שין

הקדמה

מרגע שהבחנתי בה לפתע זה נהיה דחוף. דחוף לברר איך קוראים לה. האם היא פנויה. האם תרצה אולי ליפול לתוך מערכת יחסים סוערת עם גבר נשוי וחסר מנוחה. האם כל השיחות הקטנות האלה שהיא יוזמת כשאנחנו נתקלים אחד בשנייה בחניית האופנועים — על מותג המנעולים, או אם יש לי מושג באיזו שעה נפתחת המכולת — הן חברותיות מופרזת, פלרטוט חסר כיסוי או הבטחה.

למעשה לא מדויק להגיד שהבחנתי בה לפתע. נכפה עליי להבחין בקיומה כשהתחילה לשפץ את דירת הגג, שהשתרעה על פני קומה שלמה בבניין שמאחורינו, אותה דירה שעמדה ריקה ומוגפת שנתיים ונתנה לי פרטיות מוחלטת. הרעש והלכלוך פרצו מחלונות הדירה שלה, שגבוהה משלנו, נחתו על שולחן חדר העבודה שלי ועוררו בי טינה. מדי ערב הייתי צריך להכניס את הלפטופ אל הארון, ואם שכחתי, בבוקר היה מכוסה שכבה דקה של אבק. כשהייתי רואה אותה עומדת במרפסת הגג שלה, משקיפה על השכונה, היתה הטינה שלי גוברת.

רק אחרי שהשיפוץ הסתיים, והיא והבן שלה (גבר לא ראיתי בינתיים) עברו לגור בדירה, החלו השיחות, כשאחד מאיתנו היה נועל את האופנוע או משחרר מנעילה. תוכן השיחות היה טריוויאלי כל כך, שלא הצלחתי להעלות על דעתי לשם מה היא יוזמת אותן. הבניינים בשכונה שלנו צפופים, הילדים חולקים בתי ספר וגנים, גופייה נושרת מחבל כביסה אל מזגן דירה שמתחת, אותה גופייה שלבשת אולי למקלט באמצע הלילה, ודווקא לכן השיחות נשארו תמיד תחומות; עוד שכבת בידוד לקירות הדקים. כל השכנים האחרים הסתפקו בברכות בוקר טוב ושבת שלום, והיו מרחיבים רק במקרים שבהם נדרש תיאום מעשי, לפנות לעירייה בעניין היתושים נניח. לפעמים היחסים היו מתרחבים בהסכמה; ביני לבין זוג אחד שגר בבניין של השכנה (הוא יבואן משקאות, היא מעצבת פנים) נוצרה ידידות זהירה, אחרי שהכרנו בחוג הכדורגל של הבנות. הידידות כללה יין אצלם במרפסת פעם בחצי שנה-שנה ואת האפשרות לקפוץ, בתיאום מראש, לשאול מברגה או משאבה. ופתאום הפציעה השכנה החדשה הזאת, עם השיחות היום־יומיות שלה, המחויכוֹת, שגרמו לי לאיזו תחושת חמימות לא מנומקת.

בחלק אחורי בהכרתי עלתה התהייה אם היא קושרת שיחות כאלה גם עם שכנים אחרים, אבל התהייה נשכחה. כשדיברה אליי, נשמעה כאילו כבר דיברנו פעם והיא רק ממשיכה את השיחה, ובסופי המשפטים שלה נשאר משהו פתוח. הזמנה אולי. אני הייתי עונה בלי לחשוב על המילים. לפעמים קצר, לפעמים בנחמדות מסויגת, לפעמים חולף על פניה בריצה, טרוד, עסוק, הראש שלי במקום אחר. אחר כך התחלתי להבחין בה גם מרחוק, ברחבי השכונה, לבד או עם הילד, שנראה צעיר מטליה, הולכת ברוגע, בלי אשמה, בלי המיהור שאפיין את רותי ואותי, שלא משנה לאן הלכנו, תמיד מיהרנו. השכנה היתה לבושה בגדים מאיכות חד־משמעית, שהחמיאו לה בלי שהסגירו משהו שהייתי יכול להשתמש בו. לפעמים רכבה על הווספה GTS300, גרסת השבעים וחמש שנה, מהדורה מוגבלת שהצטיינה ביופי, אקסקלוסיביות ומחיר. היה לה כל הזמן שבעולם ותמיד נראתה מרוצה. הנוכחות שלה הטרידה והעסיקה אותי.

מתוך מצוקה סתומה דיברתי עליה עם רותי. הזכרתי את מוזרותה. על רותי לא השאירה שום רושם, ובהתחלה התקשתה להעלות את דמותה בעיני רוחה, ושנינו לא היינו משוכנעים שהיא יודעת במי מדובר, או שהבחינה שהדירה שמשקיפה על שלנו נרכשה ושופצה. בסוף נזכרה. ״אה, קטנה כזאת, שיער חום, נראית, לא יודעת… רגילה?״ ״לא הייתי אומר רגילה,״ שמעתי את עצמי יוצא להגנת השכנה. ״כן, נו, לא בדיוק, אבל כאילו היא עובדת בבנק,״ אמרה רותי, חסרת היכולת להבדיל בין מעמדות כלכליים. אם השכנה באמת עבדה בפיננסים, היה סביר יותר שהיא הבעלים של קרן הון סיכון קטנה. ״לא נראה לי שהיא עובדת בכלל,״ עניתי, והרגשתי איזה רוגז כלפי רותי דווקא. אמרתי משהו על המתח שבין התוכן השטחי של השיחות לבין אווירת הקִרבה שהן מייצרות. רותי איבדה עניין ומיהרה חזרה אל הסטודיו שלה. נשארתי בחדר השינה, שבו בדיוק גיהצתי לי חולצה. הבית היה שקט, למעט קולות הקרב בין העורבים לדררות על עץ הברוש שמחוץ לחלון. התעכבתי עוד רגע על דמותה של השכנה. מאז שנגמרו השיפוצים היתה שקטה. אני רועש כמו מתבגר; אני משמיע מוזיקה בפול ווליום, אני רץ במעלה המדרגות ושועט במורדן, אני צועק לטליה דברים דרך החלון, אני נותן גז באנפילד, שמצדו מטרטר כמו הליקופטר. השכנה רק נראתה ולא נשמעה. תהיתי אז על מצבה המשפחתי, הזוגי, המיני למעשה, למרות שאת זה עוד לא אמרתי לעצמי.

ובאותו הזמן הייתי בכלל עסוק בידידה חדשה. אישה בשם נעמה, שכמו רוב הנשים שנמשכתי אליהן היתה תמירה וקרירה, והיו לה עצמות לחיים גבוהות ויציבה של רקדנית. התפקיד שלה מבחינתי, שאותו מילאה בהצלחה, היה לעורר אותי כדי שאתאמץ לכתוב דברים שחשבתי שירשימו אותה. נעמה היתה ״אשת תרבות״ מצדם המסחרי של הדברים, ולכן תמיד נמצא לנו תירוץ לשבת לקפה, כלומר אני הייתי מוצא תירוץ ויוזם, והיא היתה נענית. בדמיוני אז, כל הסופרים בעיר היו מאוהבים בנעמה וחיזרו אחריה. היא היתה נבונה, עם שיער אדמוני, ונראתה כמו מישהי שלרגע, לפני עשורים, היתה הכי מעניינת בעיר, אבל לא ידעה את זה אז, וגם אם ידעה, שכחה כבר מזמן. הדיבור היה שפעם, לפני הבעל־ושלושה־ילדים, היא היתה עם כמה וכמה מוזיקאים, ואפילו נכתבו עליה שני להיטים מסדר גודל בינוני. ועדיין לא יכולתי לדמיין אותה נלהבת בזמן הסקס עם אותם מוזיקאים משוערים. היא בטח עשתה את זה משעמום או בשביל החוויה. העיר מלאה נערות פרוורים שבאות לרגע, לובשות בגדים, יוצאות למסיבות, שוכבות עם חצי תריסר גברים, ואז משלימות את התואר, מתחתנות ועוברות להוד השרון, שם הן מאפסנות את מיניותן בקופסת קרטון מהודרת, שמונחת מחוץ להישג ידן, בארון הזזה מתוחכם, שנטמע בקיר והיה שווה כל שקל.

אבל בכל פעם שניסיתי לשלב את נעמה בשגרת האוננות שלי, נכשלתי. אפשר לומר שכל העסק לא התרומם. אולי בגלל שמעולם לא נתנה לי סימן שהיא מתעניינת בי באופן שחרג מידידות על רקע מקצועי. ולכן גם לא הצליחה להגן עליי מפני השכנה, באותו הרגע שבו הפכה זו לעניין דחוף, ותפסתי את עצמי הופך בה ומהרהר בה ותוהה עליה באיזו נואשות מתסכלת.

1

זה היה סוף שבוע. רותי התארגנה לנסוע לריטריט יוגה באיזה מקום בשם כוכב המדבר. היא היתה נרגשת. איזו קלילות לא אופיינית. לריטריט הוזמנו מורים בכירים מכל הארץ, כולל אחד שאם אני זוכר נכון היא היתה מאוהבת בו, או שהוא היה מאוהב בה, או שהיה ביניהם איזה רומן לא ממומש פעם, לפני שהכרנו. ובנוסף, הבעלים של המקום המדברי הזה, חליל אני מכנה אותו, היה ידיד נעורים של רותי, או כמו שאמרה, ״המאהב האמיתי היחיד שהיה לי.״

כששאלתי אותה למה הכוונה, היא תיארה בענייניות ובפירוט לא נחוץ את עור הקטיפה שלו, את עדינותו, ואיך הם אף פעם לא התבלבלו ולא קינאו, ואיך היא אפילו ״העבירה אותו״ לכמה חברות שהיו זקוקות לאיחוי־לב. ומתישהו הקשר ביניהם התפוגג, ועכשיו הוא ואשתו וחמשת ילדיהם חיו חיים מלאי קפה־שחור־בזריחה ותה־מזוטה־לבנה־בשקיעה, ואירחו מורים ליוגה ושרו שירים לאש.

אם כל זה היה קורה שנה קודם לכן, היו שני הגברים האלה מעברה של רותי מעוררים בי משהו שדומה לקנאה, איזה רגש ריק ובזוי, שאף אחד לא רוצה להתבונן בו או לגעת בו, מקק מת בחדר המדרגות. אבל באותו סוף שבוע, עם נעמה שהחלה לשקוע ברקע וזריחתה של השכנה, גם אני הייתי קליל ונוטה לשמחה, בעטתי בפגר המקק ואיחלתי לרותי בהצלחה. טליה נסעה לדודה ראפה, למסיבת פיג׳מות עם בנות־הדודה, ולי נשאר בית ריק, אידיאלי לכתיבה.

אני כותב מתוך תחרותיות. רותי היתה מבטלת את הטענה הזאת. היא היתה אומרת שאני אמן. שיש לי נביעה של הנפש. אין לי נביעה של הנפש. יש לי דליפה של האגו. ולא קטנה, לא כתם שמן בחניה. דליפת ענק. משחירה. מזהמת. ולכן, בתחילתו של אותו סוף שבוע ישבתי וקראתי את הספר החדש של סופר שאני מעריך ואפילו מחבב, אלא שבגלל דמיון מסוים בינינו וצפיפותה של הסצנה הספרותית בארץ, אנחנו מתחרים על אותם פרסים, אותן הזמנות, אותם משאבים. כדי לגרות את השאפתנות שלי, השוויתי את הספר שלו לספר שעליו עבדתי. שלו הצטיין במקוריות ובחדות. זה מיד קומם אותי והתיישבתי לכתוב. כתבתי מתשע בבוקר ועד שש בערב עם הפסקות קצרות לסידור הבית, לאכילה חטופה ולאוננות. בשש בערב קמתי מהמחשב, ובגלל שהגשם שטף את המדרכות המזוהמות, וכל הזוהמה הזאת נשפכה עכשיו לים, יצאתי לרוץ לאורך החוף. בהיעדרה של רותי נחסך ממני הנאום על הנזק הנוראי שאני עושה לגוף שלי. כשחזרתי התקלחתי וצליתי סטייק, עוד תענוג שחִנו ניטל כשרותי הטבעונית בסביבה.

אחרי האוכל הוצאתי מקופסת פח ג׳וינט ענק שאבשלום גילגל לי ליום הולדת חמישים. אני לא מעשן הרבה, ואף פעם לא לבד, אבל הגיל חייב אותי לכל הפחות להשתעשע בתסמינים של משבר אמצע החיים. בחוץ התחיל מבול. שמתי לי את ״שמונה וחצי״ של פליני, עימעמתי את האור והלכתי למטבח לקחת מצית, אבל לא מצאתי. חיפשתי בכל מגירות המטבח, בין העציצים במרפסת, בסלסילה בכניסה — ואין מצית, והכיריים שלנו חשמליות להכעיס. היו בקלות ארבעה שכנים שיכולתי לדפוק אצלם בדלת לבקש. ללכת לפיצוצייה בגשם לא התחשק לי; כבר הייתי לאה לאות נעימה, לראשונה זה שבועות לא הייתי משימתי. הייתי מקולח ומגולח, בטרנינג ובטי־שרט דהויים ורכים, והחמימות באזור החלציים שלי הורתה מזרחה, לכיוון הדירה של השכנה, בפעם הראשונה אבל לא האחרונה. נתקעתי עומד במרכז הסלון שלנו הקטן, בין הספרים לעציצים. מה קרה, מה לי ולסמנכ״לית־הכספים הזאת, לאישה המקרית הזאת, שלא החלפתי איתה יותר מצרור מילים סתמיות וחסרות ערך. למה היא מעסיקה אותי, מה פתאום היא מעוררת אותי.

שבועיים לפני כן, ואחרי שרותי תיארה את השכנה כ״רגילה״, תיאור שנעדרה ממנו לחלוטין אותה קנאה מצונזרת, שמאשרת באוזניו של גבר שאישה אחרת אכן מושכת, ניסיתי לקבל חוות דעת נוספת, גברית, על מידת האטרקטיביות של השכנה. היה לי דחף לגרד את הנושא. ישבתי אז לבירה עם אבשלום ויואב. לאבשלום יש עיניים כהות מהפנטות. בימים הוא עובד כמדריך נוער בסיכון, ובלילות הוא כותב שירה מפוארת ומשולחת רסן, וכשהוא מחייך, הוא לא שומר דבר לעצמו. הוא הדבר הדומה ביותר שיש לי לחבר קרוב; לצרכים שלי מספיקות בדרך כלל ידידות. הקשר שלי עם יואב קרוב פחות. הוא צעיר מאיתנו בכמה שנים, ביישני, חייכני ומתעתע. דיסקרטי אבל לא אפל. שדוף ודק קרסוליים, עם גומת חן שממיסה נשים ששכבו עם לא יותר משלושה גברים. הוא עובד, לטענתו, ככותב תוכן בחברה לציוד רפואי. הפרטים על העבודה שלו עמומים וחסרי ממשות, ואבשלום ואני מאמינים שהוא שייך למערכת הביטחון. את שניהם הכרתי שבע שנים לפני כן, כשהבנות שלנו היו יחד בטרום־טרום־חובה, שיואב כינה טט״ח, מתוך חיבתו לראשי תיבות, שחיזקה את החשדות שלנו לגבי תחום העיסוק שלו. החלטתי לגשש אם אולי הכירו את השכנה מהשכונה, ואם כן, מה חשבו עליה. רציתי לעשות את זה באגביות, אבל לא היתה סיבה להגזים בזהירות — תמיד דיברנו על נשים. היינו מדברים על כדורגל, כדורסל וטניס, ובעתות מצוקה על ענפי ספורט אחרים, מרפרפים על פוליטיקה וכלכלה, דנים בסדרת טלוויזיה איכותית, בחידוש טכנולוגי, כולל ויכוחים סמי־אינטלקטואליים על השלכותיו הסוציולוגיות, מרכלים קצת, מדווחים על מצב הכושר או האימונים, פציעות ספורט, תוצאות בדיקות דם — רק אם הן חריגות — ולבסוף, הזדמנויות נדל״ן לא ממומשות. על הבנות היינו מדברים רק אם השיגו הישג שמותר להתגאות בו מהבחינה האובייקטיבית. על הנשים שלנו כמעט שלא, ואם כן, בעיקר בחיבה, או בקיטור אם העיסוקים שלהן מנעו מאיתנו להיפגש. לקשר הזה יתרונות רבים; הזמינות שלו והטבעיות חסרת היומרה שבה צמח. אבל היתרון העיקרי שלו היה שלא חלקנו עבר רחוק. הרקע הביוגרפי שלי מעולם לא עלה בשיחה.

בערב ההוא פתח אבשלום בהתאבססות לא מתנצלת כלפי מורה בבית הספר של הבנות שלנו, צעירה מוצקה ולוהטת, באותו אופן גנרי שבו נשים צעירות הן לוהטות, ושהצורך שלו במושאי השתוקקות טריים לכתוב להם שירה רוממו אותה. ואחרי שדנו בצחוק — ובידיעה שאבשלום לא יוציא לפועל אף אחת מהתוכניות שהתאמצנו להכשיר מוסרית עבורו — בהיתכנות של רומן בינו, נשוי בנישואים לא פתוחים ואבא בבית הספר שמבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות, לבינה, מורה לשפה מהקריות, שלא חולקת עם אבשלום אף תחום עניין תרבותי מלבד חוברת שפה — ואחרי שיואב, כהרגלו, זרק לתוך השיחה אישה אגבית כדי להיראות כמי שתורם את חלקו, רק אז הגיע תורי, ואני הסוויתי את העניין הדחוף שלי בשכנה על ידי כריכתה עם שתי אימהות ברונטיות אחרות, שאני אפילו לא זוכר מי הן היו ומה הוכרע לגביהן.

את השכנה תיארתי כ״קטנה כזאת, שיער חום ׳עד כאן׳, עם וספה וילד בכיתה א׳ נראה לי." ואבשלום אמר, ״שטוחה כזאת, נכון? נראית כמו אחת עם מקרר יינות,״ ויואב אמר, ״רגע, נראה לי שאני יודע מי זאת,״ ותיאר בפירוט את הווספה, מהדורה מוגבלת, שהעמדתי פנים שלא שמתי לב אליה. ואני אמרתי, ״כן, נראה לי שזאת היא.״ ויואב אמר, ״חמודה,״ ואבשלום אמר, ״אנחנו כבר לא נריב על נשים.״ ואני יצאתי מהשיחה מחוזק ומעודד; שהיא מספיק מושכת כדי שישימו לב אליה, אבל לא מושכת מדי באותו אופן אבסולוטי שהיה עלול להפוך אותה גם למושא התעניינותם. כלומר, היא יכולה להיות רק שלי.

מיד לאחר מכן החלו הספקות. לגבי מידת העניין, או ליתר דיוק אופיו של העניין, שגילתה היא בי. במבט לאחור לא יכולתי למצוא את אותה הזמנה מרומזת. חילופי הדברים שיזמה נדמו לי פתאום ידידותיים, נטולי כפל משמעות, וגם טבעת הנישואים שלי (שענדתי למרות שמעולם לא נישאנו) לא היתה פתוחה לפרשנות. ייתכן שכל זה היה בראשי? ולמה הייתי נסער כל כך?

וככה מצאתי את עצמי עומד בסלון ביתי, לבדי, עם הג׳וינט, בלי מצית ובלי הסבר לעניין שהתלקח בי כלפי השכנה, ועם איזו דחיפות, שהרגישה חיצונית לי, נסיבתית, פורטל שנפתח ועמד להיסגר ולהיפתח שוב רק בעוד מאה שנה. הייתי חייב לעבור בו.

את מספר הטלפון שלה לא היה לי. למעשה לא ידעתי את שמה. היא הציגה את עצמה פעם, כמה חודשים לפני כן, כשזה היה לא חשוב ולא דחוף. היה לה שם גנרי, ועל תיבת הדואר שלה עוד הופיע שמו של בעל הבית הקודם. ובכל זאת לא הצלחתי לשחרר את העניין, ונשארתי תפוס ועומד, נרעש, מרגיש שאני חייב לעשות מעשה, נדחף קדימה לעברה.

ולכן שלחתי הודעה בעניין המצית ליבואן המשקאות ולאשתו המעצבת שגרו בבניין של השכנה, קומה מתחתיה, ונעניתי שאני מוזמן לבוא ״בכיף״. בכניסה לבניין הלב שלי הגביר. אולי אתקל בה בחדר המדרגות. הכול יכול לקרות אז. אבל לא נתקלנו ודבר לא קרה. דפקתי בדלת הדירה שמתחתיה, וכעבור דברי נימוסים, ואחרי שניתן לי המצית (״תשמור כבר אצלך״), שאלתי אם יש להם מושג מי זאת האישה שנכנסה לדירת הגג; יש שמועה שהוועד מתכנן לגזום את העצים שבין הבניינים, והייתי רוצה את עזרתה במניעת היוזמה; העצים נותנים לי פרטיות נחוצה ובטח גם לה. אפילו לא זכרתי שאני יודע לשקר. ויבואן המשקאות כינה אותה ״הגרושה עם הילד״ (גרושה!) מידע יקר ערך שאת השפעתו, כך קיוויתי, לא ראו על פניי, ומעצבת הפנים אמרה שהיא ״סימפתית״. וכן, יש להם את מספר הטלפון שלה, ונפלא מכך, הם ידעו את שמה. חזרתי הביתה דרך השער שבחצר האחורית, נרגש. שין נולדה.