שלושה ארונות קבורה לבנים

מותחן, ספר פעולה, סיפור אהבה, וסאטירה פוליטית כאחת – 'שלושה ארונות קבורה לבנים' הוא וריאציה לטינו-אמריקאית פרועה ומלאת ברק על נושא חילופי הזהויות בספרות. העלילה המסחררת, הכתיבה השנונה וההומור השחור של אנטוניו אונגר מאירים את מאבקו של הפרט במערכת שלטונית מסואבת וחסרת מעצורים, בדרום אמריקה ואולי בכל מקום.
פדרו אקירה, מנהיג האופוזיציה הפופולרי במדינה הקרויה מיראנדה, שממשלתה מושחתת ואכזרית, חוטף שלוש יריות בראש בעודו אוכל מנת פסטה, חודשים ספורים לפני עוד מערכת בחירות מכרעת. לורנסו קנטונה, נגן קונטרבס צעיר ומכונס בתוך עצמו, שהדמיון בינו לבין אקירה בולט לעין כול, מגויס על-ידי האופוזיציה להתחזות למנהיג המנוח, שיקום מהמתים ויוביל אותה לניצחון. קנטונה מפנים את ההתחזות הרבה יותר מהצפוי ויוצא לקרב על חייו ועל עתיד המדינה.
אנטוניו אונגר נולד בבוגוטה, קולומביה, ב-1974. הוא למד אדריכלות ואף עסק בה לפני שפנה לספרות. שלושה ארונות קבורה לבנים הוא ספרו השלישי, והראשון המתורגם לעברית. אונגר מחלק כיום את זמנו בין יפו לבוגוטה ועוסק גם בכתיבה עיתונאית. הוא נחשב כיום לאחד הסופרים הבולטים בדורו בשפה הספרדית וספרו זה זכה בפרס.Premio Herralde

מקט: 4-497-1204

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מותחן, ספר פעולה, סיפור אהבה, וסאטירה פוליטית כאחת – 'שלושה ארונות קבורה לבנים' הוא וריאציה לטינו-אמריקאית פרועה ומלאת ברק על […]

---

לפני שמתחילים

דבר אחד הוביל לדבר אחר.

בשבע בבוקר עמדתי להתאמן על הסונטה השלישית (השמימית) של המאסטרו קֵפּיס כשנקרע מיתר בקונטרבס שלי, וכשנקרע השמיע צליל כמו זה שמשמיע חתול חי כשדורכים לו על הזנב, תופעה מעניינת, כי לאמיתו של דבר המיתר היה עשוי ממעיים של חתול מת.

אחרי שעה, בשמונה, אבא סירב לקנות את הלחם לארוחת הבוקר למרות שעד אז עשה את זה, זקוף מאוד ודייקן מאוד, כל בוקר בכל יום, בכל אחד מהימים בארבעים השנה האחרונות. אבא לא אמר כלום. הוא רק סירב, ככה, בלי לתת שום הסבר.

בשתים־עשרה, כדי לסגור את הבוקר, צעיר לבוש בחולצה כתומה ניגש לשולחן שלידו ישב פדרו אָקירָה ואכל קנלוני נפוליטנה, אמר לו באוזן שלוש מילים ברורות מאוד (“הנה לך, בנזונה”) וירה לו שלושה כדורים בראש, שנחת בעיניים פקוחות לרווחה על צלחת הקנלוני. בניגוד לשני האירועים הראשונים, האחרון, למרבה המזל, לא קרה אצלי בבית.

* * *

דבר אחד הוביל לדבר אחר, וזו הייתה רק ההתחלה. אני מתייחס לראש המונח בצלחת הקנלוני. כבד ואילם וחירש, מחובר לגופו החסון של פדרו אקירה בצוואר חזק וגברי. חף מכל ידיעה על כל ההשלכות שהדומייה שלו התחילה לחולל מחוץ למסעדה האיטלקית, בראשים אחרים וברחובות אחרים פחות צדדיים ויותר מרכזיים. השלכות שהפכו למעשים שעכשיו, מכאן, מהמרחק הנחוץ, נראים כמו נמלים מבוהלות שמתרחקות זו מזו, נמלים שבורחות מהצל של עצמן. אבל כל זה קרה אחר־כך, חמש שעות אחרי האירוע הגורלי הראשון שכבר תואר בקצרה, פקיעת המיתר של הקונטרבס שלי, שלא נראה ראוי להתייחסות אבל הוא כן, ומי שקשוב לפרטים עוד יגלה מדוע.

כשנקרע המיתר, כשישבתי על שרפרף הנגן כמו באמצע פלאנטה נידחת, בשבע ורבע בבוקר, נאלצתי להניח שהיום הזה יהיה שונה. ניגשתי לחלון, הבטתי רגע בשמים (כחולים), נאנחתי כמו שרק אני יודע להיאנח והחלטתי להחליק בחשאיות מְרבית לאורך המסדרון, כשאני מנסה לדרוך רק על הלוחות השקטים יותר בפרקט, ואז ירדתי במדרגות על קצות האצבעות והגעתי לרהיט זכוכית מפואר, ירושה מאִמי, שם הוסתרו נכסי האלכוהול של המשפחה. כלומר נכסי האלכוהול שלי, כי אבא מתנזר מאז 1974 ואין בני משפחה חוץ ממנו וממני בבית הקטן והאפלולי בשכונת לָה אֶסְמֵרָלְדַה, זירת ההתרחשות הזאת שטרם התחילה להתרחש.

בהתחשב בשעה המאוחרת הנחתי שאיאלץ לבטל את השיעור הקסום שלי – אני אוהב את המילה הזאת ותמיד אהבתי, קסום – השיעור הקסום שלי באדריכלות הבארוק במחלקה הקסומה גם היא ללימודים כלליים באוניברסיטה הלאומית הלא כל־כך קסומה של רפובליקת מיראנְדָה. כלומר, לא אלך לשיעור של שמונה. הוויתור על השיעור היומי, ואיתו הוויתור על השיקופיות המאלפות שבהן הייתי זוכה לראות את החזיתות (המונומנטליות) של פיאצה נאבוֹנה ברומא ואת המזרקה (המרשימה) של בֶּרניני, את כל האבן (המוצקה כל־כך) של הבארוק, כל המשקל הזה של האדריכלות ושל התרבות שמעל האדריכלות ושל האווירה שבתוך האדריכלות, כל זה, מרגע שעלה בדמיון, קרס פתאום בְּחור שחור שנעלם כאילו לא היה מעולם, והפך לגירוד בגרוני היבש, מין עקצוץ שמסוגל לעקור הרים ממקומם.

הגיעה השעה להכין את הקוקטייל הראשון של היום. ערבבתי את קוביות הקרח והוודקה והסוכר ועלי המנטה בלי להשמיע שום רחש, כי חשבתי (ברוב תמימותי) שלאבא נשארו עדיין ארבעים דקות עד שיקום ויכסה את גופו הזקוף והיבש בחלוק משבצות משובח, ינעל את נעלי הבית הכחולות ויֵצא כמו תמיד עטוף היטב בחליפת הקרב שלו, לקנות לחם לארוחת הבוקר. צעדתי בצעדים קטנים וזהירים במסדרון של הקומה השנייה, מלוּוה בכוסית הוודקה־מנטה השנייה שלי (הראשונה נלגמה אגב התבוננות ענוגה בצמחי הגן), צעדתי בצעדים זהירים עם הכוס המוחבאת בכיס הענק של הפיג’מה, בלי לשפוך אפילו טיפה, ביד קפואה מקרח אבל בגוף יציב מאוד, ואז, מבעד לזווית עיני הימנית, האישון שלי הבחין שאבא כבר לא מי שהיה.

סובבתי את הראש העגול והצלול שלי והבטתי בו בכל עיני הימנית ובכל השמאלית גם כן, בשתי עיניים וביד קפואה שנשארה עדיין בכיס. אבא כבר לא היה מי שהיה. לא מי שהיה תמיד באותה שעה של היום. בכל יום שהוא. הוא לא עמד מול המראה הסגלגלה שירשנו מאמי ותיקן את צווארון הפיג’מה, הוא לא יישר את כנפי החלוק שלו כאילו זה חלוק של מאפיונר מהסרטים, הוא לא מתח את השרוולים ולא כחכח בגרון כמו תרנגול קרב חצי מת וגם לא כמו אדון בחלוק. לכל זה לא היה זֵכר. אבא עדיין היה שׂרוע במיטה. הוא לא זז. לבן ושדוף, כמו פסל שַיש. הוא אפילו לא הסתובב להביט בי. בי. בבן שלו. בבנו שלו. כמעט שפכתי את הנוזל היקר במקום לא מכובד במיוחד. זזתי מפֶּתח הדלת, עשיתי כמיטב יכולתי להוציא את הכוס מהכיס בלי לשפוך אפילו טיפה, ובלי לערבל את עלי המנטה לקחתי אותה לחדרי. הסתרתי אותה בארון, בין הנעליים. מוטרד מהמראה של פסל השיש, אך בשליטה מלאה בכל עשתונותי, כלומר יציב, חזרתי לזירת האסון. שם ניסיתי לחלץ את אבא מהמיטה בלי תוצאות של ממש, כשאני משתדל לא לעשות שימוש בכוח פיזי, גם אם מדובר בפסל שיש, אלא רק בכוח הרצון.

סיברתי את אוזנו במשפטים מפצירים. כמו ילד. אחרי שלוש או ארבע שורות אבא נעץ בי את עיניו האפורות וקטע את המליצה הכי מוצלחת שלי ואמר שאני יכול לדבר כמה שאני רוצה, אני יכול גם לעמוד על הראש, אני יכול להתפשט אם אין לי שום דבר טוב יותר לעשות, אבל הוא משם לא זז. ושאעוף לו מהעיניים. עכשיו. שאסתלק.

מבוכה ודכדוך וצער הן המילים שעולות לי בראש (ונעלמות בחזרה בלי שביצעו את משימתן). אחרי כמה רגעים של שיתוק התקרבתי לקצה המיטה, שם נחו רגלי הפסל. כדי שיראה אותי טוב. הנחתי את שתי ידי העוצמתיות על מותני והבטתי בו כמו שרק אני יודע להביט בו. והזכרתי לו שהוא זה שהביא אותי לעולם, שמאה הקילוגרמים של משקלי הם ממשיים, וגם, שבשעת הצורך אני מסוגל לייבב כמו כלבלב.

“תעוף מפה,” אמר לי. “אני עושה מדיטציה.”

* * *

בקטע הבוקר שחלף בין הרגע הזה עם אבא המאובן והרגע שהיה עתיד לשנות את גורלי, לטובת המשפחה שלי והחברה בכללותה, לא קרה שום דבר ראוי לציון. רק סקרנות מרגיזה שייבשה לי את המעיים וכירסמה בכול. סקרנות לדעת מה הדבר שאבא חושב עליו ולהבין מה גרם לו לסלק אותי מחדרו ובדרך זו להבין גם מה נכנס לו לראש (סקרנות בלתי נסבלת שריחפה כמו כדור אש באמצע החדר שלו: תופעה בלתי רגילה מלוּוה בצליל רוטט, סקרנות שאיימה להצית את הבית ואת השכונה כולה וגם את העיר אם לא תבוא על סיפוקה).

כך עבר לו אם כן הבוקר. שני משקאות המנטה הראשונים הסתובבו לי בראש: על מה הוא כבר יכול לחשוב כשהוא שוכב ככה במיטה, המסכנצ’יק? מה יכול להיות חשוב יותר ממני (בנו שלו)? משקה חמישי: הייתכן שנגזר כיליון מוחלט על קיומנו כמשפחה? וגם, אגב התבוננות בבלנדר במטבח: הייתכן שנקלענו למדבר ששום דבר כבר לא יחלץ אותנו ממנו (אבא על דיונה אחת ואני על אחרת, רחוקה מאוד, בלי שנוכל לשמוע זה את זה לעולם, במשך מאות על גבי מאות בשנים)? בין המשקה השישי לשמיני הבית כולו, ריק, קר, לח, תקוע בראש שלי. עם הרחשים הזעירים שלו ועם כל הברגים שלו. ההרים בעיר מביטים בי ואני מביט בהם בחזרה, בקושי, מבעד לקירות. החפצים של אמא מנסים לדבר ולא מצליחים. הביטחון שאבא בוער בלהבות בחדרו, שרוע עדיין במיטה, חסין בפני השריפה כי הוא הרי פסל שיש לבן. ובסוף, איך לא, התחושה הקסומה שהפכתי לבטהובן חירש.

מאחר שכבר הייתי בטהובן חירש, מאחר ששתיתי אחד־עשר קוקטיילים, יצאתי לגינה והבטתי בפטאטות שפאפא שתל במעגל סביב הפפאיה. בדמיוני ראיתי את שורשיהן חודרים פנימה, יורדים, זוחלים מתחת לרגליים שלי ומאיימים לצאת שוב למעלה ולהיכרך לי סביב הקרסוליים. עצמתי עיניים ופקחתי אותן מול השמים, שם התרוצצו העננים משמאל לימין במשמעת ראויה לציון. בהשראת המראה הזה החלטתי שהכי כדאי להקדיש את הזמן הפנוי הרב שעמד לרשותי לספורט. ספורט זה בריאות. אז הקדשתי, בלי להתמהמה. כפיפות ברכיים. זרועות למעלה ולצדדים. קפיצות מדודות. לנשום כמו שצריך מהאף ומהפה. וכן הלאה וכן הלאה.

בתום התרגול המתיש והמרשים, אחרי שהגעתי בלי קושי מיוחד לדקה הרביעית או החמישית, הלכתי להתרחץ. כשעליתי במדרגות ידעתי שלעולם לא אהיה שוב בטהובן חירש וגם לא אוכל להבין את המבנה המולקולרי של הבית הקטן והאפלולי של אמא בשכונת לה אסמרלדה, כי שוב שמעתי את צעדי. כשהמים בכיור נגעו בלחיי הוורדרדות חשבתי שכך מתבהרות המחשבות של דמויות מסוימות בסרטים הכי גרועים. ושזה עובד, במציאות המציאותית. היה נדמה שבמקום אחד־עשר קוקטיילים של וודקה ומנטה שתיתי רק שמונה או תשעה. שמח בתגלית וגאה בפעילות הגופנית המתישה, כשראשי העגול כבר נקי מאוד, מעוטר בחיוך דיסקרטי שאינו נטול תבונה חריפה, חזרתי למטבח. גנבתי כמה מטבעות מכוס הנחושת שעליה הסמל של רפובליקת מיראנדה כדי לקנות לחם. על הפיג’מה האדומה שהבליטה את צלליתי ההדורה כרכתי את החלוק הגורלי, החלוק הרזרבי של אבא, שהיה תלוי, לח, על חבלי חדר הכביסה.

וכך יצאתי. במצח זקוף מאוד, גאה, נחוש יותר מתמיד להתעמת לבדי עם הסכנות הגדולות ביותר של עירי האהובה.

* * *

בתום שלושת החלקים הראשונים של הפרולוג עם אבא המוצג כאן, מתקרב הסיפור סוף־סוף לנקודת השבר או לרגע המפנה או לנקודת המגוז שלו. כלומר, לאירוע הגדול. זה שלא הוסבר עד כה. וגם לכל ההשלכות שלו, שינחתו על הדמויות (אלה שכבר הוצגו ואלה שאינן מוכרות עדיין), בזו אחר זו, כמו מטר כדורים אחרי חגיגת רחוב.

הבה נשחזר. מי שקשוב כבר יודע שבשעת בוקר מוקדמת מאוד ניזוק אצלי כלי מוזיקלי קשה לנגינה בעל שם מורכב, ושעמדתי בסבלנות סטואית בחלוף השעות, מודאג ביותר, לאחר שראיתי שאבי מולידי אינו רוצה ללכת לקנות לחם ולעומת זאת הוא מתעקש להתחזות לפסל שיש חידתי. נחזור לזירת ההתרחשות. כאילו מדובר בסרט עתיר תקציב, נעשה זוּם ממרומי המסוק על העיר הגדולה ועל שכונת לה אסמרלדה, ושם בשכונה נצפה בדמותו האבירית של המספֵּר־הגיבור שיצא זה עתה, לבדו ובחלוק, להתמודד עם הרחובות השורצים ילדים ואופניים.

נלך עם הגיבור־המספר עד למאפייה, ונעשה קלוז־אפ על גבו הרחב, נשלב גם תמונות ראשונות בסוּפר־קלוז־אפ של פיו הקפוץ ושל מצחו הבוהק בשמש. נרגשים, נחזור שוב להתבטא בלשון עבר, זמן שבלי להחסיר גבורה מהגיבור הרבה יותר קל להשתמש בו מאשר בהווה. נאמר אם כן שהרחובות היו מטונפים באריזות מזון והפרשות של בעלי־חיים. שקיות קלילות בגוון אחד או שניים נעו לבדן לאורך המדרכות. בשמים לא היו ענני סערה. על הדשא בפארק, קרוב מאוד למדרכה, זקוף, ערמומי, ובלי למצמץ יתר על המידה, צעד כבר הגיבור והמספֵּר המוסמך היחיד.

מאחר ששבתי לעשתונותי חשבתי לי שהשכונה מלוכלכת כל־כך עד שבקרוב תפסיק להיקרא אסמרלדה, אבן הברקת. אחר־כך כבר לא חשבתי כלום. מול שני בתים שניסו בלי הצלחה להיות זהים לבית של אבא (הם לא היו קטנים מספיק), שני שכנים רחצו את המכוניות הזעירות שלהם, לבושים בבגדי ספורט שנראו להם אופנתיים מאוד, ואולי גם היו אופנתיים במסגרת אליפות בהיאבקות בסגנון יווני־רומי בשלהי שנות השבעים. נדמה היה שהם לא רואים אותי, השכנים הלא־אופנתיים, ואולי התביישו למראה כנפי החלוק המתנופפות שלי שהסגירו את שִפעת גופי, כי הם העמידו פנים כאילו כלום והתרכזו כל אחד בצינור שלו. הרמתי את הסנטר, משכתי לאחור את הכתפיים, ואחרי כמה דקות של הליכה ביציבה רבת־החסד הזאת הצלחתי להיכנס סוף־סוף למאפייה, הלבבית בדרך־כלל.

מאחורי הדלפק הביט בי האדון חָרָמִיוֹ בפה פעור, אולי התבלבל וחשב שאבא הפך להיות אני במהלך הלילה. הוא עמד לשאול מה קרה לאוריגינל, כשהטלוויזיה התלויה בפינה מתחת לתקרה השמיעה בשיא העוצמה מוזיקה צווחנית שנשמעה צבאית אבל גם כמו מוזיקה של דיסקוטקים או סרטי מדע בדיוני, מוזיקה של מבזק מיוחד. אדון חָרָמִיוֹ לקח את השַלט מהמדף והגביר. מבזק מיוחד, מבזק מיוחד, מבזק מיוחד, חזר שלוש פעמים השדר המפורסם ביותר במיראנדה בקולו המקסים של מי שאוכל לארוחת הבוקר מזון סוסים וקליעי רובים. מבזק מיוחד. לנוכח הפרצוף המתוח של אדון חרמיו שהתרכז בטלוויזיה לא נותרה לי ברירה אלא לדחות עד להודעה חדשה את עילת ביקורי (לחם) ולהסתובב, לא בלי קושי, בהתחשב ברצפה השמנונית. הבחנתי אז שליד שניים מארבעת השולחנות המרובעים במקום יושבים אני לא יודע כמה טיפוסים רכונים מעל בקבוקי בירה חמימה. עשיתי מה שעשו הם: צפיתי בטלוויזיה בדומייה מוחלטת. השקו אותנו בעוד קצת מהמוזיקה הבלתי נסבלת הזאת, בצירוף אנימציה ממוחשבת שנראתה כאילו יצאה מראשו של רובוט, עד שהגיע סוף־סוף המבזק. המיוחד.

שאת תוכנו כבר יודע מי שקשוב וסבלני. פדרו אקירה נורה, לצערו הרב, בעודו נהנה מקנלוני ספוגים ברוטב נפוליטני במסעדה האיטלקית פוֹרְצָה גָריבָּלְדי (נוסדה ב־1967). האירוע השלישי החשוב של היום. הניצוץ שיצית את הפתיל של כל מה שיקרה בהמשך. כבוד נשיא הסנאט של הרפובליקה פדרו אקירה. נורה בעצם האכילה. המנהיג הכריזמטי של כל מפלגות האופוזיציה. מי שאך לאחרונה הכריז על מועמדותו לנשיאות. אביר הרעבים ותקוותם היחידה של העניים. כל זה ועוד הרבה. התמונות הראו רק את החזית של פורצה גריבלדי, עם גג ספרדי של רעפי חרס פלסטי ודלת ברזל צבועה בשחור. מתחת לחלונות הגדולים מאוד של הקומה השנייה, על הגג הספרדי המזויף, היה תלוי שלט מתכת עם אותיות לבנות, אדומות וירוקות, ועליו המילים “מסעדת פורצה גריבלדי, לשירותכם מאז 1967.” הרגשתי גוש בגרון. הצטערתי שאני רחוק כל־כך מהבית ושהאדון חרמיו לא יודע להכין קוקטיילים.

המצלמה הראתה את כל זה ואז עשתה זוּם־אאוּט (מבוא לקולנוע, המחלקה ללימודים כלליים, האוניברסיטה הלאומית של רפובליקת מיראנדה), כלומר היא התרחקה מהזירה באמצעות שימוש בעדשה ולאחר כמה סיבובים אקרובטיים התמקמה בסוף כמו זבוב על פניה של כתבת צעירה שכבר הייתה בהיכון, עם מיקרופון בפה, מתוחה מאוד ונאה מאוד. בשיער ארוך וחלק, חולצה לבנה מגוהצת היטב, צעיף בגוני פסטל סביב הצוואר וחצאית אפורה צמודה. לא הכתבת האיצה לי את הדופק. לא היא. הוי בלגן. הוי טרגדיה. הוי אסון ברצף גלי ענק שחורים (וקרים). פדרו אקירה. מתחבט בין חיים ומוות בבית־חולים עם שם רוסי, כך אמרה הכתבת. פדרו אקירה. מגינם היחיד של כל החלשים ברפובליקה. פדרו אקירה. שמו, אקירה, נחבט כמו עטלף צמחוני בין דופנות הגולגולת שלי. הוי פדרו אקירה, קולם של המנושלים, היחיד שנחוש ומסוגל להתייצב נגד כל זה (נגד ההוא): נגד הכל־יכול, הנצחי, זה שכמעט ואין לומר את שמו: כבוד הנשיא של רפובליקת מיראנדה (של הרפובליקה של מיראנדה) דון טומאס דל פּיטוֹ.1

תרשום, תרשום, מאזין סבלני. הנשיא דל פיטו: בורא שמים וארץ. ושל מה שביניהם. ראש המדינה הכל־יכול. מנהיג עליון שאת שמו יש להגות בקול חרישי מאוד או בלב, או שאין להגותו כלל. לרשום עכשיו, קורא חביב, בשולי הספר אם אין ברירה. לרשום לפני שהפיתום הנאמן שלך יחזור כאילו כלום אל נהר ההתרחשויות הגועש, ולך תדע לאן הוא עלול להוביל אותו. לרשום: ראש המדינה הכל־יכול, אדון השמים והארץ. לרשום בצופן מורס בינלאומי, אם אפשר, כדי למנוע תוצאות מטרידות. האדון הנשיא דון טומאס דל פיטו – הוא, זה שאין לומר את שמו – הינו ואף יהיה, בלית ברירה, מקור השראה ודמות ראשית במרתון הסיפורי הבלתי רגיל שתיכף יתחיל.

הכתבת הצעירה בטלוויזיה המשיכה להשמיע מילים. לפדרו אקירה נשארו עדיין שלושה כדורים בראש. הוא עדיין התחבט בין חיים של עימות עם דל פיטו לבין מנוחת הנצח. סרט ניילון צהוב שמתחה המשטרה הרחיק את הכתבת הכוכבת ממבחר המעדנים של המטבח האיטלקי. בין הסרט הצהוב למעדנים אפשר היה לראות ערבובייה של ניידות, חיילים, אמבולנסים, גברים במשקפיים כהים, שיחים ועציצים. ובינתיים, מחוץ לטלוויזיה, בחנות המוארת של אדון חרמיו, בלב ליבה של שכונת לה אסמרלדה, אנו, הצופים, היינו אילמים. משותקים. לא הסתובבתי להביט בהם אבל יכולתי לדמיין אותם, את הסועדים החביבים בשולחנות המרובעים: עיניים פקוחות לרווחה וראש מורם. כמו רועים ענווים שמחכים לגואל. גם בצד האחר, בתוך הטלוויזיה, נפסק פתאום כל הרעש. מסך שחור. חשבתי שיחזירו את המוזיקה הסַייבֶּר־עיכולית ונאחזתי בכוח בוויטרינה, שם העלו עובש שניים־שלושה קרוּאסונים, אבל במקום זה החזירו את השידור לאולפן.

באולפן ישב מגיש חיוור מהתרגשות שלא ידע מה לעשות והשפיל את עיניו, ומצלמה אחרת התמקדה בכתבת צעירה שרצועת הכותרות הרצות הסתירה את חצאיתה הצמודה. היא, המגישה, דווקא ידעה מה לעשות. היא השעינה את אוזנה הימנית על האצבע של אותה יד, רצינית מאוד, כמו רוצה לומר שהיא מקבלת הוראות (מעולם אחר, צלחת מעופפת אולי), והכריזה שהם עוברים לר’, הכתב המצטיין, בבית־החולים איגְנאטְייֵב. הסחרחורת שלי גברה. עורי החלק והלבן החל להגיר זיעה קרה. ר’ היה כתב השטח הוותיק מכולם, ומרוב ותק היה משועמם תמיד ודיבר כאילו הוא חוזר וטוחן תוצאה של משחק כדורגל עתיק. בחוסר חשק דיווח על שעת הכניסה של הפצוע לבית־החולים, על המידע המועט שסיפקו הרופאים, על שתיקת המשפחה. כמעט שלעס מסטיק כשמנה את רשימת האישים שבאו לבקר את אקירה ונותרו כשחצי תאוותם בידם, כי לא הרשו להם להיכנס.

הוא מנה את השרים ואת סגני השרים ואת הסנאטורים שעמדו בפתח בית־החולים, כולם חברי המפלגות שמימין לשמאל וגם מימין לימין: כל המפלגות של כבוד נשיא הרפובליקה. הרגשתי שהסחרחורת שלי גוברת וברכי פקו ממש, אפקט כוריאוגרפי עילאי שהחלוק של אבא עזר להסוות, אבל לא לגמרי. אחר־כך אמר הכתב ר’ שרק אִמו של הסנאטור אקירה וכמה חברי מפלגה נאמנים נמצאים בתוך בית־החולים. וברגע זה עלה על דעתם של האנשים האלה בטלוויזיה לעבור בלי הודעה מוקדמת לפרסומות. עווית פילחה אותי מכף רגל ועד ראש כשעל המסך, על רקע מוזיקת פורנו, הופיע המתקן התעשייתי המודרני של המפעל הממוכן המתקדם החדש, שעל הסרט הנע שלו נע בביטחון מבחר נקניקים, נקניקיות, נקניקי דם, שומן וקודלי חזיר.

ידעתי מה עומד לקרות רגע לפני שזה קרה. כאב פתאומי פילח את מעי. עפעפי, שניהם, נהיו כבדים. עוד לפני שפיו הקטן של אדון חרמיו הספיק לשאול אותי על בריאותו של אבי היקר, הסועדים סביב השולחנות – עד אז רועים ענווים – הפכו למציאותיים. האישון הימני שלי הצליח לראות אותם מזווית עיני הבוחנת. בטלנים שכונתיים מקצועיים, מתבגרים בני עשרים־וכמה. מסוכנים כמו כלבים מזי רעב. דמיינתי טיפת זיעה ניגרת על צווארי השעיר. אחד מהם ראה שאני סובל בבירור מהתקף אי־נוחות גופנית ונפשית ניכרת, ופלט צחוק חרישי של כלב מורעב, כזה שגורר את האף על הרצפה אבל מביט לכיוון אחר. ואז אמר את הדברים, בקול רם וצלול:

“אאאז הוא הולך למות, אקירה המסופלס.

עכברושים לא מתים.

תראו אותו, את המניאק:

בחלוק משבצות, קונה ארוחת בוקר באחת בצהריים.”

הוא דיבר עלי. לא הזעם, ולא ההתרופפות של הבטן התחתונה, לא האלכוהול של אחת־עשרה וודקות עם מנטה, לא ההתעמלות המופרזת, לא הפרסומת לנקניקים, לא השמנוניות של הרצפה, לא העובש על הקרואסונים, לא האפקט הקולי של פרצי הצחוק שהיכו כמו סטירות בלחיי הבריאות – לא שום דבר מכל אלה, וכבר הגיע הזמן לספר מה היכה בי, אחרת המאזין הקשוב והסבלני ילך גם הוא וישאיר אותי כאן בודד עוד יותר. מה למעלה ומה למטה. ידי הנגן הווירטואוזיות שלי לא הצליחו להצמיד אותי לוויטרינה עם הקרואסונים, ויחד עם סלסילת אֶמְפָּנאדַס וכל מיצי הפפאיה שכבר נמזגו קרסתי ארצה, לא בלי הדרת כבוד מסוימת, בלווייתם הנאמנה של כל אחד ואחד מבני מעי.

* * *

לפני שפקחתי עיניים הרגשתי על לחיי החיוורות רוח קלה, מבושמת משהו. עמדתי להשאיר אותן עצומות ולהישאר שרוע שם עד שאיזו נפש חומלת ממין נקבה במדים מגוהצים ולבנים לגמרי תעבור בפארק על דחפור ותתקע את הכף הגדולה (החדשה והנקייה מכל רבב) במאפייה של אדון חרמיו, תהרוס שולחנות ושמשות כדי להוציא אותי משם כמו תינוק ולשאת אותי ברחובות השכונה, חלוש אך מנצח, פוקח עיניים אט־אט ומברך ממרומים ברוחב לב את השכנים הנרגשים שינופפו במטפחות, ולבסוף תכניס אותי מבעד לחלון הפתוח ותניח אותי במיטה הרכה שלי עם כיסוי המיטה הקטיפתי בצבע שָני.

דבר מכל זה לא קרה, כמובן. משב הריח שליווה את ייסורי נעשה בלתי נסבל יותר ויותר, ובכל מקרה כבר הייתי ער לגמרי: היה ברור שאם אני לא רוצה להמשיך לסבול את הצחנה לנצח אצטרך לפקוח בקרוב את עיני הנץ השחורות שלי אל אוויר העולם (ואווירהּ של מיראנדה) בו במקום, על הרצפה של המאפייה המטונפת של אדון חרמיו. כך עשיתי. פקחתי אותן. מייד הבנתי למה אין לעולם ריח של שושנים. אדון חרמיו הביט בי במבוכה והמשיך להחזיק מכסה ענק של סיר טמאלֶס שרתיחתם העזה המשיכה לשמש כמוזיקת רקע. ניסיתי לקום אבל לא הצלחתי. חשבתי שאני דבוק למשטח הרך של הרצפה ושכדי להשתחרר אצטרך להשאיר שם את החלוק של אבא, שיתמזג בסופו של דבר בלינוליאום ובהתחלה ייראה לאנשים כמו שטיח משובץ, ואחר־כך, כשיתמזג ברצפה, יישכח.

אדון חרמיו, שהזיע מרוב מאמץ פָּרָמֵדיקלי, הניח את המכסה על הדלפק ועמד לעזור לי כאשר ראיתי ששתי נשים בנות ארבעים בערך, כל אחת בסווטשרט ורוד משלה, עם שקיות בידיים, מביטות בי בהבעת גועל מהפתח. הגאווה שלי התגברה על הסחרחורת, ואחרי שהתגלגלתי לתנוחה משולשת מסובכת ודחיתי פעמיים את העזרה שהציע אדון חרמיו, הצלחתי להניח את המצח על הדלפק ולעמוד על ארבע ואחר־כך צנחתי על הברכיים ובסוף הצלחתי לחזור למצב הטבעי שלי. זקוף, יציב. הטיפוסים שישבו שם חיכו כדי לנבוח שוב. כאילו לא קרה כלום, ובתפילה פנימית שלא יקרה שום דבר נוסף, הצלחתי לצאת מן המיצר. זקפתי אל על את הסנטר, מתחתי את הצוואר, וכמו עוף חול קמתי לתחייה מאפרי.

אדון חרמיו פתח משפט ב”אבל…” ובזה גמר, כי אני כבר הייתי ליד הדלת והסתכלתי מלמעלה למטה על הנשים המגוחכות והפניתי להן את הגב כדי להתעמת לבדי ובמצח זעוף עם ג’ונגל הבטון, שנראה מנומנם. בדרך חזרה אל בית אבי לא היו תקריות ששווה להזכיר. הג’ונגל המשיך לנמנם או שעשה את עצמו. כשעמדתי לחצות את הרחוב האחרון הסתכלתי מרחוק על הגן המקסים בחזית ביתנו: הגדֵרות החיות המטופחות לעילא והוורדים הגזומים בנרגנות מילימטרית, הספסל המיותר, הגדר הלבנה שכאילו קרצה לי. צעקות ילדים מהפארק מאחורי משכו את תשומת ליבי. פניתי לאחור במלוא כובד אישיותי וראיתי אותם, ממרחק נוח. בשפע שיניים חשופות הם שיחקו בלהנחית אחד לשני מקלות על הראש (למה הם לא בבית־ספר? למה הם לא בדמיון? מה הם עושים שם?). הם קיללו בצעקות. נהמו. מדי פעם תפסו תנופה כדי להעיף אחד לשני בעיטות קרטה בגובה האוזניים.

כשראיתי אותם התחילו לרעוד לי שוב הברכיים. נאלצתי להאט את הקצב עד עצירה מוחלטת והרגשתי טיפה (אחת אחרי השנייה, זרזיף שלם) של זיעה קרה גולשת לי על הגב ונעלמת למטה. באופן משונה כלשהו, הראש העגול והצלול שלי קישר את מראה התמימות החייתית הזאת עם מראה הראש האחר, זה של פדרו אקירה, שקוע בעין פקוחה בהר קנלוני (אני החלטתי שמדובר בקנלוני, הר שלם, ולא הייתי מוכן לשנות את דעתי בגלל שום דבר ואף אחד). השיער שלו, שחור מאוד, משוטח כולו בגלל הדם שזלג באיטיות, עשה תפנית מאחורי האוזניים, והגיע בסוף לפסטה, ושיפר את הרוטב מבחינת המרקם והצבע, גם אם לא בהכרח מבחינת הטעם. התמונה הזאת, שראיתי ולא ראיתי, שם, כשעמדתי באמצע הרחוב, האיצה לי את הדופק והרעידה לי את הרגליים. שוב הסתכנתי ששתי ברכי יתקפלו בדואט ויפילו אותי על האספלט המחוספס, וידונו אותי למוות ודאי לגמרי תחת המקלות הכבדים של העוללים.

ובכל זאת הצלחתי להתעשת בזמן. הודות לכושר הגופני היוצא מהכלל שלי. כלומר, למשמעת האתלטית שלי ולרפלקסים שלי. שאפתי, נשפתי, הקפדתי מאוד על הפ”א האמצעית. הייתי חזק. על סף שבירה וזליגה ארצה חציתי באלכסון את הרחוב, במהירות רבה, כאילו מרחף מעלי, גבוה מאוד בשמים, הצל האפל של המוות או של עוף דורס מגודל. אחרי שברחתי מהצל הזה כמו הגיבן מנוטרדאם אבל בלי קתדרלה ולאור יום, הצלחתי לחסות לבסוף תחת הגגון השטוח של בית אִמי ולהישען על הדלת. ברעד הוצאתי מהכיס את המפתחות, וכשהמנעול נכנע נכנעתי גם אני. כמו נסיכה נחַתִּי מעולף בכל כובד משקלי על השטיח שלנו. בדרכי הפלתי מאחד השולחנות את קישוטי הנחושת ואת המפה, וגם כד. חשבתי שאבא ישמע ויֵרד להציל את בנו האובד. חשבתי שבסוף נסב שנינו אל השולחן העגול במטבח, נשחזר את הסדר האבוד של הבוקר, נחזק את יסודות ההרמוניה המשפחתית שחושלו מחדש. נככב לטובת הדורות הבאים בסצנה של חוסן מוסרי גברי שאינה נטולת רוך, מעוטרת בנצנוצים דרמטיים של קרני שמש החודרות מבעד לשמשה המטונפת במטבח. אבל גם שום דבר מזה לא קרה.

אני לא יודע כמה זמן הייתי זרוק על השטיח. כל־כך הרבה זמן שהספקתי לסגור את הדלת ברגל אחת ולהתאמן על הפנים המעולפות שאני צריך לעשות לאבא כשהוא יֵרד במדרגות. בחיוך נינוח תיארתי לעצמי שאם הפרצוף יהיה משכנע, לפני הסצנה הבלתי נשכחת שתיקרא “שני גברים במטבח” תהיה סצנה אחרת, שתתאפיין בעוצמה טרגית מאין כמותה ותחזיר לי סוף־סוף את אהבתו האבודה של אבי (שכל־כך הייתי זקוק לה כששכבתי על השטיח ההוא ונשמתי אבק). בסצנה החסרה, שאפשר היה לקרוא לה פשוט צדק, אבי יֵרד במדרגות בריצה, בלב הולם, יכרע על ברכיו לצידי, יניח את ראשי על ברכיו ואת שמאלו על מצחי החיוור, יביט בי רגע באהבה שאין לה שיעור ויעצור דמעה לפני שיניף את אגרופו הימני כדי לחרף את השמים על כל שעוללו לי. על הכול. וידרוש צדק.

גם הסצנה השנייה לא התרחשה: רק דממה הייתה שם, וחלקיקים זעירים של שטיח שריחפו לנגד עיני הפקוחות כאילו הם מסוגלים לראות אותי, רגע לפני שנכנסו לסייר בסקרנות במערות האף שלי. היה ברור שאבא לא יֵרד כל עוד אני שרוע שם. כשלא נותרה לי ברירה קמתי בן רגע, בלי שום בעיה, כאילו הכול פשוט וקל יותר באפלולית הביתית הקרירה. מול השתקפותי בזכוכית, שכיסתה ציור של נשות הרמון חוגגות וצוהלות בצבעי פסטל (ירושה מאמי), יישרתי את חלוק המשבצות וסרקתי את רעמתי השופעת מימין לשמאל, וככה כיסיתי את ראשי העגול והמבריק. הייתי מוכן. פתחתי במסע במעלה המדרגות וכחכחתי קצת כדי לבשר לאבא שהגעתי – כדי שימתין לי בזרועות פתוחות, כדי שאוכל לספר לו על הסיבות הבריאותיות שמנעו ממני לקנות את לחם הבוקר. כדי לחזור בפניו על האירועים הנוראים שסיפרו בטלוויזיה בחנות של אדון חרמיו.

אבא בטח בחדר העבודה שלו, מרכיב את דגמי האווירונים הקטנים שלו או מסדר בדקדקנות את אוסף הבולים שלו או גוזם את עצי הבונזאי שלו. הוא בטח מחזיק פינצטה זעירה וזכוכית מגדלת, וכבר עצבני בגלל המחסור בלחם. אוי חכם מסכן וישיש שלי: אני אביט בו ברוך שמרעיפים על בן או על חכם ישיש או על כלב לא גדול במיוחד; רוך שמרעיפים רק על אב. כשהגעתי למדרגה האחרונה כחכחתי שוב.

* * *

חדר העבודה היה ריק. לא התעכבתי לבחון את ההשלכות והתקדמתי לאורך המסדרון. אבא (הוי אסון בדמות פסל שיש נהדר) עוד היה שרוע במיטה. שלווה מתוחה השתלטה על כל העצבים שלי, כמעט. התבוננתי בו כאילו לזמן כבר אין חשיבות ושנינו בעתיד רחוק, מעבר לזמן, אחרי שהעולם כבר נגמר, וכאילו זה כל מה שנותר: הוא שרוע במיטה, חצי גב שעוּן על לוח העץ, ברך אחת כפופה ומבט של שיש מופנה אל החלון, ואני עומד מצידה האחר של המיטה, במסדרון, עשוי שיש גם אני, בלי מחשבות, מביט בו.

שתיקה ארוכה עמדה בינינו.

“ירו באקירה,” אמר לי בסוף, בלי להפנות את הראש. אני המשכתי לשתוק. הזמן חזר אט־אט לנוע. תוך שתיים־שלוש שניות הפכנו שוב ליצורים בשר ודם (לבני אנוש) הודות לדמו השפוך של פדרו אקירה. נשמנו את קרירות הבית. בחוץ, בבית־החולים, שכב גיבורם של העניים, דימם למוות ואולי כבר גמר לדמם, חצי חי או חצי מת ואולי מת לגמרי, הצדודית הקודרת שלו מונחת על אלונקה לבנה, מוקף נשים בגדלים שונים שוודאי בוכות בלי שום מעצורים לכבודו, לכבוד פדרו אקירה הדגול. אקירה, שהפך לאקירה הפצוע ואולי לקדוש מעונה, העציב אותנו עוד יותר, והכריח אותנו להביט זה בזה. וככה, כשהבטתי בשערות הלבנות והפרועות של אבא, קלטתי שאבא, פסל השיש, לא יכול לדעת את זה, את הקטע של אקירה והקנלוני. איך הוא יכול לדעת אם עוד לא יצא מהמיטה הלבנה שלו ואם הטלוויזיה לא עובדת מאז המבול הנורא של 1989? כוחות טלפאתיים? תקשורת ישירה עם השוכן במרומים? אינטואיציה חזקה מהזמן והמרחב?

טרנזיסטור. הטרנזיסטור הישן, שצץ רק כשאיזה שכן דיווח בחנות על אירוע שלפי התקשורת הכתובה או האלקטרונית היה אירוע מכונן בתולדות המדינה. הטרנזיסטור הקטן צץ בידיו של אבא, אם זיכרוני לא מטעה אותי, לרגל האירועים הכבירים הבאים:

1. רצח מועמד האופוזיציה לנשיאות, 1989.

2. תיקו שהשיגה נבחרת הכדורגל, 1990.

3. רצח מועמד האופוזיציה לנשיאות, 1990.

4. מקום ראשון באחד השלבים של מירוץ אופניים, 1990.

5. רצח מועמד האופוזיציה לנשיאות, 1993.

6. מקום שני במשחקי פאן־אמריקה בהטלת כידון, 1991.

7. רצח המועמד לנשיאות של המלוכנים, 1995.

8. תלבושת מסורתית מצטיינת בתחרות מיס יוניברס, 2002.

9. אזעקת שווא על ביקור אפיפיור, 2008.

ההתרעה באה תמיד מהשכנים, ואז אבא היה מוציא את הטרנזיסטור הגרמני הקטן שלו. כך התגלמה ההיסטוריה בה”א הידיעה בביתנו הקטן. אבל הפעם לא ראיתי את הקופסה השחורה וגם לא את האנטנה שהגיעה עד התקרה. אולי החביא את הטרנזיסטור מתחת למיטה, ואולי באמת הגלגול של אבא בפסל מדבר כולל רכישת כוחות טלפאתיים והוא כבר לא זקוק לגלי הרדיו כדי לדעת הכול, ואם ככה, הוא עוקב ברגע זה אחרי כל אחת ממחשבותי בתוך השיש הקריר של ראשו. התפללתי שאני טועה. הוא לא נראה כאילו הוא צוחק. עמדתי במסדרון, הבטתי באופן הפגנתי בחיזיון, ועמדתי לספר לו בקול ובאלגנטיות על תהפוכותי. עצרתי בזמן. הבטתי בעיון בפסל. הוא המשיך להשקיף מהחלון, רציני מאוד. שקט, זה כל מה שרצה. והוא צדק שרצה בכך באפלולית הקרירה שאפפה את שנינו. היה נדמה שזה הדבר היחיד שיכול לרפא אותנו. השקט. הדבר היחיד שיכול להציל אותנו מהעולם הזה שנהיה לנו עכשיו עצוב ומשונה.

מדוכא ובלי לומר מילה צעדתי למיטה שלי. נשכבתי על כיסוי המיטה בצבע השָני. הבית התקרר עוד קצת וחשבתי שכששוכבים אי אפשר ליפול. לא שמעתי שום פרץ צחוק.

* * *

מחוזק על־ידי הצללים של חדרי אזרתי אומץ והתמסרתי לסקירת כל מה שהתרחש אותו בוקר עד לרגע ההודעה בטלוויזיה. בחנתי את הרגעים האחרונים לפני ההתעלפות, את הריחות, את הצלילים, את הבשורה שהגיחה מהטלוויזיה כמו יד שניסתה לעקור לי את הלב. והגעתי בסוף למילים שהפריחו הבטלנים של השכונה. משהו כמו “אקירה לא מת. עכברושים לא מתים. הנה הוא כאן. זה אקירה: לובש חלוק וקונה ארוחת בוקר באחת בצהריים.” משהו כזה, אבל זורם יותר. כשנזכרתי הציפה אותי הפניקה במארז החדיש והנוח שלה – עקצוץ בחזה וקור בקצות הגפיים התחתונות, ששוב איימו להירדם.

שם, בגידוף הזה שחטף גיבורנו עז הרוח בחנות של אדון חרמיו כמי שחוטף סטירה או יריקה, בבדיחה המפתיעה הזאת שהשמיע מתבגר מבוגר למדי, היה המפתח לאסוני, ושם טמון גם מה שעתיד להיות האירוע הרלוונטי הרביעי באותו יום. כמו תמנון מת שהושלך בפני, ההשמצה הסתירה בתוכה, אבל לא מי־יודע־מה, את האמת שאי אפשר היה לומר עד כה, האמת שתתניע תיכף את העלילה שיסופר בה, האמת שתיכף תצוין בלי כחל וסרק, לבקשת הקהל החביב. אני לא הייתי כמובן פדרו אקירה, כפי שטען אותו טיפוס בהשמצה שלו. אני לא פדרו אקירה. ואף־על־פי־כן (הוי אסון עילאי בסי מינור) סצנת ההשמצה הוכיחה שגם זר גמור מסוגל לתפוס את הדמיון הפיזי המבעית בין גיבור הרפובליקה לגיבור־המספֵּר משכונת לה אסמרלדה. הרוגע של המספֵּר באשר לתואם האנטומי המפתיע בין השניים, בין אקירה לביני, התבסס במשך שנים ועד רגע ההתעלפות על האמונה שרק החברים הקרובים ביותר (אבא) מסוגלים להבחין בדמיון.

תקוות השווא קרסה בן רגע, וגררה איתה ללינוליאום יותר ממאה קילו של עוז רוח. גם בצדודית ובחנות אפלה הייתי דומה מאוד לפדרו אקירה הדגול. ההשמצה של הזר הוכיחה זאת, ופרצי הצחוק של האחרים הבהירו שהוא לא היה היחיד שהבחין בזה.

* * *

בלי להניע שריר, שרוע על כיסוי המיטה הרך שלי, הרגשתי שהעולם מסתובב לאט יותר. שהזמן לא רוצה לעבור. הבטתי בתקרה הזרועה במדבקות כוכבים. הם התערפלו והתחדדו עם הבכי הענוג שבא והלך. בין המועמד הפצוע פדרו אקירה לעבדכם הנאמן התקיים תמיד משהו דומה למה שקורה בחדר מראות ביריד. הוא עמד תמיד מול הראי, אני הייתי תמיד הבבואה המעוותת. איזה אל זוטר החליט לשלוח אותי אל עמק הבכא הזה מגולגל בהשתקפות מעוקמת, בהנחה שכך ילמֵד אותי לקח יקר ערך (וקשה לפירוש). הוא, אקירה, היה מעין יצור עליון שבקיומו היה תלוי לגמרי קיומי. בגיל תשע־עשרה אקירה היה חבר מועצת העיר שבה מתרחשת העלילה, הוא ייצג את הסטודנטים, שעימם (הוא לא יכול לדעת את זה) נמניתי גם אני (ההשתקפות). אחר־כך עמד בראש אחד מתשעת המחוזות בכרך, בגיל עשרים ואחת ובלי תמיכה של שום מפלגה, בזכות שיעור ההצבעה הגבוה בהיסטוריה.

בהמשך התקדם לדרגת סנאטור מטעם מפלגה חדשה שהמציא לעצמו. אחר־כך נבחר בשנית בקולותיהן של שלוש מפלגות עצמאיות, שהחליטו לתמוך בו למרות התקפי הזעם הצפויים של הנודניק שכבר נבחר אז לנשיאות בשלישית, דון טומאס דל פיטו. עד מהרה היה אקירה גם נשיא הסנאט, תפקיד שברפובליקה שלנו אינו משמש אלא להטיל אימה, אבל במקרה הזה שימש גם כדי לכונן את האיחוד המיוחל, תחת הנהגתו, של כל מפלגות האופוזיציה (לנשיא). לבסוף, בגיל שלושים ושלוש בלבד, לפני חודשים ספורים, החליטה דמותו המקורית והלא־מעוותת של פדרו אקירה להתמודד על הנשיאות. להתמודד כמועמד יחיד, מול נשיא שכבר נבחר מחדש ארבע פעמים לחמש כהונות בסך הכול, או במילים אחרות, נשיא שכבר היה בשלטון עשרים שנה (ארבע מהן באמצעות שליח, והכול יוסבר בבוא העת).

אין ספק שהחלטה אחרונה זו של אקירה, להציג את מועמדותו מול המנצח, היא זו שנטעה באיזה מוח יצירתי בממשלה את מתנת שלושת הכדורים מטווח אפס מעל הצלחת הגדושה ברוטב נפוליטני. ברגע ההתנקשות פדרו אקירה כבר ניצב לבדו מול הכל־יכול וכל עוצמתו. מול הקאפּוֹ די טוּטי קאפּי. בכיר הגמדים. הנשיא הזעיר דל פיטו (שרץ דמוי אדם, מלך ושליט אפל: הנשיא הקטנטן והנצחי של רפובליקת מיראנדה האהובה שלי). התאום הלא־ביולוגי שלי החציף פנים אל מול כל זה, ואל מול התוצאות הבלתי צפויות של כל זה, כאשר הדהדו במסעדת פורצה גריבאלדי שלוש היריות שהוא כבר לא שמע. רק אומר שהפנים שלו ושלי הן (היו) אותן פנים. אותן פנים, עד ששלו נמרחו בהמון רוטב. אותן פנים גם כשהפנים האלה והגוף הצמוד להן יצאו לזעזע את כל הרפובליקה בגילויים מדהימים. מסמכים סודיים, חוזים, קלטות, סרטים, שהוכיחו את חלקו של הפיטואיזם כולו (יועצים, נציגים, סנאטורים, ראשי ערים, מושלים, שרים, שגרירים וסגן הנשיא) בהקמה ובמימון של פלוגות המוות מזרות האימה של הימין הקיצוני: צבאות פרטיים שתפקידם להרחיב ולאבטח את נחלותיהם של סוחרי הסמים והפוליטיקאים.

כשהתנקשו בו כבר הספיק פדרו אקירה לחשוף במשך כמה שבועות שמאז כהונתו הראשונה של דל פיטו, וגם לפני כן, חברי מפלגתו הבכירים קשרו קשר עם סוחרי הסמים המובילים ועם אנשי הקש שלהם וגם עם פלוגות המוות שלהם. התברר גם שחברי המפלגה הבכירים ביותר במפלגתו של הנשיא דל פיטו הקדישו את שנותיהם המרובות מדי בשלטון להפצה דמוקרטית של מוות וחורבן בכל אחת ואחת מהפינות של הגיאוגרפיה הארצית הסבוכה. כל חשיפה של אקירה הייתה מרשימה יותר מהקודמת, וכל שבוע הוא התקרב יותר אל דמותו המבורכת של מנהיגנו העליון. בעוד גופי הדומע מנסה להירגע על כיסוי המיטה הרך מקטיפה בצבע שָני, בעודי משלים עם העובדה שבעיני המונים דמיוניים איני אלא השתקפות מעוותת של פדרו אקירה האדיר (בעודי מקנח את הנזלת), הכרתי בפחד הגדול ביותר שלי: ידעתי שהדבר היחיד שיכול להבטיח את המשך קיומי בעולם החומר המורכב הוא הישרדותו, כנגד כל התחזיות, של המועמד העצמאי לנשיאות פדרו אקירה, שנורה לפני שעות אחדות.

קינחתי את האף בפינה של כיסוי המיטה. הבטתי במערך המקסים של הכוכבים המלאכותיים על התקרה. רועד כולי התחננתי בפני האלים הבכירים שפדרו אקירה הדגול יינצל. לא שמעתי שום תשובה.

* * *

בלי הודעה מוקדמת חדל אבא להיות ישו הרחום של מיכלאנג’לו. הוא הופיע מול המיטה שלי, ממוסגר במשקוף הדלת, ידיו הרועדות מונחות על צידי התחתונים שלו, והביט בי ברצינות רבה. ידעתי שהוא יודע בדיוק מה עובר לי בראש. בלי הקדמות שחרר את מה שהיה לו להגיד לי: “אם האמנת שפדרו אקירה יחיה לנצח כדי שתוכל להצדיק ככה את הבטלנות שלך, טעית מאוד, חוסֶה קַנְטוֹנָה.” בלי לחכות לתשובה ובלי לתת את הדעת על עיני הנפוחות מדמעות, קינח במילים: “הוא עוד לא מת, לא. אל תתחיל כבר ליילל. הוא לא מת אבל אף אחד לא נשאר בחיים אחרי שלוש יריות בראש, אז תתחיל להתכונן להיות מישהו בחיים. ותתלבש, כי אין לחם בבית הזה.” עמדתי לענות לו שאני כבר מישהו בחיים, שתמיד הייתי. יצור מורכב, מבריק מבפנים ומבחוץ. חסון אך מעודן, אחד שיודע תמיד לאיזה כיוון ללכת.

רציתי גם להגיד לו (תוך ניסיון לא להביט בצלעות שלו כדי לא להסתכן בזה שאיחנק מצחוק), שאין שום קשר בין קיומי שלי לקיומו של הטיפוס הזה שזהה לי. ושאין לי מושג על מה הוא מדבר. ושאין שום טעם לצאת לקנות לחם בשמונה וחצי בערב. אבל החלטתי לא להגיד לו כלום. לתת לו להשתרך לאורך המסדרון חזרה למיטה שלו, שם יוכל להתמסר שוב לקיומו כפסל שיש ותו לא. התיישבתי, נפוח מאהבה עצמית. לבשתי מכנסיים בלי תחתונים. הלכתי לשירותים, שפכתי לעצמי מים על הראש. ראיתי את הפנים הרחוצות שלי במראה. אותן פנים כמו של פדרו אקירה אבל בלי האש בעיניים, בלי הזעם המנצח שלו. החלטתי לעצום אותן. את העיניים. את העיניים שלי. בתוך ראשי ראיתי עננים שחורים חוצים שמים שחורים במהירות רבה. נבואות שנעות בתוך נבואות, כמו חיות בתוך חיות. פקחתי עיניים והמציאות עוד הייתה שם.

* * *

באמת היו שם קנלוני? ספגטי? פטוצ’יני? טליאטֵלֶה? לזניה מעורבת של בקר ועוף עם רוטב נפוליטני והרבה גבינת ריקוטה? ומה אם פדרו אקירה, בפרץ מקוריות, העדיף לסעודה האחרונה שלו אֶסקָלוֹפּ או פיצה אישית או דג בנוסח נפוליטני? יש בכלל דגים בנוסח נפוליטני? זה חשוב בכלל? חשוב לדעת אם הראש פקוח העיניים של האישיות הדגולה צנח ברוך על הר של פסטה, בלי להשמיע שום צליל, או אם לחלופין הפיק צליל כמו סטירה כשצנח על שפע הרוטב של הקנלוני, או לחלופין חטף מכה יבשה במצח כשצנח על פיצה דקה? האם חשוב לדעת אם אקירה עוד לא הגיע למנה העיקרית, ואז אולי אכל קַרְפָּצ’יו, בשר בקר נא ששוּטח במהלומות ונכבש בחומציות הלימון, ובמקרה כזה, נוסף על אי־הנוחות שגורמים שלושה קליעים בקוטר תשעה מילימטר בראש הם גם גרמו לאקירה שבר באף, כי אין קרפצ’יו שיוכל לשאת את משקלו של ראש? האומנם נחוצים הפרטים האלה?

לא. הם לא נחוצים. הסתובבתי בבית וחיפשתי את המפתחות שלי כדי שאוכל לצאת. חיפשתי גם את הז’אקט הכי מכובד שלי. כשיצאתי דמיינתי לי את הכותרות של חדשות הערב הצפויות בטלוויזיה. מוזיקה רובוטית ונביחות של המגיש הסוּפר־מאצ’ו.

• בשעה שתים־עשרה היום בצהריים ירה מתנקש שלושה כדורים בגופו של המועמד לנשיאות פדרו אקירה.

• גופו הובא מייד לבית־החולים איגְנאטְייֵב, שם מחכים חברים וקרובים בקוצר רוח לחוות דעתם של הרופאים.

• במהדורה זו נראה תקציר של הקריירה הפוליטית המטאורית של אקירה.

• ושל האסטרטגיות השנויות במחלוקת שבזכותן התקדם.

• ונעבור לחדשות אחרות, נשיא הרפובליקה חנך היום אקוודוקט בטיזינאביס.

• סגן הנשיא המגודל שלנו עבר טיפול שאיבת שומן.

כך ייראו חדשות הערב. או כך בערך. ודאי יתנו זכות דיבור לבעל המסעדה שיתאר בפרוטרוט את זירת הרצח של האישיות הדגולה ויאיר, אם יהיה לי מזל בסדר גודל תעשייתי, את התעלומה הפתולוגית־גסטרונומית שלנו.

כשהתקרבתי לדלת תיכננתי לחצות את הפארק כדי לעשות קיצור דרך: להניח את צעדי הקלים על המדשאות המתגלגלות, שבאותה שעה, התחננתי בפני האלים, יהיו פנויות סוף־סוף ממתבגרים בני עשרים ומעלה ומילדים שבידיהם אָלות צדק כבדות. לפני שחשפתי את עצמי לקרני הירח, שלא תמיד מיטיבות עם האדם, מצאתי לנכון להגיש לעצמי קוקטייל קטן שהפך בדרך קסם לשלושה קוקטיילים קטנים. קליפת תפוז ורום, וודקה, עלי רוזמרין וקמצוץ פלפל. בשעה תשע כמעט, כשבתוך הראש שלי שוררת תחושת חמימות ביתית, כאילו אני מחבק את עצמי אף־על־פי שלא חיבקתי, עשיתי את צעדי הראשונים בג’ונגל הבטון. הוא נראה רדום, הג’ונגל, אף־על־פי שלעולם אסור לסמוך על זה לגמרי. הבטון התמצה כעבור עשרה או שנים־עשר צעדים. על הפארק ריחף ערפל נמוך, כמו בסרט אימה הוליוודי: כאילו המתים החיים מתאמצים להיחלץ מקברם כדי להציג לעולם שילוב הרמוני של בגדים ופצעים.

חציתי באלכסון את מגרשי הכדורגל. כשכבר התחלתי להתרגל לחושך, ונרגעתי קצת, חשבתי כמה קרוב הייתי להכיר את פדרו אקירה האמיתי, ללחוץ את ידו. אבל לא הכרתי אותו. לא לחצתי אותה. החמצתי את ההזדמנות: אילו הייתי מבקש, חבר לספסל הלימודים שאת שמו לא רציתי לזכור היה מציג לי אותו. ואז, בלי קשר לעובדה שהייתי באמצע הפארק הנטוש בשעות מאוחרות כל־כך של הלילה, שִחזרתי סצנה קטנה מזמנים אחרים. מסיבת המחזור העשירית של בוגרי בית־הספר שלי. מכולות האשפה כיבדו אותי בניחוחות מעורבים, ומן הסתם בהשפעת הארוֹמָתֶראפיה המפתיעה הזאת צצו לפנַי פתאום כל הפרטים של המסיבה ההיא. כאילו קרתה רק עכשיו. אני רבצתי על הספה הטובה ביותר בבית ההוא ורק הסתכלתי, כמו שאני עושה בכל המסיבות. עד שהופיע חברי הוותיק לספסל הלימודים כבר זכיתי למבטים חשדניים מצד כמה מהגברות ולרמיסות שיטתיות מצד הגברים שהתגלגלו לכיוון השירותים. הייתי נכון מאוד לשמוע כל מי שירצה לדבר איתי. הוא, חברי לשעבר לספסל הלימודים, שכבר היה שיכור, ראה אותי מרחוק והחליט להתיישב על הספה לארח לי לחברה. הוא התיישב בידיעה שכבר לא יוכל לקום, טפח לי על הכתף בחיוך גדול, והזכיר לי כמה דומים הפנים שלי לפנים ההן, האחרות, של פדרו אקירה, גם אם הוא לא מצליח לזכור את השם הפרטי שלי.

הוא, חברי לספסל הלימודים, הכיר אותו, את פדרו אקירה. הוא היה תלמיד שלו בפקולטה למשפטים באחת האוניברסיטאות הפרטיות. בכנות מתודלקת בוויסקי סיפר לי אז השיכור את האמת כולה. אקירה בא לאוניברסיטה שלו להרצאה במסגרת המירוץ שלו למועצת העיר, והוא ניגש אליו בסוף כדי להגיד לו כמה הוא מעריץ אותו. מאז אותו יום עקב אחר כל צעד שלו. הוא החליף אוניברסיטה רק כדי להיות תלמיד שלו. מהר מאוד הפך לעוזרו. “הוא המרצה הכי טוב שהיה לי בחיים,” אמר. “הכי טוב,” חזר. “הכי טוב,” סיכם. “למרות שהיה כמעט בגיל שלנו, של התלמידים שלו,” לחש לי באוזן, כשהוא מפקח על החלון בעין אחת. הוא שוב התרחק, ובישיבה זקופה כמו ברונית אנגלית על סוס, סיכם: “הוא גאון. גא־אאאון. ואני הייתי התלמיד הכי טוב שלו,” הוסיף בארשת רצינית, כשהוא מביט בידיו כאילו שם נמצאות המושכות של הספה. הבטתי בו בעיון: הוא לבש בלייזר אלגנטי מדי לאירוע, השיער שלו היה מסורק לאחור בברילנטין ועורו היה לבן מדי. הוא כרך צעיף לצווארו. הוא נראה כמו עוזר של פוליטיקאי ימני. הראש שלי, החרוץ, הביא לי זיכרונות מבית־הספר. בבית־הספר השיכור תמיד דיבר על הקאנטרי, על הסוסים שלו, על האיים הקריביים. אף אחד מהתלמידים בבית־הספר שלי לא יכול להרשות לעצמו שום דבר מהדברים האלה, גם הוא לא, אבל אף אחד בבית־הספר שלי לא התייחס לטמבל בסדר גודל כזה.

בחזרה למה שנאמר במסיבה הנשכחת: בשבע או שמונה השנים שעברו מאז שחברי לשעבר לספסל הלימודים היה תלמידו ועוזרו של אקירה, התהדקו היחסים בין השניים. קודם כיהן כמזכירו הפרטי. אחר־כך כיועץ שלו במועצה. אחר־כך כמנהל הקמפיין העירוני שלו. כדובר שלו, כשאקירה נבחר לראש העיר. ואחר־כך כיועץ התקשורת והתדמית שלו. ה־תדד־ממית, אמר לבסוף חברי לשעבר, שכבר היה שיכור, ושחרר שיהוק מהסרטים והתמסר להתבוננות טרנסצנדנטלית במנורה. אחרי שתי דקות, כשחזר מהמדיטציה שלו, אמר מאוד בשקט משהו שנשמע כמו התדמממית. וחזר לשתיקת החכמים שלו. הקשבתי לכל הסיפור, מההתחלה ועד הסוף, ומראש ידעתי שלא אהיה מסוגל לבקש מהשיכור מה שרציתי. מה שהחכמים מבני־מעי ביקשו גם הם: שיסדר לי להכיר אותו, את המנהיג. שיסדר לי לגעת בו, שיסדר לי להריח אותו. גם לטעום, אם זה חוקי. שיסדר לי לדעת אם פדרו אקירה הוא באמת הגבר הכי כריזמטי בכל הרפובליקה. אם הוא קולם של כל העניים. אם הוא דומה לי או טוב ממני. אבל זה לא קרה. לא הכרתי את אקירה, את זה כבר יודע מי שקשוב.

בפגישת המחזור הבאה שאיזה טמבל ארגן אחרי שנתיים, חברי לשעבר לספסל הלימודים, שהיה שוב אלגנטי מאוד, אלגנטי כמו האלגנטים בטלנובלות וכבר שיכור למדי, סיפר לי במשך יותר משעה פרטים חדשים על חייו של פדרו אקירה. אני לא אמרתי שום דבר שיחשוף את תשוקתי הנואשת לדעת הכול. “הוא לא נשוי,” אמר החבר שלי. “הוא התחתתתן וכל זה אבל הוא עזזזב את האשה כי הדבר היחיד שמעניין את פדרו אקירה זה טובתם של העניייים,” אמר. “של כל העניייים. הוא ישן שעתיים או שלוש בלללילה כדי שיוכל להקדיש את השאר למאבק בעוול. יש לו שללוששש אהבות: אחותו, מיראנדה והעניים.” חשבתי שאחרי הדברים האלה יסתכל לי כמה שניות בעיניים, ברצינות הקודרת הזאת שהייתה לו בפנים: שבהדרגה הרצינות הזאת תתמוסס עד שתהפוך להתקף צחוק שייחתם בצהלה גדולה של הרוזן דרקולה תחת שמי טרנסילבניה.

אבל לא. זאת לא הייתה בדיחה. זה היה ברצינות, הקטע של נדודי השינה, וגם של חיי האהבה של אקירה. הוא המשיך לשתות ויסקי כאילו זה מים, החבר לשעבר שלי. “הוא מקדיש את כל הזמן לפעול יחד עם העניייים בכל המדינה. מעריצים אותו בכווול הכפרים. ובכווול ערי הבירה המחוזיות. ובכל בתי־הכלא. ובתחנות המשטרה. ומכבדים אותו בקונגרס. מאוד. מאוווודד. כולם. גם האויבים המושבעים שלו מכבבבבדים אותו.” אני הסכמתי בפנים חמורות סבר עם השטות הזאת ועם האחרות שהפריח החבר לשעבר, שלרגל האירוע שוב משח את השיער בברילנטין והיה לבוש בחולצה ורודה עם צווארון קשיח ושחקן פולו רקום על הכיס, מכנסיים כחולים עם פסים אנכיים לבנים עדינים ונעלי עור. הוא הגיע למסיבה עם איזה בחורונת שבטח הייתה בת עשרים ונראתה כמו דוגמנית. הם נכנסו יד ביד, הוא מיקם אותה בכיסא, נתן לה כוס גזוז ולא הפנה אליה אף מילה נוספת. התעלומה איך הוא שותה כל־כך הרבה בלי ליפול על הפנים נפתרה עוד באותו ערב. אחרי אחד הביקורים המרובים שלו בשירותים חזר צלול יותר, שיכור פחות, ועם נחיר אחד לבן.

כך עבר כל ליל המסיבה השנייה, לרוע מזלו של המספֵּר הנאמן שלכם. שכני לשעבר לספסל הלימודים השתכר במהירות גבוהה ובינתיים תיאר פעילויות, ציטט משפטים נודעים, מנה סגולות, נרדם כל פעם יותר זמן על המקשים של אותיות ו”ו, שי”ן ובי”ת (דגושה). “הוא יהיה בלי שווום ספק הנשששיא הבבבא. הנשששיא הבבבא,” חזר ואמר כאילו הוא שואל, בעיניים מבוהלות שחיפשו תגובה בעיני שלי. אחר־כך השתתק והגב שלו חג סביב מותניו כמו בתרגיל יוגה, ובינתיים המוח שלו המשיך לצלול בשמן צמחי. הוא עצר. “הבבבאאא.” הוא המשיך להביט באינסוף, שהצטייר לו בדמות שמנה שרקדה לבדה, ואמר בחגיגיות רבה: “אאאם לא יהרררגו אותו, כמובןןןן.” בעיניים כמו ביצים מטוגנות אמר את זה.

“אאם לא יהרררגו אותו,” חזר, ולא יסף. ישב בשקט, מאוד בשקט, במשך שעתיים. מיובש. אחר־כך, באותו לילה, ניגש לפינה שממנה צפיתי במחולות הטקסיים של מיראנדה מכורתנו. הוא התנודד עם כוס מלאה טקילה ביד שמאל, עצר במרחק שניים־שלושה מילימטר מהספה שלי ועמד והסתכל לי בעיניים כשכל הגוף שלו נטוי הצידה, כאילו נמס, על סף נפילה. בריכוז נרעד ומרייר שאל אותי מה אני מרגיש (הוא אמר כבודדווו) כמי שזהה לאיש המוצלח ביותר במיראנדה. בשלב הזה הקוקאין כבר לא עזר לו, זה נשמע בערך כמו “האיששש המויצלחחח ביורתררר שיש למדדדינה הדזאתתת,” הוא חזר על זה כשהתכופף לתקוע את האצבע שלו ממש במרכז השִפעה שלי. השפלתי מבט, שתוי מעט גם אני. התרכזתי בנעליים שלו, שניסו לחקות חרטום של תנין. “אני לא מרגיש שום דבר מיוחד,” אמרתי כאילו אני משיב לעצמי, מתהדר בהגייה המושלמת שלי, החסינה בפני אלכוהול. “אני לא חושב שאני דומה לו כל־כך,” אמרתי וחזרתי אל עיניו בביטחון שמעולם לא חוויתי עד אז. “החיים שלו ושלי שונים מדי. מה שמשותף לנו זה רק הדמיון הפיזי, והוא לא כל־כך חשוב,” אמרתי. אחר־כך רוקנתי בנחת את הכוס שלי, חייכתי ברחמים והשארתי אותו שם, לבד ובפה פעור.

כשהגחתי סוף־סוף מתוך הזיכרון הזה, כמו מי שיוצא מבריכה מלאה אצות, מצאתי את עצמי במרחק מטרים ספורים מהפינה שבה הסתתר בית־העסק המטונף של אדון חָרָמִיוֹ. בחזרה למציאות המציאותית. שאפתי עמוק, שפשפתי את ידי הקרות, הבטתי בכוכבים שריצדו בקצב לא סדיר מעל האנטנות העצובות של בירת הרפובליקה, ובצעדים גדולים רצתי לטלוויזיה שוודאי תכריע את עתידי וגם את עתידה של רפובליקת מיראנדה האהובה והנאצלת שלנו.

* * *

החנות הייתה סגורה, כמובן. האדון חרמיו, מותש מן הסתם מההצגה של הבוקר בחנות שלו, הלך לישון מוקדם. בדרכי הביתה חשבתי שאצטרך להכין לאבא איזה פסטה, ומשום שהידע שלי בתחום המתכונים האיטלקיים לא נרחב כל־כך כמו בתחום הקוקטיילים, היא לא תצא טובה כל־כך כמו הפסטה ב… קללה על ראשי. התמונה הקודרת מהעולם הבא שבה לרדוף אותי. ראש מדמם על צלחת, הראש של פדרו אקירה, עוקב אחרי לכל מקום. משהו כמו תפילה התחיל לעלות לי מהחזה, וחזר לשם מייד. תחינה. שהפצעים של אקירה לא יהיו אנוּשים. שהאלים הבכירים והזוטרים לא יקחו אותו. שלא יהרגו לי אותו. שישרוד וימשיך להיות האיש המוצלח ביותר ברפובליקה, כדי שאני אוכל להמשיך להיות רק מה שאני (צל, הצל שלו). בתום התחינה הצלחתי לשכוח את אקירה. התבוננתי בצללית הכבירה של האַנדים מאחורי העיר, משורטטת בכחול כהה מאוד על רקע שמי הכוכבים. שמעתי צפרדעים מקרקרות בשלוליות בפארק. בדרך קסם הערפל התחיל להיראות לי כמו תופעת טבע יפהפייה, ולא מחבוא לזומבים.

נזכרתי בחומרת המצב, שלא היה בו שום דבר מצחיק, אחרי כשכבר חציתי את הפארק הגדול וראיתי שוב את גגות הבתים הקטנים, הזהים, של שכונת לה אסמרלדה (בקטן שביניהם חיכה לי אבי, הוי פסל שיש מְזֵה רעב). רק חדשות הערב הצורמות המשודרות במחשב הנבון שלי מתוצרת בְּראוּן יוכלו לגלות לי אחת ולתמיד אם פדרו אקירה מת ואם כתוצאה מכך איאלץ לעבור לצד האחר של המראה. הטלוויזיה בבית של אבא מתה עוד בשנת 1989, כבר אמרתי את זה קודם, אבל המכשיר של השכנה הישישה שגרה מאחורי הגינה שלנו, לעומת זאת, פעל. בערבים היא פתחה בנדיבות את וילונות הסלון כדי שהחושך יוכל להיכנס, ואז הספיקו לאבא משקפת, ספסל עץ קטן והיד היציבה שאין לו, כדי לראות טלוויזיה אייץ’־די. אמרתי לו כבר כמה פעמים שהוא יכול לראות אותו דבר במסך של הבְּראון שלי, אבל הוא העדיף תמיד את האייץ’־די.

בלב הפארק הבטתי בשעון שלי מתוצרת וולט דיסני והבחנתי שחסרות בדיוק שתיים עד שתים־עשרה דקות עד שיתחילו החדשות שיגזרו את גורלי. זירזתי צעד, כמעט הגעתי לריצה קלה.

* * *

הייתי כבר במרחק כמה מטרים מהערבות שמקשטות את המדרכה של הפארק, מקפץ כולי בריצה הקלילה שלי, כשראיתי את הג’יפ הראשון. מייד בלמו ברעש גדול עוד שניים. שלושה ג’יפים עמדו שם, מאלה שנקראים 4×4. כולם משוריינים, שחורים, גדולים מאוד, עם שמשות כהות. דוממים, מול הבית של אבא. כאילו הם עומדים לשאוג. אני קפאתי על מקומי בדשא, באגרופים קפוצים, והחבאתי את כפות הרגליים שלי בערפל הנמוך. מהג’יפ הראשון, בחליפה שחורה ובעניבה אדומה, ירד חברי לשעבר לספסל הלימודים. השיכור מהמסיבות. כל־כך נבהלתי, ששמו הופיע בראש שלי כמו פטרייה (פטרייה שצמחה תוך פחות משנייה, התפוצצה ונעלמה לגמרי). חוֹרְחֶה פארה קראו לו. חורחיטוֹ, בפי החברים. הוא נראה אותו דבר אבל עכשיו היו לו חפתים מזהב ועניבה ממשי ונעליים שחורות מחומר לא מזוהה. הוא דיבר בקול רם מאוד במיקרופון הבלתי נראה של הסלולרי שהיה תלוי מאחת האוזניים הגדולות שלו. כאילו דיבר עם עצמו. הוא נראה חסר סבלנות. התהלך הלוך ושוב על המדרכה בלסת מתוחה מאוד.

מהג’יפים ירדו ארבעה מאבטחים עם פנים לא ידידותיות ויד ימין תקועה בז’אקט. אני רק הבטתי בהם, דומם לגמרי חוץ מדפיקות הלב שלי. הרגשתי כמו בתוך סיוט. חמש דקות עברו אחת־אחת כמו חמישה שבועות, אבל דבר לא השתנה: חורחה צעד הלוך ושוב על המדרכה ודיבר ברוגז רב, המאבטחים חיכו בחיוכים כלביים ויד ימין בכיס. איש לא שׂם לב לגוף המפואר שלי, נטול הרגליים בהשפעת הערפל. פחדתי. הרגשתי שבכל רגע עלול לצאת מאחד הג’יפים השחורים משהו מעורר חלחלה (גמדה בשמלה ירוקה שתסתכל לי בעיניים, תאותת לי ותזיז את הפה בלי להשמיע קול; רוצח בחולצה כתומה שמוכן לירות בכל אלה שדומים איכשהו לפדרו אקירה הדגול). שום דבר לא יצא מהג’יפים. כאילו יש לו חיישן באוזניו הענקיות, קטע חורחה פארה פתאום את השיחה הטלפונית. הוא תקע את המיקרופון עם האוזניות בכיס המכנסיים, הסתובב מאה ושמונים מעלות במקום, מיקד בי את העיניים הקטנות שלו, השקטות כמו בִּיצה. הוא מתח את דשי החליפה שלו, יישר את העניבה, הורה למאבטחים שלו לא לזוז והתחיל להתקדם לעברי.

הערפל דגדג אותי בקרסוליים. חורחה חצה את מחסום הערבות, עבר מעל תעלה בצעד ארוך, הקיף ורד ננסי, עקף שלולית והגיע בחיוך גדול עד לגופי השופע, יד ימינו כבר מושטת, כמו פוליטיקאי בכרזה.

* * *

הוא הצביע על ספסל בפארק באלגנטיות כזאת, שלרגע נראינו כמו נשיאים בפסגה של נאט”ו. אמרתי לו שאבא מחכה לי לארוחה. הוא אמר שהוא צריך עשר דקות, שלא אדאג. ארשת פניו הייתה מתוחה. העיניים שלו סקרו אותי מכף רגל ועד ראש. היה נדמה שהקיום שלי כולו מעורר בו רחמים. התקדמתי חמישה צעדים אל הספסל ועצרתי לבחון את עורפו, המסופר ומגולח למשעי, את צווארון החולצה נטול הרבב, את העניבה הוורודה שלו. כשהגעתי לעיניים הקטנות שרגע לפני כן נראו כמו ביצות פרה־היסטוריות הבחנתי להפתעתי שעכשיו הן חסרות מנוחה. כאילו הגיע אל פני הבִּיצה עכבר־מים, כזה שלא עוקב אחר קצב העלילה וגם לא מחכה לסופו של כל רגע שעובר בינינו, אלא מתקדם בתזזית, מחפש גבינה שלא איבד, גבינה שלא הייתה. הלשון שלי, שיצאה משליטה, שאלה את חורחה פארה בסקרנות עצמונית על פדרו אקירה. נחרדתי מעזות המצח שלי והסברתי לו שהספקתי לראות רק את חדשות הצהריים, שאני רוצה לדעת עוד. אם זו לא טרחה גדולה מדי, אמרתי לו. העיניים הקטנות שלו הפסיקו פתאום לחפש את הגבינה, כאילו העכבר שמע איזה רעש והשתתק, כדי לא להיות טרף קל.

עברו כמה (הרבה) רגעים של שתיקה.

חשדתי שאולי חורחה רובוט, והוא התקלקל.

אחר־כך הפנים חסרות ההבעה שלו חייכו בעצב, כאילו הן הפנים של הפנטומימאי הצרפתי מרסֶל מַרְסוֹ. ואז הוא נהיה רציני מאוד. כאילו עמד לבכות. הוא העביר כמה פעמים את הלשון על החניכיים, סירק בשתי ידיים, חזק מדי, את השיער המרוח בברילנטין. הוא לא הביט בי. הוא הוריד את הידיים. בסוף הסתנן קול קלוש מאוד בין השיניים הזעירות שלו. חידדתי את אוזני. את שתיהן.

מה שאמר הפה הקטן והמקומט שלו היה ברור, גם אם לא רציתי לשמוע את זה לעולמי עולמים. “פדרו אקירה מת,” זה מה שאמר לי.

* * *

לא ידעתי מה להוסיף. הבשורה הבלתי אפשרית הפכה לאפשרית. הרגשתי שזיעה קרה מכסה לי את הגוף. רציתי להסתרק בשתי הידיים וחזק מדי כמו שעשה כרגע חורחיטו פארה, אבל לא מצאתי מספיק שיער. נאחזתי בכוח בספסל, שנראה עכשיו כאילו מתחשק לו לצאת לשיט על פני הערפל. הצלחתי לשלוט בפניקה ולהגיד לחורחה שצר לי מאוד. יד ימיני נחה על גבו. כאילו אמא שלו מתה. הראש שלו, ראש של רובוט עם פגמי ייצור, הסתובב. עיני העכבר שלו שוב התמקדו בי. קלטתי שהמוות של אקירה הוא בשבילו הרבה יותר מאשר רק המוות של אקירה, ובשבילי הוא הרבה יותר מאשר לעבור לצד האחר של המראה ולהפסיק להיות מה שהייתי. כשמשכתי את היד, העיניים הקטנות של חברי לשעבר לספסל הלימודים היו חסרות מנוחה יותר מאי פעם. הן עברו מהעיניים שלי לז’אקט שלי לערפל לעצים בריקוד שהגביר את הסחרחורת שלי, שפסקה רק כשפתח שוב את הפה סוף־סוף והשמיע מילים שנדמה שהוקלטו מראש בבטן שלו.

“אקירה מת,” אמר שוב. “הרפובליקה לא בְּשֵלה לדעת את זה.” עכשיו עיניו הקטנות נפקחו מאוד, אבל המשיכו לרטוט כאילו הן עוקבות אחרי האטומים הקופצניים של הערפל. “אם נרשה שפדרו ימות בתודעה של תומכיו,” אמר, “נפסיד בקרב. ובקרב הזה אנחנו לא יכולים להפסיד. שום מועמד עצמאי מעולם לא היה קרוב כל־כך לנשיאות. מעולם.” הוא דיבר כאילו הוא משחק בסרט אמריקאי גרוע במיוחד אבל בלי לשכוח את המבטא המקסים של בירת הרפובליקה. הוא שחרר את המילים שלו לאט מאוד וביטא אותן ברור מאוד, ועכשיו הסתכל לי ישר בעיניים באישונים מוגדלים, בהבעה של מי שמסתכל בנחיל דבורים. “לא ניתן לימין את הניצחון הזה. לעולם לא.” הוא שאף, נשף. “לעולם לא,” חזר. אחר־כך שתק שתיקה ארוכה. הוא שאל אותי אם במקרה שתיתי. הערפל כיסה את כל הדשא וגם את הרחוב. הרגשתי שחורחה ואני לא אנחנו עצמנו, אלא וירגיליוּס ודנטֶה שנכנסים לכור המַצרֵף. מתמסרים לזרמים הערפיליים. הוא וירגיליוס, בלי ספק, בגירסה מדורדרת. אני המשורר בן האלמוות.

פתאום היד שלו נחה על כתפי והוא הכריח אותי להסתכל שוב בעיניו. “אנחנו נציל את הרפובליקה,” זה מה שאמר לי, והיה נדמה שהאישונים שלו מנסים לעקוב אחרי הנחיל הסוער של אלפי דבורים שלא התעופפו לי בראש. במציאות המציאותית לאנשים אין נחילי דבורים בראש והם גם לא אומרים נציל את הרפובליקה וגם לא הרפובליקה לא בשלה. אבל זה מה שאמר באותו רגע היועץ הבכיר של איחוד כל המפלגות העצמאיות ברפובליקה, אדון חורחה פארה הנכבד. היה נדמה שהוא לא יודע איך להגיד את המשפט הבא, האדון הנכבד. הוא הסתובב להביט באַנדים הגזורים על רקע הלילה ובזמן שהביט בהם שחרר סוף־סוף את הסיבה שבגללה בא לפארק בשכונת לה אסמרלדה בלילה הזה, לילה גורלי לעתיד הרפובליקה. “מה שאנחנו מבקשים ממך” (האם השימוש ברבים התייחס אליו ואל ריבוי האישיויות שלו?), “מה שאנחנו מבקשים ממך,” חזר כאילו נתקע, “זה שתאפשר לנו להאריך את קיומו של אקירה. של פדרו. למען הרפובליקה. שתחזיק אותו בחיים עד שננצח בבחירות לנשיאות.”

פניו הסתובבו אז אל פנַי שלי בהילוך איטי, כמו פניו של רובוט מדגם עתיק מאוד, וכשהרגשתי שהעיניים התזזיתיות הקטנות שלו רוצות ללכוד אותי שוב, קלטתי שכבר כמה שניות הראש שלי מנסה לגרום לי להבין מה קורה. חורחה פארה מבקש ממני שאחליף את המת. שאתחזה לאקירה. רק עם אקירה חי הנשיא דל פיטו יכול להפסיד בבחירות ברפובליקה שלנו. רק כך ינצחו המנושלים. הבטתי שוב בפארה. העיניים שלו היו עכשיו אחרות, שונות, כאילו רכס האנדים הרגיע אותם. חמימוֹת, עם רטט מלבב כמעט, מקומטות בפינות לשם תחושת האחווה. הן הביטו בי כאילו בנו שנינו אכן תלויה הצלת מיראנדה. לאט לאט, ידו האחת מונחת על כתפי, פארה אמר לי שזו לא תהיה החלטה קלה. שהוא יודע את זה יפה מאוד. שאני יכול, כמובן, לסרב וכלום לא יקרה.

“אפשר להמשיך עם סיפור האשפוז, בלי לגלות לתקשורת שפדרו מת, יומיים לכל היותר. אם אתה רוצה – אף אחד לא יכריח אותך – יש לך יום אחד לחשוב על זה. מחר באותה שעה. כאן ממש, תוכל לתת לי תשובה.” בזמן שערכתי מחקר השוואתי של התפרים בנעליים שלי אמרתי לו שהוא רץ מהר מאוד. שאי אפשר להחליף ככה סתם, כאילו כלום, אדם שנרצח, כי אף אחד לא זהה לאף אחד וכי לאדם הזה יש משפחה וחברים שיזכרו את האמיתי, את המקור. הוא הסביר לי שלא בהכרח. “לפדרו הייתה רק אחות אחת, שחיה בגרמניה. אמא שלו זקנה מדי. פדרו נפרד מאשתו לפני שלוש שנים ולא התחתן שוב. לא ידוע על שום חברה. אין לו ילדים.” הוא נשם, הניח את המרפקים על הברכיים והעניבה שלו השתלשלה באוויר. מהתנוחה הזאת השקיף בהיסח דעת על הבתים הקטנים והג’יפים השחורים ועל המאבטחים בג’יפים. והמשיך. “שני החברים הכי טובים שלו גולים בשוודיה. כל המכרים האחרים הם חברי מפלגת הצהובים, ואף אחד מהם לא קרוב אליו מספיק כדי להבחין בהבדל.”

הזדקפתי על הספסל. פארה השתתק, הפוגה שנתנה משקל נוסף למה שבא בהמשך. “חוץ מזה: אנחנו, החברים הקרובים, נדע על ההחלפה. אם אני מדבר איתך זה משום שכבר דנו בזה והסכמנו על זה.” אני לא יודע מה העביר לי יותר צמרמורת בגפיים, אם השימוש במילה החלפה, העובדה שיותר מאדם אחד מעורב בקנוניה ההזויה הזאת, או שחורחה מגדיר את עצמו כחבר קרוב של פדרו אקירה. “בכל מקרה, תהיה אילם ומכוסה תחבושות במשך חודש, בגלל היריות שחטפת כביכול. ואחר־כך יהיו לך בעיות זיכרון ודיבור. ואיפור של צלקות. כל זה יהיה כמו שריון. וייתן לך זמן.” היועץ פארה נשם. הביט שוב אל האנדים. “ההכשרה תהיה איטית ואף אחד לא ילחץ עליך. תחשוב על זה. הדבר היחיד שתצטרך לעשות ברגע שתחלים יהיה להמשיך את המירוץ לנשיאות. כולל תוכנית החשיפה. תמסור את ההוכחות לתקשורת, טיפין־טיפין, לפי הנחיותינו. כמו שפדרו היקר היה רוצה שנעשה. הביטחון שלך, כמובן, יהיה מובטח.”

הראש שלי חשב על הראש של פדרו אקירה בדמות מסננת בנוסח נפוליטני. כמעט פרצתי בצחוק. “שנים־עשר אנשים בבניין שבו תגור, שלוש מכוניות משוריינות, מצלמות, מעקב עשרים וארבע שעות ביממה,” אמר פארה בלאות, כאילו שלף מהכיס רשימת מבצעים בסוּפֶּר. “בכל מקרה יהיו מעט מאוד הופעות בפומבי. תחשוב על זה. זה לא קל. אני לא אומר שזה יהיה קל. אבל אנחנו לא יכולים להשאיר את הרפובליקה בידיים של פיטו והאנשים שלו. אם לא ננצח הפעם, לא ננצח אף פעם.” שאלתי את עצמי שוב את מי הוא כולל בגוף הרבים, אבל לא הספקתי למצוא תשובה כי הוא השתיק אותי שוב כשאמר, “אה, וניתן לך חמשת אלפים דולר בחודש.” הוא העמיד פנים שהוא מביט באדישות אל האופק אבל פקח יותר מדי את העיניים, כאילו אחד מהמאבטחים שלו הפך לבאגס באני. עניתי לו שהם לא יוכלו לנצח בבחירות אם המועמד חולה שִכחה ואילם ולא מסוגל לדבר וגם לא לצאת מהמיטה. הוא אמר שהם יכולים. שהם כן יכולים לנצח. שהם התעמקו בזה.

“פדרו אקירה הוא מועמד חזק. אם ישרוד את ההתנקשות הזאת אי אפשר יהיה להביס אותו.” הוא דיבר כמו אחד שיודע על מה הוא מדבר, ואחר־כך השתתק סוף־סוף. בעיניים שיצאו מחוריהן. כאילו המחשבה על הפוליטיקה מביאה אותו למצב כזה. השארתי אותו רגע עם האישונים האורבים לחלקיקי הערפל. כשכבר לא יכולתי לסבול יותר את הצפצוף החד שיצא לי מהראש וחזר שוב דרך האוזניים כדי שרק אני אשמע אותו, הצפצוף של השיתוק המוחי, שאלתי את חורחה (סתם כדי לשאול אותו משהו): “ואם ננצח בבחירות, עד מתי אני נשאר?” הוא חייך בסיפוק. “אחרי חודשיים בנשיאות הבריאוּת שלך תידרדר מהיום למחר. המדינה תעצור את נשימתה במשך כמה ימים. בסוף תמות. תיערך לכבודך ההלוויה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה. בראש מיראנדה תעמוד אז מפלגת הצהובים. המפלגה של המנושלים, זו שייסד פדרו אקירה. כלומר העם, המיוצג על־ידי סגן הנשיא של התנועה, שאותו נבחר כולנו יחד חודש אחרי הבחירות. לא קודם, כדי שהבוחרים יתרכזו בך, רק בך, צלמו ודמותו של פדרו אקירה.”

“בחודש שבו תהיה אילם ובלי פנים בגלל היריות, תתעמק בפעילות של מפלגת הצהובים. נכין יחד שתיים או שלוש הופעות בציבור, בטח במיטה, לטלוויזיה. אחר־כך תבלה עוד חודשיים בדירה של פדרו, להמשך ההחלמה, עד שתקום כמו לָזָרוּס, ארבעה או חמישה שבועות לפני הבחירות. ואז כבר אי אפשר יהיה לעצור אותך,” אמר חורחיטו. “אי אפשר יהיה לעצור,” חזר והביט בי בחיוך רך של שותפות, של חבר למסע, עם עיניים קצת מקומטות בענווה (אבל בלי שיצליח להסוות לגמרי את פני נביא הזעם שלו). אחר־כך התמקד ברצפה, לא אמר כלום, והגוף שלי עמד לקום. בלי להביט בי הניח את ידו המלאה ורידים וגידים על רגלי הימנית. התיישבתי, עשיתי את עצמי כאילו מעולם לא רציתי להתרומם, הזזתי את הגב כאילו הכול היה רק ניסיון להתרווח, אבל בלי להסיר את המבט מאוזנו השמאלית של חורחה, מעצם הלחי שלו ומהעין שבאותו צד. לקח לו רגע עד שהסתובב. כשהסתובב הסתכל לי בעיניים כמו אבא טוב מהסרטים ואמר לי: “חמישה חודשים.”

“רק חמישה חודשים כדי להציל את הרפובליקה,” חזר כאילו לא שמעתי בפעם הראשונה, באותה נימה של בקשה אבהית מיוסרת. אז ירדה עלינו עוד שתיקה ארוכה שבמהלכה האישונים שלו, שכוּונו אל אישוני שלי, זזו במהירות כזאת שהיה נדמה שהם קפואים. כאילו הוא סורק את כל המידע בראש שלי, בפה קצת פתוח ופנים תקיפות מאוד. חשבתי שהוא עלול בכל רגע לתקוף אותי, והתרעתי על כך בפני רגלי השריריות, שנדרכו, נכונות לגרוע מכול. ואז, באפקט מלודרמטי שכמעט גרם לי למחוא לו כפיים, הוריד את היד מרגלי הימנית, הניח אותה על הספסל והתכופף קצת להסתכל בערפל שכיסה לו את הרגליים.

הוא קימט את המצח כאילו עוברת בו עווית של כאב. נענע בראשו, ובלחש שכמעט לא נשמע חזר בשלישית, “חמישה חודשים.”

1 פיטו (pito) – בספרדית, זין.