הסופר השווייצרי רוברט ואלזר (1956-1878) נחשב לאחד מגדולי הספרות של המאה ה-20, אף שבימי חייו זכה לקוראים מעטים בלבד. בהיותו […]
26 ביולי 1936
לקשר בינינו קדמו מכתבים לקוניים אחדים; שאלות ותשובות קצרות ותכליתיות. ידעתי שרוברט ואלזר אושפז בתחילת 1929 במוסד הפסיכיאטרי “וַלדָאוּ” שבבֶּרן, וששהה מאז יוני 1933 בהֵרִיזָאוּ כמטופל במוסד הפסיכיאטרי של קנטון אַפֶּנצֶל־אָאוּסֶר־רוֹדן. חשתי צורך לפעול למען פרסום יצירותיו ולמען האיש עצמו. מכל הסופרים השוויצרים בני זמננו, הוא נראה לי כאישיות המסקרנת ביותר. הוא הסכים שאבוא לבקר אותו. על כן נסעתי באותו יום ראשון, בשעת בוקר מוקדמת, מציריך לסַנט גאלֶן והסתובבתי בעיר, ובקתדרלת המנזר הקשבתי לדרשה בנושא “משל כיכר הלחם”. בהגיעי להֵריזָאוּ שמעתי את צלצול פעמוני הכנסייה. נפגשתי עם ד”ר אוֹטוֹ הינְריכְסֶן, הרופא הראשי של המוסד, והוא הרשה לי לצאת לטיול רגלי עם רוברט.
ואז, מתוך אגף צדדי של המבנה, יצא הסופר בן החמישים ושמונה בלוויית מטפל. חזותו הפליאה אותי. פני ילד עגולות שנראו כאילו מכת ברק פילחה אותן, לחיים סמוקות, עיניים כחולות ושפם זהוב קצוץ. ברקות כבר האפיר השיער. צווארון מהוה ועניבה מעט עקומה; שיניים במצב עגום. כשד”ר הינְריכְסֶן ביקש לרכוס את הכפתור העליון בווסט של רוברט, הוא התנגד לכך: “לא, הוא יישאר פתוח!” הוא דיבר בניב הגרמני המלודי של אזור בֶּרן, השגור בפיו עוד מתקופת נעוריו בבִּיל. לאחר פרידה חפוזה למדי מהרופא יצאנו לדרך לכיוון תחנת הרכבת של הֵרִיזָאוּ ומשם המשכנו לסַנט גאלֶן. מזג האוויר היה קיצי וחם. מתפללים רבים ששבו מהכנסייה צעדו לקראתנו ובירכו אותנו לשלום באדיבות. לִיזָה,[1] אחותו של רוברט, הזהירה אותי שאחיה חשדן ביותר. מה עליי לעשות? שתקתי. הוא שתק. השתיקה הייתה הגשר הצר שעליו נפגשנו. בראשים לוהטים שוטטנו באזור, בתוך נוף של גבעות, של שדות מרעה, של יערות נטולי שדים. רוברט נעצר מפעם לפעם להצית לו סיגריית “מרילנד”, לקרב אותה אל אפו ולרחרח אותה.
ארוחת צהריים במסעדת “לוֹכליבָּאד”. הפשרה הדרגתית סביב בקבוק יין בֶּרנֶק ארגמני וכוס בירה. רוברט מספר שבסוף המאה הקודמת עבד בציריך, בבנק שווייצרישֶׁה קרדיט־אַנשטַלט וכן בבנק הקנטונלי. אומנם חודשים אחדים בלבד, כדי שיתאפשר לו לחזור לכתיבה. אי־אפשר לשרת שני אדונים בו־זמנית. באותה תקופה כתב את ספרו הראשון “החיבורים של פְריץ קוֹכֶר”,[2] שראה אור ב־1904 בהוצאת אִינזֶל מלווה באחד־עשר איורים מאת אחיו קַרל.[3] לדבריו מעולם לא זכה לתמלוגים על יצירה זו, וכשנותרה על המדפים בחנויות הספרים, הועברה עד מהרה למכירת חיסול. בכלל, נטייתו להתרחק מהקליקה הספרותית הסבה לו נזק כספי כבד. החנופה היא לחם חוק במקומות רבים, אבל הוא פשוט בוחל בה. היא מורידה את הסופר לדרגת מצחצח נעליים. כן, הוא מרגיש שזמנו עבר. אבל זה לא מטריד אותו. כשאדם צועד לקראת גיל שישים, עליו להיות מסוגל לשנות את גישתו לחיים. את ספריו כתב כשם שאיכר זורע וקוצר, יוצר שתילים, מאכיל את הבהמות ומדשן את האדמה. מתוך תחושת מחויבות וכדי לא למות מרעב. “זו הייתה בשבילי עבודה כמו כל עבודה אחרת.”
הוא מציין את שבע שנות שהייתו בברלין ואת שבע השנים שלאחר מכן בבִּיל כתקופה הפורייה ביותר בחייו הספרותיים. איש לא דחק בו, איש לא פיקח עליו. הכול צמח בניחותא, כמו תפוחי עץ על עץ תפוחים. השנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה היו, בהיבט האנושי, תקופה מבישה בשביל רוב הסופרים. כתיבתם נעשתה ארסית ומרושעת. והרי מחובתה של הספרות להקרין אהבה, להיות נעימה. אסור ששנאה תהיה לכוח מניע. השנאה היא גורם עקר. בתקופה ההיא, בעיצומה של אותה הפקרות אפלה, החלה לדבריו שקיעתו האמנותית. פרסי הספרות חולקו למשיחי שקר או לפלוני אלמוני כלשהו. נו טוב, נגד זה הוא לא יכול לעשות שום דבר. אבל הוא לא ירכין ראש בשל כך בפני איש עד יום מותו. אשר לקליקות ולפרוטקציונרים למיניהם, הם ממילא מתחסלים מאליהם.
בין האמירות האלה הוא שוזר דברי הלל על “אידיוט” מאת דוסטוייבסקי, על “מחייו של לא יוצלח” מאת פוֹן אייכנדוֹרף, ועל הליריקה הגברית והנועזת של גוֹטפריד קֶלֶר. את המשורר רילקֶה, לעומת זאת, הוא מייעד לארונית הלילה של בתולות זקנות. מתוך יצירתו של יֵרֵמיָאס גוֹטְהֶלף הוא מעדיף את שני סיפורי “אוּלי”; יתר כתביו לרוב קשקשניים ומוסרניים מדי לטעמו.
אין עדיין תגובות