שירתתי את מלך אנגליה הוא סיפור רווי הומור וחכמת חיים של מלצר, מקסים בתמימותו, המסכם את חייו רבי התהפוכות, שמשקפים […]
כוס רימונדה
שימו לב למה שאספר לכם כעת.
כאשר באתי למלון זלאטה פראהא, תפס אותי הבוס באוזן השמאלית, משך בה ואמר לי: אתה כאן פיקולו, כזה קטן, ובכן זכור! לא ראית דבר, לא שמעת דבר! חזור על מה שאמרתי! אז אמרתי, שלא אראה שום דבר ולא אשמע שום דבר. והבוס משך אותי באוזן הימנית ואמר: אבל עליך גם לזכור, שאתה חייב לראות הכול ולשמוע הכול! חזור על מה שאמרתי! ואני, מופתע למדי, חזרתי אחריו, שאראה הכול ואשמע הכול. וכך התחלתי. כל יום בשש בבוקר התייצבנו לכעין מסדר, בעל המלון הופיע, בצד אחד של השטיח עמדו המלצר הראשי והמלצרים ובסוף השורה אני, קטן כיאה לפיקוליק, ובצד השני עמדו הטבחים והחדרניות והמזוונית[1] ומדיחות הכלים, ובעל המלון עבר בינינו ובדק, אם חזית הכותונת והצווארון שלנו נקיים והפראק ללא רבב, אם לא חסרים כפתורים, ואם הנעליים מצוחצחות, והתכופף מדי פעם, כדי לבחון לפי הריח אם רחצנו את הרגליים, אם לא, ואחר־כך אמר: בוקר טוב, גבירותי ורבותי… וכבר נאסר עלינו לשוחח איש עם רעהו, והמלצרים לימדו אותי איך לעטוף את הסכו”ם במפית ואני ניקיתי את המאפרות ויום־יום היה עליי להבריק את סלסילת הפח לנקניקיות החמות שמכרתי בתחנת הרכבת, כפי שלימד אותי הפיקולו שכבר חדל להיות פיקולו והתחיל לעבוד כמלצר, אח, איך שזה התחנן, שיורשה לו למכור את הנקניקיות גם להבא! עד שזה היה משונה בעיניי, אבל אחר־כך תפסתי במה העניין. לא רציתי לעשות דבר מלבד למכור נקניקיות חמות לאורך הרכבת, כמה פעמים ביום מכרתי נקניקיה ולחמניה בכתר ושמונים, אבל לנוסע היה רק שטר של עשרים או אפילו חמישים כתר, ואני לקחתי את השטר ולא היה לי אף פעם עודף גם כשהיה לי, ולכן המשכתי למכור ואחר־כך הנוסע כבר קפץ בחזרה לקרון ונדחק לחלון והושיט את היד ואני הנחתי תחילה את סלסילת הנקניקיות החמות ואחר־כך קשקשתי בכיס במטבעות, אבל הנוסע צעק, שאעזוב את הכסף הקטן, העיקר שאחזיר לו את השטרות, אבל אני חיפשתי את השטרות בכיס לאט־לאט, והאתת כבר שרק במשרוקית, ואני הוצאתי את השטרות לאט־לאט, והרכבת כבר התחילה לנוע ואני רצתי לאורכה וכשהוסיפה מהירות, רק אז הרמתי את היד והשטרות כמעט נגעו באצבעות ידו המושטת של הנוסע, שנשען לפעמים מהחלון עד כדי כך, שמישהו מהנוסעים בקרון היה חייב להחזיק ברגליו, כדי שלא ייפול החוצה, אחד אפילו קיבל מכה בראש מעמוד איתות, אבל אחר־כך התרחקו האצבעות במהירות ואני, חסר נשימה, עמדתי ביד מושטת וזה היה שלי. רק נוסעים מעטים חזרו כדי לתבוע את כספם, וכך התחלתי לצבור כסף משלי, תוך חודש היו לי כבר כמה מאות, ואחר־כך אפילו אלף כתר, אבל בשש בבוקר ובלילה לפני השינה בא הבוס לבדוק, אם רחצתי את הרגליים, וכבר בחצות הייתי חייב להיות במיטה, וכך התחלתי לא לשמוע, אבל לשמוע הכול, ולא לראות, אבל לראות את כל מה שנעשה סביבי, ראיתי את הסדר והדירוג, איך שהבוס לא אהב שתהיה חברות בינינו, לא יעלה על הדעת שקופאית תלך לקולנוע בחברת מלצר, על זה היו מעיפים את שניהם על המקום, וגם הכרתי את האורחים ששתו במטבח ליד שולחן הקבועים. כל יום הייתי צריך להבריק את כוסות הקבועים, לכל אחד היו המספר והסמל שלו, כוס שעליה מצויר צבי, כוס ועליה סיגליות, כוס עם צללית עיר, כוסות מרובעות וכוסות כרסתניות וכד חרס עם האותיות HB אפילו ממינכן, וכל ערב היתה מגיעה חבורת הנכבדים, הנוטריון ומנהל תחנת הרכבת ומנהל בית־המשפט, והווטרינר ומנהל בית־הספר למוזיקה, וגם יינה, בעל בית־החרושת, ולכולם עזרתי לפשוט את המעיל, וכשהבאתי את הבירה, היתה כל כוס חייבת להימסר לידיים הנכונות, ואני התפלאתי, איך העשירים האלה מסוגלים לדבר ערב שלם על כך, למשל, שבקצה העיר גשר עץ, ושם, ליד גשר העץ, עמדה לפני שלושים שנה צפצפה, ועכשיו זה התחיל: אחד אמר, שהגשר לא היה שם, שהיתה שם רק הצפצפה, והשני טען, שלא היתה שם צפצפה ומה שהיה שם לא היה גשר, אלא רק קרש עם מעקה… וכך המשיכו ללגום בירה ולדוש באותו הנושא ולצעוק ולגדף איש את רעהו, הכול למראית עין, וכבר קמו על רגליהם, צועקים משני צידי השולחן, שהיה שם גשר עץ, אך לא צפצפה, ושהיתה שם צפצפה, אך לא גשר, אבל אחר־כך שוב התיישבו בנחת והכול נגמר בשלום, הם צעקו רק כדי שהבירה תטעם להם יותר, ופעם אחרת רבו על איזו בירה בצ׳כיה הטובה מכולן, אחד טען שזו מפרוטיווין, והשני שזו מוודניאני, והשלישי נשבע על בירת פילזן והרביעי על נימבורק או וקרושוביצה, וכך הם שוב צעקו זה על זה, אבל כולם חיבבו איש את רעהו וצעקו רק כדי שיתרחש משהו, כדי להרוג את שעות הערב… ופעם אחרת, שעה שהגשתי לו את הבירה, רכן מנהל תחנת הרכבת קדימה ולחש, שאת האדון הווטרינר ראו עם הבחורות בעדן, שהיה שם בחדר יחד עם יארושקה, ומנהל בית־הספר לחש לעומתו, שאכן הווטרינר היה שם, אבל לא ביום חמישי, אלא ביום רביעי, ולא עם יארושקה, אלא עם ולסטה, וכך שוב דיברו ערב שלם רק על הבחורות בעדן, ומי שהיה שם ומי שלא היה שם, וכששמעתי את דיבוריהם, לא היה לי אכפת בכלל, אם בקצה העיר היו צפצפה וגשר עץ או שהיה שם גשר עץ, אבל לא צפצפה, או רק הצפצפה, וגם לא אם הבירה מבראניק עולה על זו של פרוטיווין, אני לא רציתי לראות ולא לשמוע דבר מלבד לראות ולשמוע איך זה נראה בעדן. עשיתי חשבון ואת הנקניקיות החמות מכרתי כך, שנשאר בידי מספיק כסף כדי שאוכל להעז לגשת לעדן, אפילו למדתי לפרוץ בבכי בתחנת הרכבת, ומפני שהייתי כל־כך קטן, פיקולו בהתגלמותו, הניפו הנוסעים יד והשאירו לי את הכסף, מפני שחשבו אותי ליתום. וכך הבשילה בי התוכנית שפעם, אחרי השעה אחת־עשרה, אחרי שארחץ את הרגליים, אסתלק דרך חלון החדרון שלי ואלך לבקר בעדן. אותו יום התחיל במסעדת זלאטא פראהא באופן פרוע. לפני הצהריים באה חבורת צוענים, לבושים בהידור וגם כסף היה להם, היו אלה מטליאי סירים, שהתיישבו לשולחן והזמינו מכל טוב וכל פעם שהזמינו דבר נוסף, הראו שיש להם כסף, מנהל בית־הספר למוזיקה ישב ליד החלון ומפני שהצוענים היו קולניים התיישב באמצע המסעדה והמשיך לקרוא, זה היה צריך להיות ספר מרתק נורא, מפני שהמשיך לקרוא בו גם כשהתרחק בשלושה שולחנות נוספים וגם כשהתיישב קרא, בידיים מישש את הכיסא והמשיך לקרוא. אני הברקתי את כוסות הקבועים, הסתכלתי דרך הזכוכית בכיוון האור, זה היה עדיין בשעות לפני הצהריים, רק מרקים וגולאש לאורחים מעטים, אבל העניין בזה, שהמלצרים, גם כשאין להם מה לעשות, חייבים להראות פעילות, וזו הסיבה שהברקתי את הכוסות בקפידה כזאת והמלצר הראשי, עומד ליד המזנון, יישר את שורות המזלגות והמלצר סידר מחדש את כל הסכו”ם… וכשאני מסתכל לי דרך כוס עם פראג הזהובה, אני רואה פתאום צוענים נזעמים רצים ליד החלון ונכנסים בריצה למסעדה שלנו, וכנראה כבר בפרוזדור שלפו סכינים וכעת קרה משהו איום, הם התנפלו על הצוענים המטליאים, אבל אלה כאילו חיכו להם, קפצו ממקומם וגררו את השולחנות עימם, כל הזמן הציבו את השולחנות לפניהם כדי להפריד ביניהם לבין הצוענים עם הסכינים, אבל זה לא עזר, מפני ששניים כבר היו מוטלים על הרצפה וסכין תקועה להם בגב, ואלה עם הסכינים דקרו וקצצו כמו מטורפים, כך שגם השולחנות היו מכוסים דם, אבל מנהל בית־הספר למוזיקה המשיך לקרוא בספר וחייך, והסערה הצוענית לא עברה לידו, אלא מעליו, דם הצוענים נטף על ראשו ועל הספר שלו, פעמיים תקעו סכין בשולחן שלו, אבל המנהל המשיך לקרוא, אני התחבאתי מתחת לשולחן וזחלתי על ארבע למטבח, והצוענים ייבבו והסכינים הבזיקו וכתמי השמש שהשתקפו בהן ריצדו על פני זלאטא פראהא שלנו כמו חיפושיות זהב, והצוענים נסוגו מהמסעדה והסתלקו, מבלי לשלם, ועל כל השולחנות נותרו שלוליות דם, שניים היו מוטלים על הרצפה ועל אחד השולחנות היו מונחות שתי אצבעות, אוזן שנכרתה במכה אחת וחתיכת בשר. הרופא, כאשר בא לבדוק את הנדקרים, קבע שזה נתח בשר משריר זרוע של מישהו, מלמעלה, ליד הכתף, ורק מנהל בית־הספר למוזיקה שם עכשיו את ראשו בין כפות ידיו, את המרפקים השעין על השולחן והמשיך לקרוא בספר שלו, שעה שכל שאר השולחנות היו תקועים זה בזה ליד הכניסה, מפני ששימשו מתרסים וחיפו על בריחת המטליאים, ועל דעת הבוס לא עלה דבר מוצלח יותר מללבוש וסט לבן עם דוגמת דבורים ולעמוד בפתח המסעדה ולהרים את הידיים ולומר לאורחים המתקרבים: מצטער מאוד, קרתה אצלנו תקרית, נפתח רק מחר. ועליי הטילו לדאוג למפות השולחן המוכתמות מדם, כמה טביעות של כפות ידיים ואצבעות היו עליהן! הייתי חייב להוציא את הכול לחצר ולהדליק אש תחת הדוד הגדול במכבסה, ומדיחת הכלים והמזוונית היו צריכות קודם־כול לכבס את הכול כביסה ראשונה ואחר־כך להרתיח, הייתי אמור לתלות את מפות השולחן המכובסות, אבל לא הגעתי עד לחבלים ולכן תלתה אותן המזוונית ואני הגשתי לה את המפות הרטובות הסחוטות ובכל מפה נתתי לה מכה על השדיים והיא צחקה וניצלה את ההזדמנות לעשות ממני צחוק, לחצה את שדיה על פניי, כאילו בטעות, לסירוגין, פעם שד אחד ופעם השד השני, ישר על עיניי עד שחשך העולם והכול היה מבושם ואחר־כך, כשהתכופפה להוציא מפת שולחן מסל הכביסה, הצצתי לה למטה מבין השדיים המתנדנדים, היא הזדקפה והשדיים התרוממו ועברו ממאונך למאוזן והיא ומדיחת הכלים צחקו ושאלו אותי: ילד, בן כמה אתה? כבר מלאו לך ארבע־עשרה? ומתי? ואחר־כך ירדו דמדומי הערב ונשבה רוח ומפות השולחן בחצר יצרו מחיצות, כפי שמעמידים אותן אצלנו כשנערכת חתונה או מסיבה סגורה, ובמסעדה שוב היה לי הכול מוכן, שוב הכול הבהיק מניקיון, בכל מקום היו ציפורנים, כל יום היו מביאים סל מלא פרחים, לפי העונה, והלכתי לישון. אבל כשהכול היה שקט ובחצר התבדרו מפות השולחן כאילו דיברו ביניהן, כאשר כל החצר היתה מלאת מלמולי מלמלה, פתחתי את החלון וטיפסתי החוצה וחמקתי בין מפות השולחן עד לשער ודילגתי מעליו והלכתי לאורך הרחוב הצר, מתקדם מפנס לפנס, מחכה בצל עד שיעברו אותי הולכי הלילה וייעלמו, ורק אז המשכתי ללכת עד שראיתי מרחוק שלט ירוק שכתוב עליו עדן. זמן־מה עמדתי וחיכיתי, ממעמקי הבניין עלו צלילי תיבת נגינה, ואחר־כך תפסתי אומץ ונכנסתי ובפרוזדור היה אשנב ואני נעמדתי לידו, אבל האשנב היה כל־כך גבוה, שהייתי צריך למשוך את עצמי באצבעות כלפי מעלה, ושם ישבה הגברת עדן ושאלה אותי: מה היית רוצה, בחורצ׳יק? ואני אמרתי לה שברצוני לבלות ואז היא פתחה וכשנכנסתי, ישבה שם בחורה בעלת שיער שחור סרוק כלפי מעלה ושאלה אותי מה זה שהייתי רוצה. ואני עניתי שהייתי רוצה לאכול ארוחת ערב והיא שאלה אם להביא את ארוחת הערב לכאן או לבר ואני הסמקתי ואמרתי: לא, אני רוצה לאכול בשאמבר ספרה, והיא הסתכלה בי ושרקה שריקה ארוכה ושאלה, אף שידעה כבר את התשובה: ועם מי? ואני הצבעתי עליה ואמרתי: איתך, והיא אחזה בידי, מטלטלת את ראשה, והובילה אותי דרך פרוזדור חשוך שבו דלקו אורות אדומים מעומעמים, ופתחה דלת ושם עמדו ספה קטנה ושני כיסאות קטיפה והאור יצא מאיזה מקום מאחורי הקרניז ונפל לתקרה ומשם כלפי מטה כמו ענפי ערבה בוכיה, ואני התיישבתי ומיששתי את הכסף שבכיסי וזה הוסיף לי אומץ ושאלתי: האם תאכלי איתי? ומה תשתי? והיא אמרה ששמפניה ואני הנהנתי והיא מחאה כפיים והופיע מלצר והביא בקבוק ופתח אותו ומזג. אני שתיתי שמפניה והבועות עלו לי לנחיריים והתעטשתי והבחורה שתתה כוס אחרי כוס, ואחרי שהציגה את עצמה כיארושקה אמרה שהיא רעבה ואני אמרתי: בסדר, הביאו רק את הטוב ביותר! והיא אמרה שמתחשק לה צדפות ושהן טריות היום, אז אכלנו צדפות ושתינו בקבוק שמפניה נוסף ואחר־כך עוד אחד. היא התחילה ללטף את שערותי ושאלה אותי מאין אני ואני אמרתי לה: מכפר כל־כך קטן שמימי לא ראיתי פחם, עד לפני שנה, וזה הצחיק אותה וביקשה שארגיש נוח ולי היה חם והורדתי את הז׳קט והיא אמרה שגם לה חם ואם היא יכולה לפשוט את השמלה ואני עזרתי לה וקיפלתי את השמלה יפה על משענת הכיסא ואחר־כך פתחה את כפתורי החנות שלי ובאותו רגע ידעתי שבעדן לא סתם יפה ומהנה, אלא כמו בגן עדן ממש, והיא לקחה את ראשי בין כפות ידיה ולחצה אותו בין שדיה ומשדיה עלה ריח מתוק. עצמתי את העיניים כאילו נפלה עליי תרדמה, כל־כך יפים ומשכרים היו הריח והצורות ועורה הרך והיא דחפה את ראשי מטה ומטה ואני הרחתי את ריח חדרי הבטן שלה והיא נשמה נשימות עמוקות וזה היה כל־כך נהדר ומתוק ואסור, שלא ביקשתי לעצמי יותר, בשביל זה אני אחסוך כל שבוע ממכירת הנקניקיות שמונה־מאות ואפילו יותר, מפני שסוף־סוף מצאתי מטרה נהדרת ונעלה בחיים, כפי שהיה אומר אבא שלי, שאם תהיה לי תמיד מטרה בחיים, תבוא לי ישועה, מפני שיהיה לי למען מה לחיות. אבל זה היה רק החצי הראשון. יארושקה בשקט הפשיטה את מכנסיי, הורידה את התחתונים שלי ונשקה לי במפשעה ואני הייתי לפתע פתאום כל־כך נרעש מהנעשה בעדן עד שהתחלתי לרעוד והתכרבלתי כמו פקעת ואמרתי: מה את עושה, יארושקה? והיא נעצרה, אבל כשראתה אותי, אז לא ויתרה, לקחה אותי בפה שלה ואני דחקתי אותה ממני, אבל היא היתה כמו אחוזת דיבוק, החזיקה אותי בפה והניעה את ראשה והגבירה את קצב התנועות עד שהפסקתי להדוף ולדחוף אותה, ובמקום זה התמתחתי כולי ואחזתי באוזניה הקטנות והרגשתי את עצמי משתפך החוצה, הרגשתי איך זה לגמרי אחרת ממה שאני עושה לעצמי, מפני שבחורה בעלת שיער שחור נהדר שותה ממני, בעיניים עצומות, הכול עד לטיפה האחרונה, שותה ממני מה שהייתי מתיז ושופך בסלידה לתוך הפחמים במרתף או לממחטה במיטה… וכשהתרוממה אמרה בקול מלא עייפות: ועכשיו מתוך אהבה… אבל אני הייתי יותר מדי מפורק ויותר מדי נרגש ולא בא לי ואמרתי: אבל אני רעב, את לא רעבה? ומפני שהייתי גם צמא, לקחתי את הכוס של יארושקה והיא זינקה אליי, אבל לא הספיקה למנוע ממני לשתות ואני הנחתי את הכוס באכזבה, מפני שלא היתה בה שמפניה, אלא לימונדה צהבהבה, מלכתחילה היא שתתה לימונדה שעבורה שילמתי כאילו זו היתה שמפניה ואני גיליתי את זה רק עכשיו. צחקתי והזמנתי עוד בקבוק והפעם מזגתי בעצמי את השמפניה לכוסות ואחר־כך אכלנו שוב וצלילי תיבת הנגינה עלו מהבר, וכשגמרנו את הבקבוק ואני הייתי טיפ־טיפה שיכור, כרעתי ברך והנחתי את הראש בחיקה, ונשקתי את הגינה השעירה הנהדרת שלה וטיילתי בה בלשון שלי, אבל מפני שהייתי קל כזה, תפסה אותי הבחורה מתחת לבית־השחי ומשכה אותי עליה, פישקה את הרגליים ואני גלשתי כמו על חמאה לתוך גוף אשה, בפעם הראשונה בחיי, והנה זה היה כאן, מה שרציתי תמיד, היא לחצה אותי אליה ולחשה לי שאתאפק כל כמה שאפשר, אבל אני זזתי רק פעמיים ובפעם השלישית כבר שפכתי לתוך הבשר החם, והיא התקמרה ושכבה כך שרק השיער וכפות הרגליים שלה נגעו בספה, ואני שכבתי על גשר גופה ונשארתי בתוך הרגליים הפשוקות שלה עד לרגע האחרון, עד שהתרככתי ויצאתי ממנה ונשכבתי לידה. היא נשמה נשימה עמוקה, נשכבה והתחילה למשש אותי וללטף אותי בבטן ובכל הגוף כאילו הכירה אותו מאז ומתמיד… ואחר־כך הגיע הזמן להתלבש והזמן להיפרד והזמן לשלם, והמלצר חישב וחישב והושיט לי חשבון על שבע־מאות ועשרים כתר, ולפני שהלכתי הוצאתי שני שטרות של מאה נוספים ונתתי אותם ליארושקה, וכשיצאתי מהעדן, נשענתי על הקיר הראשון שהזדמן לדרכי וכך עמדתי בחשכה, נשען על הקיר, חולם, מפני שעכשיו ידעתי מה קורה בבתים המופלאים האלה, שיש בהן בחורות, ואני אמרתי לעצמי, קיבלת שיעור, מחר מיד תחזור לכאן ושוב תשחק את האדון, מפני שעשיתי על כולם רושם כביר, באתי בתור פיקוליק שמוכר נקניקיות בתחנת הרכבת, ויצאתי יותר גדול מאיזה אדון שנוהג לשבת אצלנו, בזלאטא פראהא, ליד שולחן הקבועים, שלידו רק לגבירים מותר לשבת, רק לנכבדי העיר… ולמחרת ראיתי את העולם בעיניים אחרות, אותו הכסף פתח לי את הדלת לא רק לעדן, אלא גם לכבוד, נזכרתי רק עכשיו, שהגברת עדן ליד האשנב בכניסה, כשראתה אותי מעיף את שתי המאות, תפסה אותי ביד ורצתה לנשק אותה, אני חשבתי שרצתה לראות מה בדיוק השעה על שעון היד שעוד אין לי, אבל הנשיקה הזאת לא נועדה לי, לפיקוליק מזלאטא פראהא, אלא נועדה לאותם שני שטרות של מאה ובכלל לכל הכסף שיש לי, מפני שהיו לי עוד אלף כתר מוסתרים במיטה, נשיקה מיועדת למי שיכול להיות לו כסף, אמנם לא כמה שהוא רוצה, אך כמה שהוא מרוויח כל יום ממכירת נקניקיות חמות בתחנת הרכבת. איך שלא יהיה, אותו בוקר נשלחתי עם סל להביא פרחים ובדרך חזרה ראיתי איך זוחל פנסיונר על ארבע ומחפש איזו מטבע שנפלה לו והתגלגלה לאי־שם, בעצם זה היה באותה הדרך עם הפרחים שנזכרתי שבין הקבועים אצלנו יושבים גם בעל המשתלה ויצרן הנקניקים והקצב ובעל מחלבת הקיטור, שבעצם אצלנו נפגשים אלה שמספקים לנו את דברי המאפה והבשר. והבוס, כשהיה בודק את המקרר, אמר לי לא פעם: גש מהר לקצב ומסור לו שייקח לו את העגל הרזה הזה בחזרה, אבל תיכף ומיד! ובאמת, עד הערב נעלם העגל ובעל האטליז ישב לו כאילו לא קרה דבר, אבל אותו פנסיונר כנראה לא ראה טוב, מפני שמישש ביד בתוך אבק הדרך, ואני שאלתי אותו: מה אתה מחפש, סבא? והוא אמר שאיבד עשרים הלר, ואני חיכיתי עד שעברו אנשים במקום ולקחתי מהכיס חופן מטבעות והשלכתי אותן לאוויר ותפסתי מהר את שתי ידיות הסל וקברתי את הפנים בתוך הציפורנים והמשכתי ללכת, אבל בפינת הרחוב הסתובבתי וראיתי איך כמה הולכי רגל זוחלים על האדמה, לכולם היה נדמה, שהמטבעות נשרו להם מהכיס, ואחד צווח על השני, שיחזיר לו את הכסף, על המקום, וכך, על הברכיים, הם התקוטטו וירקו ושרטו איש את רעהו כמו חתולים במגפיים, אבל אני פרצתי בצחוק ומיד ידעתי, מה מניע את העולם ובמה מאמינים האנשים ומה הם מוכנים לעשות בשביל כמה פרוטות. ואחרי שהבאתי את הפרחים למלון וראיתי שלפני המסעדה שלנו התקהלו הרבה אנשים, עליתי בריצה לאחד מחדרי האורחים, גחנתי מהחלון וזרקתי חופן מטבעות, אבל לא כך שייפלו לרגלי העומדים, אלא למרחק כמה מטרים מהם. וירדתי בריצה וגזרתי את הציפורנים, הכנסתי לכל אגרטל שני ציפורנים ושני גבעולי אספרגוס, ואותה שעה הסתכלתי דרך החלון, איך שהאנשים זוחלים על ארבע ואוספים את הכסף, את המטבעות שלי, ורבים ביניהם ואחד טוען שראה את עשרים ההלר לפני שהרים אותם השני. ואותו לילה וגם בלילות הבאים חלמתי וגם ביום שקעתי בחלומות בהקיץ, כשלא היתה עבודה והיה עליי להעמיד פנים שאני עסוק, כשהברקתי את הכוסות והרמתי אותן מול האור והנחתי את הזכוכית על עיניי וראיתי דרכה במרוסק את הכיכר ואת עמוד הזיכרון למגפה ואת השמים ובהם עננים, גם במשך היום חלמתי שאני עף מעל עיירות וערים וכפרים, שיש לי כיס ענקי בלי תחתית ואני לוקח מלוא חופניים מטבעות ומשליך אותן על אבני הריצוף. מפזר אותן כמו זורע גרעיני תבואה, אבל תמיד מאחורי גבם של העוברים ושבים והעומדים סתם, ואני רואה איך שכמעט אף אחד לא עומד בפיתוי וכולם אוספים את הפרוטות, איך שמתנגחים בראשים כמו איילים ומתקוטטים, אבל אני כבר ממשיך במעוף ומרגיש כמו מלך. אפילו בחלום בלעתי רוק מרוב הנאה, כשאספתי בכיס מלוא חופניים מעות, עוד ועוד, וזרקתי אותן כל פעם מאחורי גבה של קבוצה אחרת, והמטבעות צלצלו וקשקשו והתפזרו לכל הכיוונים, וידעתי גם לעוף לתוך חלון קרונות, לרכבות ולחשמליות, וכמו מן השמים פיזרתי חופן מטבעות על הרצפה והסתכלתי בהנאה איך כולם מיד מתכופפים ומתנגשים כדי לאסוף את הפרוטות וכל אחד חושב ומעמיד פנים, שרק לו נפלו מהכיס… והחלומות האלה עודדו אותי, מפני שהייתי נמוך קומה, והייתי חייב ללבוש צווארון גבוה קשיח עשוי קאוצ׳וק, היה לי צוואר קטן וקצר והצווארון חתך לי לא רק בצוואר, אלא גם מתחת לסנטר, ולכן — כדי שזה לא יכאב לי כל־כך — הלכתי כל הזמן בראש מורם, למדתי גם להביט כך, מפני שלא יכולתי להוריד את הראש מבלי שיכאב לי, הייתי צריך להתכופף בחצי הגוף, ומפני שהראש שלי היה בדרך־כלל שמוט אחורה, היו עפעפיי לרוב עצומים למחצה ואני הסתכלתי בעולם כאילו בזתי לו, לעגתי לו, התעלמתי ממנו, ואף הלקוחות חשבו אותי לגאוותן, וכך למדתי גם לעמוד וגם ללכת. כפות רגליי להטו תמיד כמו שני מגהצים, הייתי מציץ לראות אם אני לא בוער ואם נעליי לא עולות באש, כל־כך להטו כפות רגליי, לפעמים הייתי מיואש עד כדי כך, ששפכתי מים קרים לתוך הנעליים, בעיקר כשהתרוצצתי בתחנת הרכבת, אבל זה עזר רק לשעה קלה, ואני כמעט נכנעתי לתשוקה האדירה לחלוץ את הנעליים ולרוץ, לבוש פראק כמו שאני, ישר עד לנחל ושם לטבול את הרגליים במים, וכך שפכתי שוב ושוב מי סודה לנעליים, לפעמים שמתי לתוכן אפילו חתיכת גלידה, ואז הבנתי, למה כל המלצרים הראשיים והמלצרים נועלים בעבודה את הנעלים הכי ישנות, הכי בלויות, כפי שמוצאים אותן במזבלה, מפני שרק בנעליים כאלה אפשר להחזיק מעמד לעמוד ולהתרוצץ כל היום, ובכלל, גם החדרניות והקופאיות, כולנו סבלנו מהרגליים, ובאמת, בערב, כשחלצתי את הנעליים, היו רגליי מאובקות עד לברכיים, כאילו במשך כל היום לא התרוצצתי על פרקטים ושטיחים, אלא דשדשתי באבק פחמים. זה היה הצד השני של הפראק שלי, הצד ההפוך של כל המלצרים וכל הפיקוליקים והמלצרים הראשיים בכל העולם, כותונת לבנה מעומלנת וצווארון קאוצ׳וק מבהיק מלובן, ורגליים משחירות כאילו מאיזו מחלה נוראה, שבה מתחילים בני־האדם למות מן הרגליים… אבל בכל שבוע צברתי מספיק בשביל בחורה נוספת וכל פעם חדשה, הבחורה השנייה בחיי היתה בלונדינית. כשנכנסתי ושאלו אותי מה מבוקשי, אמרתי שאני רוצה לאכול ארוחת ערב, ומיד הוספתי שבשאמבר ספרה וכששאלו אותי: עם מי? הצבעתי על בלונדינית ושוב הייתי מאוהב, הפעם בבהירת שיער, זה אפילו היה יפה יותר מבפעם הראשונה, אף שהפעם הראשונה היתה בלתי נשכחת. וכך בחנתי כל הזמן את כוחו של כסף, הזמנתי שמפניה, אבל קודם־כול טעמתי ממנה אני, הבחורה היתה חייבת לשתות איתי שמפניה אמיתית, כבר לא הרשיתי שימזגו לי יין ולבחורה לימונדה. וכששכבתי עירום והסתכלתי בתקרה והבלונדינית שכבה לידי וגם היא הסתכלה בתקרה, קמתי מתוך דחף פתאומי והוצאתי אדמונית מהאגרטל ותלשתי את עלי הכותרת וכיסיתי את גינת הבחורה סביב־סביב בעלי אדמוניות. זה היה כל־כך יפה, שלא האמנתי למראה עיניי, הבחורה התרוממה וגם היא הסתכלה בגינה שלה, אבל עלי האדמוניות התחילו לגלוש ממנה, לכן דחפתי אותה בעדינות בחזרה, כדי שתישאר בשכיבה, והורדתי מראה מהקיר והחזקתי אותה כך שהבחורה תראה כמה יפה הגינה שלה מעוטרת בעלי אדמוניות, אמרתי לה, שיהיה נהדר, כל פעם שאבוא לכאן, אם יהיו בחדר פרחים, אקשט את הגינה החמודה שלה, והיא אמרה לי שדבר כזה עוד לא קרה לה אף פעם, הערצה כזו ליופיה, וגם אמרה לי, שבגלל הפרחים האלה היא התאהבה בי, ואני תיארתי לה איך שזה יהיה יפה כשבחג המולד אקח כמה ענפי אשוח ואקשט בהם את גינתה, והיא אמרה שיהיה עוד יותר יפה אם אכסה לה אותה בדבקון, אבל הכי טוב היה — וזה נצטרך לסדר — אילו על התקרה, מעל הספה, היתה תלויה מראה, כדי שנראה את עצמנו שוכבים כך ובעיקר כדי שתראה כמה שהיא יפה עירומה עם זר קטן מסביב לפלומתה, זר שישתנה עם חילופי העונות והפרחים האופייניים לכל חודש וחודש, איך שזה יהיה נהדר כשאקשט אותה בחינניות ובמרגניות ובחרציות ובסתווניות ובעלי שלכת… וקמתי ולפתתי את עצמי והייתי גדול. כשהלכתי נתתי לה שני שטרות של מאה, אבל היא החזירה לי אותם ואני הנחתי אותם על השולחן ויצאתי והרגשתי כאילו אני מטר ושמונים, גם לגברת עדן באשנב נתתי מאה כתר שעה שהתכופפה והסתכלה בי דרך משקפיה… ויצאתי אל תוך הלילה והשמים מעל הרחובות החשוכים היו זרועי כוכבים, אבל אני לא ראיתי דבר מלבד כלניות ושלגיות ופרימולות וסיגליות סביב גינת הבחורה, וכל כמה שהמשכתי ללכת, התפלאתי יותר על איך בא לי הרעיון הזה לקשט בפרחים חיק אשה יפה עם תל שעיר קטן באמצע כמו שמקשטים צלחת בשר מעושן בסלט, וכך, לפי הפרחים שהכרתי, המשכתי והלבשתי את בהירת השיער העירומה בחמשן ובעלי כותרת של צבעונים ואירוסים והבטחתי לעצמי להמשיך ולחשוב על כך, מפני שאוכל להשתעשע כל השנה, כי בעד כסף אפשר לקנות לא רק בחורה יפה, אלא בעד כסף אפשר גם לקנות שירה. למחרת, כאשר עמדתי על השטיח והבוס עבר לידינו ובחן אם הכותונות שלנו נקיות וכל הכפתורים במקומם וכשאמר: בוקר טוב, גבירותי, בוקר טוב, רבותי, הסתכלתי במזוונית ובמדיחת הכלים, הסתכלתי בסינרים הלבנים הקטנים שלהן במבט נוקב כזה שהמזוונית משכה אותי באוזן, עד כדי כך היה מבטי חודר, ונוכחתי לדעת, שאף אחת מהן לא היתה מסכימה שיעטרו את הבטן והפלומה שלה, לא במרגניות ולא באדמוניות, לא כל שכן בענפי אשוח או בדבקון כמו איזה צלי בשר ציד… וכך הברקתי את הכוסות, מרים אותן מול האור הנופל דרך החלונות הגדולים, שמאחוריהם התהלכו אנשים מבותרים באמצע, ואני המשכתי לחשוב על פרחי הקיץ והוצאתי אותם בהדרגה מהסלסילות והנחתי את הפרחים או רק את עלי הכותרת בחיק הבלונדינית היפה בעדן, היא שכבה על הגב ופשקה את רגליה ואני כיסיתי אותה כולה, גם את הירכיים, וכשהפרחים גלשו ממנה, הדבקתי אותם קלות בגומי ערבי או חיזקתי אותם קלות במסמר קטן או בנעץ. וכך ניקיתי בקפידה את הכוסות, אף אחד אחר לא רצה לעשות את המלאכה הזאת מלבדי, שטפתי את הכוס במים, שמתי אותה על העין לראות אם היא נקייה, אבל דרך הכוס חשבתי על כל מה שאעשה בעדן, וכך הגעתי עד לאחרוני פרחי הגינה ופרחי השדה ופרחי היער ונפלה עליי עצבות: מה אעשה בחורף? ואחר־כך צחקתי, מרוב אושר, מפני שבחורף הפרחים יפים עוד יותר, אקנה רקפות מחממות ומגנוליות ואפילו אסע לפראג להביא סחלבים, או שבכלל אעבור לפראג, גם שם מקומות עבודה במסעדות, ושם יהיו לי פרחים במשך כל החורף… ואז כבר קרבה שעת הצהריים ואני הנחתי צלחות וסכו”ם על השולחנות והגשתי בירה ולימונדה צהובה ורימונדה אדומה ובשעת הצהריים, כשהעבודה הכי רבה, נפתחה הדלת והופיעה בה הבלונדינית היפה מעדן, פנתה אחורה כדי לסגור את הדלת, נכנסה, התיישבה ופתחה את ארנקה, הוציאה ממנו מעטפה והביטה סביבה, ואני התכופפתי ומהר קשרתי שרוך בנעל ולבי הלם עד לברך, ובא המלצר הראשי ואמר לי: מהר לעבודה! אבל אני רק הנהנתי והברך שלי כאילו החליפה מקום עם הלב, כל־כך דפקה בחוזקה, אבל אחר־כך התאוששתי והזדקפתי, משכתי את ראשי מעלה כל כמה שאפשר, הנחתי מפית מקופלת על שרוולי ושאלתי את הגברת מה מבוקשה והיא אמרה שהיא מבקשת לראות אותי ואחר־כך רימונדה עם פטל ואני ראיתי שהיא לובשת שמלת קיץ זרועה אדמוניות, שהיא מוקפת כולה סביב־סביב ערוגות אדמוניות ואני נדלקתי והסמקתי כמו אדמונית, מפני שלזה לא ציפיתי, הלך כל הכסף שלי, הלכו האלפים שלי, מפני שמה שראיתי היה חינם אין כסף, וכך ניגשתי להביא מגש רימונדות, וכשנשאתי אותו, אז הבלונדינית, שהניחה את המעטפה על מפת השולחן ומתוכה הציצו כבדרך אגב שני שטרות המאה שלי, הביטה בי במבט כזה עד שהרימונדות התחילו לרעוד בידי והכוס הראשונה החליקה, התהפכה לאט ונשפכה על השמלה שלה, ומיד הופיע המלצר הראשי ואחר־כך בא גם הבוס בריצה וביקשו סליחה, הבוס תפס אותי באוזן וסובב אותה, אבל זאת היתה טעות מצידו, מפני שהבלונדינית צעקה עד ששמעה אותה כל המסעדה: מה אתה מרשה לעצמך? והבוס: הוא שפך מיץ על השמלה שלך והרס אותה ואני אצטרך לשאת בנזק… והיא: מה זה עסקך, לא ביקשתי ממך שום דבר, מה אתה מבייש את האדם הזה? והבוס מתוק כדבש: אבל הוא שפך מיץ על שמלתך… וכל האורחים הפסיקו לאכול והיא אמרה: זה לא עסקך ואני אוסרת עליך התנהגות כזאת והנה, הסתכל! והיא לקחה כוס רימונדה ושפכה אותה מלמעלה על הראש והשיער ואחר־כך כוסות נוספות עד שהיתה מכוסה כולה מיץ אדום ובועות סודה ואת הכוס האחרונה שפכה למחשופה ואחר־כך ביקשה את החשבון. היא יצאה ובעקבותיה נישא ריח פטל והיא הלכה בשמלת המשי המכוסה אדמוניות, עכשיו כבר עפו סביבה דבורים, והבוס לקח את המעטפה מהשולחן ואמר לי: רוץ אחריה! היא שכחה את זה… ואני יצאתי בריצה והיא עמדה בכיכר, והיתה מלאה דבורים וצרעות כמו דוכן של מוכר חלבה ביריד והיא לא התנגדה להן והן לקטו מעליה את מי הסוכר שציפו אותה ציפוי דק, כאילו היתה לה שכבת עור נוספת, כמו שמורחים פוליטורה או לכה על רהיטים, ואני הסתכלתי בשמלה והושטתי לה את מאתיים הכתר, אבל היא החזירה לי אותם ואמרה ששכחתי אותם אתמול אצלה… והוסיפה שאבוא בערב לעדן, מפני שקנתה זר נהדר של פרגי בר… ואני ראיתי איך בשמש התייבש מיץ הפטל בשערותיה, איך התקשו והיו נוקשות כמו מברשת צבע, אם לא מניחים אותה בטרפנטין, כמו דבק שקוף שנשפך, כמו לכה, ראיתי שהמיץ המתוק הידק את השמלה שלה כל־כך חזק לגוף, שתצטרך לקרוע אותה מגופה כמו כרזה ישנה, כמו נייר טפטים ישן מקיר… אבל כל זה היה כלא כלום לעומת הזעזוע שעבר עליי על שדיברה איתי כפי שדיברה, שלא פחדה מאף אחד, שידעה עליי יותר משידעו במסעדה שלנו, שידעה עליי יותר משידעתי אני עצמי… אותו ערב אמר לי הבוס, שהוא זקוק לחדרון שלי בקומת הקרקע בשביל המכבסה ושעליי להעביר את חפציי לקומה הראשונה. אמרתי לו: אולי אפשר מחר, אם לא אכפת לך? אבל הבוס תקע בי מבט ואני ידעתי שהוא יודע, שאין ברירה ועליי לעבור בזה הרגע, והוא שוב הזכיר לי שעליי ללכת לישון בשעה אחת־עשרה, שהוא אחראי עליי, גם כלפי הוריי, גם כלפי החברה, שפיקולו כמוני, כדי שיוכל לעבוד במשך יום שלם, חייב לישון במשך כל הלילה…
הסוכנים הנוסעים היו האהובים עליי מכל אורחי המלון. לא כל הסוכנים, מפני שהיו ביניהם גם כאלה שסחרו בסחורה שלא היתה שווה כלום או שלא היו לה קונים, סוכנים במים חמים קראנו להם. ואהוב עליי מכולם היה סוכן שמן, כשבא אלינו בפעם הראשונה רצתי ישר אל הבוס וזה נבהל, שאל: מה קרה? ואני פלטתי חסר נשימה: אדוני, בא אלינו איזה אדם חשוב. והבוס הלך לראות מי זה בא ובאמת? אדם כל־כך שמן עוד לא היה לנו, הבוס שיבח אותי ובחר בשבילו חדר, שבו התאכסן אותו סוכן נוסע להבא כל פעם שהגיע אלינו, עם מיטה מיוחדת, שתחתה דחף השוער ארבעה גלילי עץ ונוסף לכך חיזק אותה בשני קרשים. הופעת הבכורה של אותו סוכן נוסע היתה מרשימה, מפני שהביא עימו גם עוזר, שסחב משהו כבד על הגב, ונראה כמו סבל בתחנת רכבת, וברצועות נשא משהו שדמה למכונת כתיבה כבדה. ובערב, כשהסוכן התיישב לארוחת הערב, לקח את התפריט והביט בו כאילו לא מצא בו שום דבר לפי טעמו ואחר־כך אמר: אז מלבד הריאות ברוטב חמוץ הביאו לי את כל המנות העיקריות, בזו אחר זו, ברגע שאני עומד לסיים את הראשונה הביאו את השנייה וכך הלאה, עד שאומר לכם די. תמיד חיסל עשר מנות עיקריות לפני ששבע וכששבע אמר במבט חולמני כזה שמתחשק לו משהו טוב ובפעם הראשונה הזמין מאה גרם נקניק הונגרי. ואחרי שהבוס הביא לו את הנקניק, הוציא הסוכן מהכיס חופן מטבעות, פתח את הדלת והשליך אותן לרחוב, ואחרי שאכל כמה פרוסות נקניק שוב כאילו התרגז ושוב לקח חופן מטבעות ושוב השליך אותן לרחוב והתיישב, כעוס כביכול, האורחים הקבועים הסתכלו איש ברעהו ואחר־כך בבוס וזה לא ידע מה לעשות אלא לקום ולהשתחוות ולשאול: סלח לי, אבל למה אתה מפזר את המטבעות? והסוכן ענה: למה לא אפזר כסף קטן ברחוב, כשאתה, בעל העסק, מפזר כל יום בדיוק כך עשיריות?… והבוס חזר לשולחן הקבועים וסיפר להם מה שהסוכן אמר, אבל הם לא נרגעו ולכן חזר הבוס לשולחנו של השמן ואמר: סלח לי, אבל כאן דובר ברכוש שלי, אתה יכול לפזר את הכסף שלך לפי רצונך, אבל איך זה מתקשר לעשיריות שלי?… והשמן קם ואמר: אם תרשה לי, אני אסביר לך, האם מותר לי להיכנס למטבח? והבוס קד קידה והצביע על הדרך למטבח, וכאשר הסוכן נכנס לשם, שמעתי כיצד הציג את עצמו: שמי ואלדן ואני מייצג את חברת ואן ברקל, ואם לא אכפת לכם, תפרסו לי כאן מאה גרם נקניק הונגרי. ואשת הבוס פרסה את הנקניק, שקלה את הפרוסות והניחה אותן על צלחת, וכולנו נבהלנו, שאולי מדובר באיזה מפקח, אבל הסוכן מחא כף, מאחת הפינות קם העוזר שלו והרים את החפץ המכוסה כיסוי בד, שנראה כעת כאילו זה גלגל טוויה, והעוזר נכנס למטבח והעמיד אותו על השולחן, הסוכן הסיר את הכיסוי וניצב שם מכשיר אדום נהדר כזה, מסור עגול שטוח מבהיק, שהסתובב על ציר שבקצה שלו ידית ונוסף לכך היה שם גם כפתור מסתובב… והשמן חייך אל המכשיר, כולו אושר, ופתח: ובכן, החברה הכי גדולה בעולם היא הכנסיה הקתולית והיא סוחרת במשהו שאיש מעולם לא ראה עדיין, לא נגע בו, לא נתקל בו מאז ומעולם, והמשהו הזה הוא אלוהים, והחברה השנייה בגודלה היא אינטרנציונל והיא מיוצגת גם כאן, אצלכם, מדובר במכשיר המקובל על פני העולם כולו, המכונה קופה רושמת, ואם במשך כל היום תלחצו על הכפתורים הנכונים בצורה הנכונה, אז לפנות ערב, במקום שתשבו ותחשבו, הקופה עושה את המאזן היומי במקומכם, והחברה השלישית היא זו שאני מייצג אותה, ואן ברקל, המייצרת מאזניים, השוקלים במדויק על פני כל העולם, על קו המשווה ובקוטב הצפוני, ונוסף על כך אנחנו מייצרים את כל סוגי המכונות לחיתוך בשר ונקניקים, ויפי המכשיר בזה, שימו לב… אמר וקילף, אחרי שביקש תחילה רשות, חתיכת נקניק הונגרי, את הקליפה הניח על המאזניים ועכשיו ביד אחת סובב את הידית ובשנייה לחץ את גליל הנקניק נגד המסור המסתובב ועל המשטח הקטן מתחת למסור נערם הנקניק הפרוס, צמח כאילו נפרסה כל החתיכה, אף שלא פחתה בהרבה… והסוכן חדל לסובב את הידית ושאל: כמה, לדעתכם, חתכתי מהנקניק? והבוס אמר מאה וחמישים גרם והמלצר הראשי אמר מאה ועשרים, ומה דעתך, קטנצ׳יק? שאל אותי. ואני אמרתי שמונים גרם והבוס תפס אותי באוזן וסובב אותה וביקש את סליחת הסוכן, מפני שאמא שלי, כך אמר, כשהיניקה אותי, הפילה אותי בטעות על רצפת אבן, ישר על הראש, אבל הסוכן ליטף את ראשי וחייך אליי חיוך יפה כזה ואמר: הנער הזה ניחש ניחוש הכי קרוב, והוא זרק את הנקניק הפרוס על המאזניים והם הראו שבעים גרם… וכולנו הסתכלנו איש ברעהו ואחר־כך התקרבנו למכשיר הפלאים ונעמדנו מסביבו ולכולם היה ברור, שהמכשיר הזה מכניס רווחים, ואחרי ששוב התרחקנו קצת, שלף הסוכן חופן מטבעות והשליך אותן לארגז הפחם ומחא כף והסבל הביא עוד חבילה, באריזה זה נראה כמו מכסה הזכוכית שתחתיו שמרה הסבתא שלי את פסלון מריה הבתולה, וכשהסיר את האריזה, עמדו שם מאזניים כמו של בית־מרקחת בעלי לשון דקיקה־דקיקה, שהראתה רק עד לקילוגרם אחד, והסוכן אמר: המאזניים האלה כל־כך מדויקים, שאם אנשוף עליהם, הם יראו כמה שוקלת נשימתי… והוא התנשף ובאמת, המאזניים זזו, ועכשיו נטל את הנקניק הפרוס מהמאזניים שלנו ושם אותו בתנופה על המאזניים שלו והם הראו, שהנקניק שוקל בדיוק שישים ושבעה גרם וחצי… והיה ברור שהמאזניים שלנו גוזלים מהבוס שני גרם וחצי — והסוכן עשה על השולחן חשבון, יוצא לנו… ואחר־כך מתח קו מתחת לחשבונות שלו ואמר, אם תמכרו במשך השבוע עשרה קילו נקניק הונגרי, אז יוצא הפרש של כמעט חצי גליל נקניק… והוא נשען באגרופיו הקמוצים על השולחן ושם רגל אחת אחורה ונעמד על קצות האצבעות כשהעקב באוויר, וחייך חיוך ניצחון, והבוס אמר: הסתלקו כולכם, עכשיו ננהל משא ומתן, אני רוצה שתשאיר לי כאן את הכול כפי שזה, אני קונה את הכול! סליחה, אך זו הדוגמה שלי, אמר הסוכן והצביע על הסבל. שתבין, במשך שבוע התהלכנו עם כל זה על פני מלונות־ההרים בקרקונושה וכמעט בכל מלון־הרים ראוי לשמו מכרנו גם מחתכת נקניק, גם מאזניים, לשני המכשירים האלה אני קורא חוסכי מסים, ובאמת, זה מה שהם עושים! ואותו הסוכן כנראה חיבב אותי, כנראה הזכרתי לו את נעוריו, כשראה אותי ליטף אותי וחייך חיוך יפה כזה עד שירדו לו הדמעות. לפעמים ביקש להביא לו לחדר מים מינרליים. כל פעם שבאתי אליו לחדר, היה לבוש פיג’מה, שכב על השטיח והכרס הענקית שלו שכבה לידו כמו איזו חבית וזה מצא חן בעיניי, שהוא לא מתבייש בכרס, אלא להיפך, נושא אותה לפניו כמו שלט ומפלח בה את העולם הבא לקראתו. תמיד אמר לי, שב, בני, ושוב חייך אליי, הרגשתי תמיד כאילו ליטפה אותי אמא, לא אבא. פעם סיפר לי: אתה יודע, אני התחלתי כמוך, גם כן קטן כזה, אצל קורף, בית מסחר לסדקית, אח, עד היום אני זוכר את הבוס שלי, שחזר ואמר לי: לסוחר ראוי לשמו צריכים להיות תמיד שלושה דברים: נכסי דלא ניידי, חנות ומחסן, אם אתה מפסיד את המחסן, עדיין נשארה לך החנות, אם אתה מפסיד גם את החנות, גם את המחסן, אז נשארים לך לפחות הנדל”ן ואותם אף אחד לא יכול לקחת ממך, אבל פעם אחת נשלחתי כדי להביא מסרקות, מסרקות עצם יפהפיים, שמונה־מאות כתר עלו, וכשהובלתי אותם על האופניים בשני תיקים ענקיים, קח בונבון, קח, קח את זה כאן, יש בו דובדבן בשוקולד, וכשאני דוחף את האופניים במעלה, בן כמה אתה? ואני אמרתי: בן חמש־עשרה, והוא הנהן ולקח בונבון ומצמץ והמשיך: וכשאני דוחף את האופניים במעלה, חלפה לידי איכרה, גם כן על אופניים, ונעצרה על הגבעה, ביער, וכשדחפתי את האופניים עד אליה, היא הביטה בי במבט הדוק כל־כך עד שהשפלתי את העיניים, ליטפה אותי ואמרה: נלך לראות אם הבשיל הפטל. ואני הנחתי את האופניים עם המסרקות בתעלה לצידי הדרך והיא הניחה את אופני האשה שלה על שלי ונטלה את ידי ומיד אחרי השיח הראשון הפילה אותי ופתחה את מכנסיי ולפני שידעתי איך ומה, היא היתה עליי ואני הייתי קבור תחתיה, וכך היא היתה הראשונה שלי ואני נזכרתי באופניים ובמסרקות שלי ורצתי, האופניים שלה היו מונחים על האופניים שלי, אז היתה לאופני נשים בגלגל האחורי מין רשת כזו, צבעונית, כפי שנהגו לשים לסוסים על הראש והצוואר, מיששתי את המסרקות והם היו במקומם ואני נשמתי לרווחה, אבל האיכרה, כשבאה בריצה וראתה שאני לא מסוגל להוציא את הדוושה שלי שהסתבכה ברשת האופניים שלה, אמרה שזה סימן שעוד לא צריכים להיפרד, ואני פחדתי, הנה, קח לך את הבונבון הזה, קוראים לו נוגט… ונסענו על האופניים לתוך היער, האיכרה שוב שמה את היד על המכנסיים שלי, מה לעשות, הייתי אז צעיר יותר, ועכשיו אני שכבתי עליה, כפי שהנחנו הפעם את האופניים שלנו, כשהיא השכיבה את האופניים על האדמה ואני הנחתי את שלי על שלה, וכך שכבנו יחד, כמו האופניים, וזה היה נהדר, שתדע לך, בני, החיים, אם מצליחים רק טיפ־טיפה, הם יפים, כל־כך יפים… אח… אבל לך כבר לישון, בן, בטוח שבבוקר אתה חייב לקום מוקדם, נכון? והוא לקח בקבוק והריק אותו כולו לתוכו, שמעתי איך המים משקשקים לו בבטן, כמו מי גשם שיורדים מהמרזב לחבית, וכשהוא נשכב אחר־כך על הצד, יכולת ממש לשמוע את המים מתהפכים כדי להתאזן… לא אהבתי את הסוכנים הנוסעים המוכרים מזון ומרגרינה וכלי מטבח, אלה הביאו את האוכל איתם ואכלו בחדר, אחדים אפילו לקחו עימם לדרך מבער ספירט ובישלו להם בחדר מרק תפוחי אדמה ואת קליפות התפודים זרקו מתחת למיטה, ונוסף לכול גם דרשו שננקה להם את הנעליים בחינם, וכשעזבו נתנו לי סמל מסחרי במקום טיפ, ותמורתו עוד הרשו לי לסחוב למכונית שלהם ארגז עץ עם שמרים, שהביאו איתם מהסיטונאי שייצגו אותו וניסו למכור אותם בדרך, כשהזדמן להם. היו סוכנים שסחבו כל־כך הרבה מזוודות שזה נראה כאילו לקחו איתם את כל הסחורה שאותה הם מתכוונים למכור במשך השבוע, אבל לעומת זאת היו אחרים שלא היה עימם כמעט שום דבר. זה עורר את סקרנותי, כשבא סוכן נוסע כזה ולא היו לו מזוודות, במה הוא בעצם סוחר? ותמיד היה זה משהו שהפתיע אותי, אחד, למשל, קיבל הזמנות לנייר אריזה ולשקיות נייר, ואת הדוגמאות דחף מאחורי הממחטה בכיס הקדמי, לאחר היה בתיק רק יו־יו או דיאבולו, ואותו לקח עימו לכל מקום, בכיס היה לו פנקס הזמנות וכך הוא התהלך בעיר ושיחק ביו־יו או בדיאבולו, וכך נכנס לחנות ושם המשיך לשחק, ובעל החנות לצעצועים או לסדקית זנח את סוכן הסדקית שהיה אצלו אותה שעה ואת הלקוחות הממתינים וכמו בחלום הלך לקראתו והושיט את הידיים אל היו־יו או הדיאבולו. זה היה תמיד עניין עונתי, לפני שהקהל שבע את המשחקים האלה, ובעל העסק אמר מיד: כמה תריסרים או כמה תריסרי תריסרים תספק לי? והסוכן הואיל בטובו להסכים לעשרים תריסרים ולבסוף, אחרי הפצרות, הוסיף עוד כמה תריסרים. עונה אחרת זה היה כדור גומי ספוגי ושוב הלך סוכן כזה והקפיץ ברכבת וברחוב ואחר־כך גם בחנות את הכדור והסוחר הלך לקראתו, כמו מהופנט, והביט מעלה ומטה, איך הכדור עף לתקרה ושוב חוזר ליד ושוב מעלה ומטה ושוב אותה השאלה: כמה תריסרי תריסרים תשאיר לי כאן? סוכנים כאלה לעונה אחת לא אהבתי, גם המלצר הראשי לא אהב אותם, אצלם הכול היה חטוף ואכול, ממש סוכני אוויר, אנחנו זיהינו אותם מיד כשנכנסו למסעדה, שהיו מעדיפים, אילו רק יכלו, לאכול ארוחה טובה ולא לשלם ולהתחמק דרך החלון, כפי שאכן קרה לנו לא פעם… אבל הסוכן האהוב על כולם, שהתאכסן אצלנו, היה מלך הגומי, זה שסיפק לבתי־מרקחת את סחורת הגומי האינטימית, נציג חברת פרימרוס, שתמיד כשבא הביא עימו איזה חידוש, ולכן הזמינו אותו הקבועים לשולחנם, מפני שתמיד התרחש משהו, לא נעים לאחד, משעשע לאחרים, הסוכן חילק כל מיני אמצעי מניעה, מכל הצבעים ומכל הצורות, ואני, אף שהייתי עדיין פיקולו, התפלאתי על הקבועים שלנו והתאכזבתי מהם, כי ברחוב נראו ג׳נטלמנים כאלה, אבל ליד השולחן, כשהתחילו להשתובב, התנהגו כמו חתלתולים ממש, ולפעמים כמו קופים, דוחים ומגוחכים כמותם, למשל, תמיד כשבא מלך הגומי, הגניבו למישהו לצלחת את הפרימרוס, דחפו אותו מתחת לכופתה, וכשהאורח הפך את הכופתה התגלגלו מרוב צחוק, מפני שלא יעבור חודש ואותו הדבר יקרה גם להם, בכלל, הם אהבו למתוח איש את רעהו, האדון ז’יבנוסטק, למשל, שהיה בעל בית־חרושת לשיניים תותבות, נהג לזרוק כל פעם למישהו אחר לתוך כוס הבירה שלו כמה שיניים או חלק של תותבת, ובעצמו כמעט שנחנק, כשבלע את השיניים שלו, שזרק לקפה של שכנו, אבל אותו שכן החליף את הספלים, עוד מזל שהווטרינר נתן לאדון ז׳יבנוסטק מכה אדירה בגב והשיניים עפו החוצה ונפלו מתחת לשולחן, והאדון ז׳יבנוסטק, בהנחה שאלה שיניים מבית־החרושת שלו, דרך עליהן, ורק מאוחר מדי נוכח לדעת שאלה היו השיניים שלו עצמו העשויות לפי מידה, ועכשיו שוב צחק טכנאי השיניים, האדון שלוסאר, שאהב לעשות תיקונים מהירים כאלה, עליהם הרוויח הכי הרבה, לכן עונת הציד, כשהתחילו לירות בארנבות ובפסיונים, זו היתה גם העונה שלו, מפני שבערב, אחר הציד, השתכרה חבורת הציידים עד כדי כך, שרבים הקיאו את התותבות שלהן ושברו אותן, ואז האדון שלוסאר עבד יומם ולילה ותיקן אותן, כדי שלא ייוודע לאשה או כדי להסתיר את העניין מפני המשפחה לכמה ימים… אבל אותו מלך הגומי היה מספק גם סחורה אחרת, פעם הביא עימו מה שכינה נחמת האלמנות, אני אף פעם לא גיליתי מה זה היה בדיוק, מפני שזה היה מונח בנרתיק כזה, כמו קלרנית, כולם רק פתחו את הנרתיק ונחמת האלמנות נדדה מיד ליד מסביב לשולחן וכולם פלטו צווחה ומהר סגרו את הנרתיק והעבירו אותו לשכן, ואני, אף שהגשתי להם בירה, לא הצלחתי לראות מה זה היה שניחם את אלמנותינו, ופעם הביא מלך הגומי בובת גומי, זה היה בחורף וחבורת הקבועים ישבה במטבח, בקיץ היו יושבים בחדר הביליארד או ליד החלון, כשמחיצה מפרידה בינם ובין שאר האורחים, ומלך הגומי דיבר אל בובת הגומי מיני דיבורים, כולם צחקו, אבל אותי זה לא הצחיק בכלל, והבובה נדדה, לפי התור, מאחד לשני מסביב לשולחן, אבל מי שהחזיק אותה בידיו הרצין פתאום והסמיק ומסר אותה לשכנו, ומלך הגומי נתן להם שיעור כמו מורה בכיתה: רבותי, זה החידוש האחרון, חפץ מיני למיטה, בובה עשויה גומי שנקראת פרימאוורה, ועם פרימאוורה כל אחד יכול לעשות מה שמתחשק לו, הרי היא ממש כמו חיה, בגודל של בחורה בשלה, היא מרגשת, נצמדת וחמה, יפה ומלאת סקס, מיליוני גברים ציפו לפרימאוורה העשויה גומי, מתנפחת בהבל פיהם. הנה, האשה שנוצרה מנשימתם תחזיר לגברים את בטחונם העצמי ותעניק להם אונות חדשה וזיקפה ארוכה, ולא רק זיקפה, אלא גם סיפוק עילאי. רבותי, פרימאוורה עשויה גומי מיוחד, בין הרגליים יש לה הגומי הטוב בעולם, גומי ספוגי, ובפתח שלה כל הבליטות וכל השקעים כפי שלאשה צריך להיות. ויברטור זעיר, מונע על־ידי מצבר קטן, מניע את איבר האשה בתנועות עדינות ומרגשות, תנועות טבעיות, וכל אחד יכול להגיע לשיא שלו על־פי רצונו, וכך כל גבר הוא השולט במצב. וכדי שלא תצטרכו לנקות את ערוותה של פרימאוורה, אתם יכולים להשתמש בקונדום פרימרוס, וכדי למנוע שפשוף, הנה, שפופרת משחת וזלין בתוספת… וכל פעם שאורח ניפח בכוחותיו האחרונים את פרימאוורת הגומי ומסר אותה לשכנו, הוציא מלך הגומי את השסתום והבובה שוב הצטמקה, וכך כל אחד ניפח אותה בנשימתו מחדש, לכל אחד צמחה בידיים, מתמלאת אוויר ריאותיו, והאחרים מחאו כפיים וצחקו וציפו בחוסר סבלנות לתורם, ובמטבח היה שמח והקופאית זזה בכיסא הנה והנה ושמה רגל על רגל, היתה חסרת מנוחה כאילו כל פעם ניפחו אותה והוציאו את האוויר ממנה, וכך השתעשעו להם עד חצות הלילה… פעם הופיע סוכן עם סחורה דומה, אבל יפה יותר ומעשית יותר, זה היה נציג איזו חברת חייטות מפארדוביצה, המלצר הראשי שלנו, שאף פעם לא היה לו פנאי, הגיע אליו באמצעות הצבא, סגן־משנה אחד שאותו שירת המליץ לו על הסוכן, שהיה מתאכסן אצלנו פעמיים בשנה, ואני ראיתי מה הוא עושה, אבל לא הבנתי איך זה מתקשר. תחילה מדד את מכנסי המלצר הראשי, אבל אחר־כך השאיר אותו עומד רק בחולצה הלבנה ובווסט, ועל החזה והגב ומסביב למותניים ולצוואר הניח עליו רצועות כאלה מנייר קלף, ועליהן רשם את המידות, וגזר את הנייר על גוף המלצר הראשי, כאילו היה לו בד שלא היה לו, ואחר־כך מיספר הסוכן את הרצועות, ושם אותן בזהירות לתוך מעטפה וסגר אותה ורשם עליה את התאריך וגם את תאריך הלידה של המלצר הראשי שלנו וכמובן גם את שם משפחתו ושמו הפרטי ולקח ממנו דמי קדימה ואמר לו שהוא כבר לא צריך לדאוג לשום דבר, רק לחכות לאספקת הפראק בגוביינא, אין צורך בכל מדידה, וזו בדיוק היתה הסיבה שהמלצר הראשי נתן לתפור את הפראק אצל החברה ההיא, מפני שבאמת לא היה לו אף פעם זמן, ואני שמעתי אחר־כך את מה שרציתי לדעת ולא העזתי לשאול: איך כל זה מתנהל הלאה? והסוכן הסביר זאת מיוזמתו, אחרי שסידר את שטרות דמי הקדימה בארנק הכסף השמן שלו, הבהיר למלצר הראשי בקול שקט: דע לך, זו מהפכה שהמציא הבוס שלי, בפעם הראשונה ברפובליקה, אולי אפילו באירופה כולה, בעולם — את הקצינים והשחקנים וכל אלה, כמוך, שאין להם אף פעם זמן, אני מודד אותם בנחת, שולח את המידות לבית־המלאכה, שם מניחים את רצועות הנייר על מין בובת חייטים כזו, אבל בתוכה שק גומי שאותו מנפחים אט־אט עד שהוא ממלא את כל רצועות הנייר הנדבקות זו לזו, והוא מתקשה בן־רגע בעזרת דבק המתייבש מהר, ואחר־כך, אחרי שמורידים את כל הרצועות, עולה לתקרת החדר גופך, מנופח לנצח, קושרים אליו חוט עם תג, כפי שעושים לתינוקות בבית־היולדות, כדי לא להחליף ביניהם, או בחדר המתים הגדול של בית־חולים בפראג כששמים פתק על בוהן הגופה, כדי שלא תיפול טעות, חלילה, וכשבאה השעה, מושכים בחוט ומורידים את הבובה המרחפת ומודדים עליה חליפות וגם מדים ופראקים, לפי הזמנה, שוב תופרים ושוב מודדים, שלוש מדידות, פורמים ותופרים מחדש, בלי מדידה אחת ויחידה על הגוף החי, הכול על ממלא המקום המנופח, עד שהמקטורן מונח כמו כפפה ואפשר לשלוח אותו ללא חשש, בדמי דואר משולמים מראש או בגוביינא, והחליפה מונחת היטב כל עוד הלקוח לא משמין ולא מרזה, ואז די בסוכן שלנו, שבא ומודד בכמה מי השמין או רזה, ואת הכול מרחיבים או מצירים על הבובה, לפי צורך השעה, ומתקנים או שתופרים פראק או מעיל צבאי חדש… עד שהלקוח הולך לעולמו. המחסן מלא גופות צבעוניים, אפשר לבוא ולמצוא כל אחד לפי הדרגה, מפני שבחברה שלנו הכול מסודר מחלקות־מחלקות, מחלקת גנרלים וסגנים וסגני־משנה, מחלקה של מפקדי משטרה ורבי־חובלים ורבי־מלצרים ושל כל לובשי מדי שרד, לא צריך יותר מלבוא, למשוך בחוט והבובה כמו בלון ילדים יורדת מהתקרה ואפשר לראות בדיוק, איך מי נראה, כשנתן בפעם האחרונה לתפור או לשנות מעיל קצר או ארוך… כל זה עורר בי תשוקה כבירה עד שהחלטתי, אחרי שאעבור את בחינות המלצרות, להזמין גם לי פראק חדש אצל אותה הפירמה, כדי שאני וגופי ירחפו מתחת לתקרה שלה, בטוח שזו החברה היחידה מסוגה בעולם, מפני שדבר כזה מסוגל להמציא רק הראש הצ׳כי… ומאז חלמתי לעתים קרובות איך לא גופי, אלא אני עצמי מרחף מתחת לתקרת חברת החייטות בפארדוביצה, ולפעמים אף היה נדמה לי שאני מרחף מתחת לתקרת מסעדת זלאטא פראהא שלנו. פעם, לקראת חצות, הבאתי מים מינרליים לסוכן ההוא של חברת ברקל, זה שסיפק לנו מאזניים מדויקים כמעט כמו מאזני בית־מרקחת ואת המחתכה הפורסת נקניק הונגרי דק־דק, וכלל לא דפקתי בדלת ונכנסתי וראיתי את הסוכן יושב על השטיח, כמו תמיד, היה לו מנהג מיד אחרי שגמר לאכול לעלות לחדר, להתפשט וללבוש פיג׳מה, וכך ישב בשפיפה ואני תחילה חשבתי שהוא משחק משחק פסיאנס או קורא בקלפים, אבל הוא חייך חיוך מאושר, כולו שטוף עונג, כמו ילד קטן, ועל פני כל השטיח הניח לאט־לאט שטרות של מאה כתר זה ליד זה, עד שמחצית השטיח היתה מכוסה ועוד לא הספיק לו המקום, כי הוציא מהתיק חבילת שטרות נוספת והניח אותם יפה בשורה, ישר כל־כך כאילו היתה על השטיח רשת של קווים, כל שטר כאילו לתוך מלבן מסומן מראש, וכשגמר שורה והשורות היו בזווית ישרה לגמרי כמו יערת דבש, הוא הביט בעונג עילאי בשטרות, אפילו ספק את ידיו השמנמנות ואחר־כך ליטף את פניו מלאות ההתלהבות הילדותית ותמך את ראשו בין שתי כפות ידיו והתענג על מראה השטרות, ואחר־כך שוב המשיך להצמיד את השטרות לרצפה, וכששטר זה או אחר היה בצד ההפוך או עם הראש מטה, הוא הפך אותו, כדי שכולם יהיו מונחים באותה הצורה, ואני עמדתי ופחדתי להשתעל ולצאת, היה שם הון שלם באותם השטרות, מרצפת אחת כמו השנייה, ובעיקר ההתלהבות האדירה והאושר השקט פתחו את עיניי, מפני שגם אני אהבתי כסף כמוהו, אבל דבר כזה לא עלה על דעתי, ואני ראיתי את עצמי מסדר את כל הכסף שארוויח, לעת עתה לא בשטרות של מאה, אלא של עשרים כתר, ואותם אני אסדר בדיוק ככה, הרגשתי הנאה רבה כשהסתכלתי בגבר הילדותי הזה בפיג׳מת הפסים, ומיד ידעתי וראיתי, שזה יהיה גם יעדי בעתיד, להסתגר ביום מן הימים בחדר כמוהו, או לשכוח לנעול את הדלת כמוהו, ואף על פי כן לצייר על הרצפה את תמונת כוחי וכישוריי, תמונה שיש ממנה נחת אמיתית… ופעם הפתעתי כך את המשורר טונדה יודל, שהתגורר אצלנו, ועוד מזל שידע לצייר, אז הבוס, במקום לגבות את החשבון, החרים אצלו כל פעם איזו תמונה, ואותו משורר הוציא לאור, אמנם רק בהוצאה עצמית, ספר שירה, שקרא לו חיי ישו הנוצרי, וגם הוא העלה את כל המהדורה לחדרו ושם, על הרצפה, הניח עותק ליד עותק, כל הזמן הסיר את הז׳קט שלו ושוב לבש אותו, כל־כך עצבן אותו ישו הנוצרי, וכל החדר היה מכוסה בספרונים הלבנים, והמקום לא הספיק לו, ולכן המשיך בפרוזדור, הניח את החוברות כמעט עד לחדר המדרגות, ושוב פשט את הז׳קט וכעבור כמה רגעים שוב לבש אותו, תלוי כמה שהזיע, לפעמים הניח את הז׳קט רק על הכתפיים, אבל כשהקור נכנס לו לעצמות, שוב הכניס את הזרועות לשרוולים, אבל כעבור שעה קלה שוב היה לו חם כל־כך, שמהר פשט אותו, וכל הזמן נשר לו צמר־גפן מהאוזניים, וגם אותו הכניס או הוציא ללא הפסק, לפי המצב, אם רצה לשמוע את העולם סביבו או לא, המשורר הזה כל הימים הטיף לשיבה לבקתות ולא צייר שום דבר מלבד בקתות עץ קטנות לרגלי הרי הקרקונושה, ולא דיבר על שום דבר אחר מאשר על כך, שייעודו של המשורר כאמן לחפש את האדם החדש, ואף על פי כן האורחים שלנו לא אהבו אותו, או, בעצם, כן אהבו אותו, אבל כל הזמן התעללו בו בכל מיני מעשי קונדס, לא רק שהוא תמיד פשט במסעדה את הז׳קט שלו ושוב לבש אותו, אלא גם חלץ את הנעליים שלו ושוב נעל אותן, בהתאם לחילופי מצב הרוח בעת החיפושים אחרי האדם החדש, וכשהסיר את הערדליים, שפכו לו לתוכם בירה או קפה, כולם עקבו אחריו מזוויות העיניים, והמזלגות העמוסים אוכל החטיאו את פיהם כשפזלו אליו שעה שנעל את הערדליים והקפה או הבירה נשפכו מהם, והוא רעם על פני כל המסעדה: זרע רשעים שוטה, פושע… בקתות על ראשכם!… ואחר־כך בכה, אבל לא מכעס, אלא מרוב אושר, מפני שבעיניו היתה הבירה בערדליים סימן לתשומת לב, להוכחה שהעיר, אף שלא כיבדה אותו, הכירה בו והתייחסה אליו כאל שווה בין שווים… הכי גרוע היה כשסימרו לו את הערדליים לרצפה והמשורר תקע את רגליו לתוכם ורצה לחזור לשולחן, אבל זה לא הלך, כמעט שהתהפך, כמה פעמים נפל על ידיו, עד כדי כך חזק היו הערדליים מחוברים לרצפה, ושוב גידף את האורחים: זרע רשעים שוטה, פושע, אבל מיד סלח להם והציע להם ציור קטן או את ספר השירים שלו, ודרש את התשלום בו במקום, כדי שיהיה לו ממה להתקיים… ביסודו לא היה אדם רע, להיפך, הוא ריחף מעל פני כל העיר, לעתים היה נדמה לי שהוא מרחף מעליה כמו המלאך מעל בית־המרקחת “אצל המלאך הלבן”, ונופף בכנפיו, ובאמת היו לו כנפיים, אני ראיתי אותן במו עיניי, אבל פחדתי לשאול על כך את הכומר, וכשהיה לובש ופושט את הז׳קט שלו ופניו היפות נרכנו מעל גליון נייר, מפני שאהב לכתוב שירים ליד השולחנות שלנו, וסובב את ראשו, דמה הפרופיל שלו לפני שרף ומעל ראשו ריחפה הילה, עיגול להבה סגול קטן רגיל מסביב לראשו, כמו להבה בוערת של תנור נפט תוצרת פרימוס, כאילו היה נפט בראשו ומעליו לוהט ולוחש העיגול כמו בפנסי הרוכלים… וכשהלך על פני הכיכר, איש לא ידע לשאת את המטריה כמו המשורר שלנו, איש לא ידע להניח את האדרת שלו כלאחר יד על הכתפיים כמו אותו אמן, ואף אחד לא ידע לחבוש מגבעת רכה כמוהו, אף שמאוזניו הציצו חתיכות צמר־גפן לבנות, ועד שחצה את הכיכר פשט את המעיל חמש פעמים ושוב לבש אותו, ועשר פעמים הסיר את הכובע ושוב חבש אותו, כאילו כל פעם בירך מישהו לשלום… אבל הוא אף פעם לא בירך איש, רק השתחווה עמוקות לזקנות בשוק, לרוכלות, כי בהן מצא את האדם החדש שלו, ובמזג אוויר סגרירי או גשום נהג להזמין מרק קיבה[2] בסיר, עם לחמניה, ובעצמו הביא אותו לזקנות הקפואות, וזה לא היה סתם סיר שנשא, כך זה נראה בעיניי, אלא כאילו הביא לכל זקנה לחוד את לבו, לב אדם במרק קיבה, או את הלב שלו חתוך ומאודה בבצל ובפפריקה, שאותו נשא כמו כומר נושא כלי קודש או לחם קדוש אל גוסס, כך נשא המשורר את הסירים הלוך ושוב והזיל דמעות על עצמו, כמה שהוא טוב לב, שהוא אמנם חי אצלנו בהקפה, ולמרות הכול קנה לזקנות האלה את המרק, לא כדי שיתחממו, אלא כדי שיידעו שהוא, טונדה יודל, חושב עליהן, משתתף בגורלן, שהן בשר מבשרו, חלק מהשקפת עולמו, הגשמת אהבת הזולת, כאן ועכשיו, ולא באחרית הימים… ופעם, כאשר פרש את ספרו החדש על הרצפה עד לפרוזדור, המנקה, שעה שסחבה דלי מים מבית־השימוש, דרכה על העטיפות הלבנות של ישו הנוצרי והשאירה עליהן עקבות, אבל הוא לא צעק עליה זרע רשעים שוטה, פושע, כמנהגו, אלא השאיר את כל העקבות על העטיפות וחתם את שמו על כל סוליה, גברית כמעט, ומכר את ישו בעל העקבות לא בעשרה, אלא בשנים־עשר כתר העותק… אבל מפני שהספר יצא בהוצאה עצמית, היו לו רק מאתיים עותקים, ויודל הזמין בהוצאה הקתולית הדפסה של עשרת־אלפים עותקים, ולכן כל היום עשה חשבונות, פושט את הז׳קט ושוב לובש אותו, נופל שלוש פעמים כששוב סימרו את ערדליו, ואת זה כמעט שכחתי לספר! הוא גם בלע כל חמש דקות כל מיני תרופות ולכן היה כל הזמן מאובק באבקת רפואות כמו איזה טוחן, כאילו נקרע עליו שק קמח, כך היו החזה והברכיים של חליפתו השחורה לבנים, ואת אחת התרופות, קראו לה נאוראסטנין, שתה ישר מהבקבוק ולכן היה לו מסביב לפה עיגול צהבהב, כאילו היה לועס טבק… והתרופות האלה שבלע הן שגרמו לכך, שכל חמש דקות היה לו חם עד שהתחיל להזיע, ואחר־כך שוב קר עד שמרוב צמרמורת הרעיד את כל השולחן, והוא ביקש מנגר המלון למדוד ולחשב כמה מטרים מרובעים יכסו חיי ישו הנוצרי בחדר ובפרוזדור, וטונדה עשה חשבון, שאחרי שאותם עשרת־אלפים עותקים ייצאו לאור, יהיו לו כל־כך הרבה ספרים, שאם יניח אותם על האדמה הם ירצפו את כל הכביש מצ׳אסלב להז׳מאנוב מייסטץ, או שיכסו את הכיכר וכל הרחובות הסמוכים של הרובע העתיק בעירנו, או אם יניח ספר ליד ספר לאורך, ייווצר פס לבן באמצע הכביש שיגיע מצ׳אסלב עד לייהלאבה. גם אותי בלבל עם הספרים שלו, כשהלכתי על פני אבני הריצוף בעיר שלנו היה נדמה לי שאני דורך על הספרים המונחים במקומן וידעתי שזו צריכה להיות הרגשה נהדרת לראות את שמך מודפס על כל אבן, אבל טונדה נשאר חייב את התשלום עבור הדפסת אותם עשרת־אלפים עותקים של חיי ישו הנוצרי, ובאה הגברת קאדאבה, בעלת בית־הדפוס, והחרימה לו אותם, ושני סבלים סחבו אותם בסלי כביסה, והגברת קאדאבה אמרה, בעצם צעקה: ישו הנוצרי כולו יישאר אצלי בבית־הדפוס ותמורת שמונה כתרים אתה יכול לקבל כל פעם ישו נוצרי אחד!… וטונדה פשט את הז׳קט ושתה מבקבוק הנאוראסטנין והרעים בקולי קולות: זרע רשעים שוטה, פושע… השתעלתי, אבל האדון ואלדן שכב על הרצפה ליד השטיח, שטיח שלם של שטרות מאה כתר ירוקים… הוא שכב על צידו, יד שמנה אחת מתחת לראשו במקום כרית, והביט בשדה הירוק… יצאתי וסגרתי את הדלת מאחוריי ואחר־כך דפקתי בה והאדון ואלדן שאל: מי שם? אמרתי: אני, הפיקולו, מביא לך מים מינרליים… כנס! אמר, ואני נכנסתי והאדון ואלדן המשיך לשכב על הצד, ראשו נתמך בכף היד, שערו המתולתל מרוח בברילנטינה, מבהיק כמעט כמו היהלומים על ידו השנייה, והוא היה שוב חייכני ואמר: תן לי כוס אחת ושב קצת! ואני הוצאתי מכיסי פותחן והסרתי את הפקק והמים המינרליים תססו בשקט. והאדון ואלדן שתה ובהפסקות הצביע על שטרות הכסף ודיבר בנימה רגועה ובנועם כמו המים המינרליים: אני יודע שכבר היית כאן, אבל אני נתתי לך להשביע את עיניך… שתדע, הכסף יפתח לך את הדלת לכל העולם, כך לימד אותי קורף הזקן, שאצלו הייתי שוליה, ומה שאתה רואה כאן, על השטיח, את זה הרווחתי במשך שבוע אחד, מכרתי עשרה מאזניים… ואלה האחוזים שלי, ראית כבר משהו יפה יותר? וכשאגיע הביתה, אז אפרוש את זה ככה על פני כל הדירה, יחד עם האשה נפרוש את השטרות על פני כל השולחנות ועל הרצפה, אקנה גליל סלאמי שלם, אחתוך אותו לקוביות ואוכל אותו כל הערב, לא אשמור שום דבר ליום המחר, מפני שבין כה וכה הייתי מתעורר בלילה וגומר אותו, אני משתגע אחרי סלאמי, שיהיה כמה שיותר, פעם אני אספר לך על כך, כששוב אבוא… והאדון ואלדן קם, ליטף אותי, השאיר את ידו תחת הסנטר שלי, הביט בעיניי ואמר לי: דע לך, אתה תגיע רחוק, זה בתוכך, אתה מבין, רק לדעת לקחת את הדברים בידיים… אבל איך? שאלתי. והוא אמר: ראיתי אותך בתחנת הרכבת מוכר נקניקיות, אני אחד מאלה שנתנו לך שטר של עשרים כתר, ולקח לך כל־כך הרבה זמן להחזיר לי את העודף לכתר ושמונים, עד שהרכבת התחילה לזוז ונסעה לה… ואחר־כך, אמר האדון ואלדן ופתח את החלון וגירד חופן מטבעות מכיס מכנסיו והשליך אותן לכיכר הריקה מאדם, חיכה, הרים אצבע, כדי שאשמע איך המטבעות מצלצלות ומתגלגלות על אבני הריצוף… והוסיף: ככה אתה חייב לדעת לזרוק כסף קטן מהחלון, כדי שהמאות ייכנסו לך בדלת, אתה מבין? ונשבה רוח וכל השטרות התרוממו כאילו לפי פקודה, קיפצו, ריקדו ונערמו בפינת החדר כמו עלי שלכת. וכך הסתכלתי באדון ואלדן, כפי שהסתכלתי בכל סוכן נוסע, וכשגמרתי להסתכל, תמיד שאלתי את עצמי, איזה תחתונים הוא לובש ואיזו כותונת? ותמיד תיארתי לעצמי, שלכולם תחתונים מלוכלכים, חלקם אפילו צהובים במפשעה, שלכולם צווארון כותונת מלוכלך, ושגרביהם מזוהמים לגמרי, ושאלמלא התאכסנו אצלנו, בטוח שהיו זורקים את הגרביים והתחתונים והכותונות מהחלון, כפי שהיו זורקים אותם מהחלון במרחצאות קארל, שלידם חייתי אצל הסבתא שלי שלוש שנים. לסבתא היה חדר קטן בטחנת הקמח הישנה, חדרון כזה שלתוכו אף פעם לא חדרו קרני שמש וגם לא יכלו לחדור לשם, מפני שהחלון פנה לצפון ונוסף על כך היה ממש ליד גלגל טחנת הקמח, הגלגל היה כל־כך גדול, שליד הקומה הראשונה נגע במים והגיע עד לקומה השלישית, סבתא שלי לקחה אותי אליה שאתחנך אצלה, מפני שאמא ילדה אותי כשלא היתה נשואה ולכן מסרה אותי לאמא שלה, כלומר לסבתא שלי, וסבתא היתה גרה ממש ליד מרחצאות קארל, ומזל חייה הגדול היה שהצליחה לשכור את החדרון בטחנת הקמח, תמיד היתה מודה לאלוהים ששמע את תפילותיה ונתן לה את החדרון ליד המרחצאות, מפני שביום חמישי וביום שישי היו מתרחצים שם הסוכנים הנוסעים ואנשים אחרים בלי בית קבוע וסבתא היתה מעשר בבוקר בכוננות, וגם אני שמחתי לקראת יום חמישי ויום שישי וגם לקראת שאר הימים, אם כי בהם לא עפו הלבנים מחלונות חדרי האמבטיה במרחצאות בתדירות גבוהה כל־כך, ואנחנו הסתכלנו מהחלון שלנו, שמעליו כל רגע השליך אחד הסוכנים הנוסעים תחתונים מלוכלכים, שנעצרו לשנייה באוויר, הציגו את עצמם ואחר־כך צנחו מטה, היו כאלה שנפלו למים, אבל סבתא גחנה החוצה והוציאה אותם בעזרת קרס, הייתי צריך להחזיק אותה ברגליים, כדי שלא תיפול לתוך המים, וקרה שאחת הכותונות המושלכות לפתע פשטה את הידיים, כמו שוטר בהצטלבות או כמו אדוננו ישו על הצלב, כך נצלבו הכותונות באוויר ואחר־כך צנחו בראש קדימה על החישוק או על כפות גלגל טחנת הקמח והגלגל הסתובב והיתה זו תמיד הרפתקה, אם להשאיר את הכותונת או את התחתונים על הגלגל עד שהוא יעלה אותם בסיבוב הבא אל חלון חדרה של סבתא ודי להושיט את היד ולהכניס אותם, או, לפי המצב, אם להשתמש בקרס כדי לשחרר את הכותונת מהציר שסביבו הסתבכה ובכל סיבוב שקעה מחדש, אבל גם אותה הצליחה סבתא להוציא דרך החלון למטבח ומיד השליכה את הכול לגיגית ובערב כיבסה את התחתונים המלוכלכים ואת הכותונות והגרביים כביסה ראשונה, את המים שפכה מיד בחזרה לתוך הזרם תחת משוטי גלגל הטחנה. היה נהדר מאוחר יותר בערב, כאשר בתוך החשכה עפו לפתע תחתונים לבנים או כותונת לבנה מחלון חדר האמבטיה של מרחצאות קארל, ונישאו מעל תהום המים האפלים, כשבחלון שלנו הבהיקו לרגע כותונת לבנה או תחתונים לבנים, וסבתא ידעה לתפוס אותם בקרס במעופם עוד לפני שצנחו מטה לתוך התהום ונפלו על כפות הגלגל הרטובות המבהיקות, לפעמים, לעת ערב או בלילה, כאשר ממעמקי המים עלתה רוח והביאה עימה זלף מים והמים והגשם היכו בפני סבתא בעוצמה כזאת שהיתה צריכה להיאבק עם הרוח כדי להוציא מידיה את הכותונת, ואף על פי כן שמחה סבתא לקראת כל יום, ובמיוחד לקראת יום חמישי ויום שישי, כשהסוכנים הנוסעים מחליפים כותונות ותחתונים, ומפני שהרוויחו כסף טוב, קנו לעצמם גרביים ותחתונים וכותונות חדשים ואת הישנים השליכו מחלונות מרחצאות קארל למטה ושם ארבה להם סבתא, קרס בידה, ואת הלבנים היתה מכבסת ומתקנת ומסדרת בארון ואחר־כך היתה מביאה אותם לאתרי בנייה ומוכרת אותם לבנאים ולפועלי עזר, וכך היא התפרנסה, פרנסה צנועה, אבל טובה דיה כדי שתוכל לקנות גם לי לחמניות וחלב לקפה הפוך… זאת היתה כנראה התקופה הכי יפה בחיי… עד היום אני רואה, איך שסבתא בלילה כל הזמן אורבת ליד החלון הפתוח, ובסתיו ובחורף זה לא היה דבר קל, ואני עדיין רואה איך ברוח הפרצים העולה מלמטה מרחפת הכותונת לרגע ליד החלון, פותחת את זרועותיה, וסבתא מושכת אותה אליה בתנועה זריזה, מפני שבעוד רגע היתה הכותונת צונחת, צמוקה, כמו ציפור לבנה שנורתה, אל תוך מימי התהום השחורים המבעבעים, כדי להופיע אט־אט, במעונה בלי גוף אדם, על גלגל העינויים של טחנת הקמח, עולה בעיגול רטוב ונעלמת בקומה השלישית, שבה למזלנו היתה המטחנה ולא דיירים כמונו, שאיתם היינו צריכים להיאבק על אותם התחתונים ואותן הכותונות, ואנחנו ממתינים עד שישובו הלבנים בצד המעגל השני, בירידה, ואילו נשמטו, היו נופלים למים השחורים הגועשים, נסחבים על־ידי זרם הטחנה מתחת לכפותיה השחורות לאי־שם במרחקים.
מספיק לכם? בזה אני מסיים להיום.
אין עדיין תגובות