החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

על רותי פרוינד

רותי פרוינד היא בת ירושלים הנושאת בתפקיד בכיר בשרות המדינה. זהו סיפרה הראשון. למבוגרים בלבד. ... עוד >>

מגיע לך לעוף

מאת:
הוצאה: | 2020 | 208 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

שלוש חברות קרובות, רופאה, עורכת דין ומורה בתיכון, חיות לכאורה בזוגיות מושלמת. לפתע מתקבלים בביתן של הרופאה ועורכת הדין מכתבים אנונימים לפיהם הרופאה ויהודה, קצין בכיר במשטרה ובעלה של עורכת הדין, מנהלים רומן…
בעלה של הרופאה אינו מתייחס למכתב ברצינות, אך בביתה של עורכת הדין פורצת סערה. עורכת הדין מוכנה להפוך כל אבן כדי לאתר את המאהבת של בעלה. יהודה, שאכן מנהל סיפור אהבה לוהט עם הרופאה, מוטרד מהתחקיר שאשתו מנהלת ודורש ממאהבתו פסק זמן ביחסים.
הרופאה במצוקה. היא חייבת לגלות מי יודע על הרומן שלה עם יהודה ומדוע שלח את המכתבים. היא נעזרת בשירותיו של פסיכולוג שידו קצרה מלהקל על סבלה. מצוקתה גוברת כאשר בניה חושפים את הרומן ומגיעה לשיא כשנודע לה על מחלתו חשוכת המרפא של אהובה.
במהלך מחלתו מתוודה יהודה ומספר לאשתו על כך שניהל רומן עם הרופאה ובו־זמנית גם עם חברתה המורה. זהותה של שולחת המכתבים האנונימיים נחשפת. הרופאה מחליטה לנקום.
רותי פרוינד ילידת ירושלים מכהנת במשרה בכירה במשרד הבריאות. "מגיע לך לעוף" הינו ספרה השלישי בו היא רוקמת רומן מתח מעורר מחשבה החושף לקוראים סיפור אהבה בסבך מערכות יחסים בין שלושה זוגות, בהם האמת אינה מוחלטת והשקר הכרחי.
ספריה הקודמים של רותי פרוינד "חשופית" ו"שקר משפחתי" אף הם בעריכתו של אמנון ז'קונט היו לרבי מכר שסחפו אחריהם קוראים רבים.

מקט: 978-965-565-277-2
שלוש חברות קרובות, רופאה, עורכת דין ומורה בתיכון, חיות לכאורה בזוגיות מושלמת. לפתע מתקבלים בביתן של הרופאה ועורכת הדין מכתבים […]

פרק ראשון

גופה הגמלוני של אלישבע צמוד אלי. מבטה עוקב אחר תנועות ידי. "את תמיד עוזרת לי לצאת מפינות," היא אומרת. "תודה לך, אחותי. תודה, מיכלי, תודה שבאת. מה הייתי עושה בלעדייך?"

"לא סתם קראו לי עיני נץ בשכבה," אני אומרת וקולי נבלע בין פרטי הלבוש כשאני רכונה על השידה ונוברת במגירת התחתונים של בעלה. הופכת, ממששת, שולחת יד ארוכה פנימה. "לא, הם לא כאן, לא במגירה הזאת. אין כאן שום חפתים ולא שום דבר קשיח," אני פוסקת, משיבה את המגירה למקומה, גוררת על מסילתה את המגירה שמתחתיה, וממשיכה לחפש בשיטתיות. מחטטת, הופכת, ממששת בין גרביים וממחטות, שוב שולחת יד ארוכה פנימה ולצדדים. "לא, הם גם לא כאן," אני מודיעה ומציצה בחברתי במבע של אל ייאוש.

"בטוח שהוא לא הלך איתם לעבודה," פולטת אלישבע ומביטה בי בעיניים כבויות. הבעת פניה מדגישה את מה שכבר אמרה לי בשיחת הטלפון כשהזעיקה אותי לבוא.

"במדים של המשטרה אסור להם לענוד אפילו שרשרת, אז חפתים? בפעם האחרונה שהוא ענד אותם זה היה בבת־מצווה של מורן," היא רוטנת.

אני שולפת מגירה אחר מגירה, שוב מחטטת בין סוודרים וחולצות מקופלות, שוב הופכת, מגששת, בולשת ומעלה חרס בידי. "אולי לחפש בארון הבגדים?" אני מציעה.

"אין שום סיכוי. כבר שעות שאני מחפשת בכל מקום, במגירות, באוגר הכביסה, בערמת הבגדים באמבטיה, בארון." אלישבע נחרצת, מה שלא מונע מידהּ המכוונת את זרועי להוביל אותי בתקיפות אל ארון הבגדים של בעלה. "תאמיני לי, חיפשתי בכל מקום, גם בכל הארונות. יהודה יחטוף את הג'ננה של החיים שלו כשישמע שהחפתים שלו נעלמו. הם היו מזהב עם ראשי תיבות של השם שלו, מזכרת מאימא שלו עליה השלום. אין זמן, מיכלי, צריך לעבוד מהר. המשלחת ממריאה ביום ראשון בבוקר. הוא חייב את החפתים האלה לקשט את החולצה הלבנה שהם ילבשו שם בקבלת הפנים אצל ראש עיריית ברלין. כל השוטרים ילבשו בערב הזה חולצות לבנות כמדי ייצוג. מה אני עושה?" אלישבע אבודה, כל החביבות נושרת ממנה בבת אחת. גופה המסורבל משתטח על הרצפה וזוחל מתחת למיטות.

"חכי שנייה, עוד לא אמרנו את המילה האחרונה, עוד לא חיפשנו יסודי בארון," אני אומרת בניסיון להרגיע את רוח התבוסה ומסתערת על תא המכנסיים התלויים. זוג אחר זוג אני מסירה מהקולב, תוחבת אצבעות ארוכות לכל כיס, חופרת, שולפת, הופכת ומנערת, אך לשווא. "לא, גם פה לא," אני מודיעה בצער.

"אמרתי לך. מוזר שדברים נעלמים ככה, שבולעת אותם האדמה." אלישבע על סף בכי ותסרוקת הקארֶה המלוטשת שלה כבר מכוסה תלתלי אבק. "את לא מבינה, אנחנו חייבות למצוא אותם, אחרת יהודה ייטרף. תקשיבי, בזמן האחרון התגובות שלו הפכו בלתי נסבלות. אני מרגישה שעובר עליו משהו, אין לו טולרנטיות בגרוש, הוא עצבני, מתפרץ על כל שטות וגם את חיי המין שלנו הכניס לתרדמת," היא מסננת כמעט בעל כורחה, כאילו מגלה סוד כמוס. "ניסית פעם לשכב עם גווייה?" היא מוסיפה בהתעוררות.

אני מציצה לעברה בתדהמה בעוד אצבעותיי נצמדות בעקשנות למלאכת החיפוש, אך אלישבע ממשיכה לפני שאני מספיקה לענות.

"גם אצלכם התשוקה פרחה מן החלון?" שואלת אלישבע, שעדיין רוכנת ארצה על ארבעותיה. המילים שנפלטות מפיה ניתכות אל הרצפה וממריאות ברעש גדול הישר אל תוך אוזניי.

אני מסתירה את פני שנמסכו בדאגה. "אצלנו זה אחרת. יוני הרבה בטיסות, לפעמים נעלם לשבועות. ואחרי פרידות ארוכות, את יודעת איך זה, הפגישות תמיד סוערות," אני מגמגמת לתוך הארון וממהרת לשנות נושא. "גם בכיסים של המכנסיים אין כלום, אבל רגע, עוד יש תקווה." קולי נשמע עמום. "עוד לא חיפשנו בין החליפות," אני מכריזה ועוברת לשלב סריקת הז'קטים, גוררת שמאלה את דלת ההזזה ומתחילה לעבור על הבגדים התלויים, חולצות ומקטורנים, אחד אחד בודקת בכיסים הצדדיים והקדמיים של כל בגד, בודקת ומסיעה ימינה. לקראת הסוף, אחרי סריקה של כמה עשרות פריטים, אני מסירה מהקולב מעיל שחור, האחרון התלוי בשורת הז'קטים, תוחבת כף יד נחושה אל לוע הכיס השמאלי, מזחילה את אצבעותיי כחפרפרת ובעומקו נדמה כי משאלת לבה של אלישבע מתגשמת.

"מצאתי!" אני פורצת בצהלה, מעלה בהתלהבות את החפתים ממעמקי הכיס.

אלישבע כבר מושיטה את ידה למשש את הנמצא, בעיניה מקופלות בערבוביה אשמה והקלה. "הנה הם. י.י. יהודה יעקובי," היא אומרת ומלטפת באצבעותיה החזקות את האותיות החקוקות על החפתים. "איך מצאת אותם? כבר הפכתי את כל הארונות בבית עד שכבר הרגשתי שאני יוצאת מדעתי וטלפנתי אלייך שתבואי להציל אותי. והצלת. אין, אין עלייך, מיכל, את אלופה. החלטת למצוא ומצאת. ככה את בכל הדברים. מתחילה משהו ותמיד גומרת בהצלחה, מאיפה כל הכישרון הזה, אפשר קצת להידבק ממנו?" אלישבע עוטפת בכפות ידיה את החפתים, כמו סוככת על גוזל שנחבל.

"יותר מזל משכל," אני עונה.

"אז בואי למטבח. קפה? משהו מתוק?" מציעה אלישבע בפנים נוהרות.

"לא, לא, ממש לא," אני מפטירה ומתקדמת לכיוון דלת היציאה. "אין לי דקה, חייבת לרוץ, הקצבתי לביקור אצלך חמש דקות בדרך אל המרפאה, כי שמעתי בקול שלך שאת קרובה להתפרק. עברה כבר חצי שעה והחולה הראשון מוזמן לארבע. אין מצב שאני עכשיו מתיישבת לקפה. אני רצה. ביי." שתי נשיקות באוויר ואני בחוץ.

הצצה בשעון. כבר ארבע וחצי. שעת הקבלה במרפאה התחילה לפני חצי שעה. אני פותחת בריצה לכיוון המכונית, נכנסת בזריזות למושב הנהג ומתניעה. הפאז'רו מחליקה קדימה בתנופה הולכת וגוברת. מכוונת מטרה אני נוהגת מהר ובזהירות, אבל בצומת פת מכשלה, עצירה. לכודה במסלול שאין לחמוק ממנו, אני לופתת את ההגה בידיי בכוח. התנועה לא מתקדמת. רמזורים מחליפים צבעים, אדום־צהוב־ירוק, חמש מכוניות עוברות ושוב המתנה. טור מכוניות ארוך משתרך לאטו. אני מחייגת לאחות המרפאה. "נטע, תודיעי שאני בדרך. כמה חולים יש?"

"שישה," משיבה נטע בקולה המאנפף.

"מה זה, הזמנת שישה ביחד?" אני שואגת אל תוך הדיבורית.

"שניים באו בזמן לפי התור, אחד הקדים והשאר דחופים," מסבירה נטע בקור רוחה האופייני ואני מפנימה: כל התרשלות שלי פירושה נקודה לטובתה. רישום וירטואלי של נקודות זכות או חובה בין אחות לרופאה שרק שתינו ערות לו.

מסעי ברחובות העיר המיוגעת מתארך. טור המכוניות זוחל. אני נוהגת לאט, פקק בקצב הליכה כמעט, טרטור מנועה של הפאז'רו נשמע חזק מתמיד. אחר צהריים סגרירי בירושלים, אני מפעילה חימום. אדי המפלט שניתזים מאחורי המכונית שלפני מסתננים אלי. אני פותחת חלון אל האוויר הצונן. תעתועי מחשבות מעבירים מול עיניי את דמותו של יהודה, זקוף וגבוה, מחליק לאחור את שערו האפור. אני שומעת את גלגלי הפאז'רו נאנחים תחת משא רגשי האשמה החולפים בגופי. כמה זמן אוכל עוד לחיות עם השקר הזה? יכול להיות שגם אלישבע קיבלה מכתב שבו רותח הסוד? או שמא מישהו כבר רמז לה עלי ועל יהודה? ואולי ההזנקה הזאת שלה, כשהקפיצה אותי לבוא לעזור לה לחפש את החפתים של יהודה, הייתה רק תירוץ לפגוש אותי בארבע עיניים כדי לבשר לי שהיא יודעת? אם כך, למה לא חשפה את המידע? ויכול להיות שהשידול שלה אחרי שמצאתי את החפתים שאשאר לכוס קפה היה רק בניית תשתית מתאימה לווידוי שרצתה להשמיע – שהיא יודעת, שגם הבנות שלהם יודעות, ושמי יודע מי עוד בסיפור. כעורכת דין ממולחת העומדת להתמנות לשופטת מחוזית היא בטוח חושדת, ובטוח גם מחפשת ראיות. והייתה לה תעוזה. השאלה שהיא זרקה לאוויר 'ניסית פעם לשכב עם גווייה' מוזרה, והבירורים על הזוגיות שלי עם יוני, אולי מתוכם ניסתה לדלות רמזים? כן, אלישבע חושדת. מתנחלת בי מסקנה.

המחשבות מועכות לי את הלב. סכנה. המכתב האנונימי שמישהו הניח לנו בתיבה עלול להרוס לי וליוני את הזוגיות, לפרק לי את המשפחה ולרסק לי את החיים. והעיתוי – דווקא כשיוני בארץ, סתם מזל רע? או מעשה מתוכנן מראש? המעטפה עם הלוגו של מלון קיסר נראתה כל כך תמימה על השיש במטבח. תמימה עד לרגע שבו שלפתי את הנייר מהזבל, קראתי את השורות, עד שהלמות הדופק ברקותיי שיתקה אותי ונשמתי נעתקה. "יוני, יה עיוור, תתעורר, אשתך מזדיינת עם שוטר מתחת לאף שלך" נכתב שם באותיות רחבות. בעל אחר לא היה עובר על זה לסדר היום, אבל יוני שלי, שאף פעם לא מאמין למה שאנשים אומרים, קימט את המכתב, תחב אותו לאשפה ואפילו לא ביקש הסברים.

השאלה אם גם אל אלישבע הגיע מכתב דומה תישאר תלויה באוויר. אני מאלצת את עצמי לחשוב בצעדים קטנים ומרימה מבט אל הראי. פרצופה של האישה הנואפת מפציע לנגד עיניי. עיני המאהבת הסודית של קצין המשטרה, עיניים מאופרות בצלליות כהות, ניבטות אלי בחשש, אבל היא מאושרת. אושר פוצע, חד כמו להב סכין ונפלא כמו הזריחה בירושלים. מוזר איך שני אנשים סוערים בתוך הקסם של ההתאהבות מרעיפים אחד על השני כל כך הרבה שקט. כל כך הרבה נחמה. אילולי האשמה שכל יום פורצת מחדש ומתייצבת מולי כמטרונית כבודה, הרי שהשקט היה מושלם. אלא שהאשמה לא הולכת להיעלם, אני מסכמת, מביטה אל המראה ומשחזרת את שאירע לפני חצי שעה, חותרת לרמז, למשפט שיצביע על מידע שאולי כבר נספג במוחה של אלישבע ושלח גרורות שטניות לכל אבריה. הפקק סתום. עצירה מוחלטת. הפאז'רו נאנחת תחת כובד משקלה. מחשבות מטרידות נחבטות במוחי. אני משחזרת, מנסה לפענח, למצוא רמזים בהתנהגות של אלישבע שיעידו על הסיבה האמיתית שהזעיקה אותי לבוא לעזרתה.

הקול שלה רעד כשאמרה שיהודה יחטוף את הג'ננה כשישמע שנעלמו חפתי הזהב, המזכרת מאימא שלו עליה השלום. הדיבור שלה היה מלא פאתוס על סף הבכי, כשהיא הדגישה שצריך לעבוד מהר כי המשלחת ממריאה ביום ראשון בבוקר, ויהודה חייב את החפתים האלה למדי הייצוג עם החולצה הלבנה. ואני שהמשכתי לחטט בארון ביסודיות הרגשתי שהתגובה שלה לא מידתית, שלא מתאים לעורכת דין רבת שם להילחץ ככה. צפירת המאזדה שמאחורי מחלצת אותי ממחשבותיי, אפשר להתקדם. אני דורכת בזהירות על דוושת הגז, מתקדמת שלושה צעדים, מאטה וחוזרת לשחזר את שאירע בדירתו של יהודה. המחשבה שייתכן שגם אלישבע קיבלה מכתב שבא להרוס לה את החיים מטרידה את מוחי. ואולי כל הסיפור הזה של החיפוש אחר החפתים אינו אלא הצגה אחת גדולה שתכליתה לסחוט רמיזה לתחקיר שאלישבע כבר מריצה?

טור המכוניות ממשיך להזדחל. אני מציצה בשעון, כבר עשרים דקות והפקק לא נפתח. מחשבותיי לא מרפות. צפירה של מכונית מאחורי מחרידה אותי, מזכירה לי את יבבתה האבודה של אלישבע כשזחלה על ארבע מתחת למיטות ושאלה, 'ניסית פעם לשכב עם גווייה?' היא דיברה על התשוקה שפרחה מן החלון ושאלה איך אצלנו. מאיפה הסקרנות הזאת דווקא כשהיא כל כך נסערת מהיעלמות החפתים? משהו לא מסתדר. וכל התשבחות האלה, שהצלתי אותה, שרק על חברה כמוני אפשר לסמוך, שאני אלופה, שאין עלי, שכל דבר שאני נוגעת בו מצליח. אין פה מידתיות. זה לא מתאים לחברה שמכירה אותי כל כך הרבה שנים ואף פעם לא השתמשה בסופרלטיבים כאלה. אלישבע חושדת, באמת ייתכן שכל ההקפצה הזו הייתה כיסוי לפעולת בילוש, הזדמנות בשבילה לחקור את החשודה. מחשבות של סוכנת כפולה מתנגשות במוחי.

אופנוע עוקף מימין. המאזדה שמאחורי שוב מצפצפת, דרך המראה הצדית אני רואה שמאחורי ההגה יושבת נהגת מגונדרת שמבטה מושפל. היא בטח שולחת הודעות טקסט מהנייד. כבר רבע לחמש. רק בגלל העיכוב האומלל אצל אלישבע נלכדתי בפקק האין־סופי הזה. הדאגה לחולים הממתינים לי במרפאה כבר שלושת רבעי שעה מדרדרת במורד גופי קרחון דוקרני. למה הסכמתי בכלל? הרי כבר בשיחת הטלפון כשאלישבע הזעיקה אותי, עברה בראשי מחשבה שאולי מדובר בהתקלה. מועקה טורדנית מנקרת בי. טור המכוניות מתקדם בעצלתיים. מחשבותיי נודדות והרהורים על הזוגיות שלי ושל יוני שהוטל בה דופי לופתים ומכתרים את רוחי כחישוק. יוני תמיד אומר לי שאני אדם חופשי, שאין לו שליטה לא על הגוף שלי ולא על הנפש, שהוא רק רוצה לדעת שאני בוחרת בו כל יום מחדש. הוא כבר השביע אותי עשרות פעמים ואני הבטחתי. הבטחתי שאם אבחר באחר, אומר לו. ואני לא בחרתי באחר. הלוואי שזה היה פשוט כל כך. הכול קרה בלי שבחרתי. וברור שכמו שאני לא יכולה לעזוב את יוני, יהודה לא יכול לעזוב את אלישבע. וגם אם איזה מנוול שלח לאלישבע מכתב שמודיע לה שלבעלה יש פעילות חוץ זוגית, מאוד ייתכן שהיא מעדיפה להתעלם. כי מה עכשיו לפרק משפחות? אלישבע חכמה. התנהלות של בת יענה מצידה יותר הגיונית. אף אחד הרי לא היה מאמין עלינו. אפילו אני בקושי מאמינה שזה קורה. אחרי כל כך הרבה שנים של היכרות, בתוך החברות והאמון ההדדי שהתעצמו עם השנים, אלישבע ויהודה, מיכל ויוני, הרביעייה העליזה, והילדים שגידלנו יחד, והמחויבויות, איך פתאום בכזאת קלות נשברו המוסכמות?

בימי חמישי העומס בכביש בלתי נסבל. משאית של מובילי דירות חוסמת את הכביש. אני אוחזת בהגה בכוח עד שפרקי אצבעותיי מלבינים. השעון בלוח המחוונים מראה ארבע ארבעים ושמונה. אני עומדת לאחר למרפאה, עכשיו השאלה עד כמה. אני שוב מחייגת לנטע, "כמה חולים יש?"

"בינתיים נוספו רק שניים, מוזמנים לחמש, יש עוד קצת זמן…"

"נלכדתי בפקק, אני תקועה אחרי משאית שחוסמת את כל המסלול," אני מודיעה ביבושת, משתדלת לעמעם את תסכולי.

"אנחנו כאן אל תִּלָּחֲצִי," אומרת נטע ואני יודעת שהיא כבר רושמת עוד נקודה לטובתה. אני שולחת מבט אל המראה שמעלי. השיער שלי חום אדמדם, השורשים הלבנים כבר מציצים. בגיל ארבעים הדבר היחיד שהייתי צריכה לעשות בקשר לשיער האפור היה לתלוש שערה בודדה מדי פעם. היום כשאני מתקרבת לחמישים אין לי שום כוונה לתת לטבע להשתלט עליו. אני חייבת לחדש את הצבע. וגם הקמט האנכי הזה בין הגבות. הגיע הזמן לסיבוב נוסף של בוטוקס, אני מסכמת ומעמיקה מבט במראה.

בתוך בליל מבעבע של מחשבות, זָוִויתה הרכה של השמש חורצת מסלול בשמיים וכהד רפאים חורצת גם בלבי שסע דקיק, שמעורר בי געגוע אל הפנים של יהודה. אל המגע, אל ההתעלסות במושב האחורי של מכונית המשטרה בפגישתנו האחרונה ביער עמינדב. פניו שידרו שילוב מרעיש של סמכות והפקרות, צעיר ונמרץ בבגדי הטניס הלבנים שלו, ששימשו כיסוי להיעלמותו בשעת ערב מוקדמת. קולו היה מבודח ועדין, נבוך משהו כשסיפר לי על הפעם היחידה שבגד באלישבע. המְעִידָה היחידה שלו, התוודה. לפני שנים עם הפסיכולוגית של המשטרה. היא הייתה קטנה כמוך, עם שפתיים דובדבן כמו שלך, אמר. ושוב עובר בי רעד. בתוך סבך המחשבות הזמן לא עוצר.

המאזדה מאחורי שוב צופרת בעצבנות. הנהגת המגונדרת כנראה עצבנית. תוך דקות סימפוניה מחרידה של צופרים מצטרפת אליה. המשאית בשלה. יד שעירה של נהג מאפרת החוצה מחלון תא הנהג של המשאית. לפועלים שמורידים את הספות יש את כל הזמן שבעולם. אני חושפת שיניים מול המראה שמעל ראשי ומעבירה עליהן את לשוני. השיניים שלי גדולות מדי, הן גם לא לגמרי לבנות, מזל שהפסקתי לעשן. שוב הצצה אל השעון, עברו עוד חמש דקות. בלי פאניקה. אני שולחת מבט מפוזר אל הרחוב. זוג פוסע לאטו, אישה שבה מקניות, חתול אפור מהלך על הגדר, נעצר, מרחרח משהו וממשיך. גבר בלוי עור מדדה על סיפה של זקנה.

פתאום המשאית זזה, עולה על המדרכה ומפנה את הדרך. אני שועטת קדימה, יש לי עוד סיכוי להגיע בזמן סביר למרפאה. בחוץ גווע האור, החמה נפלה אל קברה במערב. הפקק נפתח, המכוניות נחלצות ופורצות קדימה ואני דוהרת בעקבותיהן. בחמש ועשרים אני מחנה ליד המרפאה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.