר המקומר הגדול אל תוך גלריית ויטוריו אמנואלה השני – הקניון המקורה הראשון בעולם, שבו שני מעברי הליכה רחבים, החוצים זה את זה, משופעים בחנויות. בדרך כלל הייתה הגלריה מחופה בכיפת ברזל וזכוכית. אך כשהנערים עברו שם באותו יום נותר רק שלד המבנה שהטיל רשת של צללים מלבניים על פני הכיכר שבמרכזו, לאחר שחיפויי הזכוכית הוסרו.

כשהרעם נשמע בקרבתם הבחין פינו בדאגה על פניהם של רבים ברחובות הגלריה, אולם הוא לא היה שותף לדאגתם. רעם הוא רק רעם, חשב, לא פצצה מתפוצצת.

‘פרחים?’ שאלה אישה שעמדה ליד עגלה של ורדים שנקטפו זה עתה. ‘בשביל החברה שלך?’

‘כשאמצא אותה, אחזור,’ ענה פינו.

‘את יכולה לחכות שנים עד שזה יקרה, סיניורָה,’ אמר מימו.

פינו דחף את אחיו הקטן. מימו התחמק ממנו והסתלק, יצא מהגלריה והגיח בפיאצה, שהתכבדה בפסל של ליאונרדו דה וינצ’י. מעבר לפסל, מצדם השני של הרחוב ושל קרונות החשמלית, נפתחו בתנופה הדלתות לתיאטרון לה סקאלה, כדי לאוורר את טרקלינו של בית האופרה המפורסם. נגינת הכינורות והצ’לו בעת כוונונם וקולו של טנור המתאמן על סולמות התווים בקעו החוצה.

פינו המשיך במרדף אולם אז הבחין בנערה יפה – שיער שחור, עור בצבע שמנת ועיניים כהות בוהקות. היא פילסה דרכה דרך הכיכר ופנתה לעבר הגלריה. הוא נעצר והביט בה. הוא הוצף בערגה ולא הצליח לדבר.

‘אני חושב שאני מתאהב,’ אמר פינו לאחר שעברה.

‘אני חושב שאתה פשוט מתלהב,’ אמר קרלטו, שהלך מאחוריו.

מימו הסתובב בחזרה אליהם. ‘מישהו אמר עכשיו שבעלות הברית יגיעו לכאן עד חג המולד.’

‘אני רוצה שהאמריקאים יגיעו למילאנו לפני כן,’ אמר קרלטו.

‘גם אני,’ הסכים פינו. ‘יותר ג’ז! פחות אופרה!’

פינו פתח בריצה מהירה וזינק מעל ספסל פנוי ומעל סבכת מתכת מעוקלת, שהגנה על הפסל של דה וינצ’י. הוא החליק בצורה נקייה על פני הריצוף החלק, קפץ לצד השני ונחת כמו חתול.

מימו, שרצה להתעלות עליו אך מעולם לא הצליח, ניסה לבצע אותו תרגיל, אולם התרסק ארצה לפני אישה כהת שיער וכבדת גוף בשמלה פרחונית. היא נראתה בסוף שנות השלושים או ראשית שנות הארבעים לחייה. היא נשאה תיק לכינור וחבשה כובע קש כחול רחב להגנה מפני השמש.

III

האישה נבהלה כל כך עד שכמעט שמטה את תיק הכינור שלה. היא הידקה אותו אל חזה בכעס כשמימו נאנק והחזיק את צלעותיו.

‘זו הפיאצה דלה סקאלה,’ גערה בו. ‘לכבודו של ליאונרדו הגדול! אין לך שום כבוד? לך שחק במשחקים הילדותיים שלך במקום אחר.’

‘את חושבת שאנחנו ילדים?’ שאל מימו וניפח את חזהו. ‘ילדים קטנים?’

האישה הביטה מעבר אליו. ‘ילדים קטנים שלא מבינים את המשחקים האמיתיים שקורים מסביב,’ אמרה.

עננים כהים החלו להופיע בשמים, מעמעמים את המתרחש. פינו הסתובב וראה מכונית דיימלר־בנץ שחורה גדולה נוסעת באטיות במורד הרחוב שהפריד בין הכיכר לבין בית האופרה. דגלים נאציים אדומים התנוססו על שתי כנפות מכונית המטה השחורה. דגל של גנרל התנופף על אנטנת הרדיו. פינו ראה את צלליתו של הגנרל, שישב זקוף במושב האחורי. מסיבה כלשהי המראה עורר בו צמרמורת.

כשפינו הסתובב, הכנרת כבר הלכה משם בראש מורם, חצתה את הכביש בהתרסה מאחורי מכונית המטה הנאצית וצעדה אל תוך בית האופרה.

כשהנערים התקדמו מימו צלע, שפשף את ירכו הימנית והתלונן. אולם פינו בקושי הקשיב. אישה תמירה וחטובה בעלת שיער חום־בלונדיני ועיני צפחה כחולות התקרבה אליהם במורד המדרכה. הוא העריך שהיא בשנות העשרים המוקדמות לחייה. היא הייתה יפהפייה למראה, עם אף עדין, עצמות לחיים גבוהות ושפתיים שהתעקלו בטבעיות לחיוך קל. היא לבשה שמלת קיץ צהובה ונשאה תיק קניות עשוי אריג. היא פנתה מן המדרכה ונכנסה למאפייה ממול.

‘אני שוב מאוהב,’ אמר פינו והצמיד את שתי כפות ידיו ללבו. ‘ראית אותה?’

‘אתה לא מוותר?’ נחר קרלטו בבוז.

‘לעולם לא,’ ענה פינו, צעד בזריזות אל חלון המאפייה והביט פנימה.

האישה הכניסה כיכרות לחם לתיקה. הוא ראה שהיא אינה עונדת טבעת על ידה השמאלית, ולכן חיכה שתשלם ותצא.

כשיצאה הוא פסע לכיוונה, הניח את ידו על לבו ואמר, ‘סלחי לי, סיניורינה, היופי שלך הכריע אותי והייתי חייב לפגוש אותך.’

‘מה אתה אומר,’ לגלגה בעודה מתמרנת סביבו וממשיכה ללכת.

כשעברה, הריח פינו את ניחוח היסמין הנשי שלה. זה היה משכר יותר מכל דבר שהריח קודם לכן.

הוא מיהר אחריה ואמר, ‘זו האמת. אני מכיר הרבה נשים יפות, סיניורינה. אני גר ברובע האופנה, סן בבילה, יש שם הרבה דוגמניות.’

היא נתנה בו מבט אלכסוני. ‘סן בבילה הוא מקום מגורים יפה מאוד.’

‘ההורים שלי הם הבעלים של לֶה בּוֹרסֵטֶה די לֵלָה, חנות הארנקים. את מכירה אותה?’

‘ה… המעסיק שלי בדיוק קנה שם ארנק בשבוע שעבר,’ ענתה.

‘באמת?’ שאל פינו בשמחה. ‘אז את רואה שאני בא ממשפחה מכובדת. תרצי לראות איתי סרט הערב? You Were Never Lovlier משחק בקולנוע. פרד אסטר, ריטה הייוורת’. רוקדים. שרים. כל כך אלגנטיים. כמוך, סיניורינה.’

סוף־סוף היא הפנתה את ראשה והביטה בו בעיניה הנוקבות. ‘בן כמה אתה?’

‘כמעט שמונה־עשרה.’

‘אתה קצת צעיר בשבילי,’ צחקה.

‘זה רק סרט. נלך בתור חברים. אני לא צעיר מדי בשביל זה, נכון?’

היא לא אמרה דבר, רק המשיכה ללכת.

‘כן? לא?’ שאל פינו.

‘יש האפלה הערב,’ ענתה.

‘עדיין יהיה אור כשהסרט יתחיל,’ הבטיח לה פינו. ‘ואחר כך אלווה אותך הביתה בבטחה. אני רואה כמו חתול בלילה.’

במשך כמה צעדים היא לא אמרה דבר ולבו של פינו שקע בקרבו.

‘איפה מקרינים את הסרט הזה?’ שאלה לבסוף.

פינו נתן לה את הכתובת והוסיף, ‘תפגשי אותי שם, כן? שבע וחצי ליד קופת הקולנוע.’

‘אתה משעשע והחיים קצרים. למה לא?’

פינו חייך והניח ידו על חזהו. ‘להתראות,’ אמר.

‘להתראות,’ ענתה וחצתה את הכביש.

פינו הביט בה כשהתרחקה, חסר נשימה ומלא תחושת ניצחון. כשהסתובבה כדי להמתין לחשמלית המתקרבת הביטה בו משועשעת, ואז הוא הבין משהו.

סיניורינה, סלחי לי,’ צעק אליה, ‘אבל איך קוראים לך?’

‘אנה,’ צעקה בחזרה.

‘אני פינו!’ צעק, ‘פינו ללה!’

החשמלית עצרה בחריקה, מטביעה בקולה את שם משפחתו ומסתירה מפניו את אנה. כשנסעה לדרכה, היא כבר לא הייתה שם.

‘אין סיכוי שהיא תגיע,’ אמר מימו, שנחפז מאחוריהם כל אותה העת. ‘היא רק אמרה את זה כדי שתפסיק לעקוב אחריה.’

‘ברור שהיא תגיע,’ ענה פינו והביט בקרלטו שפסע גם הוא אחריהם. ‘ראית את זה בעיניים שלה, של אנה, נכון?’

לפני שאחיו וחברו הצליחו לענות הבזיק ברק וטיפות הגשם הראשונות החלו לרדת פתאום והפכו כבדות יותר ויותר. הם החלו לרוץ.

‘אני הולך הביתה!’ צעק קרלטו ופנה לאחור.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תחת שמי ארגמן”