החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עמק הפלאות

מאת:
מאנגלית: אמיר צוקרמן | הוצאה: | 2015-07 | 560 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

דרמה אפית סוחפת על שתי נשים שגורלן נשזר זה בזה, היוצאות למסע חיפוש אחר זהותן, שנע מהטרקלינים המהודרים של בתי הקורטיזנות בשנחאי ועד לכפר סיני נידח ואכזרי בהרים אפופי ערפל. ברומן רחב יריעה זה על הקשרים העמוקים שבין אימהות לבנות, מחזירה אמי טאן את קוראיה לאווירה המופלאה של “חוג שמחת המזל”. בהומור ובתבונה היא משרטטת את סיפורן של טראומות תורשתיות, תשוקות והולכות שולל, ואת הכוח והעיקשות של האהבה.

מקט: 15100339

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

משעול האִיחָד הנסתר

2 אִיחָד — ג'ייד, אבן ירקן.

שנחאי
1907-1905
ויולט

כשהייתי בת שבע ידעתי בדיוק מי אני: ילדה אמריקאית לגמרי במוצאה, בנימוסים שלה ובמבטא, שאמהּ, לוּלוּ מינְטֶרְן, היא האישה הלבנה היחידה בשנחאי שהיתה בעליו של בית קוֹרטיזָנוֹת.

אמי קראה לי ויולט על שם פרח קטנטן שאהבה בילדותה בסן פרנסיסקו, עיר שראיתי רק בגלויות. כשגדלתי שנאתי את השם שלי. הקורטיזנות הגו אותו כמו את המילה השנחאית "ויָיאוּ־לָה" — דבר שאומרים כשרוצים להיפטר ממשהו. "ויָיאוּ־לָה! ויָיאוּ־לָה!" בירכו אותי לשלום בכל מקום.

אמי בחרה לה שם סיני, לוּלוּ מימי, שנשמע כמו שמה האמריקאי, ובית הקורטיזנות שלה נודע אז בכינוי "הבית של לוּלוּ מימי". הלקוחות המערביים שלה הכירו את המקום בתרגום לאנגלית של הסימניות המרכיבות את שמה: "משעול האִיחָד הנסתר." לא היו עוד בתי קורטיזנות ממדרגה ראשונה שנועדו גם ללקוחות סינים וגם ללקוחות מערביים, שרבים מהם היו העשירים שבסוחרים הזרים. וכך היא הפרה טאבו, ובאופן הפגנתי למדי, בשני העולמות.

בית הפרחים הזה היה כל עולמי. לא היו עוד ילדים בגילי ולא היו לי חברות אמריקאיות קטנות. כשהייתי בת שש, אמי רשמה אותי לבית החינוך לבנות של מיס ג'וּאֶל. היו רק ארבע־עשרה תלמידות, וכולן אכזריות. כמה מהאימהות שלהן התנגדו לנוכחותי, ובנותיהן איחדו את כל הילדות במזימה לסלק אותי. הן אמרו שאני גרה בבית של "תרבות רעה", ושלא כדאי לאף אחת לגעת בי, שמא הכתם שדבק בי ילכלך אותן. הן גם סיפרו למורה שאני כל הזמן מקללת, אבל האמת היא שעשיתי את זה רק פעם אחת. אבל העלבון הכי גרוע בא מצד ילדה גדולה יותר עם תלתלים מטופשים. ביום השלישי שלי שם הגעתי לבית הספר והלכתי במסדרון, כשלפתע הילדה הזאת ניגשה אלי בצעדים נמרצים ואמרה בטווח השמיעה של המורה ושל הילדות הקטנות יותר בכיתה: "את דיברת סינית אל קבצן סיני, וזה עושה אותך סינית." לא יכולתי לספוג עוד עלבון ממנה. תפסתי לה בתלתלים ומשכתי. היא צרחה, ותריסר אגרופים הלמו בגבי ועוד אגרוף חבט בשפתי עד זוב דם ושבר שן שכבר התנדנדה. ירקתי אותה, וכולנו הסתכלנו להרף עין על הניב המתנוצץ, ואז לָפַתי את צווארי לשם הרושם הדרמטי וצווחתי, "הרגו אותי!" והתמוטטתי על הרצפה. ילדה אחת התעלפה, ומנהיגת הכנופיה והחבורה שלה התפזרו בהבעות המומות. הרמתי את השן — שעד לרגע זה היתה חלק חי ממני — והמורה מיהרה והצמידה אל פנַי מטפחת מהודקת בקשר כדי לעצור את זרימת הדם, ואז שלחה אותי הביתה בריקשה בלי מילת נחמה לפרידה. אמא החליטה בו במקום שמעכשיו אלמד בבית עם מורה פרטי.

הייתי מבולבלת, וסיפרתי לה מה אמרתי לקבצן הזקן: "לָאוֹ הוּאזי, תן לי לעבור." עד שאמרה לי כי לָאוֹ הוּאזי היא המילה הסינית לקבצן, לא ידעתי שאני מדברת בליל של אנגלית, סינית וניב שנחאִי. אם כי מאיפה שאדע את המילה "קבצן" באנגלית, אם מעולם לא ראיתי זקן אמריקאי סרוח ליד קיר וממלמל בפה רפוי כדי שארחם עליו? עד שהלכתי לבית הספר דיברתי בשפה הייחודית שלי רק ב"משעול האִיחָד הנסתר" עם ארבע הקורטיזנות שלנו, עם בנות הלוויה שלהן ועם המשרתות. הברות הרכילות והפלרטוטים שלהן, התלונות והמכאובים, חדרו לאוזני ובקעו מפי, ובשיחות שלי עם אמי מעולם לא נאמר לי שמשהו אינו כשורה בשפה שלי. כמו כדי להוסיף לערבוביה, אמא דיברה גם סינית, ובת לווייתה, יונת זהב, דיברה גם אנגלית.

ההאשמה של הילדה המשיכה להציק לי. שאלתי את אמא אם היא דיברה סינית כשהיתה ילדה, והיא סיפרה לי שיונת זהב לימדה אותה בהקפדה רבה. אז שאלתי את אמא אם אני מדברת גם סינית, כמו הקורטיזנות. "מהרבה בחינות הסינית שלך יותר טובה," היא אמרה. "נשמעת יותר יפה." נחרדתי. שאלתי את המורה הפרטי החדש שלי אם סינים מדברים סינית באופן טבעי יותר טוב מכפי שאיזשהו אמריקאי אי־פעם יוכל לדבר. הוא אמר שצורות הפה, הלשון והשפתיים של כל גזע מתאימות בצורה הטובה ביותר לשפה המיוחדת לו, וכך גם האוזניים שמובילות את המילים אל המוח. שאלתי אותו מדוע הוא חושב, אם כן, שאוכל לדבר סינית. הוא אמר שאני לומדת היטב ושתירגלתי את הפה שלי בדרגה כזאת, עד שאני יכולה להזיז את הלשון באופן שונה.

במשך יומיים הייתי מודאגת, עד שההיגיון וההיקש איפשרו לי לדרוש בחזרה את המוצא שלי. ראשית, חשבתי, אמא היא אמריקאית. ברור מאליו שאבי, גם אם הוא כבר מת, היה אמריקאי, מאחר שיש לי עור בהיר, שיער חום ועיניים ירוקות. לבשתי בגדים מערביים ונעלתי נעליים רגילות. כפות רגלי לא נמעכו ונדחסו כמו בצק של כופתאות בנעליים קטנטנות. גם קיבלתי חינוך, ובמקצועות שונים כמו היסטוריה ומדעים — "בלי שום תכלית אלא למען הידע בלבד," אמר המורה שלי. רוב הבנות הסיניות למדו רק כללי התנהגות.

חוץ מזה, לא חשבתי כמו סינית — בלי קידות לפסלים, בלי קטורת מעשנת ובלי רוחות רפאים. אמא אמרה לי: "רוחות רפאים הם אמונה טפלה, יצירי הפחדים של הסינים עצמם. הסינים שטופים בפחדים, בגלל זה יש להם הרבה אמונות טפלות." אני לא הייתי שטופה בפחדים. ולא עשיתי שום דבר בדרך מסוימת רק מפני שכך עשו אותו במשך אלפי שנים. יש לי תושייה של ינקים ומחשבה עצמאית; אמא אמרה לי את זה. זה היה רעיון שלי, למשל, לתת למשרתות מזלגות מודרניים במקום מקלות אכילה עתיקים. אמא, בכל אופן, הורתה למשרתות להחזיר את כלי הכסף. היא אמרה שכל שן של מזלג עולה יותר משכרה השנתי של משרתת, ושבגלל זה המשרתות עלולות להתפתות ולמכור את המזלגות. ההשקפה של הסינים על יושר לא דומה לזו שלנו, האמריקאים. הסכמתי איתה. ולו הייתי סינית, הרי בוודאי לא הייתי אומרת את זה על עצמי.

אחרי שעזבתי את בית החינוך של מיס ג'וּאֶל, אסרתי על הקורטיזנות לקרוא לי ויָיאוּ־לָה. נאסר עליהן גם להשתמש במילות חיבה בסינית, כמו "אחות קטנה". הן צריכות לקרוא לי ויוי, אמרתי להן. היחידות שהיו רשאיות לקרוא לי ויולט היו אלה שיכלו לומר את שמי במדויק: אמי ויונת זהב. וגם המורה הפרטי שלי.

אחרי ששיניתי את שמי, הבנתי שאוכל לעשות זאת על פי רצוני, כך שיתאים למצב הרוח או לכוונות שלי. וזמן קצר אחר כך אימצתי לי את הכינוי הראשון שלי בעקבות תאונה. שעטתי בטרקלין הראשי ונתקלתי במשרת שנשא מגש עם תה וכיבוד קל. המגש נפל ברעש על הרצפה, והמשרת צעק לי שאני בִּיָיאוֹזי, "מערבולת אוויר קטנה". מילה נחמדה. הייתי מערבולת האוויר הנושבת בין חדרי הבית המהולל "משעול האִיחָד הנסתר", עם עטרת שיער כהה ואוורירי, ועם החתולה שלי שרודפת אחרי הסרט שפעם הייתי אוספת בו את השיער. מאותו יום היה על המשרתים והמשרתות לקרוא לי מערבולת אוויר, whirlwind באנגלית, מה שנשמע בפיהם כמו "ווּ־ווּ".

אהבתי את החתולה האסיאתית הזהובה שלי. היא היתה שלי, ואני שלה, ולא הרגשתי ככה עם אף אחד מלבדה — גם לא עם אמי. כשהחזקתי את החתלתולה שלי, היא לשה בכפותיה את החלק העליון של השמלה שלי, נאחזה בתחרים והפכה אותם לרשתות דייגים. עיניה היו ירוקות כמו שלי, וגופה המוכתם במריחות של חום ושחור קרן במין זוהר זהוב מרהיב עין. היא הבריקה באור הירח. אמא נתנה לי אותה כשאמרתי לה שאני רוצה חברה. לפני זה החתולה היתה של פּיראט, היא אמרה, שקרא לה קַרְלוֹטָה, על שם בתו של מלך פורטוגל, שאותה הוא חטף. לאף אחת מלבדי לא היתה חתולה של פּיראט, בזמן שלכל אחת היתה יכולה להיות חברה. חתולה תמיד תהיה נאמנה, לא כמו חברה. אמא אמרה שהיא יודעת זאת בוודאות.

כמעט כולם בבית פחדו מהחתולה הפּיראטית שלי. היא שרטה כל מי שסילק אותה מעל הרהיטים. היא ייללה כמו רוח רעה כשנלכדה בתוך ארון בגדים. אם חשה שהאנשים שמתקרבים אליה פוחדים, הפרווה שלה היתה סומרת ומבהירה להם שהם פוחדים בצדק. יונת זהב היתה קופאת במקומה בכל פעם שראתה את קרלוטה מפזזת לעברה. חתול בר פגע בה קשות כשהיתה ילדה קטנה, והיא כמעט מתה אחרי שחלתה בקדחת מוגלה ירוקה. אם מישהו היה מרים את החתלתולה שלי, היא היתה נושכת בחוזקה ובמהירות, ואם מישהו היה מלטף אותה בלי רשותי, היא היתה שולפת טפרים. היא רצחה נער בן שבע־עשרה בשם לוֹיאלְטי פנג, שבא עם אביו ל"משעול האִיחָד הנסתר". אני חיפשתי את קרלוטה, וגיליתי אותה מתחת למיטה. בינינו עמד נער שהתחיל לקשקש אלי בשפה שלא הצלחתי להבין. לפני שהספקתי להזהיר אותו שלא ייגע בקרלוטה, הוא שלח את ידו מטה ומשך בזנבה, והיא נעצה את הטפרים שלה בזרועו וקילפה ארבע רצועות של עור ובשר. הוא החוויר, חרק שיניים והתעלף, פצוע אנוש. אביו לקח אותו הביתה, ויונת זהב אמרה שאין ספק שהוא ימות, ואחר כך אחת הקורטיזנות אמרה שהוא באמת מת, וכמה חבל שהוא מעולם לא נהנה מתענוגות בחדרי הנשים. אף על פי שהאשמה היתה כולה של הנער, פחדתי שייקחו את קרלוטה ויטביעו אותה.

איתי קרלוטה היתה שונה. כשנשאתי אותה בזרועותי, היא היתה ענוגה ורפויה. בלילה גירגרה בזרועותי ובבוקר צייצה אלי. שמרתי פיסות נקניק בשבילה בכיס הסינר שלי, וגם נוצה של תוכי ירוק קשורה בחוט, שבעזרתה הייתי מפתה אותה לצאת ממקומות המחבוא שלה מתחת לאחת הספות הרבות שבסלון. כפותיה ביצבצו מבעד לגדילים שבשולי הספות כשהיא שירבבה אותן כדי לחבוט בנוצה. יחד שעטנו בין מבוך הרהיטים, והיא קפצה על ומעל שולחנות וכיסאות, במעלה וילונות ואל שפתיהם הגבוהות של ציפויי העץ לקירות — לכל מקום שרציתי שהיא תגיע. הסלון הזה היה מגרש המשחקים של קרלוטה ושלי, וחדר המשחקים הזה שכן בווילת רפאים לשעבר, שאמי הפכה אותה ל"משעול האִיחָד הנסתר".

בכמה מקרים שמעתי אותה מספרת לכתבים של עיתונים מערביים איך רכשה את המקום בחינם כמעט. "מי שרוצה להרוויח הרבה כסף בשנחאי," אמרה, "צריך לנצל את הפחדים של אנשים אחרים."

לוּלוּ

הווילה הזאת, רבותי, נבנתה לפני ארבע מאות שנה כדי לשמש בית קיץ לפּאן קוּ קְסיאנג, מלומד עשיר ומשורר נודע — איש אינו יודע על שום אילו סגולות ליריות, שכן רישומי מחשבותיו היו לעשן. הגנים וארבעת הבניינים המקוריים השתרעו בשעתו על פני חצי הֶקטָר, כפליים משטחם הנוכחי. קיר האבן העבה הוא קיר מקורי. אבל האגף המערבי והאגף המזרחי נבנו מחדש אחרי שחרבו בשריפה מסתורית — אותן להבות שאיכלו את הגיגיו הפיוטיים של המלומד. אגדה נמסרה מדור לדור במשך ארבע מאות שנה: אחת מפילגשיו שבאגף המערבי הציתה את השריפה, ואשתו — באגף המזרחי — מתה בצרחות בתוך מעגל להבות. מי יודע אם אכן כך קרה? אבל שום אגדה לא תהיה ראויה לשמה בלעדי רצח או שניים. לא כך?

אחרי מות המשורר, בנו הבכור הביא את בנאֵי האבן המעולים ביותר כדי לסתת מצבת אבן שצב בבסיסה ודרקון בראשה, סמלי כבוד השמורים לפקידי ממשל בכירים — אם כי לא היה במחוז שום תיעוד שהעיד על היותו כזה. עד שהנין שלו גדל והיה לראש המשפחה, מצבת האבן כבר נפלה והוסתרה בעשבים רעים קוצניים. רוחות וגשמים שחקו את שמו ואת שבחיו של המלומד, עד שהיו לחריצים בלתי קריאים. לא אלה היו הכבוד והיקר הנצחיים שראה המלומד בעיני רוחו. כשצאצאיו מכרו את המקום בזול לפני מאה שנה, החלה הקללה. יום אחרי שקיבלו את הכסף, אחד מצאצאיו נתקף כאב חריף ומת. בן אחר נהרג בידי גנב. ילדיהם של הבנים האלה מתו מסיבה כזאת או אחרת, ולא בשֹיבה טובה. שורה של קונים סבלו גם הם מחוליים יוצאי דופן: מזל רע, עקרוּת, אי־שפיות וכיוצא באלה. כשראיתי את הבית, הוא היה מכוער ונטוש, הגן היה ג'ונגל של גפנים חנוקות ושיחים שצמחו פרע, גן עדן לכלבי פרא. קניתי את הנכס במחיר של שיר סיני. זרים וסינים אמרו לי שאין טעם לשלם עליו כל סכום שהוא, שזו שטות. שאף נגר, בנאי או פועל לא יסכים לחצות את המפתן רדוף הרוחות.

אם כן, רבותי, מה אתם הייתם עושים? מוותרים ומחשבים כמה הפסדתם? אני הבאתי שחקן איטלקי — ישועי ששׂירך דרכיו, בעל חזות כהה כשל אסיאתי, שבלטה עוד יותר כשמשך את שערו לאחור והידק אותו אל הרקות כמנהגם של זמרי האופרה הסינים, שרוצים לשוות לִכסוּן דרמטי לעיניהם. הוא עטה גלימה של מאסטר בפֶנְג שוּי, והבאנו כמה נערים שחילקו עלונים המבשרים על יריד שייערך בגנים שלפני הווילה רדופת הרוחות. היו לנו ביתנים עם אוכל, לוליינים, אנשי גומי ומוזיקאים, פירות נדירים ומכונה שפלטה סוכריות טופי. עד שמאסטר הפֶנְג שוּי הגיע באפיריון, ועמו העוזר הסיני שלו, כבר חיכו לו מאות — ילדים ומיניקות, משרתים ומושכי ריקשות, קורטיזנות ומָדאמיות, חייטים ושאר ספקי רכילות.

מאסטר הפֶנְג שוּי דרש שתובא לו מחבת בוערת. הוא שלף מגילה וזרק אותה אל הלהבות, ואז זימר לחש־נחש במין קשקשת טיבטית בעודו מַזֶּה יין־אורז על האש, כדי שהלהבות יזנקו גבוה יותר.

"עכשיו אכנס אל הבית המקולל," אמר השחקן לקהל, "ואשכנע את פּאן, רוח הרפאים של המשורר, שתסתלק. אם לא אחזור, זִכרוּ נא שהייתי אדם טוב ששירת את עדתו במחיר חייו." אין כמו סכנת חיים אפשרית לעורר אמון בהמצאות שונות ומשונות. הקהל צפה בו נכנס למקום שאיש לא העז להציב בו את כף רגלו. אחרי חמש דקות הוא חזר, והקהל הימהם בהתרגשות. הוא הכריז שמצא את רוחו של המשורר בתוך קסת דיו בסדנת הציור שלו. הם ניהלו שיחה מלבבת מאין כמוה על שירתו ועל התהילה שזכה לה בעבר. הדברים הובילו לקינה מפי המשורר על שצאצאיו השליכו אותו לתהום הנשייה בטרם עת. היד שהוקמה לזִכרוֹ היתה ללוח אבן מכוסה טחב, שכלבי פרא מטילים עליו את מימיהם. מאסטר הפֶנְג שוּי הבטיח לרוחו של המשורר להציב מצבת אבן טובה עוד יותר מזו האחרונה. רוחו של המשורר הודתה לו, ומיד הסתלקה מהבית רדוף הרוחות לשעבר כדי להצטרף לאשתו הרצוחה.

כך הוסר אפוא המכשול הראשון. ואז היה עלי להתגבר על הספקות בדבר סיכויי ההצלחה של מועדון חברתי שנועד לגברים מערביים וסינים גם יחד. מי יבוא? כידוע לכם, רוב בני המערב מתייחסים אל הסינים כאילו הם נחותים מהם — מבחינה אינטלקטואלית, מבחינה מוסרית ומבחינה חברתית. נראה בלתי סביר שיתענגו על סיגרים וברנדי בחברתם.

הסינים, באופן דומה, מתעבים את הגישה הרודנית של הזרים לשנחאי, את התייחסותם אליה כאל עיר נמל השייכת להם, ואת האופן שבו הם מושלים בה באמצעות אמנוֹת וחוקים משלהם. הזרים לא בוטחים בסינים. והם מעליבים אותם כשהם מדברים פידְג'ין, ז'רגון מעורב אנגלי־סיני, אפילו אל סינים דוברי אנגלית צחה כשל לורד אנגלי. אז מה פתאום שהסינים יעשו עסקים עם אנשים שלא מכבדים אותם?

התשובה הפשוטה היא כסף. סחר חוץ הוא העניין המשותף שלהם, הוא השפה המשותפת להם, ואני עוזרת להם לדבר בה באווירה שמפוגגת כל הסתייגות שעשויה להיות להם.

לאורחים המערביים שלנו אני מציעה מועדון חברתי המספק תענוגות שהם מורגלים בהם: ביליארד, משחקי קלפים, הסיגרים והברנדי המשובחים ביותר. בפינה תראו פסנתר. בסוף כל לילה מתקהלים סביבו המאחרים בנשף ושרים המנונים ושירים רגשניים מארצותיהם. כמה מהם בטוחים שהם דודנים של קָרוּזוֹ. לאורחים הסינים אני מספקת תענוגות של בית קורטיזנות ממדרגה ראשונה. הלקוחות מקפידים על גינוני חיזור. לא מדובר בבית בושת, מהסוג שגברים מערביים רגילים בו יותר. אנחנו מציעים לאורחים הסינים שלנו גם את המנעמים המערביים המצופים מבית קורטיזנות ממדרגה ראשונה: ביליארד, משחקי קלפים, הוויסקי המשובח ביותר, סיגרים נוסף על אופיום, ומוזיקאיות נאות השרות שירים סיניים ישנים ולעוסים ומעודדות את הגברים להצטרף. איכות הרהיטים שלנו עולה על זו של הרהיטים בבתים אחרים. ההבדל מצוי בפרטים, ובתור אמריקאית, הידע הזה זורם לי בדם.

עכשיו הגענו אל מקום המפגש בין מזרח למערב, הטרקלין הגדול, בסיס משותף לאנשי עסקים משני העולמות. שוו בנפשכם את המיית ההתרגשות הנשמעת כאן בכל לילה. עסקאות ענק רבות סוכמו כאן, וכולן החלו בהיכרות שערכתי ובלחיצת יד ראשונה. רבותי, פה טמון לקח לכל מי שרוצה לעשות הון בשנחאי. כשאומרים על רעיון שהוא בלתי אפשרי, הוא הופך לבלתי אפשרי. בשנחאי, מכל מקום, דבר אינו בלתי אפשרי. צריך להפגיש את הישן עם החדש, לסדר מחדש את הרהיטים, אם אפשר לומר כך, ולהעלות הצגה טובה. בתחבולות תעשה לך מלחמה. הזדמנויות מתקבלות בברכה. מאחורי הדלתות האלה נפתח הנתיב אל העושר לכל מי שידו משגת להשקיע לכל הפחות עשרת אלפים דולרים, או לכל מי שהשפעתו שווה יותר מזה. יש לנו סטנדרטים משלנו.

כשמתקרבים אל שערי הבית, אפשר לראות במבט חטוף שמדובר בבית מהודר בעל היסטוריה מכובדת. במעבר המקומר עדיין מתנוססת טבלת האבן המגולפת כיאה למלומד בן שושלת מינג; מעט חזזית הושארה בפינות כראיה לאופיו האותנטי של המקום. השער העבות נצבע דרך קבע בלכה אדומה, ואבזרי הפליז מורקו עד שקיבלו ברק עשיר. על כל אחד מהעמודים מתנוססת לוחית ועליה שני השמות של הבית: משעול האִיחָד הנסתר מימין, ובית לוּלוּ מימי בסינית משמאל.

כשנכנסים בשערים אל החצר שבחזית, חושבים שטרם חלפו הימים שרוחו של המשורר היתה בהם אדון הבית. הגן פשוט, ערוך בתואם קלאסי, ויש בו בריכות דגים ואורנים מסוקסים. מאחוריו ניצב בית חמור למראה: חזית של טיח אפור על גבי אבן, חלונות עם זגוגיות מעוינות בדוגמת קרח סדוק. כרכובי הגג המרוצף באפור מתעקלים כלפי מעלה, לא במידה מופרזת, אלא די לרמוז שהיו כנפיהם של עטלפים בני מזל. ובחזית הבית מצבת האבן של המשורר, שהושבה למקומה הראוי, ניצבת על צב, בראשה דרקון, מכריזה על כך שהמלומד ייזכר גם עוד עשרת אלפים שנה.

ואולם, כשנכנסים לאולם המבואה, נעלם כל סימן לשושלת מינג. על הרצפה יש ציור בצבעי שעווה שחוממו והותכו אל המשטח. מרצפות מצוירות, ומולן קיר מכוסה וילונות קטיפה אדומים. כשאלה מוסטים, מתגלה "ארמון הכשפים השמימיים", כפי שאמי מכנה זאת. זה הטרקלין הגדול, והוא מערבי לחלוטין. זו היתה אז האופנה בבתי הקורטיזנות הטובים ביותר, אבל חוש האופנה המערבי של אמי אותנטי ואפילו נועז. ארבע מאות שנה של הדים קרים מוחרשות בשטיחי קיר בשלל צבעים, במרבדים עבים ובשפע רב של דרגשים נמוכים, ספות זקופות מסעד, ספות הסבה ושרפרפים טורקיים רכים. על כנים מוגבהים ניצבים כדים, ובהם פרחי אדמונית גדולים כראשי תינוקות, ושולחנות תה עגולים מצוידים במנורות המשוות לטרקלין זוהר דבש ענברי כשל שקיעת השמש. מעל גבי שולחנות גבוהים יכולים הגברים למשוך סיגרים מתיבות לחוּת עשויות שנהב, וסיגריות מתוך צנצנות אמייל מקושט מרוקמות בחוטי זהב. הכורסאות, עם כפתורי הריפוד השקועים, נבלעות בין קפלי בד כה רבים, עד שהן דומות לאחוריהם של האנשים היושבים עליהן. כמה מהקישוטים בוודאי משעשעים למדי לעיניים סיניות. על הכדים הכחולים־לבנים שיובאו מצרפת, למשל, צוירו קלסתרים של דמויות סיניות דומות לנפוליאון ולז'וזפין. וילונות מוֹהיר כבדים מכסים את החלונות העשויים זגוגיות מעוינות, מעוטרים בציציות ירוקות, אדומות וצהובות ובגדילים עבים כאצבעות, הצעצועים האהובים על קרלוטה. נברשות ופמוטי קיר מאירים ציורים של אֵלות רומיות ורודות־לחיים ובעלות גוף לבן ושרירי, המכרכרות לצד סוסים לבנים ושריריים לא פחות — צורות גרוטסקיות, כך שמעתי גברים סינים אומרים, שמפגינות, לדעתם, בהמיוּת.

בימין ובשמאל הטרקלין הגדול נפתחות דלתות המוליכות לחדרים קטנים יותר, אינטימיים יותר, ומעבר להם מעברים מחופים בין חצרות, המובילים לספרייתו לשעבר של המלומד, לסדנת הציור שלו ולמקדש המשפחתי, שכולם הוסבו בשׂוֹם שכל לחדרים שאנשי עסקים יכולים לארח בהם חברים לסעודת ערב חגיגית וליהנות משירתן רווית הרגשות ושוברת הלב של קורטיזנות לבושות כגבירות.

ביַרכתי הטרקלין הגדול התקינה אמי גרם מדרגות לולייניות מחופה בשטיח, עם מעקה עץ מצופה לכה אדומה, המוביל מעלה אל שלוש גזוזטרות עקלתוניות מרופדות בקטיפה, המעוצבות על פי אלה המצויות בבתי אופרה. הן השקיפו אל הטרקלין הגדול, ומהן צפיתי לעתים מזומנות בחגיגות שנערכו למטה, בעוד קרלוטה עולה ויורדת על מעקי העמודים המעוגלים.

המסיבות התחילו אחרי השקיעה. כרכרות וריקשות הגיעו כל משך הלילה. 'ביצה סדוקה', השוער, היה משנן את שמות האורחים שאמורים להגיע, והם ורק הם הורשו להיכנס. ממקום התצפית שלי ראיתי גברים פורצים מבעד לווילונות האדומים אל תוך החלל דמוי הארמון. ניכר היה אם גבר חדש במקום. הוא היה בוהה במחזה שלפניו, סוקר את החדר, משפשף את עיניו לנוכח הגברים הסינים והמערביים המברכים לשלום זה את זה ומשוחחים בדרך ארץ. בן המערב היה רואה לראשונה קורטיזנות במקום המחיה הטבעי שלהן. עד אז ייתכן שראה אותן רק חולפות בכרכרה ברחוב הראשי, לבושות בפרוות ובכובעים שלהן. אבל כאן הן היו בהישג יד. הוא יכול היה לדבר עם אחת מהן, לחייך בהתפעלות, אם כי כבר למד, ובתקיפוּת, שאסור לו לגעת. נהניתי לראות את אמי מעוררת יראה בגברים בני אומות שונות. היתה לה עוצמה שדי בה להותיר גברים ללא מילים מהרגע שנכנסו לחדר.

הקורטיזנות שלנו נמנו עם הבנות המבוקשות והמוכשרות ביותר שעבדו בבתים היוקרתיים בשנחאי — אלגנטיות, מפתות בצניעותן, חמקמקות באופן שיש בו כדי לטלטל ומיומנות בשירה או בדקלום שירים. הן נודעו בכינוי "יפהפיות הענן". שמות כולן כללו את המילה "ענן", סימן הזיהוי של הבית שהשתייכו אליו. כשעזבו את הבית — הענן התנדף משמן. אלה שגרו שם כשהייתי בת שבע היו ענן ורדרד, ענן גלי, ענן מושלג, והאהובה עלי — ענן קסם. כולן היו חכמות. רובן הגיעו בנות שלוש־עשרה או ארבע־עשרה, ויעזבו כשיהיו בנות עשרים ושלוש או עשרים וארבע.

אמי קבעה את החוקים שהסדירו את האופן שבו הן ינהלו עסקים עם האורחים, ואיזה חלק מהרווחים וההוצאות שלהן ישולשל לקופת הבית. יונת זהב טיפלה בהתנהגות ובמראה החיצוני של הקורטיזנות, וּוידאה שיכבדו את אמות המידה ואת שמו הטוב של בית קורטיזנות ממדרגה ראשונה. יונת זהב ידעה באיזו קלות עלולה בחורה לאבד את שמה הטוב. היא היתה בשעתה אחת הקורטיזנות המבוקשות ביותר, עד שהפטרון שלה שבר לה שן קדמית וחצי מהעצמות בפניה. עד שחזרה לעצמה, בפנים נטויות במקצת, יפהפיות אחרות כבר תפסו את מקומה, ולא עלה בידה להזים את ההשערה שבוודאי עשתה עוול גדול לפטרון שלה אם עוררה אלימות כזאת בגבר כה שלֵו.

עם כל חינניותן של הקורטיזנות האלה, כל אורח, אם סיני ואם מערבי, קיווה לראות אישה אחת במיוחד — את אמי. ממקום התצפית שלי היה קל להבחין בה הודות למהומה הקופצנית של תלתלים חומים שפיארו את כתפיה בסגנון מרושל. השיער שלי דמה מאוד לשלה, רק חום כהה יותר. גון עורה היה כהה. היא סיפרה לאנשים בגאווה שיש בדמה כמה טיפות של דם בּוֹמבּיי נדיר. אף אחד, לא סיני ולא זר, לא יכול היה לומר על אמי בכנות שהיא יפת תואר. היה לה אף ארוך וזוויתי שנראה כאילו פוסל בגסות בסכין לקילוף פירות וירקות. מצחה היה גבוה ורחב — סימן שהסגיר את טבעה השכלתני, אמרה יונת זהב. סנטרה בלט כמו אגרוף קטן ולוחמני, ולחייה השתפעו בזוויות חדות. אישוניה היו גדולים במידה יוצאת דופן, ועיניה נחו בשמורות עמוקות וכהות, מכותרות במניפה של ריסים כהים. אבל היא היתה שובת לב, הסכימו כולם, יותר מאישה בעלת תווי פנים רגילים ויופי מובהק. כל דבר בה — החיוך, הקול הצרוד מעט והמתנגן, תנועות הגוף המתגרות והנרפות. היא נצצה. היא זהרה. כל גבר, גם אם זכה רק למבט חטוף מעיניה החודרות, נפל ברשתה. ראיתי את זה שוב ושוב. היא נתנה לכל גבר הרגשה שהוא מיוחד בעיניה.

לא היו לה מתחרות גם בכל האמור בסגנון. את בגדיה היא עיצבה בעצמה ובתבונה רבה. זה האהוב עלי היה שמלת ערב שקופה כמעט מאריג מֶשי אורגנזה בצבע לילך, מרחף מעל למשי טוּסָה ורדרד. השמלה היתה מרוקמת בגפן מתפתלת בעלת עלים זערערים. ובחזה טיפסו ממרומי הגפן שתי ניצות ורדים ורודות. ומי שחשב שניצות הוורדים גם כן עשויות משי, צדק רק למחצה, שכן אחת מהן היתה ורד ממש, שעלי הכותרת שלו רפו במשך הלילה כך שנתן ריחו.

עקבתי אחריה מהגזוזטרה כשהילכה הנה והנה, זנב השמלה מאוושש מאחוריה, והתפעלות הגברים מלווה אותה כשובל. ראיתי אותה מטה את פניה הצדה כדי לדבר עם גבר סיני, ואז בזווית אחרת כדי לדבר עם גבר מערבי. ניכר היה שכל אחד מהם חש בעל זכות מיוחדת על שבחרה להקדיש לו את תשומת לבה. כל הגברים האלה רצו דבר דומה מאמי: את הגוּאַנְקְסי שלה, כפי שמכנים זאת הסינים, או קשרים בעלי השפעה, בניסוח מערבי. היתה זו היכרותה הקרובה עם רבים מהגברים המערביים והסינים המצליחים ביותר ובעלי העוצמה הרבה ביותר בשנחאי, בקנטון, במקאו ובהונג קונג; היכרות שכללה בקיאות בעסקיהם ובהזדמנויות הגלומות בהם, כמו גם באלה שאין שום סיכוי שיֵצאו אל הפועל. המגנט שלה היה היכולת לחבר בין גברים לבין סיכויים עסקיים רווחיים.

המָדאמיות אכולות הקנאה של בתי הקורטיזנות האחרים אמרו שאמי מכירה את כל הגברים האלה ויודעת את סודותיהם מפני ששכבה עם כולם, מאות גברים בכל גוון וצבע. או שהיא סחטה אותם, הן אמרו, אחרי שנודעו לה הדרכים הבלתי חוקיות שבהן צברו את כספם. ייתכן גם שסיממה אותם בכל לילה. מי יודע מה נדרש כדי שילחשו באוזנה מה שהצטרכה לדעת?

הסיבה האמיתית להצלחתה העסקית היתה קשורה במידה רבה ליונת זהב. אמא אמרה את זה פעמים רבות, אבל בנוסח עקיף כל כך עד שהצלחתי ללקט רק פיסות ורסיסים, שכולם יחד נראו דמיוניים מכדי להיות אמיתיים. היא ויונת זהב נפגשו, כמשוער, עשר שנים לפני כן, כשגרו בבית בסמטת הפרחים המזרחית. בהתחלה ניהלה יונת זהב בית תה למלחים סינים. אחר כך אמא פתחה פאב לפּיראטים. לאחר מכן פתחה יונת זהב בית תה מהודר עוד יותר לרבי־חובלים, ואמי פתחה מועדון פרטי לבעלי אוניות, והן המשיכו להתחרות זו בזו עד שאמי פתחה את "משעול האִיחָד הנסתר", וזה היה סוף הסיפור. במשך כל אותו זמן לימדה אמא אנגלית את יונת זהב, ויונת זהב לימדה אותה סינית, ויחדיו הן ערכו טקסים המכונים "מוֹמוֹ", שגנבים השתמשו בהם כדי לגנוב סודות. יונת זהב אמרה שמוֹמוֹ הוא לא יותר משמירה על שקט. אבל אני לא האמנתי לה.

לפעמים הייתי נודדת ממקום התצפית שלי עם קרלוטה, מפלסת דרך בין מבוך גבוה של גברים בחליפות כהות. מעטים שמו לב אלי. כאילו אני בלתי נראית, אלא לעיני המשרתים, שעכשיו, כשהייתי בת שבע, כבר לא פחדו מפני כמו ממערבולת אוויר, אלא התייחסו אלי יותר כאל עשב מתגלגל.

הייתי נמוכה מכדי לראות מעבֵר לאשכולות הגברים, אבל הצלחתי לשמוע את הקול הצלול של אמי, קרֵב או מתרחק, מברך לשלום כל לקוח כאילו הוא חבר שניתק הקשר עמו. היא נזפה בעדינות באלה שלא ראתה כבר זמן מה, והם הוחנפו לדעת שחסרו לה. צפיתי בה כשהנחתה את הגברים האלה להסכים עם כל דבר שאמרה. אם שני גברים בחדר אחזו בדעות שונות, היא לא צידדה באיש מהם אלא ביטאה השקפה שהיתה מעל ומעבר לכל זה, וכמו אֵלָה, הזיזה את דעותיהם לכדי דעה משותפת אחת. היא לא תירגמה את מילותיהם במדויק, אלא שינתה את הנימה בכוונת הדברים, בטובה שתצמח ובשיתוף הפעולה.

היא גם הראתה סלחנות כלפי אמירות מביכות שלא במקומן, שאין מנוס מהן במפגשים בין בני אומות שונות. ערב אחד עמדתי ליד אמא כשהציגה בעל בית חרושת בריטי, מר סקוט, בפני בנקאי ושמו מר יאנג. מר סקוט מיד פצח בסיפור על זכיותיו במסלול המירוצים באותו יום. לרוע המזל, האנגלית שבפיו של מר יאנג היתה מושלמת, ואמי לא היתה יכולה להטות את נושא השיחה כשמר סקוט דיבר בהתרגשות על הימורי הסוסים שלו בשעות אחר הצהריים.

"לסוס הזה היו סיכויים של שנים־עשר לאחד. בָּרבע מייל האחרון הרגליים שלו שיספו את האוויר, צברו מהירות קבועה עד הסוף." הוא סוכך על עיניו כאילו הוא רואה שוב את המירוץ. "הוא ניצח בהפרש של חמישה אורָכים! אתה אוהב מירוצי סוסים, מר יאנג?"

מר יאנג אמר בנימה דיפלומטית וללא חיוך, "לא היה לי העונג, מר סקוט, וכמוני גם לא לאף סיני הנִמנה עם מכרַי."

מר סקוט השיב בזריזות: "אם כך, מוכרחים ללכת ביחד. אולי מחר?"

ועל כך השיב מר יאנג בכובד ראש: "על פי החוקים המערביים שלכם במושבה הבינלאומית, יהיה עליך לקחת אותי בתפקיד המשרת שלך."

החיוך של מר סקוט נעלם. הוא שכח את האיסור. הוא הביט בעצבנות אל אמי, שאמרה בנימה הומוריסטית, "מר יאנג, יהיה עליך להכניס את מר סקוט אל העיר הסינית שבין החומות בתפקיד הריקשה שלך, ולהאיץ בו למהר אל השער בדומה לסוס המנצח שלו. מידה כנגד מידה."

אחרי שצחקו כהוגן היא אמרה, "כל הדיבורים האלה על מירוצים והאצה מזכירים לי שעלינו לפעול במהירות יחד כדי להבטיח את אישור הנתיב הימי דרך יוקוהמה. אני מכירה מישהו שעשוי להיות לעזר בעניין הזה. תרצו שאשלח הודעה מחר?" בשבוע שלאחר מכן הגיעו שלוש מתנות כספיות, אחת ממר יאנג, אחת גדולה ממר סקוט, ועוד אחת מהפקיד ששימן את הדרך אל האישורים הדרושים והיה בעל עניין בעסקה.

ראיתי איך היא מהפנטת גברים. הם התנהגו כאילו הם מאוהבים בה. מכל מקום, מן הנמנע היה שיִתוודו על תשוקתם העזה אליה, כל כמה שהיתה אמיתית. השמועה היתה כי במקרה כזה היא לא תראה בווידוי ביטוי כן לאהבה, אלא תכסיס שנועד להשיג יתרון לא הוגן. היא הבטיחה שאם ינסו לעורר את חיבתה, היא תגרש אותם מ"משעול האִיחָד הנסתר". היא הפרה את ההבטחה הזאת רק עם גבר אחד.

מאחורי הגזוזטרות היו שני מסדרונות, וביניהם חדר משותף שאכלנו בו. בצדו האחר של המעבר המקומר היה חדר גדול יותר שקראנו לו חדר משפחה. היו בו שלושה שולחנות תה ומערכי כיסאות, וגם רהיטים מערביים. כאן נפגשה אמי עם החייט או עם עושה הנעליים, עם פקיד המס, עם הבנקאי ועם שאר בעלי העסקים המשעממים. מפעם לפעם היתה נערכת בו מעין חתונה היתולית בין קורטיזנה לפטרון שחתם על החוזה לשתי עונות לפחות. כשהחדר לא היה בשימוש, כפי שאירע על פי רוב, יפהפיות הענן שתו בו תה ואכלו זרעים מתוקים, ופיטפטו לפי תומן על מחזר שאף אחת מהן לא רצתה בו, או על מסעדה עם אוכל מערבי אופנתי או על הידרדרות של קורטיזנה מבית אחר. הן נהגו זו בזו כאחיות, שנסיבות חייהן קשרו אותן אל הבית הזה והרגע הזה בחייהן המקצועיים הקצרים. הן ניחמו זו את זו, עודדו זו את זו, וגם התקוטטו על עניינים קלי ערך, למשל על ההוצאות המשותפות על מזון. הן קינאו זו בזו, אבל גם השאילו סיכות ושרשראות זו לזו. ולעתים קרובות הן סיפרו אותם סיפורים על הפרידה מבני משפחתן, שהיו מגיעים לשיאם באנחה משותפת, ארוכה ומהדהדת, של הבנה הדדית. "גורל מר כזה לא מגיע לאף אחת," היה הפזמון החוזר המשותף שלהן. אחד אחר היה, "שיזדיין הכלב המלוכלך הזה."

מסדרון הוביל אל חצר שמשני צדיה האגפים הגדולים של הבית, ערוכים סביב חצר מרובעת קטנה יותר. משמאל היה האגף הדרום־מערבי, שם גרו יפהפיות הענן. שביל מחופה הקיף את האגף הזה מכל ארבעת הצדדים, ודרכו הגיעה כל קורטיזנה לחדרה. הקורטיזנה הזוטרה ביותר קיבלה את החדר הקרוב ביותר למסדרון, זה עם הכי מעט פרטיות, שכן כל שאר הקורטיזנות היו עוברות על פני הדלת והחלון שלה כדי להגיע לחדריהן. הקורטיזנה הבכירה מכולן קיבלה את החדר המרוחק ביותר מהמסדרון, שסיפק פרטיות מלאה. כל חדר ארוך נחלק לשני חלקים. מצד אחד של מחיצה עשויה מעשה רשת יכלו יפהפיית הענן ואורחהּ לאכול ארוחת ערב אינטימית. מעבר למחיצה היה חדר המיטות. היה בו חלון שפנה אל החצר הפנימית, סידור אידיאלי לצפייה בירח. ככל שיפהפייה היתה מבוקשת יותר, כן הוקצה לה חדר טוב יותר, שנִגדש לרוב במתנות של מחזרים ופטרונים. חדרי המיטות היו בסגנון סיני יותר מאשר הריהוט בטרקלין. אף פטרון לא רצה להתלבט על איזה דרגש להסב כדי לעשן, היכן להתרווח או היכן לישון כשכלו כוחותיו או כשהיה בדעתו לכלות אותם.

אמי, יונת זהב ואני גרנו באגף הצפון־מזרחי. לאמא היו חדרים נפרדים בשני צדי הבניין. האחד היה חדר השינה שלה, והשני המשרד, שם נפגשה עם יונת זהב ודנה עמה באורחים הצפויים בערב. אני תמיד הצטרפתי אליה לארוחת הצהריים המאוחרת שלה, ונשארתי איתה כשהצטבעה מחדש בחדר השינה לקראת הערב. זה היה הזמן המאושר ביותר במשך היום. באותה שעה זעומה היא היתה שואלת אותי על נושאים שלמדתי, ולעתים קרובות מוסיפה עובדות מעניינות. היא היתה שואלת אותי על הפרות המשמעת שלי, שדווחו לה: מה עשיתי עד שאחת המשרתות רצתה להרוג את עצמה? האם התחצפתי אל יונת זהב? איך קרה שקרעתי עוד שמלה? אני חיוויתי דעה על קורטיזנה חדשה או על כובע חדש שאמא חבשה, או על התעלולים האחרונים של קרלוטה ועל נושאים דומים שנראו לי חשובים לניהול משק הבית.

לאמא היה עוד חדר שהסתעף מהמשרד. שני החדרים האלה הופרדו בדלתות זכוכית צרפתיות עם וילונות עבים לשם פרטיות. החדר נקרא בּוּלווארד כי החלונות בו פנו אל רחוב נַנְקינג, והוא שימש לכמה תכליות. במשך היום למדתי שם עם המורים הפרטיים האמריקאים שלי. אבל אם לאמא או ליונת זהב היו אורחים מחוץ לעיר, המבקרים קיבלו את החדר הזה. מפעם לפעם, כשאחת הקורטיזנות קבעה עם שני לקוחות לאותו הלילה בגלל תכנון לקוי או עקב פופולריות מופרזת, היא היתה מארחת לקוח אחד בבולווארד ואת הלקוח השני בחדרה. אם היתה זהירה, איש מהלקוחות לא היה יודע על המשחק הכפול.

החדר שלי היה בצדו הצפוני של האגף המזרחי, ומאחר שהיה קרוב למסדרון הראשי, הוא איפשר לי לשמוע את שיחות הרכילות של ארבע משרתות שעמדו ממש מתחת לחלון שלי כשחיכו להוראות להביא תה, פירות או מגבות חמות וכיוצא באלה. כשהיו משרתות קורטיזנה, הן היו נוכחות במו עיניהן עד כמה הצליחה עם מעריץ חדש. תמיד נדהמתי להיווכח שהקורטיזנות מתייחסות למשרתות כאילו הן חירשות.

"הייתן צריכות לראות את הפנים שלה כשהוא הראה לה שרשרת ששווה פחות מחצי ממה שהיא קיוותה. לא הפתיע אותי."

"היא במצב איום. תוך חודש היא לא תהיה פה. אַי־יָה, בחורה מסכנה. טובה מדי בשביל גורל כזה."

לפנות ערב לפחות יפהפיית ענן אחת היתה מובילה את הפטרון שלה למטה, אל החצר הגדולה יותר, לשיחה רומנטית על יפי הטבע. אני עמדתי בַּשביל והקשבתי למלמולים המדוקלמים האלה לעתים כה קרובות, עד שיכולתי לחזור עליהם בהטעמה ובערגה שלא נפלו מאלה של הקורטיזנות. הנושא שחזר ועלה בכל השיחות היה הירח.

מראה הירח המלא צריך לגרום לי אושר, אהובי. אבל אני חשה ברע, כי אני נזכרת בחובות התופחים שלי ובלהט הפוחת של אהבתך. אם לא כן, מדוע לא נתת לי מתנה בזמן האחרון? הדלוּת היא באמת השכר ההולם למסירוּת שלי?

לא חשוב עד כמה נדיב היה הפטרון. היפהפייה תמיד לחצה שייתן לה יותר. ולעתים קרובות היה הפטרון למוד הסבל נאנח ואומר לקורטיזנה שלו שלא תבכה עוד. הוא יסכים לכל נוסחה של אושר שתשים קץ לתלונותיה של הבחורה.

כך זה עבד בדרך כלל. אבל לילה אחד שמעתי בצהלה פטרון שאומר: "אם היית מקבלת כל מה שאת רוצה, כל לילה היה ירח מלא. שלא תנאמי לי יותר על כל השטויות האלה עם הירח."

לפני הצהריים הייתי שומעת את הבחורות מדברות בינן לבינן בחצר.

"הקמצן הזה עשה את עצמו חירש."

"הסכים בלי שום בעיה. הייתי צריכה לבקש כבר לפני חודשים."

"האהבה שלו אמיתית. הוא אמר לי שאני לא כמו יפהפיות פרחים אחרות."

באור היום הן קראו סימנים שונים בשמים. איך משתנות צורות העננים, ממש כמו הגורל. הן ראו אותות מבשרי רעות במשיחות דמויות אניצים גבוה בשמים, וציינו עד כמה הן רחוקות. הן עלצו למראה עננים שמנים כישבני תינוקות, ונמלאו פחד כשאותם תינוקות עצמם התהפכו וחשפו בטן שחורה. יפהפיות ענן כה רבות לפניהן ראו את גורלן מתהפך בן יום. יפהפיות הפרחים המבוגרות יותר הזהירו אותן כי זוהרן לא יאריך ימים יותר מכובע אופנתי. אבל ככל שיצא להן מוניטין, רובן שכחו את האזהרה. האמינו שהן יהיו היוצאות מן הכלל.

בלילות קרים הייתי פותחת את החלון כדי סדק ומקשיבה למשרתות. בלילות חמים הייתי פותחת את החלון לרווחה ועומדת בשקט בחושך מאחורי תריסי הרפפות הדקים. קרלוטה היתה יושבת על כתפי, ויחד היינו מקשיבות למשרתות המדברות על שהתרחש בחדרי הקורטיזנות. לפעמים הן חזרו על מילים ששימשו את יפהפיות הענן בשיחות ביניהן: להשחיל את החוט במחט, להיכנס לבִּיתן, לעורר את הלוחם, ועוד ביטויים רבים שהצחיקו אותן.

איזו ילדה לא תסתקרן באשר לסיבה לצחוקים האלה? השבעתי את הסקרנות הזאת בקיץ כשהייתי בת שבע. ההזדמנות נמצאה כששלוש משרתות וקורטיזנה חלו מאוד אחרי שאכלו מזונות רקובים. שאר המשרתות נקראו לטפל בקורטיזנה המקיאה. ראיתי את ענן ורוד ואת המחזר שלה עוברים על פני חלוני לעבר חדר המיטות שלה. אחרי כמה רגעים חשתי אל האגף המערבי והשתוחחתי מתחת לחלונה. לא הייתי גבוהה מספיק לראות אל תוך החדר, ורוב מה ששמעתי היה דברי נימוסין מייגעים.

אתה נראה טוב, ושמח. העסקים בוודאי טובים. אני כבר מתארת לעצמי שאשתך מתרוננת כמו ציפור עליזה.

ממש כשעמדתי לוותר על התענוג ולחזור לחדרי, שמעתי התנשמות פתאומית של הפתעה, וקולה של ענן ורוד רטט כשהודתה למחזר שלה על מתנתו. שעה קלה אחר כך שמעתי אנקות, ואותה התנשמות מופתעת חזרה על עצמה פעמים רבות.

בלילה למחרת שמחתי לשמוע שהחולות עוד מרותקות למיטות. עלה במוחי רעיון, לעמוד על כיור הפוך וכך להיות גבוהה מספיק להציץ אל תוך החדר. באור המנורה ראיתי את הדמויות הכהות של ענן ורוד ושל המחזר מעבר לווילונות המשי הדקים של המיטה. הם התנועעו בקדחתנות כמו דמויות בתיאטרון צלליות. שתי צלליות של רגליים קטנות נראו כצומחות מראשו של הגבר, ובבת אחת בעטו הרגליים בווילונות והסיטו אותם. הגבר היה עירום וקיפץ עליה באלימות כה רבה, עד שנפלו מהמיטה. לא הצלחתי לעצור בעצמי ופלטתי צווחת צחוק.

ענן ורוד התלוננה למחרת בפני יונת זהב על שריגלתי אחריה, ושהצחוק שלי כמעט גרם למחזר שלה לאבד עניין. יונת זהב סיפרה לאמי, ואמא בתורה אמרה לי בשקט־בשקט שעלי לכבד את הפרטיות של היפהפיות ולא להפריע להן בעבודה. מה שהבנתי אני מדבריה הוא שעלי להיזהר יותר שלא יבחינו בי בפעם הבאה.

כשצצה עוד הזדמנות, קפצתי עליה. בגילי אז, מה שראיתי לא נראה בעיני מגרה דווקא מבחינה מינית. מה שריגש אותי יותר היה עצם זה שעשיתי משהו שידעתי שהיה מביך את קורבנותי אילו ידעו על כך. הייתי מרושעת בדרכים אחרות: הצצתי בגבר בזמן שהשתין בסיר לילה, מרחתי נוזל שמנוני על בגדיה של קורטיזנה שדיברה אלי לא יפה, וביצעתי כמה מעשי קונדס. פעם אחת תליתי פחיות מתכת במקום פעמוני הכסף התלויים על מיטת כלולות, וכשהגבר קיפץ במהירות והמיטה רעדה, הזוג שמע קרקוש במקום דנדון. בכל תעלול כזה ידעתי שאני מתנהגת שלא כשורה, אבל הרגשתי אמיצה, ולכן נרגשת. ידעתי גם מה באמת מרגישות יפהפיות הענן כלפי המחזרים והפטרונים שלהן. והידע הזה העניק לי כוח חשאי — כזה שאין בו שימוש, ובכל זאת כוח, רב־ערך כמו כל תכשיט זול בתיבת האוצרות שלי.

שובבה ככל שהייתי, לא היה לי שום רצון לראות את אמי ואת המאהבים שלה. דחה אותי אפילו לדמיין אותה מרשה לגבר לראות אותה בלי בגדיה היפים. עם יפהפיות הפרחים היו לי פחות היסוסים. צפיתי בהן כשהתפתלו על הדרגש. ראיתי גברים נועצים מבטים בין רגליהן. ראיתי קורטיזנות כורעות ברך ומשתחוות לפין של לקוח. לילה אחד ראיתי גבר מוצק נכנס לחדר של ענן גלי. שמו היה פְּרוֹסְפֶּר יאנג והיו לו כמה בתי חרושת שייצרו בהם מכונות תפירה, וכמה אחרים שבהם נשים וילדים עבדו במכונות האלה. הוא נישק אותה רכות, והיא רעדה והעמידה פני ביישנית. הוא אמר לה מילות אהבה, ועיניה התרחבו ונמלאו דמעות כשהסירה את הבגדים. הוא הסיט את מלוא משקלו הרב וריחף כמו ענן קודר מעליה, והיא עטתה הבעה מפוחדת, כאילו עוד רגע תימחץ למוות. הוא נצמד אליה, וגופיהם נעו כמו דגים הנחבטים ברשת. היא נאבקה בו והתייפחה בקול הרה אסון. ואז איבריהם התלפפו אלה באלה כמו נחשים. הוא פלט קולות קשים, חייתיים. היא בכתה כמו ציפור קטנה צווחנית. הוא זינק עליה מאחור בפישוק רגליים ורכב עליה כאילו היא פּוֹני מדלג עד שנפל ממנה. הוא השאיר אותה שוכבת על צדה בלי לזוז. ירח זרח מבעד לחלון וגופה זהר בלובן, ואני חשבתי שהיא מתה. לטשתי עיניים כמעט שעה, עד שלבסוף היא התעוררה בפיהוק מסף המוות ומתחה את זרועה.

באותו בוקר, בחצר, שמעתי את ענן גלי מספרת לאחות פרחים אחרת, שפרוספר יאנג אמר לה שהוא אוהב אותה ויהיה הפטרון שלה, ושיום אחד, אולי, הוא אפילו יישא אותה לאישה.

הדברים שצפיתי בהם נעשו פתאום מסוכנים ומעוררי בחילה. אמא ויונת זהב הזכירו כמה פעמים שיום אחד אפשר שאתחתן. תמיד ראיתי בחתונה עוד אחת מזכויות היתר האמריקאיות הרבות שלי, ושלא כמו הקורטיזנות, יכולתי להניח שאיהנה ממנה. מעולם לא הבאתי בחשבון שהנישואים שלי יכללו גם קפיצות על גבי, כמו אלה שהייתי עדה להן אצל ענן גלי והמחזר שלה. עכשיו לא יכולתי להוציא מהראש את התמונות האלה. הן הופיעו לנגד עיני בלי שרציתי ונתנו לי הרגשה רעה. במשך כמה לילות חלמתי חלומות מזעזעים. בכולם תפסתי את מקומה של ענן גלי, שכבתי על הבטן וחיכיתי. דמות כהה של גבר הצטיירה על הווילונות השקופים למחצה, ובן רגע הוא עצמו פרץ פנימה — פרוספר יאנג — וקפץ על גבי ורכב עלי כמו על פּוֹני, מעך את כל עצמותי בזו אחר זו. כשסיים, שכבתי בלי ניע, קרה כמו שיש. חיכיתי שאזוז, כמו ענן גלי. במקום זאת התקררתי יותר ויותר, כי הייתי מתה.

מאז לא ריגלתי יותר אחרי יפהפיות ענן.

אחות הפרחים שאהבתי יותר מכולן היתה ענן קסם. לכן ריגלתי אחריה ואחרי הפטרון שלה רק פעם אחת. היא הצחיקה אותי כשהתרברבה בצורה שלא נשמעה כמותה עד כמה נדירים הרהיטים שלה. מיטת הכלולות העשויה עץ, אמרה, גולפה מגזע יחיד של עץ קשה ועבה כמו הבית כולו. אני מצאתי סימני חיבור. רקמת חוטי הזהב על מיטת האופיום היתה מתנה מאחת הפילגשים הקיסריות, אחותה למחצה, לטענתה. היא העמידה פני נעלבת כשאמרתי שאיני מאמינה לה. המילוי של הכסת שלה עשוי ענני משי ותופח עם כל אנחה קטנה. נאנחתי ונאנחתי כדי להוכיח לה שלא קורה כלום. היה לה גם שולחן מינג פשוט ועליו אוצרות של מלומד, ציוד של משכילים, שעורר הערכה אצל כל לקוח, גם אצל אלה שמעולם לא היה בכוחם להגיע לרמתם של מי שזכו לחינוך מופלג. הפריטים האלה, סיפרה לי, שייכים לרוחו של המשורר. אף אחת מלבדה לא העזה לקחת אותם. אני לא האמנתי ברוחות רפאים, ובכל זאת נתקפתי עצבנות כשעמדה על כך שאבחן מקרוב את החפצים: קסת דיו מדוּאַן סגול, מברשות עם שׂער כבשים רך מאין כמוהו, ומקלות דיו מוצק שחרותים בהם מראות גן מבית של מלומד. היא הרימה את מגילות הנייר ואמרה עליהן שספגו בדיוק את כמות הדיו הנכונה ושיקפו בדיוק את איכות האור הנכונה. שאלתי אותה אם היא כותבת שירה, והיא אמרה, "כמובן! אחרת, לשם מה לי כל הדברים האלה?"

ידעתי שהיא, כמו רוב הקורטיזנות, יודעת לקרוא ולכתוב רק בקושי. יונת זהב דרשה מהקורטיזנות להחזיק חפצים של מלומדים בחדריהן. הם העצימו את המוניטין של הבית, רוממו אותו מעל לבתים אחרים. ענן קסם סיפרה לי שרוחו של המשורר העריכה במיוחד את חפצי המלומד שלה, יותר מאשר את החפצים שבחדרי המיטות האחרים.

"אני יודעת מה רוח הרפאים שלו אוהבת, כי בחיים קודמים הוא היה בעלי," אמרה ענן קסם, "ואני הייתי הפילגש האהובה עליו. אבל גם כשהוא ברקיע, החֶברה מפרידה בינינו. אשתו לא מרשה לי לראות אותו, והיא דאגה שנשמתו תתגלגל שוב בגוף לפנַי."

לא האמנתי ברוחות רפאים, ובכל זאת נתקפתי עצבנות ככל שהקשבתי לדיבורים המשוגעים של ענן קסם.

"הוא בא אלי בלילה הראשון אחרי שהגעתי הנה. הרגשתי משב של נשימה צוננת על הלחי וידעתי שזאת רוחו של המשורר. בעבר הייתי יוצאת מעורי ובורחת בלעדיו. הפעם, במקום ששיני ינקשו מרוב פחד, חשתי חמימות נפלאה כמו נמזגת בוורידים שלי. חשתי באהבה בעוצמה רבה יותר מכפי שנתתי או קיבלתי מעודי. באותו לילה חלמתי על החיים הקודמים שלנו והתעוררתי מאושרת כפי שלא הייתי מימי."

רוחו של המשורר ביקרה אצלה לפחות פעם ביום, אמרה. היא חשה בו כשנכנסה לחדר שהיה סדנת הציור או בזמן שישבה בגן ליד מצבת האבן שלו. לא חשוב עד כמה עצובה או נואשת או כועסת היא — מיד היא חשה קלה ומאושרת.

כשנודע ליפהפיות הענן על מאהב הרפאים שלה, הן פחדו וכעסו על ששיחררה את הרוח. אבל הן חששו לגנות אותה יתר על המידה, שמא מאהב הרפאים שלה, הבעלים הקודמים של הבית, ינקום בכל מי שתדבר סרה באהובתו.

"את רואה אותו? את מריחה אותו?" שאלו אחיות הפרחים בכל פעם שהבחינו שענן קסם שבעת רצון בלי שום סיבה נראית לעין.

"היום, ממש לפני תחילת הדמדומים," היא ענתה, "ראיתי את הצל שלו וחשתי שהוא מתגנב אלי בעדינות." היא החליקה שתי אצבעות במעלה הזרוע.

ואז גם אני ראיתי צל והרגשתי תחושה צוננת מחליקה על עורי.

"אה, גם את חשה בו," אמרה ענן קסם.

"לא. אני לא מאמינה ברוחות רפאים."

"אז למה את מפוחדת?"

"אני לא מפוחדת. מה פתאום שאהיה? לא קיימות רוחות רפאים." וכמענה לשקר, פחדַי רק גברו. נזכרתי שאמא אמרה לי שרוחות רפאים הן ביטוי לפחדים של אנשים. אם לא כן, מדוע הרוחות כביכול האלה מטרידות רק סינים? למרות ההיגיון של אמי, האמנתי שרוחו של המשורר עדיין חיה בבית. פחד פתאומי היה סימן שהגיעה. אבל לשם מה לו לבקר אותי?

רוחו של המשורר נכחה בטקס הכלולות ההיתולי של ענן גלי ופרוספר יאנג, שחתם על חוזה לשלוש עונות. נודע לי שענן גלי בת שש־עשרה ושהוא בן חמישים בערך. יונת זהב ניחמה אותה, אמרה שהוא יהיה נדיב כדרכם של גברים מבוגרים. וענן גלי אמרה שפרוספר יאנג אוהב אותה ושהיא מאושרת.

אמי נודעה בכך שהיא עורכת את החתונות הכי טובות בכל בתי הקורטיזנות. הטקסים התקיימו בסגנון מערבי, בניגוד לחתונות הסיניות המסורתיות לכלות בתולות, תיאור שהקורטיזנות בהחלט לא ענו עליו. הכלות הקורטיזנות אפילו היו לובשות שמלת כלה לבנה בסגנון מערבי, ולאמי היה מבחר ששימש את יפהפיות הענן. הסגנון היה ינקי מובהק — החלק העליון של השמלה יורד נמוך והחצאית עבת כרס, והכול מחותל במשי מבריק עם כיווצים ומקושט בתחרה, ברקמה ובפנינים זעירות. בשום אופן אי־אפשר היה להתבלבל בין השמלות האלה לבין בגדי האבלוּת הסיניים העשויים בד שׂקים לבן ונוקשה.

לחתונה מערבית יש יתרונות משלה, כפי שהבנתי אחרי שראיתי את הנוסח הסיני אצל קורטיזנה בבית אחר. דבר ראשון, לא מעורבים בה שום אבות קדומים המכבדים את המעמד בנוכחותם, שהרי אלה בוודאי היו מכחישים כל קשר לצאצאית קורטיזנה. אי לכך, לא היו גם מחוות משעממות של כריעת ברך והשתחוויות בלי סוף. הטקס היה קצר. התפילות קוצצו. הכלה אמרה "כן" והחתן אמר "כן". ואז נערכה ארוחה. גם הכיבוד בחתונות המערביות היה ראוי לציון, כי כל המנות נראו מערביות אף על פי שטעמן היה כשל אוכל סיני.

במחירים שונים יכלו הפטרונים לבחור להם מוזיקה מבין כמה סגנונות. מוזיקה ינקית, בביצוע של תזמורת מצעדים, היתה היקרה ביותר והתאימה רק במזג אוויר טוב. כנר ינקי היה אפשרות זולה יותר. והיה המבחר המוזיקלי עצמו. חשוב היה לא ללכת שולל אחרי כותרת של שיר. אחת הקורטיזנות ביקשה מהכנר לנגן "הו תבטיח לי", מתוך מחשבה שאורך השיר יחזק את נאמנות הפטרון שלה ואולי גם יביא להארכת החוזה. אבל השיר התארך כל כך, עד שהאורחים איבדו כל עניין בו והתחילו לדבר על נושאים אחרים עד שהוא נגמר. בגלל זה החוזה לא חוּדש, אמרו אחר כך אחיות הפרחים. כולם אהבו את השיר "אוֹלְד לאנג סֵיין", שנוגן בכלי סיני שובר לב שנראה כמו צ'לו מיניאטורי בעל שני מיתרים. אף על פי שהלחן נוגן באירועים עצובים כגון הלוויות או פרידות, הוא היה אהוב במיוחד. היו בו רק מילים אנגליות מעטות, וכולם אהבו לשיר אותן כדי להוכיח שהם יודעים אנגלית. אמי שינתה את המילים כך שיביעו הבטחה למוֹנוֹגמיה. אם קורטיזנה הפרה את ההבטחה, הדבר היה מביא לסיום החוזה, כמו גם לפגיעה קשה במוניטין שלה, כזאת שלא ניתן יהיה לשקם. מכל מקום, אם הפטרון הוא שהפר את ההבטחה, הקורטיזנה תחוש השפלה. מדוע הוא ביזה אותה? מוכרחה להיות סיבה.

פרוספר, שדמיין לו שהוא מין קָרוּזוֹ סיני, שר בהתלהבות.

"האם דין האהבות להישכח

ולא להיזכר עוד!

האם דין האהבות להישכח

לזמן רב עד מאוד.

הקישו שוב בקעריות, רעַי,

הקישו עוד ועוד.

האם דין האהבות להישכח

ולא להיזכר עוד!"

באמצע השיר ראיתי את ענן קסם מפנה את עיניה לעבר המעבר המקומר. היא נגעה קלות בזרועה, הביטה שוב למעלה וחייכה. תכף חשתי בצינה המוכרת מנשבת על זרועי ובמורד עמוד השדרה. רעדתי והלכתי אל אמי.

פרוספר שאג עוד את השורה האחרונה והניח למחיאות הכפיים להימשך זמן רב מדי, ואז קרא להעניק את המתנות לענן גלי. תחילה נמסרה המתנה המסורתית שקיבלה כל קורטיזנה: צמיד כסף וגליל משי — נשתה לחיי זה! האורחים הרימו את הכוסות, הטו ראשיהם לאחור וגמעו את היין בלגימה אחת. אחר כך התגלתה ספה מערבית מרופדת בסאטן ורוד — נשתה פעמיים לחיי זה! ואז עוד מתנות. לבסוף נתן פרופסר לענן גלי מה שרצתה יותר מכול, מעטפה מלאה כסף, הקִצבה החודשית הראשונה שלה. היא ראתה את הסכום ונשימתה נעצרה, והיא נאלמה דום והניחה לדמעות לזלוג על פניה. לעת עתה עדיין לא נודע אם הדמעות זלגו משום שקיבלה סכום שעלה על ציפיותיה או מפני שהיה נמוך מהן. הרימו עוד כוסית. ענן גלי התעקשה שאינה יכולה לשתות עוד. כתמים אדומים פרחו בפניה, והיא אמרה שהיא חשה שהתקרה נוטה לצד אחד והרצפה לצד אחר. אבל פרוספר תפס בסנטרה ואילץ אותה לגמוע את היין, ומיד אחר כך עוד כוס, כי חבריו דחקו בו. בו ברגע חירחרה ענן גלי והקיאה, ואז התמוטטה ארצה. יונת זהב מיהרה לאותת לנגנים שינגנו שיר סיום כדי להאיץ באורחים לצאת מהחדר, ופרוספר יצא איתם בלי להעיף מבט אל ענן גלי, ששכבה על הרצפה והימהמה התנצלות. ענן קסם ניסתה להושיב אותה, אבל הבחורה הלומת החושים נשמטה שוב לאחור כמו דג מת. "נבלות," אמרה יונת זהב. "שימו אותה באמבטיה ותשגיחו שלא תטבע."

ראיתי הרבה חתונות. ליפהפיות הצעירות יותר היו חוזים בזה אחר זה, במרווחים של שבוע בקושי. אבל ככל שבגרו והתעמעם הברק בעיניהן, לא היו עוד חתונות. ואז הגיע היום שבו היתה יונת זהב אומרת ליפהפייה שעליה "להזמין את האפיריון", צורה מנומסת לומר לה שהיא מסולקת. זכרתי את היום שענן ורוד קיבלה את החדשות הרעות. אמא ויונת זהב ביקשו שתבוא למשרד. אני למדתי בבולווארד, מעברן האחר של דלתות הזכוכית הצרפתיות. שמעתי את קולה של ענן ורוד מתרומם עוד ועוד. יונת זהב דיקלמה סכומי כסף, הזמנות שהלכו והתמעטו. איך הצלחתי לשמוע הכול בבהירות כזאת? ניגשתי אל הדלת וראיתי שאינה סגורה לגמרי. היה מרווח של סנטימטר. שמעתי את ענן ורוד מתחננת בשקט להישאר עוד, מספרת שאיזשהו מחזר עומד בקרוב מאוד להציע להיות הפטרון שלה. אבל הן עמדו על שלהן ולא הפגינו סימפתיה. הן הציעו בית אחר שהיא תוכל להצטרף אליו. ענן ורוד הרימה את קולה ונתקפה כעס. הן מעליבות אותה, אמרה, כאילו היא זונה פשוטה. היא רצה החוצה. כעבור כמה דקות שמעתי אותה מייללת כפי שקרלוטה היתה מייללת כשנתפסה רגלה בדופן הדלת, כאילו קולה בוקע מהקרביים ומהלב גם יחד. הצליל הזה הבחיל אותי.

סיפרתי לענן קסם מה קרה לענן ורוד.

"זה יקרה לכולנו. יום אחד הגורל מביא אותנו הנה," היא אמרה, "וביום אחר הוא לוקח אותנו. החיים הבאים שלה יהיו אולי טובים יותר. עכשיו סובלים יותר, אחר כך סובלים פחות."

"היא לא צריכה לסבול בכלל," אמרתי.

בתוך שלושה ימים תפסה קורטיזנה בשם ענן תפוח את מקומה של ענן ורוד. היא לא ידעה דבר על שאירע בחדר הזה — על הקפיצות, על האנחות, על הדמעות או על היללות.

כמה שבועות אחר כך, בשעה מאוחרת אחר הצהריים, נמצאתי בחדר המיטות של ענן קסם. אמא היתה עסוקה מכדי לאכול איתי את ארוחת הצהריים המאוחרת שלה. היה עליה למהר למקום לא ידוע כדי לפגוש אדם עלום שם. ענן קסם פידרה את פניה, התכוננה ללילה ארוך — שלוש מסיבות, אחת ב"משעול האִיחָד הנסתר", השתיים האחרות בבתים במרחק של כמה רחובות.

הייתי מלאה שאלות. "אלה פנינים אמיתיות?" "מי נתן לך אותן?" "את מי תראי הלילה?" "תביאי אותו לחדר שלך?"

היא סיפרה לי שהפנינים הן שיני דרקונים, וכי מי שנתן לה אותן הוא דוכס. הוא יכבד אותה בחברתו הלילה, ובדרך הטבע היא תביא אותו לחדרה לשתות תה ולשוחח. צחקתי, והיא העמידה פנים שנפגעה מכך שלא האמנתי לה.

בבוקר למחרת היא לא היתה בחדר. ידעתי שמשהו אינו כשורה, כי אוצרות המלומד שלה ושמיכת המשי לא היו שם. הצצתי אל ארון הבגדים. הוא היה ריק. אמא עדיין ישנה, וכמוה גם הקורטיזנות ויונת זהב. אז הלכתי אל 'ביצה סדוקה', השוער, והוא אמר שראה אותה הולכת, אבל שאינו יודע לאן. התשובה נודעה לי כשבמקרה שמעתי שתי משרתות מדברות:

"היא היתה מבוגרת לפחות בחמש או בשש שנים יותר ממה שסיפרה. איזה בית ייקח פרח זקנה עם רוח רפאים שתקועה בה?"

"שמעתי את לוּלוּ מימי אומרת לפטרון שהכול רק שטויות ואמונות תפלות. הוא אמר שלא משנה לו אם מדובר ברוח רפאים או באדם חי, בכל מקרה מדובר בחוסר נאמנות, והוא רוצה בחזרה את כספי החוזה."

שעטתי אל תוך המשרד של אמי ומצאתי אותה מדברת עם יונת זהב.

"אני יודעת מה היא עשתה והיא מצטערת. אתן צריכות לתת לה לחזור," אמרתי. אמא אמרה שאין יותר מה לעשות. כולן יודעות את החוקים, ואם היא תאפשר לענן קסם לחזור, כל היפהפיות עלולות לחשוב שיוכלו לנהוג כמוה בלי להיענש. היא ויונת זהב המשיכו לדון אז בתוכניות למסיבה גדולה ובשאלה לכמה קורטיזנות נוספות הן יזדקקו.

"אמא, בבקשה," הפצרתי. היא התעלמה ממני. פרצתי בבכי וצעקתי: "היא החברה היחידה שלי! אם לא תחזירי אותה, לא תהיה אף אחת שמחבבת אותי."

היא ניגשה אלי ומשכה אותי קרוב אליה, ליטפה את ראשי. "שטויות. יש לך הרבה חברות פה. ענן שלג —"

"ענן שלג לא מרשה לי להיכנס לחדר שלה כמו ענן קסם."

"הבת של גברת פטי —"

"היא מטומטמת ומשעממת."

"ישנה קרלוטה."

"היא חתולה. היא לא מדברת אלי או עונה לשאלות."

היא הזכירה שמות של עוד ילדות של חברות שלה, ועל כולן טענתי עכשיו שאיני מחבבת אותן — ושהן מתעבות אותי, מה שהיה נכון בחלקו. המשכתי לדבר על המחסור שלי בחברות ועל הסכנה שאהיה לא מאושרת. ואז שמעתי אותה מדברת בנימה קרה וחסרת פשרות: "תפסיקי עם זה, ויולט. לא סילקתי אותה בלי סיבה. היא כמעט הרסה את העסק שלנו. זה היה כורח המציאות."

"מה היא עשתה?"

"חשבה רק על עצמה ובגדה בנו."

לא ידעתי מה פירוש "בגדה". פשוט התזתי בתסכול: "למי אכפת אם היא בגדה בנו?"

"לאמא שלך שעומדת מולך."

"אם ככה, אז אני תמיד אבגוד בך," קראתי.

היא התבוננה בי בהבעה מוזרה, ודימיתי לחשוב שהיא עומדת לוותר. המשכתי ללחוץ ברוב תעוזה. "אני אבגוד בך," הזהרתי.

פניה התעוותו. "תפסיקי עם זה, ויולט, בבקשה."

אבל לא יכולתי להפסיק, גם אם ידעתי שאני קוראת דרור לסכנה לא נודעת. "אני תמיד אבגוד בך," אמרתי פעם נוספת, ומיד ראיתי צל מכסה את פני אמי.

ידיה רעדו ופניה התקשו כל כך, עד שנראתה כאדם אחר. היא לא אמרה כלום. ככל שהתמשכה השתיקה, כן גבר הפחד שלי. הייתי חוזרת בי אילו ידעתי מה לומר או מה לעשות. אז חיכיתי.

לבסוף היא פנתה הלאה ממני, ובעודה מתרחקת אמרה בקול מריר, "אם אי־פעם תבגדי בי, לא יהיה לי שום קשר איתך. את זה אני מבטיחה לך."

לאמי היה משפט אחד שהיא השתמשה בו עם כל אורח, סיני או מערבי. היא היתה נחפזת אל גבר מסוים ולוחשת בהתרגשות, "בדיוק אותך קיוויתי לראות." לאחר מכן באה הַרכנת ראש לעבר אוזנו של האיש כדי ללחוש סוד כלשהו, שגרם לו להנהן נמרצות. היו שנישקו את ידה. המשפט החוזר הזה הכאיב לי. שמתי לב שלעתים קרובות היא עסוקה מכדי להקדיש לי תשומת לב כלשהי. היא לא שיחקה עוד במשחק הניחושים ולא שלחה אותי לחפש אוצרות. כבר לא שכבנו במיטה שלה והצטנפנו זו לצד זו כשקראה בעיתון. היא היתה עסוקה מדי לכל זה. החדווה והחיוכים נשמרו עכשיו לגברים במסיבות שלה. הם אלה שאותם היא קיוותה לראות.

לילה אחד, כשחציתי את הטרקלין וקרלוטה בזרועותי, שמעתי את אמא קוראת: "ויולט! את כאן. בדיוק אותך קיוויתי לראות."

סוף־סוף! נבחרתי. היא התנצלה שוב ושוב באוזני הגבר ששׂוחחה איתו, אמרה שבתה צריכה אותה בדחיפות. על שום מה הדחיפות? לא היתה לזה חשיבות. התרגשתי לקראת הסוד ששמרה עבורי. "בואי נלך לשם," אמרה אמא ודחקה אותי לעבר פינה חשוכה של החדר. היא אחזה בזרועי והתרחקנו בצעדים מהירים. סיפרתי לה על התעלולים החדשים של קרלוטה, משהו שישעשע אותה, אבל אז הרפתה מזרועי ואמרה, "תודה, יקירתי." היא ניגשה אל גבר שעמד בפינת החדר ואמרה, "פֶרוודֶר, יקירי. מצטערת שאיחרתי." אהובה כהה השיער פסע מבינות לצללים ונישק את ידה באבירות מזויפת. היא השיבה חיוך קמוט עין שכמותו מעולם לא חייכה אלי.

לא הצלחתי לנשום, כאילו נמחצתי תחת אושרי קצר המועד. היא השתמשה בי כמו בכלי משחק! גרוע מזה, היא עשתה את זה למען פרוודר, גבר שביקר אצלה מזמן לזמן, ושמעולם לא חיבבתי. פעם הייתי בטוחה שאני האדם החשוב ביותר בחייה. אבל בחודשים האחרונים התברר שאין זה כך. הקִרבה המיוחדת בינינו התרופפה. היא היתה עסוקה מכדי לבזבז זמן ולפטפט איתי בארוחות הצהריים. במקום זאת היא ויונת זהב ניצלו את הזמן כדי לדבר על התוכניות לערב. רק לעתים נדירות היא שאלה אותי על הלימודים או מה אני קוראת. היא קראה לי "יקירתי", אבל קראה כך גם לגברים רבים. היא נישקה לי על הלחי בבוקר ועל המצח בלילה. אבל היא נישקה גם גברים רבים, וכמה מהם על הפה. היא אמרה שהיא אוהבת אותי, אבל לא הבחנתי בשום סימן מיוחד לזה. כל שהרגשתי בלבי היה אובדן האהבה שלה. יחסה אלי השתנה, והייתי בטוחה שהשינוי אירע ביום שאיימתי לבגוד בה. אט־אט היא ניתקה כל קשר איתי.

יונת זהב מצאה אותי בוכה יום אחד בבולווארד. "אמא כבר לא אוהבת אותי."

"שטויות. אמא שלך אוהבת אותך מאוד־מאוד. אחרת איך זה שהיא לא מענישה אותך על כל השובבויות שלך? רק שלשום שברת שעון כשהזזת את המחוגים שלו אחורנית. הרסת זוג גרבונים שלה כשהשתמשת בהם בתור עכבר ששרלוטה תרדוף אחריו."

"זאת לא אהבה," אמרתי. "היא לא השתוללה כי לא אכפת לה מהדברים האלה. אם היא באמת אוהבת אותי, היא צריכה להוכיח את זה."

"איך?" שאלה יונת זהב. "מה יש פה להוכיח?"

נתקפתי בלבול אילם. לא ידעתי מה זו אהבה. כל מה שידעתי הוא הצורך המכרסם בי שתשים לה אלי ותבטיח לי שהיא אוהבת אותי. רציתי להרגיש בלי דאגות שאני חשובה לה יותר מכל אדם אחר בחייה. כשהוספתי לחשוב על כך, הבנתי שהקדישה ליפהפיות יותר תשומת לב מאשר לי. היא בילתה זמן רב יותר עם יונת זהב. היא היתה מתעוררת לפני הצהריים כדי לאכול ארוחת ערב עם חברותיה, זמרת האופרה השופעת, האלמנה המטיילת והמרגלת הצרפתייה. היא הקדישה ללקוחות שלה תשומת לב רבה יותר מאשר לכל אחד אחר. איזה מין אהבה הם קיבלו, שלא ניתנה לי?

באותו לילה שמעתי משרתת במסדרון מספרת למשרתת אחרת שהיא מתפוצצת מדאגה, כי לבתה בת השלוש יש חום גבוה. בלילה למחרת היא בישרה בשמחה שבתה החלימה. למחרת אחר הצהריים הידהדו צרחותיה של האישה בחצר. קרוב משפחה הגיע והודיע שהילדה מתה. היא ייללה, "איך זה יכול להיות? החזקתי אותה הבוקר. סירקתי את השיער שלה." בין היפחות היא תיארה את העיניים הגדולות של בתה, איך היא תמיד הפנתה את הראש כדי להקשיב לה, איזה צחוק מתנגן היה לה. היא מילמלה שחסכה כסף כדי לקנות לה שמלה, שקנתה לפת כדי להכין מרק בריא. אחר כך גנחה שהיא רוצה למות כדי להיות עם בתה. בשביל מי היא תחיה עכשיו? בכיתי בחשאי כשהקשבתי לצערה העמוק. אם הייתי מתה, אמא היתה מרגישה כך כלפי? מיררתי בבכי עוד יותר, כי ידעתי שלא.

שבוע אחרי שאמא רימתה אותי, היא באה לחדר שלי בזמן שלמדתי עם המורה הפרטי. השעה היתה רק אחת־עשרה, שעה לפני מועד היקיצה הרגיל שלה. הזעפתי פנים כלפיה. היא שאלה אם ארצה לאכול איתה ארוחת צהריים במסעדה הצרפתית החדשה ברחוב גְרֵייט וסטרן. חשדתי. שאלתי מי עוד יהיה שם.

"רק שתינו," היא ענתה. "זה יום ההולדת שלך."

שכחתי. אף אחד לא חגג ימי הולדת בבית. ימי הולדת לא היו מנהג סיני, ואמא לא הקפידה לציין אותם. יום ההולדת שלי חל בדרך כלל סמוך לראש השנה הסינית, וזה החג שחגגנו עם כולם. ניסיתי לא להתרגש מדי, אבל נשטפתי נחשול של שמחה. הלכתי לחדר שלי כדי ללבוש שמלת־יום יפה, אחת שלא נשרטה בטפרים של קרלוטה. בחרתי מעיל כחול וכובע באותו הצבע. נעלתי את נעלי ההליכה שלי, כמו של ילדות גדולות, עם השרוכים שנקשרים בקרסוליים. ראיתי את עצמי במראה הסגלגלה המוארכת. נראיתי שונה, עצבנית ומודאגת. הייתי בת שמונה עכשיו, כבר לא הילדה הקטנה התמימה שבוטחת ברגשותיה. פעם ציפיתי לאושר, ובזמן האחרון ידעתי רק אכזבות, בזו אחר זו. עכשיו ציפיתי לאכזבה ופיללתי שאתבדה.

כשהלכתי אל חדר העבודה של אמא, מצאתי את יונת זהב ואותה מתכננות את מטלות היום. היא פסעה הלוך ושוב בחלוק, בשיער לא אסוף.

"גובה המסים הזקן בא הלילה," אמרה אמא. "הוא מבטיח שקצת תשומת לב מיוחדת תעזור לו לשים בצד את השומה שלי. נראה הפעם אם הכלב הזקן הזה אומר אמת."

"אני אשלח תזכורת ל'ארגמן'," אמרה יונת זהב, "הקורטיזנה ב'היכל השלווה הירוקה'. היא תיקח עכשיו עבודה מכל סוג. אני אציע לה ללבוש צבעים כהים, כחול כהה. ורוד לא מחמיא למי שהנעורים כבר הרחק מאחוריה. היא צריכה לדעת. אני גם אגיד לטבח להכין את הדג שאת אוהבת, אבל לא עם הטעמים האמריקאיים. אני יודעת שהוא רוצה להשביע את רצונך, אבל זה אף פעם לא יוצא כמו שצריך, וכולנו סובלות."

"יש לך את רשימת האורחים להערב?" אמרה אמא. "אני לא רוצה שהיבואן מסְמית אֶנְד דיקסון יבוא יותר. אי־אפשר לסמוך על שום מידע שהוא מוסר. הוא מרחרח פה כדי לקבל משהו בלי שום תמורה. נאמר את שמו ל'ביצה סדוקה', שיעצרו אותו כבר בשער…"

עד שהיא ויונת זהב סיימו את ענייניהן, השעה כבר היתה קרובה לאחת. היא השאירה אותי במשרד והלכה לחדרה כדי ללבוש שמלה. שוטטתי במשרד שלה, וקרלוטה בעקבותי, מתחככת ברגלי בכל פעם שעצרתי. על שולחן עגול נערמו בערבוביה חפצי נוי קטנים, כל מיני מתנות שנתנו לה כמה ממעריציה שלא ידעו שהיא מעדיפה כסף. יונת זהב היתה מוכרת את חפצי הנוי שהיא לא רצתה בהם. לקחתי לידי כל חפץ וחפץ, וקרלוטה קפצה גבוה וריחרחה. ביצת ענבר ובתוכה חיפושית — זו בוודאי תסולק. ציפור עשויה אחלמה ואִיחָד — אולי היא תשמור אותה. תיבת תצוגה מזכוכית ובה פרפרים מארצות שונות — היא בוודאי שונאת אותה. ציור של תוכי ירוק — מצא חן בעיני, אבל הציורים היחידים שאמא תלתה על הקירות היו של אלות ואלים יווניים עירומים. דיפדפתי בספר מאויר בשם "עולם הים" וראיתי איורים של יצורים נתעבים. השתמשתי בזכוכית מגדלת שהיתה מונחת בסמוך והגדלתי את שמות הספרים שבכוננית: "דתות הודו", "טיולים ליפן ולסין", "זעזועים בסין". מצאתי ספר בכריכה אדומה ועליה תבליט של צללית שחורה של נער לבוש מדים שיורה ברובה. "תחת דגלי הברית: סיפורו של בּוֹקסר". בין העמודים ננעץ פתק. הוא נכתב בכתב־יד מוקפד של תלמיד בית ספר.

העלמה מינטרן היקרה,

אם אי־פעם תזדקקי לבחוּר אמריקאי היודע לציית לפקודות, התואילי לשקול את האפשרות להיעזר בי ללא תמורה? הייתי רוצה להועיל לך ככל שתחשקי.

עבדך הנאמן,

נד פּיוור

האם קיבלה אמא את הצעתו להיות עבדהּ הנאמן? קראתי את העמוד שהפתק הושחל בו. הוא עסק בחייל בשם נד פּיוור — אהה! — בתקופת מרד הבּוֹקסרים. אחרי שהעפתי מבט מהיר בעמוד, הגעתי למסקנה שנד פיוור הוא בחור קפדן ומשעמם שתמיד ממלא פקודות. מעולם לא אהבתי כל מה שקשור במרד הבוקסרים. ב־1900, כשהגיע המרד לשיאו, הייתי בת שנתיים, וחשבתי שהייתי עלולה להיהרג במאורעות האלימים. קראתי ספר על גברים צעירים שנשבעו נאמנות לאחוות הבוקסרים בזמן שמיליוני איכרים בלבה של סין גוועו ברעב, פעם בגלל שיטפונות ופעם בגלל הבצורת. כשהגיעו שמועות לאוזניהם, שזרים עומדים לקבל את אדמותיהם, הם הרגו כמאתיים מיסיונרים לבנים ואת ילדיהם. לפי אחד התיאורים, ילדונת אמיצה שרה באומץ בשעה שהוריה צפו בה נשלחת באבחת חרב לעולם שכולו טוב. בכל פעם שראיתי את התמונה לנגד עיני, נגעתי בחלק הרך בגרוני ובלעתי בכוח.

הסתכלתי בשעון. מחוגיו שתוקנו זה לא כבר הורו שתיים. חיכיתי קרוב לשלוש שעות מאז שאמא הכריזה שנאכל ארוחת צהריים. ואז, בבת אחת, ראשי ולבי התפקעו. קרעתי את המכתב מנד פיוור. ניגשתי אל השולחן שעליו השלל של אמי והשלכתי את קופסת הפרפרים על הרצפה. קרלוטה ברחה. זרקתי על הארץ את ציפור האחלמה, את הזכוכית המגדלת, את ביצת הענבר. קרעתי את הכריכה של "עולם הים". יונת זהב מיהרה פנימה והביטה בחורבן, מבועתת. "למה את מכאיבה לה?" היא שאלה בעצב. "למה יש לך מזג רע כזה?"

"השעה שתיים. היא אמרה שהיא תיקח אותי למסעדה לכבוד יום ההולדת שלי. עכשיו היא לא באה. היא לא זכרה. היא תמיד שוכחת שאני פה." עיני התערפלו בדמעות. "היא לא אוהבת אותי. היא אוהבת את כל הגברים האלה."

יונת זהב הרימה את ביצת הענבר ואת הזכוכית המגדלת. "אלה המתנות שלך."

"אלה דברים שגברים נתנו לה ושהיא לא רוצה."

"איך עולה בדעתך דבר כזה? היא בחרה אותם במיוחד בשבילך."

"למה היא לא חזרה ולקחה אותי לארוחת צהריים?"

"אַי־יָה! עשית את זה כי את רעבה? כל מה שהיית צריכה לעשות זה לבקש מהמשרתת להביא לך משהו לאכול."

לא ידעתי להסביר לה מה היתה בשבילי משמעות היציאה המובטחת למסעדה. דחסתי בערבוביה כמה דברים שפגעו בי. "היא אומרת לגברים שהם אלה שהיא רוצה לראות. היא אמרה את זה גם לי, אבל זה היה תכסיס. היא כבר לא מודאגת כשאני חולה או בודדה…"

יונת זהב קימטה את המצח בזעף. "אמא שלך מפנקת אותך, וזאת התוצאה. את לא יודעת להכיר תודה, רק להתעצבן כשאת לא מקבלת בדיוק מה שאת רוצה."

"היא לא קיימה את ההבטחה שלה, ולא אמרה שהיא מצטערת."

"היא היתה נסערת. היא קיבלה מכתב —"

"היא מקבלת הרבה מכתבים." בעטתי בקוֹנפטי של קרעי המכתב של נד.

"המכתב הזה שונה." היא נעצה בי מבט משונה. "הוא על אבא שלך. הוא מת."

בהתחלה לא הבנתי מה היא אמרה. אבא שלי. מה זה אומר? הייתי בת חמש כששאלתי את אמא לראשונה איפה אבא שלי. לכולן יש אבא, למדתי, אפילו לקורטיזנות שהאבות שלהן מכרו אותן. אמא סיפרה לי שאין לי אבא. כשלחצתי עליה, היא אמרה שהוא מת עוד לפני שנולדתי. בשלוש השנים הבאות לחצתי על אמא מפעם לפעם שתספר לי מי אבא שלי.

"מה זה חשוב?" היא שאלה תמיד. "הוא מת, וזה היה לפני כל כך הרבה זמן, שאפילו שכחתי את שמו ואיך הוא נראה."

איך ייתכן שהיא שכחה את שמו? היא היתה שוכחת גם את שמי אם הייתי מתה? נידנדתי לה שתענה לי. כשהשתתקה ועטתה הבעה נזעפת, חשתי שמסוכן להמשיך.

אבל עכשיו האמת יצאה לאור. הוא בחיים! או שהיה בחיים. הבלבול שלי התחלף בכעס מטלטל. אמא שיקרה כל הזמן הזה. יכול להיות שהוא אהב אותי, וכשלא סיפרה לי שהוא בחיים, היא בעצם גנבה לי אותו. עכשיו הוא באמת מת, וכבר מאוחר מדי.

רצתי אל המשרד של אמי, צווחת, "הוא בכלל לא היה מת. את הרחקת אותו ממני." געיתי בבכי כל האשמה שחלפה בראשי. היא לא אמרה לי את האמת על שום דבר חשוב לי. היא שיקרה כשאמרה לי שבדיוק אותי היא קיוותה לראות. היא שיקרה לגבי ארוחת הצהריים… אמא נשארה בלי מילים.

יונת זהב חשה פנימה. "סיפרתי לה שקיבלת מכתב שמודיע על מות אביה."

אמא נתנה בה מבט קשה. האם היא כעסה? האם עכשיו היא תסלק מלפניה את שתינו, כפי שנהגה בכל מי שעורר בה מורת רוח? היא הניחה את המכתב הנורא. אחר כך הוליכה אותי אל הספה והושיבה אותי לידה. ואז עשתה מה שלא עשתה כבר זמן רב: ליטפה את ראשי ולחשה מילים מרגיעות, שרק הגבירו את הבכי שלי. "ויולט, יקרה שלי, אני באמת חשבתי שהוא מת כל השנים האלה. הכאיב לי מדי לחשוב עליו, לומר משהו עליו. ועכשיו, לקבל את המכתב הזה…" זוויות עיניה נצצו, אבל הסכר של רגשותיה ניצב איתן.

כשהצלחתי לנשום שוב, שאלתי אותה שאלה אחרי שאלה, והיא השיבה בהנהונים על כולן ואמרה "כן". הוא היה נחמד? הוא היה עשיר? כולם חיבבו אותו? הוא היה יותר מבוגר ממנה? הוא בכלל אהב אותי? הוא שיחק איתי? הוא אמר את שמי? אמא הוסיפה ללטף את ראשי ולשפשף את כתפי. הייתי כל כך עצובה ורציתי שלא תפסיק לנחם אותי. המשכתי לשאול שאלות עד שהייתי תשושה מרוב מחשבות. אז כבר הרגשתי חלשה מרעב. יונת זהב קראה למשרת והורתה לו להביא את ארוחת הצהריים שלי לבולווארד. "אמא שלך צריכה להיות לבדה עכשיו." אמא נישקה אותי והלכה לחדרה.

בזמן שאכלתי, סיפרה לי יונת זהב איזה מאבק קשה היו החיים של אמי בלי בעל. "היא עבדה רק בשבילך, ויולט הקטנה," אמרה. "תדעי להכיר תודה, תהיי נחמדה לאמא שלך." לפני שהלכה, הציעה שאלמד ואחכים כדי להראות לאמי עד כמה אני מעריכה את מאמציה. אבל אני, במקום ללמוד, נשכבתי על המיטה בבולווארד וחשבתי על אבא שלי שמת זה לא כבר. התחלתי להרכיב לי תמונה שלו: שיער חום; עיניו ירוקות בדיוק כמו שלי. עד מהרה נרדמתי.

עוד הייתי ישנונית ומטושטשת כששמעתי מישהו מתווכח. הבנתי שאני לא בחדר שלי, אלא עדיין בבולווארד. ניגשתי אל החלון והבטתי החוצה למסדרון כדי לראות על מה המהומה. השמים היו אפורים כהים, בַּזמן התלוי ועומד שבין לילה לבוקר. המסדרונות היו ריקים. החלונות מעברה האחר של החצר היו שחורים. הסתובבתי וראיתי פס אור דק וחמים בוקע מחרך קטן בין הווילונות שעל דלתות הזכוכית הצרפתיות. הקול הכועס היה של אמי. הבטתי מבעד לחרך וראיתי את ירכתי ראשה. שערה היה פזור והיא ישבה על הספה. היא כבר חזרה מהמסיבה. יש עוד מישהו בחדר? הצמדתי את האוזן אל הזכוכית. היא קיללה בקול נמוך ומוזר שנשמע כמו הנהמה הגרונית הנמוכה של קרלוטה. "אתה חסר עמוד שדרה… קוף מרקד… עם אופי של גנב מסריח…" היא השליכה פיסת נייר מקופלת על הרצפה. זו נחתה ליד האח הלא מבוערת. האם זה המכתב שקיבלה? היא ניגשה אל שולחן הכתיבה, התיישבה, תפסה בנייר מכתבים ותקפה אותו בעט הדולף שלה. היא מעכה את הדף הכתוב למחצה וזרקה אותו על הרצפה. "הלוואי שבאמת היית מת!" צעקה.

אבא שלי בחיים! היא שיקרה שוב! התכוונתי לפרוץ פנימה ולתבוע ממנה שתספר לי איפה אבא שלי. אלא שאז היא הרימה את מבטה וכמעט פרצתי בזעקה מפוחדת. עיניה השתנו. האישונים הירוקים התהפכו והיו עכשיו עמומים כמו חול. היו לה עיניים של קבצנים מתים שכמותם ראיתי מוטלים בתעלות הביוב. היא קמה בבת אחת, כיבתה את המנורות והלכה לחדרה. הייתי מוכרחה לראות את המכתב. פתחתי בזהירות את הדלתות הצרפתיות. היה חושך ונאלצתי להתקדם בלי לראות כלום, מגששת בידי כדי לא להיתקל בשום רהיט. כרעתי על הברכיים. פתאום חשתי שמישהו נוגע בי והתנשמתי בבהלה. זאת היתה קרלוטה. היא דחקה את ראשה כלפי וגירגרה. חשתי עכשיו את המרצפות שלפני האח. מיששתי אותן באצבעותי. כלום. מצאתי את רגלי שולחן הכתיבה, אבל לא ראיתי שום זכר למשהו דומה למכתב. זחלתי החוצה מהחדר בתחושת אכזבה מרה.

למחרת התנהגה אמא כמו תמיד — נמרצת וצלולה כשתיכננה את המטלות. בערב היא היתה מקסימה, הרבתה בדיבור, חייכה לאורחים כמו תמיד. בזמן שהיא ויונת זהב היו עסוקות במסיבה, חמקתי אל הבולווארד, פתחתי מעט את הדלתות הצרפתיות והתגנבתי בין הווילונות אל המשרד של אמי. הדלקתי מנורת גז אחת. פתחתי את מגירות השולחן, ואחת מהן היתה מלאה במעטפות ועליהן שמות של חברות באותיות תבליט. הסתכלתי מתחת לכרית שלה, בשידה הקטנה שלצד המיטה שלה. הרמתי את מכסה ארגז החפצים שלה שלרגלי המיטה. ריח טרפנטין עלה ממנו. מקורו היה שני ציורים מגולגלים. פרשתי אחד מהם ונדהמתי לראות דיוקן של אמא בנעוריה. הנחתי אותו על הרצפה והחלקתי אותו. היא לטשה עיניים היישר לפניה, כאילו היא מביטה בי. מעל קו החזה היא אחזה יריעת בד חום־ערמוני. גבה החיוור זהר כמו החמימות הקרה של הירח. מי צייר את זה? מדוע היא כמעט לא לבושה?

התכוונתי להסתכל בציור השני, כשלפתע הקפיץ אותי קול צחוקה המתקרב של ענן תפוח. דלת הבולווארד נפתחה. קפצתי אל צד המשרד שבו אי־אפשר יהיה לראות אותי. היא המתה אל לקוח שירגיש בנוח. מכל הלילות, דווקא הלילה היא היתה מבוקשת כל כך! ענן תפוח הגיפה את הדלתות הצרפתיות. החזרתי בחיפזון את הציורים לארגז ועמדתי לכבות את המנורה ולהסתלק, ואז יונת זהב נכנסה לחדר.

שתינו התנשמנו בהפתעה. לפני שהספיקה לפצות את פיה שאלתי אותה אם היא ראתה את קרלוטה. כאילו שמעה אותי, פלטה קרלוטה יללה רמה מאחורי דלתות הבולווארד. ענן תפוח קיללה, "חשבתי שהחתולה הארורה הזאת היא רוח רפאים בלי ראש!" ניגשתי אל הדלתות הצרפתיות ופתחתי אותן מעט, וקרלוטה זינקה פנימה.

עם קרלוטה בזרועותי מיהרתי וירדתי במדרגות למסיבה, במחשבה שאולי אזהה את אבי אורב בין האורחים. אבל אז הבנתי שהוא לא היה מעז להראות את פניו שם. אמי היתה מנקרת את עיניו. הבטתי באורחים ושיחקתי בנִדמה לי — העמדתי פנים שגבר אחרי גבר הוא אבא שלי. בחרתי במאפיינים שמצאו חן בעיני — אלה שהרבו לצחוק, אלה שלבשו את הבגדים הכי טובים, אלה שעוררו כבוד יותר מאחרים, אלה שקרצו לי. ואז צדה עיני גבר בעל הבעה מכווצת ובלתי ידידותית, ועוד אחד שפניו כה ורודות עד שנראה כאילו הוא עומד להתפוצץ.

בכל לילה לפני שנרדמתי, דמיינתי לי במיטה גרסאות שונות של אבי: יפה תואר או מכוער, מעורר כבוד או תיעוב. דמיינתי שאהב אותי מאוד. דמיינתי שמעולם לא אהב אותי.

חודש אחרי שמלאו לי שמונה, נכנסתי לחדר המשותף כדי לאכול ארוחת בוקר עם יפהפיות הענן ובנות לווייתן. ניגשתי לשבת במקום הרגיל שלי בשולחן. אבל גיליתי שהקורטיזנה החדשה מכולן, ענן ערפילי, הניחה את אחוריה על הכיסא שלי. התרתחתי, והיא החזירה לי מבט אדיש. היו לה תווי פנים זערוריים ופנים עגולות שמנמנות שגברים משום מה נמשכו אליהן. בעינַי היו לה פנים כעורות כמו של תינוק, מודבקות אל ירח צהוב.

"זה הכיסא שלי," אמרתי.

"אוֹיוֹ! הכיסא שלך? חרות בו השם שלך? יש צו רשמי?" היא העמידה פנים שהיא בוחנת את משענות הזרוע ואת הרגליים. "אני לא רואה את החותמת עם השם שלך. כל הכיסאות דומים זה לזה."

רקותי פעמו בחוזקה. "זה הכיסא שלי."

"כן? למה את חושבת שאת היחידה שיכולה לשבת פה?"

"לוּלוּ מימי היא אמא שלי," הוספתי, "ואני אמריקאית כמוה."

"ממתי לממזרות אמריקאיות בנות תערובת יש אותן זכויות?"

נתקפתי הלם. זעם גאה בגרוני. שתיים מהיפהפיות הליטו את הפיות בכפות הידיים. ענן שלג, האהובה עלי יותר מהאחרות, אמרה לנו להירגע. היא הציעה שנשב בכיסא לפי התור. אני קיוויתי שתעמוד לצדי.

התזתי לעבר ענן ערפילי, "את תולעת בתחת של דג מת." המשרתות פרצו בצחוק.

"ווה! איזה פה מלוכלך יש לה, לבת התערובת," אמרה ענן ערפילי. היא הביטה סביב השולחן אל האחרות. "אם היא לא בת תערובת, איך זה שהיא נראית סינית?"

"איך את מעיזה להגיד את זה!" צעקתי. "אני אמריקאית. אין בי שום דבר סיני."

"אז למה את מדברת סינית?"

בהתחלה לא הצלחתי לענות, כי אילו הייתי עונה, הייתי מדברת שוב סינית, ואז ידה היתה על העליונה. ענן ערפילי הרימה בוטן שמנוני קטן במקלות האכילה הדקים והמחודדים שלה. "מישהי מכן יודעת מי האבא הסיני שלה?" היא דחפה את הבוטן לפיה.

ידי רעדו מכעס, ונשטפתי חימה כשראיתי באיזו שלווה היא אוכלת. "אמא שלי תעניש אותך על מה שאמרת."

היא חזרה על דברי בנימה לעגנית, ואז דחפה לפיה צנונית כבושה וכירסמה אותה בלי לטרוח לכסות את פיה. "אם את לבנה טהורה, אז גם כולנו פה לבנות טהורות. לא נכון, אחיות?" היפהפיות האחרות ובנות הלוויה שלהן ניסו להשתיק אותה בלי התלהבות.

"את חור מלוכלך!" אמרתי.

היא הזעיפה פנים. "מה העניין, פרחחית קטנה? את כל כך מתביישת להיות סינית, עד שאת לא מצליחה לזהות את הפנים שלך במראָה?"

האחרות השפילו עיניים. שתיים מהן ליכסנו מבטים זו אל זו. ענן גלי הניחה יד על זרועה של ענן ערפילי והפצירה בה להפסיק. "היא קטנה מדי בשביל שתדברי אליה ככה."

מדוע ענן גלי נהגה איתי נדיבות כזאת? האם פירוש הדבר שהיא מאמינה לדברים שאמרה ענן ערפילי? נפלתי ליוֹרה רותחת של חמת זעם ודחפתי את ענן ערפילי מעל הכיסא. לרגע היא היתה המומה מכדי לזוז, ואז היא לפתה את קרסולי ומשכה אותי מטה. הלמתי באגרופים בכתפיה. היא משכה לי בשיער והעיפה אותי הלאה ממנה.

"בת תערובת משוגעת ממזרה קטנה. את לא יותר טובה מאף אחת מאיתנו!"

הסתערתי עליה וחבטתי באפה בשורש כף היד. דם פרץ מאחד מנחיריה, וכשמחתה אותו וראתה את אצבעותיה הצבועות ארגמן, התנפלה עלי שוב ומרחה דם על פנַי. צרחתי קללות ונשכתי לה את היד. היא צרחה, ועיניה נראו כמאיימות לצאת משמורותיהן. היא לפתה את צווארי והתחילה לחנוק אותי. נאבקתי לנשום, ובניסיון נואש להימלט כיוונתי אגרוף אל עינה. היא קפצה על רגליה והתחילה לצעוק באימה. עשיתי לה את אחד הדברים הגרועים ביותר שעלולים לקרות לבחורה: פנס בעין. היא לא תוכל להופיע במסיבות כל עוד החבּוּרה ניכרת לעין. ענן ערפילי צווחה וזינקה לעברי וסטרה על פני, נשבעת שתהרוג אותי. שאר הבחורות ובנות הלוויה צרחו שנפסיק. המשרתים מיהרו פנימה והפרידו בינינו.

בבת אחת כולם השתתקו, והקול היחיד שנשמע היה הקללות של ענן ערפילי. היו אלה אמי ויונת זהב. חשבתי שאמא באה להציל אותי. אבל תיכף הבחנתי שעיניה אפורות כסכינים.

ענן ערפילי בכתה בכי מזויף: "היא פגעה לי בעין —"

שמתי יד על הצוואר, כאילו הוא כואב. "היא כמעט חנקה אותי למוות!"

"אני רוצה כסף על העין שלי!" צעקה ענן ערפילי. "עשיתי בשבילך יותר כסף מהאחרות, ואם אני לא אוכל לעבוד עד שהעין שלי תבריא, אני רוצה את הכסף שיכולתי להרוויח."

אמי נעצה בה מבט. "ואם לא אתן לך, מה תעשי?"

"אני אעזוב, ואלך ואספר לכולם שהפרחחית הזאת היא בת תערובת."

"טוב, לא נוכל להרשות לך ללכת ולהפיץ שקרים רק מפני שאת כועסת. ויולט, תבקשי ממנה סליחה."

ענן ערפילי פלטה גיחוך ניצחון לעברי. "ומה עם הכסף שלי?" היא אמרה לאמי.

אמא פנתה ויצאה מהחדר בלי לענות לה. הלכתי אחריה, המומה מכך שלא עמדה לצדי. כשהגענו לחדר שלה צעקתי, "היא קראה לי ממזרה בת תערובת."

אמא סיננה קללה. בדרך כלל היתה צוחקת בתגובה על עלבונות של אנשים. אבל הפעם שתיקתה הפחידה אותי. רציתי שתשכך את הפחדים שלי.

"זה נכון? אני חצי סינית? יש לי אבא סיני?"

היא פנתה ואמרה בקול מסוכן: "אבא שלך מת. סיפרתי לך. אל תדברי על זה שוב, עם אף אחד."

נתקפתי בעתה למשמע המוות שבקולה, לנוכח הפחדים הרבים שהחדיר בלבי. מה נכון? מה גרוע יותר?

למחרת ענן ערפילי נעלמה. זרקו אותה, אמרו האחרות. לא הרגשתי שום תחושת ניצחון, רק סלידה מעצם העובדה שגרמתי נזק רב יותר מכפי שהתכוונתי. ידעתי מדוע היא נעלמה. היא גילתה את האמת. האם עכשיו תפיץ אותה בכל מקום שתרצה?

שאלתי את השוער אם הוא יודע לאן הלכה ענן ערפילי.

'ביצה סדוקה' גירד ציר חלוד. "היא היתה עסוקה מדי בהטחת עלבונות באמא שלך, ושכחה לעצור בדרך ולתת לי את הכתובת של הבית החדש שלה. עם הפנס הזה בעין, יכול להיות שלא יהיה לה לאן ללכת לכמה זמן."

"שמעת איך היא קראה לי?" חרדתי מפני התשובה שתבהיר לי עד כמה נפוץ השקר.

"אַי־יָה. אל תקשיבי לה. היא בעצמה בעלת דם מעורב," הוא אמר. "היא חושבת שהחלק הלבן בה עושה אותה טובה לא פחות ממך."

החלק הלבן בה? לענן ערפילי היו עיניים כהות ושיער כהה. אף אחד לא היה עשוי לחשוב שהיא לא סינית טהורה.

"אתה חושב שאני נראית חצי סינית?" שאלתי אותו בשקט.

הוא הביט בי וצחק. "את בכלל לא נראית כמוה." הוא חזר לגרד את הציר.

הוקל לי.

ואז הוא אמר, "בשום אופן לא חצי. אולי רק כמה טיפות."

פחד קר חלף בי מהגולגולת עד לקצות האצבעות.

"אה, רק התלוצצתי." הוא אמר את זה בנימה רכה, מנחמת מדי.

"אמא שלה היתה חצי שוודית," שמעתי את 'ביצה סדוקה' מספר אחר כך לאחת מבנות הלוויה, "והתחתנה עם מישהו משנחאי, שדי מהר מת והשאיר אותה אלמנה, ולבד עם תינוקת. המשפחה של בעלה סירבה להכיר בה, ומאחר שלא היתה לה משפחה משלה, לא היתה לה ברירה אלא לרדת לרחוב. ואז, כשראתה שגברים מבקשים את ענן ערפילי כשהיתה רק בת אחת־עשרה, היא מכרה אותה לבית קורטיזנות ממדרגה ראשונה, שם לפחות יהיה לה סיכוי לחיים טובים יותר מחייה שלה. זה מה ששמעתי מהשוער בבית של לִי, שם עבדה ענן ערפילי לפני שהגיעה לפה. אם היא לא היתה חוטפת עצבים על המדאם שם, אולי היא היתה יכולה לחזור אליהם."

אחר כך, בחדר שלי, ישבתי על המיטה במשך שעה, מראָה מונחת על הברכיים, ולא הייתי מסוגלת להרים אותה אל פני. וכשלבסוף עשיתי זאת, ראיתי את עיני הירוקות ואת שערי החום ונאנחתי בהקלה. הנחתי את המראָה. הדאגה חזרה במהרה. משכתי את שערי לאחור וקשרתי אותו בסרט, כך שאוכל לראות את פני במלואן. עצרתי את הנשימה והרמתי את המראָה. שוב, לא ראיתי דבר סיני. חייכתי, וברגע שעשיתי זאת שפתי התפוחות הטו את הזוויות החיצוניות של עיני, והשינוי המהיר הזה האיץ את פעימות לבי. זיהיתי בבירור רב מדי את הסימנים לאבי האלמוני: האף המעוגל במקצת, הנחיריים המופשלים, השומן מתחת לגבות, העגלגלות החלקה של המצח, הלחיים והשפתיים השמנמנות. לאמי לא היה אף לא אחד מתווי הפנים האלה.

מה קרה לי? רציתי לברוח ולהשאיר מאחורי את הפנים החדשות האלה. איברי היו כבדים. הבטתי שוב ושוב במראָה בתקווה שפני ישתנו בחזרה למראֶה שהתרגלתי לראות. אז לכן לאמי לא היתה יותר חיבה מיוחדת כלפי. החלק הסיני של אבי הסיני התפשט על פנַי כמו כתם. אם היא שנאה אותו עד כדי כך שפיללה שלא יהיה בחיים, היא בוודאי הרגישה כך גם כלפי. התרתי את הקישור בשערי וטילטלתי אותו עד שהתפזר כמו וילון כהה על פנַי.

משב רוח קרירה שטף את זרועותי. רוחו של המשורר באה לספר לי, שהוא כל הזמן ידע שאני סינית.

השתמשתי בטלסקופ קטן כדי לצפות בכל גבר סיני שהגיע אל "משעול האִיחָד הנסתר". הם היו הגברים המשכילים, העשירים ובעלי העוצמה בעיר. האם מישהו מהם הוא אבא שלי? חיכיתי לראות אם אמי מפגינה חיבה רבה יותר או כעס רב יותר כלפי מישהו מהם. אבל, כרגיל, נראה שהיא מגלה עניין שווה בכולם. היא זיכתה אותם בחיוכה המיוחד, בצחוקה האינטימי, במילותיה המיוחדות והכנות והמשוחקות היטב, שנועדו אך ורק לאוזניו של כל אחד ואחד מהם.

ידעתי רק על גבר סיני אחד שאליו התייחסה בכנות ובכבוד אמיתי: 'ביצה סדוקה', השוער. היא ראתה אותו בכל יום ואפילו שתתה תה בחברתו בקומה למטה. הוא ידע את כל הרכילות האחרונה על הגברים שברשימת האורחים. השוערים בכל הבתים ראו ושמעו הכול וחלקו את המידע ביניהם. לעתים קרובות העירה אמי באוזני יונת זהב דבר מה על נאמנותו של 'ביצה סדוקה' ועל חריפות השכל שלו.

לא יכולתי להעלות בדעתי איך זכה 'ביצה סדוקה' לשמו. הוא היה בכלל לא טיפש. כל מה ששמע מאמי בנוגע לעניינים האלה נשמר בראשו. הוא לא ידע קרוא וכתוב יותר ממילים בודדות, אבל ידע לקרוא אופי של אנשים. היו לו עיניים חדות שזיהו מיד את פניו של איזה אורח יש לקדם בברכה ומה מעמדו החברתי. הוא איתר את פני בניהם שעמדו נבוכים בשער וקידם אותם במאור פנים מיוחד, מתוך ידיעה שביקורם במקום יהיה חניכה אל עולם העינוגים הגבריים. הוא שינן את שמותיהם של כל העשירים ובעלי העוצמה שעדיין לא ביקרו בבית. על פי הסוג ומידת הלהיטות שהפגין מישהו כשהציג את עצמו בשער, ידע 'ביצה סדוקה' לקבוע מה התכוון אותו אדם לעשות באותו לילה — לחזר אחרי יפהפיית ענן או אחרי שותף עסקי — ואז דיווח על כך לאמי. הוא ציין את חזותו של האיש — מניקיון השיער עד עקבי הנעליים, מאיכות התפירה של בגדיו ועד כמה נינוח היה כשהתהלך בהם. הוא הכיר את הסימנים המאפיינים של יוקרה ארוכת שנים העשויה להבדיל גבר מגברים אחרים, שרכשו את יוקרתם אך לאחרונה. בימי החופשה הנדירים שלו היה 'ביצה סדוקה' לובש חליפה משובחת, שלקוח השאיר אחריו. אחרי שנים של תצפית הוא ידע לחקות כיצד מתנהל ג'נטלמן, לרבות סגנון הדיבור. תמיד הקפיד על חזות מטופחת; שערו היה מסופר וציפורניו נקיות. אחרי ש'ביצה סדוקה' אמר לי שיש בי טיפות של דם סיני, שקלתי את האפשרות שהוא־הוא אבא שלי. אף על פי שחיבבתי אותו, הייתי חשה בושה אם אכן כך היה. ואם אכן כך היה, אמי אולי בּוֹשה בכך מכדי לספר לי. אבל איך ייתכן שבחרה בו למאהב? הוא לא היה מעודן או יפה תואר כמו שאר המאהבים שלה. פניו היו ארוכות, אפו בשרני מדי ועיניו רחוקות זו מזו. הוא היה מבוגר מאמי, בן ארבעים אולי. ליד אמי הוא נראה דק גזרה. מה גם שלמרבה המזל לא הייתי דומה לו אפילו במעט.

ואם אמנם הוא אבא שלי? הוא היה בן אדם טוב, וזה מה שחשוב. תמיד מסביר פנים. הגברים ברשימה שהיו מגיעים עד השער אך לא עומדים באמות המידה שהציב, שמעו מפיו התנצלות על כך שמספר רב מאוד של אורחים הגיעו בלא התראה למסיבה גדולה. סטודנטים צעירים ומלחים זרים זכו לשמוע מפיו עצה של דוד: "כדאי לכם לחצות את גשר הכלב הנשוך ולנסות בית פרחים לעישון אופיום שנקרא 'פעמונים כסופים'. בחורה מבוגרת, גדולה, בשם עננה תיתן לכם לטפל בה אחרי שתזמינו אותה לעשן כמה מקטרות."

'ביצה סדוקה' חיבב במיוחד את עננה, שפעם עבדה ב"משעול האִיחָד הנסתר" עד שהיתה מבוגרת מדי. היא כמו בת בשבילי, הוא אמר. היה לו יחס מגונן אל כל הבחורות, ולעתים קרובות הן הביעו את תודתן כשסיפרו לאחרים עד כמה הוא משתדל לגונן עליהן. 'ביצה סדוקה' היה מעמיד פנים שאינו מקשיב, ומדי פעם בפעם היו הבנות קוראות בקול, "נכון שככה עשית?" הוא היה נותן בהן אז מבט מבולבל ונבוך לאין שיעור.

אם אבא שלי אכן סיני, הייתי רוצה שיהיה מישהו כמו 'ביצה סדוקה'. אבל אז שמעתי את ענן שלג מספרת סיפור, חודש אחרי ההתפרצות עם ענן ערפילי. אכלנו ארוחת בוקר בחדר המשותף.

"אתמול הגיע אל השער אחד שתוי," אמרה. "ישבתי בגן בחזית, בלי שאפשר היה לראות אותי. לפי הבגדים הזולים והמבריקים ראיתי שהוא אחד מאלה שהצליחו בן לילה, בלי בשר על המילים שלו, רק שומן צהוב שצף בציר קר. הוא לא הוזמן, ולא הורשה לחצות את המפתן. אבל אתן הרי יודעות איך 'ביצה סדוקה' נוהג בנימוס בכל אחד.

"האיש הזה שאל, הֵי, הזונות שלכם פה טובות בלוליינות? הוא טפח על ארנק תפוח. 'ביצה סדוקה' עטה הבעת צער וסיפר לו שכל הבנות ב'משעול האִיחָד הנסתר' משתמשות בטכניקה הקרויה גווייה נוקשה. הוא הוסיף ותיאר לו שהאיברים שלנו נעולים בתנוחה קבועה עקב צפידת מוות, ושהפיות שלנו קפואים בעווית. בשביל זה, הוא סיפר לאיש, הן גובות ממך תעריף גבוה פי שלושה מהבחורות רפויות האיברים ב'בית הדרורים המזמרים' שבשביל השלווה. והאיש דידה לו משם בשמחה אל בית הבושת הירוד ההוא, ששמעתי שלא מזמן היתה בו התפרצות של עגבת."

כולן שאגו בצחוק.

"עננה סיפרה לי שהוא ביקר אצלם לפני כמה שבועות ועישן כמה מקטרות," היא הוסיפה. "הוא אמר לה שלא תבכה, שהיא עוד יפה. היא התייפחה בזרועותיו. הוא תמיד דואג לה ונוהג בה בנדיבות. בכל פעם שהם מתעלסים, היא אומרת, הוא מתעקש לשלם לה סכום כפול מהסכום הרגיל."

בכל פעם שהם מתעלסים. דמיינתי את 'ביצה סדוקה' מזדחל על גופי, פניו הארוכות מתבוננות בפני המפוחדות. הוא לא אבא שלי. הוא השוער.

שאלתי את אמי אם נוכל לבקר בבית יתומים לבנות תערובת שננטשו. היא הסכימה בלא היסוס שזה רעיון טוב. לבי פעם בחרדה. היא קיבצה כמה שמלות ישנות וצעצועים ישנים משלי. בבית היתומים סחבתי הכול אל חדר גדול והומה בנות בכל הגילים. חלקן נראו סיניות לגמרי, ואחרות לבנות לחלוטין — עד שחייכו ועיניהן נטו באלכסון כלפי מעלה.

עכשיו, בכל פעם שאמא היתה עסוקה מכדי לראות אותי, ראיתי בכך ראיה לזה שמעולם לא רצתה אותי. הייתי בתה האמריקאית למחצה והשנואה למחצה, וניחשתי את הסיבה לכך שלא היתה יכולה לספר לי את האמת: היא תיאלץ להודות שהיא לא אוהבת אותי. תמיד עמדה לי על קצה הלשון השאלה מיהו אבי, אבל נשארה תקועה בגרוני. הידיעה החדשה הזאת השחיזה את מוחי. בכל פעם שהקורטיזנות או המשרתות הסתכלו עלי, הבחנתי בגיחוכי לעג. כשמבקרים נתנו בי יותר ממבט חטוף, חשדתי שהם תוהים מדוע אני נראית סינית למחצה. ככל שהתבגרתי, הצד הזה בי ניכר יותר ויותר, ופחדתי שעם הזמן לא יתייחסו אלי עוד כאל אמריקאית, אלא כאל שוות מעמד לשאר הבחורות הסיניות. וכך ביקשתי להיפטר מכל דבר שעשוי לרמז על היותי בת תערובת.

לא דיברתי עוד סינית עם יפהפיות הענן ועם המשרתות. השתמשתי רק בז'רגון מעורב אנגלי־סיני. אם דיברו אלי סינית, העמדתי פנים שאיני מבינה. סיפרתי להן שוב ושוב שאני אמריקאית. רציתי שיכירו בהבדל בינינו. רציתי שישנאו אותי, בתור הוכחה לכך שאיני שייכת לעולמן. וכמה מהן אכן שנאו אותי בסופו של דבר. 'ביצה סדוקה', מכל מקום, צחק עלי ואמר שהוא זוכר גם סינים וגם זרים שהפגינו כלפיו יחס גרוע יותר. הוא המשיך לדבר אלי בשנחאית ונאלצתי להודות שאני מבינה, כי הוא זה שסיפר לי שאמא חזרה או שרצתה לדבר איתי, או שביקשה שהכרכרה תחכה לנו כדי לקחת אותנו לארוחת צהריים במסעדה חדשה.

לא חשוב מה עשיתי, פחדתי מהאב־הזר השוכן בדמי. האם גם האופי שלו יעלה ויופיע, ויעשה אותי סינית אפילו יותר? ואם זה יתחולל, לאן אשתייך? מה אורשה לעשות? היימצא מי שיאהב נערה שנואה למחצה?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עמק הפלאות”