החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלישיית בית הכרם

מאת:
הוצאה: | 2013 | 399 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

ברוך, הלום קרב, סובל מתחושת אשמה על שהפקיר את חבריו הפצועים ליד התעלה ביום השלישי למלחמת יום הכיפורים. הוא מאמין כי קרובי החיילים שכנראה מתו בשוחה שממנה נמלט, רודפים אחריו כדי לנקום בו. אשתו אלינור מסרבת להצטרף לפרנויה האופפת את יחסיהם ומעכירה אותם, והיא נפרדת ממנו. נטישתה מבעירה את תשוקתו אליה ומערבלת את דמיונותיו.

אלינור, לעומתו, כולה ממשות — "סופר־וומן" נוסח סוף שנות השבעים, עיתונאית מוערכת ויוצרת סרטים דוקומנטריים, הרודפת אחרי ההצלחה המקצועית ואחרי גברים כאחד.

אלינור וברוך הם גם ילדיהן של שתיים מבנות "שלישיית בית הכרם" —להקת זמר שכיכבה על הבמות בראשית שנות החמישים והתפרקה מהר מדי על רקע סכסוכים רומנטיים. תחושת ההחמצה של חברות הלהקה מהדהדת בין הזיכרונות הכתובים שמפרסמת אמו של ברוך.

שלישיית בית הכרם משרטט ברגישות תמונה פרטית והיסטורית כאחת, של יחסים בין־דוריים — דור המדינה על שברי חלומותיו, ומולו הדור אשר חווה את השבר הגדול שהתרחש בעקבות אותה מלחמה. המחבר מצליח להלך בעדינות בין נבכי נפשם של גיבוריו וללוותם בחמלה גדולה במסעם הארוך והמטלטל. הרומן פורש תמות של מציאות רווית מתחים עזים: שורשיות מול הגירה, יחסי קרבה וריחוק, רוך פואטי מול הומור מקברי, עולם של ססגוניות ומיניוּת חצופה מול מציאות של ניכור, עליבות וסיוטים. כל אלה יוצרים יחד תמונת מציאות גדושה ומרובדת.

אביחי אורן מלמד היסטוריה יהודית באוניברסיטה הפתוחה ומרכז את התכנית להכשרת מורים להיסטוריה ולמדעי היהדות. במלחמת יום הכיפורים לחם ליד התעלה.

מקט: 4-86-958
מסת"ב: 978-965-534-459-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

אחרי שתים־עשרה שעות טיסה כמעט, שאת רוּבּן עשה תוך נמנום מייגע, הציץ בָּרוּךְ מבעד לצוהר המטוס כדי לראות שאכן עירו מתקרבת אליו, כפי שהבטיח קולה הלוחשני של הדיילת שבקע מהרמקול. כשהביט מטה נוכח לדעת שעירו לא קיימת כישות אחת. היא לא עיר מוגדרת בעצם, אלא מתחם בנוי ומואר הפרושׂעל מישור החוף ומבותר על ידי כבישים שעליהם חלפו מכוניות זעירות - הכל ללא ריח או חום וקור, ובלי בני אדם נראים.

בכל זאת הוא חש באיזה חום מיטשטש במקצת, שנבע כנראה ממקור כלשהו במטוס, מזדחל עד אליו וגובר על המיזוג. החום ריטט מעט באפו. שמא יתברר שפרצה שריפה במטוס, נחרד, הרי היו כבר מקרים כאלה. משלא הבחין בהתרגשות או בתכונה כלשהי לאורך טורי המושבים, הניח את כף ידו על מצחו, מצפה לחוש בחום גופו, בזיעתו; אולי זו הסיבה לתחושה הזאת, עוד סימפטום לא מוכר של המחלה הלא מאובחנת שלו.

המצח היה אמנם לח מעט, אבל במידה סבירה עדיין, וכיוון שלא היה לו דבר אחר לעשות, או מפני שרצה להפיג איכשהו את חרדותיו, החל להתמסר למקלט הרדיו. המילים קלחו מהאוזניות הנתונות בתוך אוזניו, מחוברות בפתיל שחור לזרוע המושב. שניים וחצי דולר זה עלה לו.

עכשיו שידרו ברדיו על גל חום פתאומי שפקד את הארץ, חמסין ממש, כך באמצע חודש דצמבר, וכאילו התחושה שפקדה אותו לפני רגעים ספורים היתה ממשית. במין זעף קל על כל הדברים האלה, הבלולים בו יתר על המידה, ניתק מעצמו את האוזניות ורק אז פלט את האנחה המתבקשת, "שוב הארץ...", שעוד ב'קנדי' ידע שלבטח תשתחרר ממנו כאשר המטוס יחצה את קו החוף, בַּמקום שגלי הים יהפכו לאדוות קטנות, מפוצפצות, הנמחות בחול.

את פִּשרה של האנחה הזאת הוא ידע: עליו לעשות עתה קצת סדר בחייו, להתקדם לאנשהו, ולא להסתפק עוד בכמחצית מלימודי התואר השני שלו לתולדות האמנות שלמד ב־.N.Y.U היוקרתית. זה היה אולי ההישג היחידי בחייו עד כה, עצם העובדה שלמד שם. וכל אימת שמישהו ניסה לבקרו על חוסר המעש שלו, ובמיוחד ג'ף - בעלה של אמו - היה נכון לנפנף לעברו בגליון הקורסים שסיים. תצלום שלו היה מונח תמיד בתוך ילקוטו הישן, שאותו נשא כמעט לכל מקום. אבל רק לקראת שובו לארץ הבין שעליו לחשוב על משהו מועיל, ממשי יותר, שיוכל לעשות. משהו שאולי גם תצמח ממנו איזו קריירה קטנה, המותאמת לשאיפותיו הצנועות.

לעת עתה הוא יכול היה לחשוב רק על אותו אלבום תמונות שביקש להפיק עוד בניו־יורק, ושבו אמורים היו להופיע דיוקניהם של אישים יהודים מפורסמים שפעלו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, תקופה שריתקה אותו עד מאוד. כל בחירה כמעט שבחרת בה אז, חשב, הפכה את חייך לבעלי ערך מוחלט.

אבל אף אחת מהוצאות הספרים הרבות שאליהן פנה לא היתה מוכנה לתמוך בפרויקט הזה. כחלופה לכשלונו זה החל לאסוף חומר לביוגרפיה שאולי יכתוב פעם על הצייר ג'ייקוב שטיינר, שאותו פגש באמצעות בנו של הצייר, אהרון, לאחר שביקש ממנו תצלומים של אביו לאלבום שלו. אך בסופו של דבר אהרון לא רצה לעזור לו, אולי מפני שהיה שקוע אז כל כולו בייעודו החדש - לתת מזור לנפשו המיוסרת של האדם המערבי, וזאת לפי תורתו של לָאוֹ דְזְה. העיסוק בביוגרפיה של אביו עלול היה להסיט אותו מדרכו או חלילה להסיגו לאחור, אל אותם ימים של בלבול וחוסר מוצא.

ברוך חיבר מחדש את הפתיל לזרוע המושב וסובב את מתג הערוצים כדי למצוא את התחנה שבה משדרים שירים עבריים ידועים מהעבר, כמו אלה שהקליט פעם בשביל אמו ושלחם אליה לניו־יורק. את תחנת השירים העבריים הוא לא מצא, גם לא אחרי שעבר על כל הערוצים - פעמיים ליתר ביטחון - כולל אלה של השירים המזרחיים ושל פרקי החזנות, שלרגע תהה מה הם עושים שם בכלל. במהלך נסיונותיו חש כאילו שהוא מחפש את התחנה העברית בתקופת המחתרת, שאמו סיפרה לו כמה קשה היה לאתר אותה אז, בסבך התדרים השונים. וכך נבר, עד שנעצר לבסוף בערוץ הקלאסי, אולי מכיוון שלאמו היה תמיד סנטימנט רדום למוסיקה הזאת. בבית הוריה בטבריה נהגו מדי פעם להשמיע אופרטות הונגריות עליזות ונעימות, מתונות מאוד, מלודיות; אבל לא משהו מתוחכם יותר, אולי מפני שהוריה לא היו אנשים סבלניים או בעלי חינוך ראוי כדי ליהנות מסוג כזה של אמנות. בווינה, ממש לפני שהיגרו לפלשתינה, קנו את הפטיפון יד שנייה שלהם, שאותו הביאו לכאן - הם נהגו לומר "לכאן", ולא "לארץ", כדי לשמח את ליבם בארץ החדשה. ובגלל הפטיפון הזה, שהיה חורקני משהו, זכתה אמו של ברוך לטעום קצת ממה שנקרא 'מוזיקה טובה', מה שלא נכח כלל ברוב הבתים שבטבריה, עירה.

בניו־יורק גילתה את המוזיקה הקלאסית הרצינית יותר, שבעטיה הרגישה כאילו נקרתה בחייה הזדמנות נוספת לשפר את עצמה. היא ביקשה מג'ף להתלוות אליה לסדרת הקונצרטים שתיכננה עבורם, מודה לו על כך שבחיים החדשים שנתן לה בניו־יורק אפשר לה בעצם גם את הגילוי הזה. ג'ף שמח תחילה על יוזמתה זו, שכן זה מה שציפה לו, בין היתר, מאשתו - שתיקח אותו לאירועים חברתיים ותרבותיים. היא הלבישה אותו בטוקסידו שחור ובעניבת פרפר תואמת, ואת עצמה השחילה לתוך שמלת ערב שחורה אף היא, שאותה רכשה בבוטיק יוקרתי בעיר, מוותרת הפעם על הסיילים ועל החנויות המוזלות שלה. היא חשה כי אותו צו שכאילו הוטבע בה מגיל צעיר - שתמיד צריך לחסוך, גם כשיש - בטל מתוקף האתגר החדש שבו בחרה. אך בבואה ללבוש את השמלה לפני יציאתה לקונצרט הראשון שלהם, הבחינה פתאום שזו מדגישה ביתר שׂאת את חזָהּ השטוח והדל ואת מבנה גופה הגרום מדי. כאילו היה משהו זדוני בשמלת הערב הזאת, חשבה, שעלול ליטול ממנה את נשיותה לעיני כל.

בבת אחת קרסו כל התקוות והמשאלות שהיו ארוגות בקונצרטים האלה ובהתמסרותה המאוחרת למוזיקה הקלאסית. בעודה מסתירה מג'ף איזה ייאוש שכבר החל להזדחל לתוך ליבה, חשבה על כך שאף פעם לא תהיה מישהי שהיא יותר מעצמה. כשעל פניה מין הבעה סתמית ואפילו טיפשית, אשר דירדרה את מצב רוחה עוד יותר, היא יצאה איתו לאותו קונצרט שממנו חזרו נבוכים ומבולבלים יותר מכפי שהיו כשיצאו אליו, כל אחד מהם מסיבות אחרות. ג'ף לא השמיע בינתיים כל הערה.

גם לפני הקונצרטים הבאים הופיעה אותה הבעה על פניה כשלבשה את שמלתה זו, שאותה לא העזה להחליף, או אפילו לדבר בגנותה, כיוון שזכרה כמה כסף שילם עבורה ג'ף. היא חשה בושה על כך שלא ידעה איזו שמלה לבחור, וגם משום שהיתה קרתנית ופזיזה כל כך בבחירתה.

ג'ף הוא שאמר זאת ראשון: עליהם להודות שלעולם לא יצליחו להשתייך לאותו מעמד חברתי שנוהג לפקוד את אולמות הקונצרטים ולהאזין דמום וצייתן, במשך למעלה משלוש שעות, למוזיקה שמחייבת את המאזין להיות מומחה כדי ליהנות ממנה באמת, וכל זאת בלי לפהק, להתגרד או חלילה לחטט באף, ועוד לשלם על כך מאות רבות של דולרים - כלומר, עשרות ארוחות דשנות במסעדות היהודיות של דרום ברוקלין, חישב. ורק אז הבין כמה הוא אוהב את המסעדות האלה, את ההמולה ואפילו את הלכלוך שהיה בהן; וכן, גם את הבדיחות החבוטות שמילאו את חללן סחור־סחור, את האנחות ואת תיאורי הצרות של המלצרים ששירתו אותו שם בנאמנות, נוסכים בו ביטחון מעצם נוכחותם.

אמו של ברוך נטלה את האשמה כולה על עצמה; בגללה ג'ף נאלץ לקצץ בכל הקרפלאך והקניידלאך ויתר ה'לאכים' שלו, שאליהם ערג בלילות - לבטח יותר מאשר אל השדיים המחוקים שלה, קוננה בליבה. ומאז, בכל פעם שנזכרה בהרפתקה הקלאסית שלהם ובהוצאות הכספיות שהיו כרוכות בה, ליבה דאב. אבל יותר מכך הוא דאב כשנתיים אחרי שברוך החל לגור אצלם אז, בקיץ 79', מודיע לה לפתע שהוא החליט להפסיק את לימודיו ב־.N.Y.U היוקרתית. "אין לי יותר מה לחפש שם," אמר. ובחודשים שלאחר מכן הוא אפילו לא ניסה להשיג עבודה כלשהי למחייתו. בינתיים ג'ף לא אמר מילה גם על כך, אבל היא ידעה שיום אחד זה יקרה ויהיה פיצוץ, כי ככה זה אצלו; הוא אוגר הכל בלב עד שהלב מכיל יותר ממה שהוא יכול, ואז הכל מתפוצץ. רמז לכך הופיע באותו בוקר, כשברוך חזר נרגן כולו מהפגישה עם המו"ל העשירי אולי בנוגע לאלבום התמונות שלו - שבו עסק רוב הזמן - והסתגר מייד בחדרו כדי לרחם על עצמו כפי שרק הוא יודע. מדי פעם גידף בליבו את 'האומה חסרת התרבות הזאת ורודפת הבצע', שאחרי מתווכיה וסוכניה השונים הוא כבר חיזר בשפל קול, מציג בפניהם את האלבום שלו, חש כי תחת מעטה חיוכם - המרוח, הקפוא במקצת - הם בטח לעגו לו: 'איפה פה הכסף, חבוב... איפה?' ואף על פי שהיה מרוכז כולו בצערו, צולל לתוכו במלוא מרץ נעוריו, הוא שמע אז את ג'ף מבעד לדלתו הפתוחה כדי חריץ, אומר זאת לפחות פעמיים - את מה שאמו בשום פנים לא רצתה לחזור עליו בפניו, בתואנה שזה עניין פרטי שבינה לבין בעלה - את ה"פרזיט" הזה. כך הוא כינה אותו. כשאמו ממלמלת משהו... מלמולים שמתעצבים אט־אט למילים, אם כי מבולבלות במקצת... ברוך היטה את אוזנו כאפרכסת, נצמד לחריץ הדלת ואחר הציץ קצת, לבדוק גם בעיניו אם היא מגינה עליו. הוא שמע אותה אומרת שהפקת אלבום התמונות הזה - גם זו עבודה, שאולי תזכה בסוף לתשׂואה הולמת. בליבו ידע עד כמה האלבום הזה מצא חן בעיניה, במיוחד לאחר שביקש את עזרתה בבחירת הדמויות המפורסמות שיונצחו בו. 'זה כמו לגזור גורלות,' התלהבה, ומאוחר יותר סיפרה על כך לכל מכריה.

ג'ף הגיב כפי שנהג בדרך כלל במקרים מהסוג הזה - הוא נחר בבוז, בוז שהפך למין קוצר רוח. אולם לנוכח פניה הנסמקים ונאפרים של אשתו הוא ביקש מייד את סליחתה, אך סירב לדון עימה בברוך ובעיסוקיו הבלתי תכליתיים בעיניו.

לאמו של ברוך היה קשה להאמין בהתנצלות הזאת, והיא החלה להפציר בבנה שיאות לצאת כבר לעבודה, גם אם הדבר קשה לו בגלל מחלתו (המעורפלת משהו...) וללא קשר לסכום שניתן לו מדי חודש מחלקו בשכר הדירה של הבית בנווה־מגן שאביו הוריש לו ולאחותו, סכום שלא הספיק אפוא לכלכלתו כאן, בניו־יורק. יותר מכל היא חששה שאם ברוך לא ימצא עבודה בזמן הקרוב, היא תיאלץ לעשות זאת במקומו - למרות העובדה שג'ף הרוויח מספיק כסף לכל צורכיהם. אבל היא הכירה היטב את ההתעקשויות העקרוניות של בעלה, את הדשדוש במקום לאור מה שנראה לו כאי צדק, שהסתיימו תמיד בהחלטה נחרצת שלו, בלתי הפיכה. וכל אימת שחשבה על כך או ראתה על פניו של ג'ף את אותו מבט שונה, או כשנדמה היה לה ששמעה ממנו רמז המביע אי־נחת ממנה או מברוך, צץ גם אותו רטט מרגיז בשָׁדהּ השמאלי ובכתפה, מזיע אותם חליפות ובאופן בלתי נשלט, מעליב כל כך. ג'ף לא שאל אותה כלל לפשרו של הרטט הזה, וכאילו לא הבחין בו, דבר שליבה עוד יותר את חרדתה מפני הצפוי. הפחד הזה, שתיאלץ לוותר על מעמדה כאשת איש ולצאת לעבודה, נעשה לפתע מוחשי בעיניה. שכן מאז שהיתה נערה ועזרה להוריה בבית הקפה שלהם בטבריה, כשלושים שנה לפני כן, היא לא עבדה מעולם. והנה, גם ברוך נוהג עכשיו כמוה. נסערת כולה העירה אותו בוקר אחד ודרשה ממנו לצאת מייד לעבודה שסידרה לו. ואחר כך החלה להתייפח, כששדה השמאלי וכתפה הכחושה רעדו כבר באופן בלתי רצוני. 'כמו איזו מכונת כביסה ישנה ומקולקלת,' אמר בליבו.

ותוך כדי הבכי, כשעיניה מחופות טבעות אדומות, האשימה ואפילו גידפה את 'כל הקונצרטים המחורבנים האלה' ואת 'השמלה המפוארת והמיותרת' שהיתה צריכה לקנות בשבילם ושעלתה להם הון, וטענה שמאז הכל השתנה לרעתה. וג'ף כבר יומיים לא מדבר איתה, בלי להסביר מדוע. והרי פעם הוא סיפר לה, באקראי כביכול, שזה הסימן אצלו שהוא הולך לסיים יחסים עם מישהי. "אתה מבין, הוא הולך לגמור איתי, ואני לא עושה עם זה כלום."

משלא הגיב לדבריה, היא הטמינה לפתע בכף ידו הרדומה מכתב המפנה אותו לקב"ט של אל־על בשדה התעופה 'קנדי', שכן הספיקה כבר לצלצל לארץ לקותי, חברו הטוב של אביו ומי שהיה קצין המודיעין המסור שלו בשורה של תפקידים, כולל האחרון והחשוב שבהם, כראש מטה פיקוד דרום. קותי, שנבהל מקולה המייבב - ואולי כי את הקול הזה הוא זכר היטב כשהתקשר אליה מתל־השומר שבוע אחרי תחילת המלחמה, מבשר לה שברוך מאושפז שם - סידר לו מייד את המשרה הזאת וללא צורך במבדקי קבלה. ואחַר הבריק לה את המכתב הזה.

ברוך, שהתעורר כולו, ניסה למחות על ההתערבות הזאת בחייו, אך משראה עד כמה עמוקות הטבעות שסביב עיניה הוא ביקש ממנה לאפשר לו למצוא תעסוקה הולמת יותר.

"אני נראה לך בכלל איש ביטחון? מישהו יאמין לי כשאני אבקש ממנו לפתוח את המזוודה שלו...?"

"אתה לא הולך לפתוח שום מזוודה. קותי הבטיח לי שתהיה שם פקיד בכניסה לטרמינל של אל־על שרק בודק את הדרכונים. וחוץ מזה... ארבעה חודשים עברו מאז שהפסקת ללמוד, ובזמן הזה יכולת למצוא עבודה שתתאים לך... אז עכשיו, בגלל שלא עשית כלום, תיקח את מה שנותנים לך."

"אבל את לא אמרת לי שום דבר על כך..." התגונן. "ממה יכולתי להבין שאני צריך למצוא עבודה?"

"צריך להגיד? אתה לא מספיק גדול כדי להבין את זה בעצמך... מה, אתה לא רואה את כל הבעייתיות של החיים פה בבית?..."

וכך, בלי משים, הוא שב אל המוכר והידוע לו, אל מה שהיה אפוף בו מאז ש'חלה' - כך אמו קראה לפעמים למה שאירע לו, וגם הוא דבק בביטוי הזה.

"אבל מה עם כאבי הראש והסחרחורות שלי? והרגשת הבחילה הזאת... איך אני יכול לעבוד ככה?"

"אז תלך לרופא ותבקש ממנו את הגלולות שלך במינון יותר גבוה. ואם יתברר שגם זה לא עוזר ושאתה חולה 'באמת', אז נאשפז אותך באיזה סנטוריום, כמו שהיו עושים פעם, עד שתבריא לגמרי או שאני לא יודעת מה..."

"מה את לא יודעת?"

והוא הביט בה. נראה שהיא לא שמעה אותו כלל. אישוניה הקטנים והכהים, העכבריים משהו, התרוצצו לכאן ולכאן כמחפשים שוב מוצא, פתרון שבאִבחה אחת ירגיע אותה, אותו... את כולם בעצם.

"והאלבום?" הוא ניסה את מזלו, "מה יהיה איתו?"

"את זה תעשה בשעות הפנאי שלך... תבין, ברוך, כל העסק הזה חייב להשתנות. אי אפשר להמשיך ככה יותר..."

"אז מה את רוצה? שאני אעזוב? שאלך מפה ואחיה במקום אחר? תגידי..."

"מה?... ברוך שלי..." - היא התיישבה על קצה מיטתו ונטלה בכף ידה הקרה את ידו הלחה מעט משנת הלילה, אוחזת בה לרגע כמבקשת הבנה ואיזו השתתפות במצבה, בקשייה. אחר היא הרפתה מהיד כמוותרת.

"ברוך, מתישהו נצטרך להיפרד," אמרה לו לפתע, ונראתה כמי שחשבה על כך זמן רב. "ככה אני לא אוכל להחזיק אותך יותר. ואני חושבת שאם זה לא יקרה בעיתוי הנכון, אחר כך זה יהיה הרבה יותר קשה. לכן אני מציעה שנעשה את זה כבר מעכשיו, ולאט־לאט, בהדרגה."

הוא שם לב שהרטט הזה שהופיע קודם בכתפה ובשדה השמאלי שכך, ואף הטבעות האדומות שהיו סביב עיניה החווירו מעט. לקולה נוספה איזו נחישות, כמו אצל אדם שמפוגג את חרדותיו בעזרת דבר מה ודאי שנודע לו או שבו הוא נזכר לפתע. הוא לא יכול היה שלא לחשוב על אופרות הסבון שאמו היתה מכורה להן מאז שהגיעה לניו־יורק, כשלעתים ציטטה מהן משפטים שלמים על־מנת להסביר אירועים שונים שקרו לה בחייה ושלא היו מחוּוָרים לה מספיק עד כה, ועתה הוא התאפק מלשאול אותה על איזו סדרה מדובר הפעם.

כך, ללא התנגדות נוספת, ברוך קיבל את מה שהוכן וסודר עבורו, מצטט בליבו כמנטרה את אותו משפט שקרא אצל הסופר הרמן מלוויל, שהדרך הקלה ביותר בחיים היא גם הטובה ביותר. שכן, כמו אמו, גם הוא אימץ איזה פסוק שידריכוֹ בסבך האירועים שנקלע אליהם.

ואכן, כפי שהובטח לו, העבודה הזאת היתה פשוטה למדי, ואפשר היה להשתבץ בה בשעות הנוחות לו. הוא היה בודק את הדרכונים של נוסעי אל־על המזדחלים בתור ארוך, עם העגלות העמוסות במזוודות כבדות ופקוקות ממוצרי חשמל לרוב, אל פתח מסוף המטענים שבו ישב, לפני שאנשי הביטחון של החברה ינברו בתוך המזוודות והתיקים האלה.

בגלל הקור שנבע מהמזגנים, ולעתים גם בגללו - הכל סביבו נראה לו לפתע מאוס ודוחה כל כך - הוא הצטנף מאחורי דלפק קטן, מציץ באדישות מופגנת מעט במסמכים המושטים אליו, משוטט על פניהם של הנוסעים כדי להשוותם עם התמונות שבדרכונים. לרוב הוא ראה איזה חיוך המבליח אליו במין רוגע, קצת מודגש, שלאחר חופשה או שהייה ארוכה באמריקה. תוהה היה אם לאפשר לחיוך הזה לשפר את מצב רוחו, אם לקבל את השוחד.

לבוש היה כתונת תכולה ועניבה מפוספסת בכחול כהה ובלבן, שהיתה תלויה ברישול על צווארו, מראֶה שהזים במקצת את תחושתו הפנימית. כשאמו ראתה אותו לראשונה במדיו, צהלה לקראתו ופסקה: "סוף־סוף אתה נראה כמו גבר." ומייד פנתה לבעלה: "ג'...ף."

אבל ג'ף נהם: "גבר?... הוא עוד מעט בן עשרים ושמונה, הבן שלך. ורק עכשיו את קוראת לו גבר..." אחר קם וטפח על כתפו של ברוך, כפי שטפח עליה בפעם הראשונה כשנפגשו בניו־יורק. אך לנוכח כיווץ גֵווֹ של ברוך והמבע הנרתע שנשקף מפניו אז, הוא לא חזר על כך שוב.

"שמע לי..." פתח ואמר, וצרימה נשזרה בקולו, מזכירה לברוך מכשיר קשר שהתקלקל...

"עזוב את כל פטפוטי הנשים האלה... לי יש ניסיון, חבר. אני בא מהחיים, ולא מאיזה קולג' מחורבן. ואם אתה רוצה עסק אמיתי, ולא איזה אלבום תמונות שלא יוצא ממנו כלום בסוף, אז בוא איתי. תתחיל אצלי במשרד בקטן ותראה איך שתגדל בסוף. תאמין לי, לא צריך שום קולג' בשביל זה. אפילו לא קורס ניהול בערב. הכל רק מהחיים..."

גם לאחר שטפח על כתפו לראשונה אמר אותם דברים, או דומים לאלו, זכר ברוך. דברים שמילאו אותו בתחושת בחילה קלה, שאת מקורה התקשה אז לזהות. אולם הוא סירב לציין בליבו שמדובר אך ורק בסגנונו ובערכיו של ג'ף, הזרים לו, שכן את זה היה הכי קל לומר. את הסתייגותו זו ברוך לא ידע איך להסתיר ממנו, ולכן תמיד הסתגר בחדרו כשג'ף הגיע הביתה מהעבודה, עד ששמע את הטלוויזיה נדלקת בתרועה והבין שג'ף התיישב כמדי יום קרוב אליה, על ברכיו המגש העמוס בארוחת הערב שאמו של ברוך הכינה מבעוד מועד, ורק אז יצא מהחדר.

גם עתה הוא לא הגיב להתפרצותו זו של ג'ף. רק שתק ונמנע מלהביט בו. ואילו ג'ף, שמחמת כבודו שמר על איזה מראה זחוח, נפנה ממנו לבסוף אל כורסתו, וכצפוי הפעיל את הטלוויזיה בעוצמה רבה, היישר לתוכנית הספורט שעליה דיבר כבר איזה שעה ושעוד מעט יתחילו לשדר בה את מרוץ המכוניות החביב עליו.

אף על פי ששהו באותו חדר, אמו צעקה לבעלה: "מה אתה רוצה ממנו, ג'פרי, מתאים לו להתעסק עם מכוניות?" וברוך הבין שיש ביניהם מחלוקת, שכן בעיתות כאלו היא נהגה לקרוא לבעלה בשמו המלא. "זה דור אחר עכשיו, ג'פרי. אנחנו בשנות השבעים... והצעירים היום רוצים לעשות רק מה שמעניין אותם."

"מה פירוש 'רוצים'?" ג'ף קרא, מסב את גוו אליה ומתיז סביבו רסיסי מזון בלי להתנצל. "ומה זה 'שנות השבעים'?" הוכיח אותה. "אנחנו באמריקה, ופה הכל זה ביזנס. כך זה היה תמיד וכך זה יהיה גם בעתיד... והצעירים האלה יבינו את זה בסוף. ואם הם לא יבינו בטוב, אז זה יהיה ברע. ככה זה. אם הבן שלך, למשל, רוצה להגיע להוצאת ספרים או למשהו תרבותי כזה, אז שיתחיל מדברים אחרים, פשוטים יותר. עד שיהיה לו אחר כך מספיק כסף לבזבז על זה. ואם מכוניות זה גס בשבילו, אז שזה יהיה בית קפה. ואם לא בית קפה, אז מצידי לקרדה או חמוצים, או אפילו שואבי אבק, כמו החבר שלנו ראובן, שנעשה מזה מיליונר ממש ומאז הסן־אוף־א־ביץ' לא מדבר איתי כדי שלא אבקש ממנו הלוואה. אני לא יודע מה... אבל זה צריך להיות משהו שבני אדם קונים." והוא הגביר עוד יותר את וסת הקול של המכשיר, כמבקש להודיע לַכֹּל שהשיחה מבחינתו תמה, או כדי להירגע בזכות מרוץ המכוניות האהוב עליו שהתחיל זה עתה. ראשו הגדול, שהציץ מעל מסעד כורסת הארצ'י־בנקר שלו, נראה כמו בלוט. חבטה אחת, חשב ברוך, ודי לכל האיומים המרומזים שלו ולאותם רעשים מיותרים שהפיץ, ממלאים את חלל הדירה ללא טעם.

אמו של ברוך נטלה את בנה לפאת חדר המגורים, המקום שאליו היתה מושכת אותו כשרצתה להמתיק עימו סוד או לשכנעו בדבר מה. שם לחשה אליו, שאין לו מושג כמה היא שמחה על שהעז להשתחרר סוף־סוף מהדיכאון שנבע ממחלתו ולעשות משהו קצת מועיל בשביל עצמו. "אתה רואה, צריך לפעמים איזה שינוי בחיים שיעביר אותנו למקום אחר לגמרי," אמרה. נראה היה בעליל שהתכוונה לעצמה, וברוך, שחשש שמא גם משפט זה שאוב מאחת הסדרות שלה, התאפק לא לשאול אותה באיזו סדרה מדובר הפעם. "ובקשר לעבודה," המשיכה, "חכה. זו רק ההתחלה. אני בטוחה שבהמשך תמצא משהו שיותר יתאים לך."

ברוך שם לב איך בדרכה היא מתמרנת את שניהם, ובמיוחד את ג'ף, שכולו היה מרותק לתוכנית הספורט הזו שהגיעה מעת לעת לשיאים חדשים; כלומר, מכוניות שסטו מהמסלול והתרסקו, או כאלו שהתנגשו זו בזו. וכך, כשג'ף מתמוגג כולו, היא פטרה את עצמה אט־אט ממורא העבודה, מההכרח המגונה הזה בעיניה לקום מוקדם כל בוקר ולהיטלטל שעה לפחות ברכבת העמוסה בכל מיני פרצופים לחים ודביקים כאלה, חלקם גם מפחידים, כדי לשמש במשך יום שלם כמעט כזבנית בחנות או כפקידת קבלה במשרד כלשהו; שהרי מלבד תעודת ההוראה הנשכחת שלה, שאותה לא מימשה אפילו יום אחד, לא היה לה כל מקצוע אחר או תחום עניין שאפשר להופכו למקור הכנסה. שלא לדבר, חשבה, על העדרם של הרגלי עבודה או יכולת נפשית לשרת סמכות חיצונית כלשהי.

כל עולמה חג סביב סדרות הטלוויזיה והמגזינים האהובים עליה, עם המאמרים מאת הפסיכולוגים החכמים שלה (חלקם גם הופיעו בטלוויזיה), הקניות והיציאות התכופות עם ג'ף למסעדות עממיות לרוב, החברות הנוכחיות שלה והחברות שהיו לה - בדרך כלל איזי מהעמק ובלפוריה מלונדון, בנות "שלישיית בית הכרם", להקת הזמר שהיתה חברה בה בראשית שנות החמישים. עם חברותיה אלו עִבְרִיָה היתה מתכתבת באדיקות, שולחת מכתבים שאותם עיטרה כאילו היתה נערה, ומוסיפה ציטטות מחכימות ופתגמים שליקטה פה ושם. לעתים השתעשעה ברעיון לנסות להיות בעצמה תסריטאית של אחת הסדרות האלה, לאחר ששמעה כי בעת ובעונה אחת מועסקים בה עשרה כותבים לפחות. "ביניהם בטוח שגם אני אוכל למצוא מקום. הרי החיים שלי קרובים לפרק באופרת סבון יותר מחיים של כל אישה אחרת שהכרתי," אמרה בליבה. כעבור זמן סיפרה לברוך בהתרגשות שקראה במגזין הנשים המועדף עליה על עקרת בית אחת - ג'ואנה שמה, מנפטון ניו־ג'רסי, העיר שבה נולד וגדל השחקן ג'ק ניקולסון - שיום אחד החלה להאמין שהיא יכולה לכתוב תסריטים לטלוויזיה, לא פחות טובים מכל מה שראתה מדי יום במשך ארבע שעות צפייה לפחות. ואמנם, אחרי לא מעט משברים ואכזבות - ומיותר להגיד, גם דחיות מחברות ההפקה השונות - כמו בכל סיפור טוב היא הצליחה; והיום היא תסריטאית ידועה למדי שרוב הרשתות הגדולות מחזרות אחריה. והיא בסך הכל לקחה איזה קורס ערב לא מי יודע מה לתסריטאות בקולג' הקרוב לביתה, הדגישה, ממש לא יותר מכך.

עבריה הרהיבה עוז והחליטה לעשות מעשה. תחילה חיפשה אחרי שולחן כתיבה הולם, שכן בלעדיו אי אפשר לכתוב, אמרה, מדמיינת את עצמה כבר יושבת בווילה שלה במאליבו מול האוקיינוס הפתוח כמו כל התסריטאים המפורסמים שקראה עליהם. ושם היא תשרטט בקלילות את הדמויות שיאכלסו את אופרת הסבון שלה, שתהיה שונה, כמובן, מכל מה שהראו עד כה בטלוויזיה, בדיוק כפי שקרה לג'ואנה מהעיירה הזאת של ג'ק ניקולסון.

במשך שבועות הסתובבה, מדי יום כמעט, בין חנויות רהיטים ומחסנים שאת רובם איתרה ב'דפי זהב' או לפי המלצות חברותיה, מוציאה הון ממש על נסיעות במוניות ברחבי הכרך - רק לא להיתקל בשום פרצוף מפחיד, חשבה בעודה מציצה לתוך החנויות ובודקת שולחנות כתיבה שונים, משווה מחירים, את המראֶה ואת איכות העץ.

כשהסבלים פרקו את שולחן הכתיבה הנבחר לתוך טבור הסלון שלה, לאחר שרכשה אותו בסוף בחנות רהיטים קטנה ליד הבית, ממש בפינה, החל הוויכוח הזה עם ג'ף - היכן ראוי להציב את השולחן. כל עוד הוויכוח הזה נמשך, וג'ף לא פנה לשתיקותיו הארוכות, המפחידות, זו היתה ההוכחה מבחינתה שהוא הכיר בדמות החדשה שביקשה לעצב - של אדם עסוק ובעל ייעוד, שאינו פנוי להצעות שיבטלו את זמנו. ולכן היא דאגה ללבות כל פעם מחדש את המחלוקת ביניהם, מעבירה את השולחן כמעט לכל מקום בבית כדי לבדוק אם אפשר לשלבו שם, בלי שיפריע לאיש. זה התחיל בפינת הסלון, באותו מתחם צר שבו נהגה להסתודד עם ברוך, אלא שבַּמקום ההוא השולחן הענק הזה כיער את מִתאר הדירה כולה כפי שנשקפה אליה מדלת הכניסה; קוויה הפנימיים נראו שבורים במקצת.

חדר השינה נדחה על הסף לטובת נוחיותו של ג'ף, וכמוהו גם חדרו של ברוך, שם חשבה שתוכל אולי לעבוד בשעות הרבות שהוא נעדר מהבית; אבל אגרופיו וכל פרקיו היו כבר דרוכים ומכווצים מהתנגדות, משתדל עד מאוד שאמו תבחין בכך. ואז הוויכוח התנקז לחדר המיועד לאורחים, שבינתיים איש ממי שציפתה שיָלוּן בו לא הגיע; לא רותי בתה הבכורה - שהיתה עסוקה מדי בעבודתה בארץ, ובעקבות זאת נסיעותיה התכופות לאירופה - ולא מייקל, בנו של ג'ף מנישואיו הראשונים. מייקל היה גיאולוג ימי רזה וגבוה מאוד, שכבר שלוש שנים שהה באנטארקטיקה, במסגרת משלחת מדעית שבדקה אם יש אפשרות להקים שם התיישבות אנושית שתהווה חלופה לכדור הארץ הדועך. ומאחר שהאמין בחורבנו האיטי של כדור הארץ (או מרביתו לפחות) הוא מיעט להתעניין בבני אדם, מצמצם את קשריו עימם לצרכיו הפונקציונאליים בלבד - כולל עם אביו, שאותו לא ביקר כבר זמן רב. וכך היה גם בנוגע לאחותו של ג'ף מקליפורניה, שלא התארחה בביתם מעולם כיוון שהיתה מסוכסכת איתו מאז מות אמם, בעקבות ריב שפרץ ביניהם על כמה חפצים מעוררי נוסטלגיה שקישטו את דירתה הישנה של האם במנהטן. הסכסוך הזה לא נרגע מעולם, למרות שלפני כן אחותו גילתה כלפיו דאגה ואפילו אחריות, ואף ניסתה לעזור לו בתקופה הקשה שלאחר גירושיו מאשתו הראשונה - השיקסע הבלונדינית הזאת, שיום אחד עזבה אותו ללא כל סימן מקדים. כשג'ף השתחרר ממנה, הוא כאילו חזר לסורו והחל לרדוף שוב אחרי הבלונדיניות הגויות האלה עם האף הסולד והגוף הדק שבעצם לא גירה אותו, אבל הוא חש שעליו לכבוש אותן ויהי מה. אלא שכולן הזכירו לו בסופו של דבר את אשתו לשעבר, ולכן מיהר לנטוש אותן. רק אחרי שצפה בסרט 'מה מעיק על פורטנוי' משהו בו נשבר, מבין כמה אבוד ואומלל הוא היה עד כה. על כך התוודה בפני אמו של ברוך זמן קצר לאחר שנפגשו, והיא האזינה לו בחפץ לב אך בלי לרדת לעומק דבריו, מה שגרם לו להמשיך ולדוש בנושא הזה. אבל אחרי כמה שבועות להיכרותם - כששניהם הבינו לפתע לאן פניהם מועדות, אם כי לא דיברו על כך - יום אחד היא ביקשה ממנו שבביתם יהיה חדר פנוי המיועד לאיזי ולבלפוריה, חברותיה הנאמנות לנצח מ"שלישית בית הכרם". פניו של ג'ף אורו, אך כנראה בגלל שהיא השתמשה במילה הזאת, "נאמנות". ומייד הוא החזיר לה בבקשה שגם בני משפחתו וידידי הנפש שלו (שעדיין לא היו לו) יוכלו ללון בחדר הזה. עבריה הסכימה. ורק אחר כך, ובזהירות רבה, כמגששים, החלו לדבר על חתונתם. למעלה מעשר שנים חלפו מאז, אך למרבה הצער כל פעם צצה סיבה אחרת שמנעה מחברותיה לבקרה בניו־יורק, כך שבינתיים החדר התמלא באותם חפצים ורהיטים שרכשו ולא נמצא להם מקום אחר בדירה. עד שג'ף הכריז שיום אחד הוא פשוט יזרוק את כל הזבל הזה לכל הרוחות, בעוד עבריה אמרה מייד אחריו: "אתה צודק, ג'פרי. צריך לשמור את החדר הזה נקי ומסודר בשביל איזי ובלפוריה, ואולי גם..." ואז השתתקה, מותירה לבסוף את החדר כמות שהוא, בלי להכניס אליו חפץ נוסף. וכך נהגה גם עכשיו.

בסופו של דבר השולחן נשאר בַּמקום האחרון שבו ניצב בלי שיבלוט יותר מדי או ישבש למישהו דבר מה שהורגל בו, במסדרון שבין חדרו של ברוך לחדר האורחים, שאותו עבריה החליטה לסגור באמצעות מַבדלת.

שם אמו של ברוך ראתה מולה רק קיר סטנדרטי ולבן שלא עורר בה כל השראה, ולכן היא תלתה עליו תמונה ענקית של הפסיפיק, כחול ואינסופי, וכאילו היא עכשיו במאליבו. אבל בסופו של דבר ההדמיה הזאת לא עזרה לה, והיא התנחמה בכך שבגלל נוכחותו של השולחן הזה ג'ף לבטח לא ירמוז לה על עבודה כלשהי בעתיד. ועד אשר תבוא עליה אותה השראה שבוששה עדיין, היא ביקשה למצוא קולג' קרוב לבית כדי ללמוד בו תסריטאות, כמו ג'ואנה שלה, מאמינה שכמותה היא לא תזדקק לתקופת לימודים ממושכת; שהרי כל חברותיה שיבחו את סגנון כתיבתה המיוחד שניכר במכתביה אליהן במשך השנים, מחזקות בכך את מה שהיה ידוע לה עוד משיעורי הספרות והחיבור בבן־שמן, ואחר כך בסמינר בית הכרם בירושלים, שם חיברה גם את קטעי הקישור המשעשעים־לדעת־הכל של השלישייה. מה עוד אמרה, שלכתוב אי אפשר בעצם ללמוד.

ופתאום, כמה שעות ביום ברוך היה מוקף בצעירים, כמעט בני גילו, כמוהו בכותונות תכולות ומכשירי קשר קטנים המזמזמים מתוך חגורת מכנסיהם, כשפניהם היו לוהבים מתוך האחריות שבעיסוק הבטחוני. אך השיגרה המבורכת הזו היתה לתקופת מה, שכן לאחר מכן, כשקיבל שני מכתבי דחייה נוספים מהוצאות ספרים שאליהן שלח את האלבום שלו ושהיו הפעם נידחות למדי, של צעירים, הכל חזר לקדמותו וביתר שאת: הראש כמעט התפוצץ כאילו שהלמו לתוכו בפטיש רב עוצמה, כששום גלולה כבר לא עזרה לו, מוצא לבסוף את מפלטו רק בשנתו הקצרה מדי. עד שחשב לרוץ ולהיבדק שוב, ובפעם החמישית אולי לבקש צילום ראש, שכקודמיו יבשר לו קרוב לוודאי שלא נראה שום ממצא מחשיד על האקרן. אמו ביקשה שימתין מעט עם הרעיון הזה, כי ייתכן שהכאבים האלה הם בגלל קשיי הסתגלותו לעבודתו החדשה, או שהם נובעים מחילופי העונות. "ולפעמים זה קורה סתם מתוך סיבה פשוטה ולא מי יודע מה," אמרה. "ואולי... אולי אתה זקוק כבר למשהו אחר," הוסיפה בזהירות: "לחבֵרה... לאישה, ברוך... ולכן אלו בכלל אותות מבשרי טובה. כי גם אצלי כל שינוי לטובה בחיים התחיל בכאב גופני כלשהו. למשל, כאשר רציתי משהו, עוד לפני שידעתי שאני רוצה אותו היתה לי כבר מיגרנה נוראית מזה."

"והרי חלפו כמעט שנתיים מאז שהתגרשת מאלינור," אמרה, "ובהחלט הגיע הזמן... מספיק כבר התאבלת עליה... מה שלא הגיע לה." את זה היא כבר לחשה. אולי היא לחשה זאת, חשב, כי אלינור היתה בתה של איזי, חברתה הטובה ביותר, והיא הכירה אותה מאז שהיתה ילדה קטנה.

"עכשיו צריך להניח לעבר ולהמשיך הלאה," סיכמה. "ותתחיל להסתכל סביבך, להביט יותר לעֵבר האנשים, לדבר איתם. וככה תראה שעם הזמן המצב ישתפר, ואז גם אולי תכיר מישהי חדשה. והכל יהיה יותר טוב, זה בטוח. הנה, אפילו סיוטי הלילה והאלוסינאציות שלך פחתו ואתה יוצא החוצה לרחוב כמעט ללא בעיה..."

והיא השתתקה לרגע, לנוכח מבטו המחמיר: מה היא יודעת בכלל - אמר בליבו. והיא הוסיפה בשקט: "הנה, בינתיים נשארו לך רק הסחרחורות והבחילות האלה. זה הכל."

אך כשהיה מביט בזמן המשמרת שלו בצעירים שסביבו, בתוכן גם צעירות, אפילו נאות פה ושם, מוכנית הם עוררו בו איזו רתיעה, אולי בגלל קרתנותם הזו או התנשאותם המוחצנת מדי, על כך שמתוך מאות צעירים ישראלים הם הצליחו להתקבל לתפקיד הזה אשר יתרונותיו היו ידועים לכל. וכך הם לא נאלצו להסתופף כמרבית חבריהם באיזה כוך אכילה בעיר בתור מלצרים ושוטפי כלים, או לשמש כזבנים בחנות שבשבוע הבא תיסגר. וככל ששוטט על פניהם, מחפש משהו שכנראה לא ימצא, אחת מביניהן, מתולתלת ונמרצת כזו, החזירה לו מבט, ואחר ללא בושה סקרה את גופו כפי שמודדים בחנות בגד חדש. משלא החזיר לה מבט ראוי - עדיין לא... אמר לעצמו - היא המשיכה הלאה, טופפת על פני מסדרונות הטרמינל לעיסוקיה שאין בהם די. המבט הבא ששיגרה לעברו כבר לא היה קפדני וארוך כל כך כקודמו, מרפרפת על גופו לרגע, והוא חש איזה לגלוג קל...

ברוך זכר היטב את ה"עדיין לא..." הזה מפגישותיו עם וונדי, תוהה מתי היא בדיוק הבינה שדבר לא ייצא מהן. או, מתי הן קולטות את זה?... את מה שאינו תכליתי עבורן. והוא חשב כבר לצלצל לניל ולשאול אותו על כך, הוא הרי הכיר נשים רבות, יודע שהוא מגיע לפעמים לסופי שבוע לעיר מוושינגטון ולן אצל אחיו.

הוא וניל היו צוות, כמו שאומרים, יושבים לפחות פעמיים בשבוע בבר האפלולי שלהם באיסט־וילג', עשר דקות הליכה מהירה מ־.N.Y.U. ברוך שימש לו כאליבי, מסיח את דעתן של הנשים הצעירות שהסתובבו שם בבר ממה שידידו ביקש להסתיר לעת עתה. על וונדי ניל אמר מייד שהיא שונה. היא לא כמו השאר, אלו שהשפתיים שלהן נראות לוחשות כל הזמן שהשמים הם הגבול... או את יתר הקלישאות שמדרבנות אותן להצלחה.

"אלוהים! כמה יש מהן?" ברוך שאל...

"ממי?..."

"מעטויות הקש האלה," גיחך. "שמת לב שרובן הגיעו מאינדיאנה או מוויסקונסין?..."

"באמת! אולי כי שמה צומחת החיטה הכי בשלה."

הם נפגשו לראשונה בסמסטר אביב 1980, זמן קצר לאחר שברוך החל ללמוד ב־.N.Y.U. ניל היה דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית, שמוּנה לחונך שלו כדי לסייע לו להיקלט באוניברסיטה. "זה כמו אפליה מתקנת לסטודנטים זרים," הסביר לו את מה שנכתב באופן סתום במקצת במכתב שנשלח אליו מהדיקן, והתנצל מייד על כך שהוא לא מהתחום שלו בדיוק, מאחר שכנראה לא נמצא אדם מתאים בשבילו במחלקה לתולדות האמנות. הוא הבין שברוך מתמחה בציור האמריקאי המודרני. "היהודי האמריקאי," ברוך תיקן. ואחר כך ניל סיפר שכבר נמאס לו מהאוניברסיטה הזאת, אף על פי שהיא ממוקמת באזור הכי מרתק באמריקה ואולי גם בעולם כולו. אבל יותר מדי שנים הוא בילה כאן, וזה לא בסדר. זה מעיד על איזו נחשלות, אמר. והוא כבר רוצה לסיים את ה־.P.H.D הארור הזה, שמתעכב לו יותר מדי. ונדמה לו שהוא קצת תקוע. אבל גם אם הוא לא יסיים בזמן, אמר, בשנה הבאה הוא מתכוון להסתלק מפה ולנסות להתקבל לשירות החוץ. ואם לא, הוא יהיה רפרנט בממשל או משהו כזה. ויש לו קשרים, הוסיף. אח שלו הוא יועץ בכיר בחברת פרסום שמתמחה ביח"צנות פוליטית והוא מכיר כמה אנשים. "הוא יותר מוכשר ממני, האח שלי, אבל אני יותר יפה ממנו," חייך מין חיוך נוסח קנדי, שתחתיו נפרשו הפנים האלה שמזכירים גם את רוברט רדפורד. מין שילוב של שניהם. ולמרות החיצוניות הזאת שלו, הכמעט המונית בעיניו של ברוך, ולמרות שהיה מעדיף פנים שמזכירים את קלינט איסטווד האהוב עליו, חדים ומופנמים יותר, ניל מצא חן בעיניו. אולי כי הוא לא לקח את עצמו ברצינות רבה מדי. הוא לא נפוח בכלל, חשב ברוך. "אשמח לשתף איתך פעולה," אמר לאחר ששמע את התוכנית שלו.

"נהיה צוות מעולה," הבטיח ניל. "אתה רואה את זה? את החיוך והפָּנים שלי? זה רק מקדם זיונים. זה הכל."

"בשלב הזה של חיי," ברוך החליט להתוודות. "אני לא רוצה אף אישה. שום אובייקט שיכול לגרום לי לעומס..."

"את זה כבר הבנתי מזמן," ענה לו, "ולכן בחרתי בך. אבל כאשר תרצה בזה... אני אוכל לעזור לך. באמת. כולל עם אלה שאתה בטח הכי רוצה. את הבלונדיניות הגויות, עם השדיים הקטנים שאפשר לעטוף אותם בכף היד שלך. זה בטח החלום שלך... אהה! לחדור לתוך הפוסי של הבלונדיניות האלה עם האף הסולד והשדיים הקטנים."

"אלוהים! את מי הוא מזכיר לי עכשיו," ברוך נחרד.

על פי רוב ניל ישב בינה לבין ברוך, רגליו פשוקות מעט, מאפשר לחתיכה שלו למצות את כל הטקסט הידוע מראש שלה. לשבחו ייאמר שהוא ידע מתי לוותר על הבדיחות שלו, או להצניע את הציניות שבו, אם כי כל המעמד הזה היה ציני ומבזה מעט, ברוך חשב.

כל כך בטבעיות ברוך צלח את הדרך לתפקיד הזה של הידיד שמספרים לו הכל אבל לא מזדיינים איתו בסוף. ממש לא היה איכפת לו כאשר ניל החליק מדי פעם בידו הפנויה יותר, לא זו האוחזת בכוסית הוויסקי הנקי, על שׂער הקש הזה של הבחורה. השיער שלפעמים אכן היה זהוב כמו חיטה ממש - תלוי בעוצמת האור או בזוית הספוט - מכסה את מרבית פניה כמסך. כך נראתה גם הראשונה שלהם, ברוך נזכר... נבוכה מעט, היד שלו עיצבנה אותה קצת וראו את זה. חוש העיתוי שלו עדיין לא היה מחודד. בינתיים הכל נעשה לה מעורפל ולא ברור, אך גם קצת מושך. האלכוהול טיפס בתוכה לאט למרות שנשבעה שלא תשתה את זה. "זה רק יין..." ניל אמר וצחק. מביט בברוך שמסתפק תמיד במיץ תפוזים. "הוא לא זקוק לחומרי העזר האלה, אצלו זה טבעי..." חייך. אבל הבחורה אפילו לא הסבה את פניה אל ברוך, שכן ההחלטה כבר נפלה בליבה. ומאחר שניל פלירטט איתה קצת, מדי פעם הסיט את שׂערה קלות, ממולל אותו לרגע באצבעותיו - והוא גם מועמד ראוי, מוצר אמריקאי העשוי היטב - הוא יהיה הגבר שאת הלילה הזה היא תבלה איתו. וכמה שהיא זקוקה לזה עכשיו, רק היא יודעת. ומי יודע, אולי גם יש לו כוונה לאהוב אותה בסוף, חשבה. ואיזה לחלוחית צצה בעיניה פתאום. הפועל הזה - לאהוב, שתמיד מרגש אותה. אך ברוך חש רתיעה ממנה, מהסוג הזה של נשים, מהנאיביות שלהן, מהכאב הנדוש הזה העומד על הסף, עוד רגע והוא יתפרץ כולו החוצה. אף על פי שהן היו סבלניות כלפיו ולבטח גם רצו לדבר איתו. אבל מלבד הכאב היה בהן גם משהו צחיח ומתבדל קצת, שהפחיד אותו אולי. כמו המישורים הסחופים האלה של המיד ווסט, חשב, עם קו האופק שאינו נגמר. כל הזמן הוא נע איתך קדימה, עד אינסוף כמעט. מלבד פעם אחת הוא לא יצא מאזור העיר ניו־יורק, על־מנת שלא להיבלע בתוך עוגמת המרחבים הזאת... ועוד עם הסחרחורת והתעוקה שהן גרמו לו. אבל זאת מלבד וונדי, כאמור, שקצת מצאה חן בעיניו. אלא שהוא מיהר אז הביתה, לחדרו בעצם, לאותו מקום שבו איש לא יוכל להפתיע אותו. ופוחד שאולי הוא מאבד אותה עכשיו. קצת נרגע כשלמחרת ניל סיפר לו שהוא לא הצליח לזיין אותה. "אפילו נשיקה לא... בחורה מוזרה. יותר מדי מתוחכמת," סיכם. "אולי אתה תנסה..."

"לא, לא..." וכחוזר על איזה טקסט מוכּר הבטיח לניל שאין לו שום כוונות לגביה; הוא לא צריך לחשוש ממנו. וגיחך קצת לעברו, אולי כמקל על עצמו. פתאום שניהם פרצו בצחוק. קצרצר, צרוד, שמתוך מבוכה או זרות. "באמת..." ניל אמר. ואחר כך הם ניסו להיזכר איך ומתי נולד ה"סידור" הזה, או ה"מוסד", כפי שקראו לו כבר. כעשרים פגישות כאלה הם עברו יחד, כשמחציתן לערך הסתיימו בהצלחה. "אתה יודע איזה אחוז גבוה זה, איזה הישג?" ניל התלהב; ומייד ציין את חוש העיתוי שלו, איך ומתי הוא יודע לפרוש. "מה? אף פעם לא התחשק לך לזיין אחת מהן אפילו? זה רק זיון," התפלא עליו. "בלי שום התחייבות. גם הבחורה יודעת את זה. אז אם תרצה פעם, אני מוכן לוותר לך. באמת, רק תגיד או תסמן לי," הציע.

* * *

באותו בר הם נפגשו גם עתה, אך נראה כי הקסם שהיה בו אז התפוגג. שניהם ציינו זאת מייד, וכאילו ביכּו על הזמן החולף. אבל ניל, עדיין עם אותו חיוך 'כל אמריקה שלו', סיפר לו שהדבר הטוב ביותר שקרה לו בוושינגטון די.סי. הוא שמצא חברה, אישה אמיתית. וזה יותר חשוב אפילו מה־.P.H.D הארור הזה שהוא גמר אותו סוף־סוף. ושניהם הרימו כוסית לחיי החיים הטובים... "או הנכונים," ניל חייך: "וגם שלך, ברוך." אבל הוא לא הוסיף או שאל דבר מסוים. כולל לגבי וונדי, איך הקשר איתה הסתיים בסוף.

דמותה צפה פתאום מולו, כאילו עוד רגע היא עומדת להיכנס לבר: האם אלו געגועים או פחד? ברוך הירהר. ואם כך, אז על מה נותר לדבר איתו, שהרי את השאלה "מתי בדיוק הן יודעות את זה?" הוא כבר שאל אותו בשיחת הטלפון המקדימה ביניהם. וניל, לאחר שחכך קלות בדעתו, הודה שאין לו מושג. ובמחשבה שנייה אמר שלדעתו זה מיתוס; אנחנו מייחסים לנשים כוחות שאין להן באמת. כשנפרדו, רק לאחר שהשיחה ביניהם הידלדלה, הם עשו זאת תוך חיבוק ממושך, כי חשו שאולי לא ייפגשו עוד. וברוך יצא מייד מהבר, אומר לעצמו שכנראה הגיע הזמן לשנות משהו בחייו. איזה זרם אוויר חריף ריטט אז באפו. הוא המשיך ואמר בליבו שאולי הגיע הזמן להחליף את הנושא שלו, ובכך ליצור לעצמו שאיפה חדשה, הולמת יותר. וכך, במקום אלבום התמונות שלו, הוא כבר ביקש לכתוב את הביוגרפיה של הצייר ג'ייקוב שטיינר, שאותו הכיר כאמור באמצעות בנו של שטיינר, אהרון. אולם את שטיינר האב הוא פגש פעם אחת בלבד, בדירת בנו, לאחר שבועות שבהם הפציר באהרון לארגן את הפגישה הזאת. דרך אביו, כך אמר לאהרון, הוא מבקש להתרשם מסודות קסמה של התרבות המערבית שבין שתי מלחמות העולם, כשהוא רואה בו, בשטיינר, את אחד ממיצגיה הנאמנים. וכמעט בלי משים החל ברוך לראיין אותו, כאילו היה איזה חוקר או עיתונאי, אך מיתן את התלהבותו כשנזכר לפתע כמה שטיינר סלד מעיתונאים למיניהם. כי כל מה שעִניין אותם בו היתה הרכילות שרצו לשמוע על היחסים בין הדמויות היותר אקסצנטריות של הקבוצה הניו־יורקית שבה היה חבר לאחר המלחמה. על פי רוב הם התעניינו במקס ארנסט, מי שהיה פטרונו, אם כי לזמן קצר. וכשברוך שינה את נעימת דבריו - רכה יותר, אגבית... - רק אז שטיינר היה נכון לרמוז לו על איזה סכסוך שפרץ פעם בינו לבין אנשי הקבוצה הניו־יורקית והפך עם הזמן לחשבון לא פתור, ובזאת הסתפק. בכל מהלך הפגישה שטיינר היה חפור בתוך מעילו וצעיפיו, ואולי לכן בקושי זז. דיבורו היה איטי, נפתח מה אך מייד מסתייג. מפעם לפעם הוא שתק ארוכות. הוא נראה לברוך כמי שכּורה לעצמו קבר בתוך מעבה הבד והצמר הזה שכרך סביבו, אולי כדי להגן על ליבו ועל ריאותיו החלשים מפני הכפוריות העזה של החורף הניו־יורקי שפשה בדירתו הבלתי מוסקת של בנו. אבל הוא כלל לא מחה על מה שעלול היה להצטייר כניסיון לרצח.

אהרון פירש את נכונותו של אביו להיפגש איתם אז בכך שכבר זמן מה אביו רוצה להשתחרר מהייאוש ומהסבל המתודי שלו, שנגרם לו מאותה תרבות שברוך כה נמשך אליה. וכתגובה לדברי בנו סיפר שטיינר שאכן כל ימיו היה קשור לתרבות המערב, לאירופה... כאילו היתה נערה פותה ומבולבלת שיש לשמור ולדאוג לה. גם בתחילת דרכו כאמן, כשהיה נער בזמן מלחמת העולם הראשונה, וגם אחר כך, כפליט בניו־יורק. פתאום הוא הביט בברוך ואמר שאולי הוא מזכיר לו את עצמו, וברוך תהה אם זו מחמאה. גם הוא, שטיינר, היה נער סקרן ותאב דעת בסוף אותה מלחמה, אי שם באחוזה שעל גבול פרוסיה המזרחית - ליטא, שאביו שימש בה כמנהלהּ. עובדיה ואיכריה של האחוזה גרו בשני כפרים קטנים וקודרים מעבר ליער הגדול והביצות שהקיפו אותה, הרוויים בזעם ובאלימות קשה של אותם ימים. בוקר אחד ראה כתמי דם פזורים על השלג שנערם לצד הדרך המוליכה לאחוזה, ובהשפעת שאגל - "הרי כולנו הושפענו זה מזה" - העלה את נתזי הארגמן האלה על הגגות המושלגים של בקתות העץ הקטנות של איכרי האחוזה שצִייר, תמונה אחרי תמונה. אך את מעשי הרצח עצמם - ובמיוחד את סופה הטראגי של אמו, סבתו של אהרון - הוא לא הזכיר. רק סיפר איך הוא נשא את עיניו למערב הגואל, השפוי: לפריז, לציריך, אפילו למינכן... שאליה הגיע לבסוף כתלמיד האקדמיה לציור. ומבחינתו, הוסיף, היום הן שמות של ערים שלא קיימות עוד בעצם, וכך יהיו בשבילו לעולם.

לקראת תום הפגישה, שהיתה קצרה יחסית - מי יודע אולי זו תהיה הפעם האחרונה ששטיינר האב ידשדש כך לדירת בנו - ברוך אמר פתאום לצייר שכאשר יהיה חזק ובריא יותר אולי יכתוב את הביוגרפיה שלו. שטיינר מילמל משהו, בגרמנית דווקא, השפה - ברוך ידע מאוחר יותר - שבה שטיינר היה מדבר לעצמו. מין חירות שנטל לעצמו ללא מורא הסביבה, או כשרצה להותיר בזולת איזה רושם סתום, מרחיק. ואחר הוא שתק, מצטמצם יותר לתוך צעיפיו ומעילו, אולי כי חש שרוּמה על ידו, אם כי קשה היה להבין זאת ממבטיו, שכמו התנתקו מהחדר ומאנשיו - אותו ניתוק שאיפיין גם את אהרון, ברוך הירהר. ואולי חשב: מהיכן החוצפה שיש לצעיר הזה להזכיר את בעיותיו הבריאותיות כביכול בפני איש קשיש וחולה, שאין לדעת עוד כמה זמן נותר לו. אהרון אפילו לא רטן כהרגלו. רק עיניו הכהות, שנחבאו תחת עטרת שערו הארוך והמקורזל, התרוצצו באי־נחת.

משיצא אביו מהדירה מייד פנה אהרון אל ברוך, כמעט מתנפל עליו, משתחרר בבת אחת מהשלווה הריחופית שהיה עטוף בה כבר כמה חודשים - אותה שלווה שניכּרה גם בנוכחות אביו, מציגהּ בפניו כאילו היתה הישג יוצא דופן - ושאל: "מה פתאום הביוגרפיה של אבא? הרי לא דיברנו על זה אלא רק על התצלומים לאלבום או איזה חומר לכיתוב שמתחת לתמונות." ואחר סיכם: "נו, קיבלת ממנו משהו... וגם זה יותר מדי." ופתאום החל לגדף את כל מה שייצג את עברו של אביו ואת כל הייאוש המתודי הזה שנִלווה לכך, כלפי אותו עולם ערכי שאבד, ושכליונו הפך אצל אביו פשוט למקצוע. לדעתו, כל זה היה בעיקר תירוץ כדי שלא להיות כמעט איתו ועם אמו. והוא אינו מבין מדוע ברוך מוצא בכך עניין, במה שטוב שנגמר כבר, כי התרבות הזאת לא הביאה בעצם כל מזור לבני אדם כמוני וכמוך, אלא רק ביקשה להרשים אותנו ולעורר בנו הערצה כלפיה; כלומר, שנרגיש לעומתם - לעומת אותו מעוט של מחוללי תרבות שגם אביו אפילו הסתפח אליהם - כאלה קטנים וחסרי חשיבות. וזה עוד בשם ההומניזם. "אז הומניזם שמומניזם..." ושוב שאל: "מה פתאום לכתוב את הביוגרפיה שלו?" מין שאלה או קריאה שאין בה ציפייה לאיזה מענה ממנו. לכל היותר איזה ביטוי לכעס, אם כי הפעם מתון יותר, כיאה לדרך החדשה שבה בחר.

כבר למחרת אהרון הודיע לו בטלפון, שכל עוד הוא לא מוכן לוותר על תוכניתו לכתוב את הביוגרפיה של אביו, רצוי שלא ייפגשו עוד. לברוך, שנדהם מצעדו הקיצוני של אהרון, לא היתה אחר כך כל אפשרות להחזירו אליו - לא בצלצולי הטלפון התכופים שצילצל לדירתו ללא מענה, ולא בשני מכתבי הפיוס ששלח אליו. חלפו שבועות עד שנודע לו כי אהרון בילה את הזמן ההוא בסדנה למדריכים רוחניים, המבקשים לגאול את החברה המערבית בעזרת עקרונות הפילוסופיה הדאואיסטית. הסדנה הזאת נערכה באזור כפרי ושקט מצפון לעיר, מכוסה שלכת ניו־אינגלנדית מרהיבה וגשם דק שיורד לפנות ערב על פי רוב.

אהרון ישב על מיטתו. החלון שמעליו היה פתוח כדי חריץ, ומשב קל וסתווי נכנס פנימה לתוך החדר. הוא כמעט לא זע כשדיבר. לבוש היה כתונת בד דקה בלבד שגלשה עד ברכיו, רגלי הסייח הרזות שלו משולבות בתנוחת 'לוטוס', ונראה כמי שהחליט להתעלם מכל מה שהיה בחזקת חומר. ברוך סיפר לו שבקרוב הוא עתיד לחזור לארץ ולכן הוא מבקש ממנו עוד חסד קטן, ומבטיח לו שלא יטרידוֹ שוב בנושא הזה. כך אמר לו גם לאחר שבאופן מקרי ומפתיע אהרון הרים את הטלפון, כשצילצל אליו.

אבל כשאהרון שמע ממנו את המילה "נושא..." פניו התכרכמו לרגע, ואחר הגביר את שתיקתו, את התכנסותו בתוך עצמו. הוא המשיך בזאת גם כשברוך סיפר לו על הימים הרבים שבילה בספריות ובארכיונים השונים בעיר, מחפש חומר על אביו, במיוחד על התקופה שבה פעל באירופה, במינכן ואחר כך בפריז, שבהן שמו נקשר עם כל האמנים הגדולים של אותה עת. "אין מה לעשות..." הוסיף, "חייו של אביך ראויים לביוגרפיה. וזאת לא כל כך בגללו, אלא יותר בגלל הנושא עצמו. ועכשיו אני מבקש ממך שתעזור לי, ושתסדר לי עוד פגישה איתו, לפני שזה יהיה מאוחר מדי. כי, כידוע לך, הטלפון שלו חסוי ולכן אין לי אפשרות ליצור איתו קשר בעצמי. ואני חייב להגיע לארכיון הפרטי שלו ולבדוק את החומר שאצוּר בו. שמעתי שהוא נמצא באיזה מחסן מחוץ לעיר."

אהרון פירק באיטיות את קיפול רגליו ועבר לישיבה מזרחית רגילה. שמא בתנועה הזו, חשב ברוך, הוא מרמז על משהו שאולי יפר בקרוב את שתיקתו הארוכה, שעל אף האיפוק שבה היא היתה כנראה לא פחות קשה וכואבת מהייאוש המתודי הזה של אביו, שעליו נהג להתלונן לא פעם. ואחר, כמי שבורר את מילותיו, אהרון סיפר לו שרק בגלל המדריך האישי שלו, דאואיסט בעל שם, הוא הסכים להיפגש איתו, וזאת אחרי שחשף בפניו את מכתביו. הוא מצטער אם פגע בו בכך, אך המטרה דרשה זאת. והוא בטוח שיבין את זה בסוף. המדריך שלו שיכנע אותו כי ברוך מבקש להתאבל על הביוגרפיה שלו עצמו באמצעות כתיבת הביוגרפיה של אביו. ושזה בעצם הצער על עצמו, על חייו המבוזבזים. ועתה עליו לעזור לו לתקן את דרכיו ולמצוא בשבילו פתח יציאה החוצה.

"ועכשיו, אני מבקש ממך שתצהיר בכתב, שכל עוד אתה ואני בחיים הביוגרפיה הזו לא תפורסם ברבים. לכל היותר תַראה אותה לחברים ולבני משפחה. כי רק כך אני איווכח שאתה כותב למען הדבר עצמו ולא בשביל מטרה אחרת. וזה התנאי שלי כדי שאוכל לעזור לך, כולל בקשר לסקיצות ולמסמכים הלא־ידועים־עדיין שציינת. אגב, אין שום מחסן מחוץ לעיר. לפני שנים היה משהו כזה עם שותף, ואז פרצה שם שריפה ורוב החומר אבד כנראה. ואת מה שנשאר, אבא גנז והעביר למקום אחר."

"לאן?" שאל ברוך והביט בו בתחינה, אלא שאהרון התעלם משאלתו ואחר קם סוף־סוף ופנה אל שולחן הכתיבה שלו, המיטשטש בעיניו על רקע השמים האפורים של העיר. איזו אלומת אור קצרצרה התלכסנה מהם פתע לתוך החדר, והוא שלה ממגירתו העליונה דף נייר חלק ועט פשוט, והושיט אותם לברוך. "כתוב את זה איך שאתה מבין," הורה לו.

ברוך נטל את הדף, אבל מייד אחר כך קימט אותו בתוך אגרופיו ואמר: "אני לא מוכן להצהיר על דבר כזה."

אהרון הסתובב, משתוחח קמעה, והתיישב שוב על מיטתו כשרגליו מונחות על הרצפה, פשוקות. "אז בזה אתה מעוניין?" אמר. "זה מה שאתה רוצה? כוח. פרסום!"

"אני לא יודע..." אמר ברוך. "זה לא כל כך פשוט כפי שאתה מציג את זה."

"ולכן יש משמעות לבחירה שלך. ואני מבקש שתחליט, ובקרוב, אחרת זה באמת עלול להיות מאוחר מדי. כי אני בכלל לא בטוח שאבא יוריש את האוצרות שלו דווקא לי. יש גורמים נוספים בעסק הזה."

"אבל אי אפשר לכתוב את זה בלי קוראים שתוכל ליצור איתם איזה דיאלוג..." הקשה ברוך. "וחוץ מזה, אני כרגע לא יכול להתחייב על מה שארגיש בעוד כמה שנים... זה הרי בלתי אפשרי..."

"ועכשיו, מה אתה מרגיש עכשיו?" ביקש אהרון לדעת.

"מזוהה עם הנושא."

"עוד פעם הנושא... עוד פעם המילה הזאת."

"כן... זה חשוב לי."

"ולפעמים אני מרגיש," סיפר, "כאילו שאני עצמי הייתי שם באירופה שבין שתי המלחמות. יחד עם כל האמנים הגדולים, הרעיונות הנשגבים והאידיאולוגיות חובקות־העולם שלהם..."

"וזו היתה התקופה הכי רלוונטית לחיים שלי. ואם חושבים על כך," הטעים ברוך, "אז הנושא הזה הוא בעצם שם קוד לתחושת ההעדר הזאת, להחמצה, שאין לי וגם אולי לא היה לי אף פעם מקום שהוא באמת שלי. ומזה אולי נובע גם הפצע שמזין את הסימפטומים הגופניים האלה שמהם אני סובל..."

"והעיסוק בנושא הזה יעזור? הוא ישנה משהו?" הקשה אהרון.

"לא אמרתי שזה מה שישנה... אבל זה בטח ירגיע קצת את הפצעים..."

לאחר מכן עברו עליהם דקות ארוכות של שתיקה, עד שברוך שאל: "הוא דיבר איתך בכלל על ההצעה שלי לכתוב את הביוגרפיה שלו?"

"איתי?" תמה אהרון. "לא דיברנו מאז אותה פגישה."

וברוך תהה אם אהרון מתכוון לדבר איתו בקרוב... או בכלל.

"כמה שנים אתה חושב שתרגיש מזוהה עם הנושא הזה?" אהרון אמר יותר מששאל. "הרי זה ייגמר מתישהו, ואז מה יישאר?... אתה הרי יודע מה... רק התאווה הזאת, הפשוטה, השקופה כמעט, לעוצמה... שהיא שמפרידה בין בני אדם, שיוצרת את המעמדות האלה, של מי שלמעלה ומי שלמטה. ואת זה אני לא אתן לך לעשות. לפחות לא דרכי."

"ואצלכם אין למעלה ולמטה, אין דרגות ומעמדות," התריס ברוך, מצפה לראות איך אהרון ייחלץ מהמלכודת הזאת שטמן לו, או שמא במקום תשובה יימלט לשתיקתו הארוכה, המתודית.

"ודאי שיש הבדלים," ענה מייד. "אבל הם מבוססים על נתינה, על חסד אפילו. כל אחד מאיתנו נותן לפי יכולתו, לפי הידע והניסיון שצבר. והכל למען אותה מטרה שהיא רוחנית לגמרי, שהיא נעלה... כן... ואל תלעג, תאמין! זה המפתח. רק ככה תוכל להגיע לאותה חוויה פנימית של התאחדות עם העולם כולו... של אהבה לַכֹּל, שזו ההיטהרות, החופש אפילו. ואחרי זה לא יהיה לך יותר הצורך הזה לנפנף לכולם באיזה הישג שבשבילו הקרבת את החיים שלך, וקרוב לוודאי שמסופק לא נעשית בגללו..."

אהרון השתתק רגע והמשיך. "אין דבר," אמר וטפח בכף ידו על ברכו. "תכתוב. תכתוב מה שאתה רוצה. אני לא אפריע לך. אבל אני גם לא אוכל לעזור לך, אחרת זו תהיה בגידה. או בעצם שיתוף פעולה עם כל מנגנוני הכוח והדיכוי שהתרבות המערבית מטפחת במשך מאות שנים, ובעזרת התירוץ הזה, שכל אחד יכול להשיג איזה הישג בחייו, בעל ערך כביכול; אבל האמת היא שרק מעטים מסוגלים לכך, והם אלה שישלטו בסוף."

ובשל אותה בדידות שלמעשה גזר עליו עכשיו פשטה בגופו של ברוך איזו צמרמורת שקיננה בו זמן רב, בעוד שאהרון ישב נִכחו כמתחיל להתמסר לאיזו התבוננות פנימית.

מחשבותיו של ברוך כבר נדדו משם, לרחובות העיר החשוכים שעוד מעט יצעד בהם לתחנת הסאב־וויי הקרובה, יחיש את צעדיו ככל שיוכל - גם מפּחד צפונות הכרך הזה שהיה מתגבר בו במיוחד בשעות הערב האלה, מצפה אז לתוקף שלו - נו... שישלוף כבר את הסכין שבידו וינעץ אותה בליבו - אבל הפעם הוא יפסע כך, חשב, גם בגלל הארץ שהיתה הולכת וקרבה אליו עכשיו. וככל שחשב על ארצו ברוך ראה בעיני רוחו רק את אלינור, שואל את עצמו אם היא תמתין לו בשדה התעופה כשיגיע, שכן רותי אחותו הבטיחה לו שתודיע לה על בואו. וכבר כעס על עצמו שהוא מתגעגע כך לגרושתו, ומה זה אומר עליו? עוד חרדה או תקווה לתיקון, או פשוט נסיגה מתבקשת לאותו מקום שהשאיר כשעזב את הארץ לפני יותר משלוש שנים וחצי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שלישיית בית הכרם”