החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אריה בקלקיליה

מאת:
הוצאה: | 2022 | 262 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

סופיה, שחקנית נטולת אמביציה, ממתינה לתפנית בחייה. לקראת גיוסו של בנה יחידה, החי עם אביו מאז ילדותו, היא נחושה לשכנע אותו להיפגש איתה. הקשר עימו נמנע ממנה שמונה שנים, מאז נטשה והותירה אותו המום בבית אביו. במקביל, מתרחשים מספר אירועים מסתוריים המפענחים אלה את אלה: אביה של סופיה, יליד יוון, נעלם מדירתו בפלורנטין ומשאיר מכתב המלמד כי יצא לחפש את מי שהביא לחורבנו. האירוע הטראומתי קשור לאירועי מלחמת ששת הימים בעיירה קלקיליה הסמוכה למושב בו התגורר. בזמן שהגיעה סופיה לאזור השרון לחפש מידע על אירועי המלחמה, מדווחים מבזקי החדשות על אריה שהצליח להשתחרר משביו בגן החיות של קלקיליה ומטיל חיתתו על תושבי היישובים הסמוכים. מסעם של האב והבת, ובאופן סימבולי אף מסעו של האריה, נוגעים במה שמכונה בפי ההיסטוריונים "הכתם השחור של מלחמת ששת הימים" – גירושם של תושבי קלקיליה והביזה של העיר על ידי תושבי השרון. אט־אט חושפת סופיה את הקשר בין "הכתם השחור" להתפוררות משפחתה ולנתק בינה לבין בנה, והמסע הופך עבורה לנתיב לריפוי כאבי העבר.
ד"ר דליה כהן־קנוהל היא סופרת ומחזאית. בין השאר ראו אור יצירותיה: "המצורעים"; "הכניסיני תחת כנפך"; "אשכבה בקורפו"; "ציפור בעיר קדושה". ספרה "מעבר מנדלבאום" שראה אור ב־2016 זכה לשבחי הביקורת.

מקט: 4-128-122
סופיה, שחקנית נטולת אמביציה, ממתינה לתפנית בחייה. לקראת גיוסו של בנה יחידה, החי עם אביו מאז ילדותו, היא נחושה לשכנע […]

הבן האובד

1

סופיה הציצה מחלון דירתה. שכונת פלורנטין נראתה מנומנמת בשעת בוקר חורפית זו. הנגר איחר לפתוח את הנגרייה המאובקת. במכולת לא היה איש. חנות האוכל של דודתה טרם נפתחה. היא כבר הייתה בשלבי הסיום של שתיית הקפה הבוצי לפני היציאה מן הבית כשאביה עמד בפתח הדלת של דירתה ואמר חרישית: “יש לי משהו להראות לך.”

היא הביטה בו בעייפות. כשהוא אומר דבר כזה, בדרך כלל הוא ידבר על מידע חדש שהתגלה על מלחמת העולם ביוון או על מלחמת ששת הימים. כאילו שום דבר לא התרחש בין שתי המלחמות האלה.

“מה?” שאלה סופיה, והוא המשיך: “את חייבת לראות את זה, סוף־סוף נעשה צדק פואטי. הנה, תקראי!” הוא הניח על שולחן ארוחת הבוקר את גזיר העיתון, שהיה מרובב בכתמים שמנוניים. היא קראה את הידיעה:

תושבי היישובים שסובבים את העיר קלקיליה נדרשים להיזהר בצאתם מהבית, עליהם להימנע משיטוט מיותר ברחובות. אתמול בשעות הצהריים נמלט אריה מגן החיות של העיר קלקיליה שבתחומי הרשות הפלשתינית. מאז בריחתו מסתגרים אנשי העיר הזאת בבתיהם. כאמור, אזהרה הגיעה גם ליישובים הישראלים הסמוכים לקלקיליה, עקב חשש כבד שהחיה המסוכנת תחצה את הגבול. התושבים מתבקשים לדאוג לשלומן של חיות הבית ולדווח על כל פגיעה בהן.

בריחתו של האריה התרחשה כאשר הלביאה טיפלה בגור הקטן שלהם. עובדי גן החיות חששו שמא ינסה האריה להרוג את הגור כדי לעבר את הלביאה. הם מיהרו לפתוח את אחד השערים

כדי להכניסו לתוך מכלאה קטנה. אך הוא ניצל את ההזדמנות ונמלט. האריה, אסד, הובא מגן החיות של ברלין עם חנוכת הגן בקלקיליה.

היא מאחרת כרגיל. לא זה הזמן לקרוא על אריה נמלט.

אביה הוציא מתוך שקית ניילון לחם לבן טרי מעוטר בשומשום, “קחי,” אמר, “הבאתי לך טרי מהמכולת של הצולע. קחי, זה טוב עם חמאה!”

“לא תודה,” אמרה, “אני אוכלת היום תפוז.” היא חייבת להמעיט באכילת הלחם הלבן.

אביה המשיך בשלו, “הלוואי שאסד יאכל אותם, שיטרוף כל אחד מאנשי המושב. את חושבת שאכפת לי? כולל את אחי!”

סופיה לא הבינה איך יכול להיות שגם אחרי שלושים שנים עדיין צצה המלחמה מכל פינה ומשתלטת על אביה. למה הוא לא מניח לזה, למה הפך את חייו לארכיון המלחמה ההיא. מה הטעם לעסוק עוד בזה? קרה מה שקרה – אנשים נורמלים בונים חיים שלמים לאחר אירועים כאלה. לה בוודאי יש דברים בוערים יותר בחייה. הוא המשיך בשלו, ואיחל שלא יהיה להם אף פעם שקט להתפנות לדברים הגדולים או הקטנים של החיים!

אולי צדק בעלה לשעבר אודי. לאחר גירושיהם אמר לה: ‘אתם משפחה פוסט־טראומטית’. היא ניסתה למחות: ‘לא, זה לא נכון’. הוא אמר: ‘תסתכלי על עצמך!’ אולי הוא צודק.

אתמול היא קראה מחקר שמצא כי לתולעים מסוג “סי אלגנס” יש יכולת לקשור בין ריח ובין זיכרון של אירועים טראומטיים. התולעים שהורעבו קשרו בין רעב לריח אהוב שאליו נחשפו במכוון. יופי! רק לה יש כישרון לכלות את זמנה בכל מיני מחקרים לא חשובים על תולעים עם שם כמו של חנות בגדים בדרך יפו־תל־אביב.

היא עיינה שוב בידיעה החדשותית ודמיינה בעיני רוחה את תושבי העיירות והמושבים הסובבים את העיירה קלקיליה מסתגרים בבתיהם או מחכים לאסד האריה עם רובה טעון. אבל אסד כנראה תוהה למה בעצם הטיסו אותו מברלין לקלקיליה. מה היה חסר לו שם בארץ התרבותית הזאת, שהדי המלחמות שלה נדמו מזמן? הוא התחיל את חייו כמלך באפריקה, המשיכם כמלך גולה בברלין, ומסיים אותם כחיית שעשועים בקלקיליה, שאינה מוותרת בקלות.

2

גשם שוטף ירד בבוקר על יפו העתיקה. סופיה ידעה כי בערב לא יגיעו אנשים רבים לשמוע על מחזה חדש. היא ניקתה את החלונות הארוכים של חנות העתיקות מהאדים שהצטברו על גבי הזכוכית. היא סידרה את חוברות התיירות, ביניהן גם חוברת המסבירה לתייר שוחר העתיקות את תולדות יפו מאז הכיבוש המצרי.

בעיניה של סופיה, קורותיה של העיר יפו הן סיפורה של אישה ממוצעת: כיבוש, שרפות, נטישות, ובעיקר תשוקות גלויות ונסתרות.

לא הרחק מן החנות שבה היא יושבת, הוקם לפני כשלושת אלפים ושמונה מאות שנים מבנה לכבוד פרעה רעמסס. בסמוך מאוד לחוף המסולע שבו הציל פרסאוס את אנדרומדה היפה, נמצא נמל שלימים עגנו בו ספינותיו של שלמה המלך כדי להביא את ארזי הלבנון לבניית בית המקדש. זה אותו הנמל ממש שממנו מילט יונה הנביא את נפשו לתרשיש. ואם אין די בדרמות האלה, בא גם אלכסנדר מוקדון וכבש את העיר.

מה יש בעיר הנמל הזאת שהסעירה את ליבותיהם של כל כך הרבה גברים?

יהודה המכבי שרף את העיר ונמלה. יהונתן החשמונאי כבש את העיר ושמעון סיפחה ליהודה לאחר גירוש הנוכרים שישבו בה. יוליוס קיסר החזיר אותה ליהודה, ואחר כך עברה מיד ליד. הורדוס כבש אותה, אך אנטוניוס מסרה לידי קליאופטרה. סוף־סוף מגיעה העיר אל קץ הכיבוש הגברי. אישה יפה קיבלה אותה כמתנה, אך זאת רק לזמן קצר.

לאחר קריאה של כמה עמודים בספר “גילוי אליהו” שיצא לאחרונה, היא מהרהרת בחוויותיו של הכותב ממלחמת יום הכיפורים ובמסקנותיו: ‘מלחמות אינן נופלות מן השמיים, מלחמות הן החלטות… מלחמה אחת עושה את השנייה שאחריה, וזו עושה את זו שאחריה ואת שאחרי אחריה’. היא לא ידעה אם תוכל עכשיו להתרכז בחומר כזה. הרימה עיניה והביטה לסמטה. על דלת הכניסה של התיאטרון ממול, דומעת הכרזה שמכריזה על ההצגה החדשה.

חבל מאוד שהיא אינה מארגנת לעצמה השקות כאלה. אולי צדקה אִימה כשאמרה: ‘לא צריך ללמוד מקצוע לא פרקטי’. סופיה סידרה את חנות העתיקות של דודתה מלינה לקראת בואם של המוזמנים. היא כיסתה את ארון הזכוכית שבו הונחו מטבעות, נרות וקערות השבעה.

אליהו, אביה של סופיה, בוודאי יכעס כשיראה הערב את קערות ההשבעה. הוא ינזוף באחותו מלינה שמעודדת את סופיה לעסוק בכשפים. מלינה בוודאי לא הייתה מתרגשת מזה. בעבר היא כבר הואשמה בחילול הקודש. מבחינתה, חתול שחור מסוכן רק אם אתה עכבר. מראה שבורה מביאה מזל רע לשבע שנים רק אם אתה יווני בעת העתיקה שמאמין כי אפשר לחזות את העתיד באמצעות מראה שלמה.

הגשם שטף את הסמטה הצרה עד שהמים התנקזו אל הרחבה הגדולה, ומשם מצאו דרכם דרך סמטה נוספת אל נמל יפו.

כמה אנשים יעזו לצאת בגשם ולהגיע לאירוע ההשקה? אבל לא סופיה ארגנה את הערב הזה, אלא דורי, שלמד עימה תיאטרון לפני שנים. ערב ההשקה הוא לכבוד מחזה שכתב דודו שוורץ, שהיה פרופסור להיסטוריה בלונדון, ובורך בכזה אחיין.

3

סופיה התקשרה למעדנייה של דודתה בפלורנטין לוודא שהכיבוד יגיע עם בן דודה קובי שמנהל את המקום. במעדנייה מוכרים בני המשפחה גבינות תוצרת הארץ וגם גבינות קשות מיובאות. בין הגבינות המעניינות סופיה מעדיפה את הגבינה העיראקית המלוחה. אם מניחים אותה במים חמים, היא מתגמשת כגומי לעיסה. אחר כך היא אוכלת אותה עם אבטיח.

ההתמחות של דודתה ובני משפחתה היא עשיית חמוצים בכל הסגנונות והכנת דגים כבושים. אפשר למצוא שם חמוצים מזרח אירופאים עם סוכר מלח וחומץ, אך גם טוֹרְשִי פרסי של חצילים חמוצים מופלאים.

אתמול אמרה סופיה לקובי, “אשתו של פרופסור שוורץ תתקשר אליך להזמין כיבוד.”

“כיבוד לכבוד מה?”

“עושים השקה לכבוד מחזה חדש שכתב.”

“מה עושים בהשקה?”

“מדברים עליו ועל המחזה.”

“מה יש לדבר? הרי ברור שדורי ייקח את זה ויציג אותו בתיאטרון. בשביל מה לבזבז כסף על אנשים שיגיעו?”

היא לא ענתה לקובי. תמיד הוא מסבך דברים, אבל לפעמים בהיגיון. היא אמרה לו, “גברת שוורץ תדבר איתך. אתה יכול לשאול אותה.”

הראשונים להגיע להשקה היו דורי, אחיו שלמה ודודם פרופסור נפתלי שוורץ. דורי הניח את זר הפרחים שהביא באגרטל גדול בעוד דודו מספר לה על מחקר חדש שלו בפרטי פרטים. מילותיו המטפטפות ערפלו את מחשבותיה. דורי מזג מים. שוורץ המשיך לדבר, עיניו של דורי מדדו את דודו בחיבה. סופיה חשבה ששנים לאחר שעזב את הישיבה התיכונית, עדיין שטוף דורי הערצת רבנים גדולים ממנו.

אירועים משמעותיים, כשהם מתרחשים בפעם הראשונה, נתפסים כשוליים לחלוטין. סופיה לא הבחינה בדמותו של שלמה שעיין כל הזמן בחוברות ארכיאולוגיה. דורי טפח על כתפי אחיו שלמה, “את זוכרת בוודאי את שלמה אחי? למזלנו הוא לא בתחום שלנו, אחרת, מי היה מנהל לנו את הכספים?” שלמה שתק. “שינהל בהצלחה את הכסף למי שיש. לי,” ענתה סופיה, “ברוך השם, אין מה לנהל.” שלמה חייך, אחיו התעלם מהמשפט האחרון, “פעם יצאתם, לא? אניח לכם לשוחח.”

דורי פנה לדודו שקרא חוברת על חפירות ארכיאולוגיות ביפו, והיא נותרה עומדת מול שלמה, לא יודעת מה להגיד. הוא היה לבוש בחולצה לבנה ובז’קט צמר משובץ. כנראה שהגיע ישירות מהמשרד. שערו בצבע הדבש נראה פרוע. היא לא יודעת אם אפשר בכלל להרגיז אותו. הוא נראה שלֵו באופן נצחי.

הוא חייך מבוייש, “אני שמח לראות אותך שוב. שנים שאלתי עצמי מה קורה איתך. היית כוכבת הכיתה באוניברסיטה. אני זוכר אותך משחקת את מדיאה.”

היא חייכה, “הספקתי לשכוח. עכשיו אני לא מדיאה. אולי שדכנית לא מוצלחת בקומדיה של מולייר.”

“לא, את מחמירה עם עצמך. את נראית אותו הדבר, לא השתנית.”

היא לא זכרה שהוא היה בהצגה.

פרופסור שוורץ סיפר לשומעיו על יפו העתיקה. שלמה שאל בקול שקט, “את זוכרת שיצאנו פעם לסרט? אני זוכר איזה סרט זה היה, את לבשת חולצה רקומה.”

“איזה סרט?”

“הסרט התורכי יוֹל… על האסירים המשוחררים.”

גם את הסרט זכרה בקושי… חמישה אסירים קיבלו חופשה לשבוע. היא זוכרת שאחד האסירים עושה מסע לביתו ומוצא שאשתו בגדה בו והפכה לזונה. הוא נדרש על ידי המשפחה לרצוח אותה. היא נזכרה שלאחר הסיפור הזה של מות האישה, ביקש שלמה לצאת מהסרט. והיא חשבה לעצמה אז, שאם הוא לא מסוגל לראות סרט דרמטי שעוסק במוות, היא לא חושבת שיהיה ביניהם הרבה מן המשותף. עכשיו חשיבה כזאת הייתה מעוררת בה גיחוך, אבל אז הייתה סטודנטית צעירה לתיאטרון, שכל העולם ברור לה.

משום מה שלמה נראה לה משועשע. שאל אם היא עושה קומדיות או סטנדאפ. כי היא ממש טובה בזה. הרי הוא לא אחד שצוחק בקלות. דורי אחיו אמר לה שהיא חייבת לכתוב קומדיות, אבל היא חושבת שזה בזבוז זמן. אם מישהו מגיע לתיאטרון או קורא מחזה, הוא הרי רוצה להעשיר עצמו בידע היסטורי. לצחוק אפשר מול הטלוויזיה או במופע סטנדאפ.

“לצערי לא שיחקתי בתיאטרון הרבה שנים,” אמרה לו, “ואתה? למדת ראיית חשבון, כלכלה? זה התחום שלך עדיין?” הוא פרע את שערו שנרדם על ראשו, עיניו החומות הבהיקו בעליצות, סיפר שיש לו משרד והוא מטפל בכמה חברות, למעשה הוא גם במועצה של אחד התיאטרונים. “את רואה, בכל זאת אנחנו קרובים בעיסוקינו.”

“אבל אני לא ממש עושה בתחום.”

“כרגע לא, אבל זה זמני.”

“יש דבר אחד שמפריד ביני לבין הצלחה: וזה אני.”

שלמה שוב צחק, “את רואה שזכרתי נכון? את שוב מצחיקה!”

“חבל שאני לא צוחקת.”

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.