החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אדל

מאת:
הוצאה: | 2018-08 | 528 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

הרומן החדש של יוכי ברנדס מגולל את סיפורו של הבעל שם טוב דרך עיניה של בתו, אדל, שאישיותה כובשת ומסעירה לא פחות מאישיותו של אביה.

יוכי ברנדס, שקנתה לה בספריה הקודמים מאות אלפי קוראים נלהבים, רתמה עצמה כאן למשימה קשה במיוחד, מלאת מכשלות ומהמורות, וצלחה אותה בהצלחה מסחררת. לראשונה אנו מבינים כיצד התפתחה תורת החסידות של הבעל שם טוב, שלב אחר שלב, מתוך הנפילות ומתוך העליות שחווה בחייו, וכיצד יצר מהפכה של אינדיבידואליזם שהקדימה את זמנה, כאשר קבע כי הגאולה תגיע בשעה שבני האדם יתקרבו אל הנשמה של עצמם.

אדל הוא ספרה החשוב והנועז ביותר של ברנדס, ועם זאת השוטף והקריא מכולם. הוא נקרא כמסע ברכבת הרים דוהרת. תחנה רודפת תחנה ואירוע רודף אירוע, ולעיני הקוראים מתגלים ההתרחשויות, הדמויות והכוחות ששינו את פניה של היהדות לבלי הכר.

יגאל שוורץ

מקט: 15100941
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


היכן המוני מעריציו? איה המשחרים לפסקיו? לאן נעלמו התורים הארוכים סביב ביתו? מדוע לא צובאים היום לפתחו?

‘שוב נמלט,’ אני לוחשת.

‘רב מפורסם כמוהו לא ירשה לעצמו לברוח מנשים,’ פייגה מנסה לעודד.

‘מי שברח פעם אחת יברח פעם נוספת,’ אני מסבירה את המובן מאליו.

פייגה תמהה על ההשוואה. ‘הנסיעה לפני שנה עוררה תהודה. כל הארץ דיברה על שני הלמדנים הגדולים שנסעו להוכיח לו את טעותו. אבל עלינו אף אחד לא מדבר. אנחנו…’

‘החצר ריקה,’ אני קוטעת אותה.

‘בגלל הצום,’ פייגה ניגשת אל הפתח.

‘התריסים מוגפים,’ אני קוראת אחריה.

‘בגלל השלג,’ פייגה נוקשת בדלת.

שקט.

עוד נקישה. רמה מקודמתה.

אין מענה.

פייגה פותחת את הדלת בהדיפת כתף חזקה.

דמויות אדם מגיחות לעברה מתוך מסדרון חשוך.

יצר האימהות שלי מגיב מיד. אני מזנקת להגנתה בלי לחשוב.

ארבעה בחורים עומדים מולנו.

‘עברנו דרך ארוכה,’ אני מתנצלת, ‘הקור. הצום. תש כוחנו.’

פנים חתומות. שפתיים חשוקות. מבע מנוכר.

פייגה עוקפת אותי ורצה לעבר חדר סגור שבקצה המסדרון.

ארבעתם מתייצבים נגדה כחומה. ‘הגאון נסע.’

פס האור הדק מעיד שהגאון לומד בחדרו.

‘באנו לתת לו ספר,’ אני אומרת.

‘של מי?’

‘שלי.’

‘מי המחבר?’

‘אני.’

הם מתבוננים בי כאילו נטרפה דעתי. ‘הגאון לא כותב הסכמות לנשים.’

‘אני לא צריכה שיכתוב לי הסכמה.’

‘אלא?’

‘שיקרא.’

‘כמה עמודים?’

‘חמש מאות.’

פרצי צחוקם מסתיימים בנשיפה קצרת רוח. ‘באת אליו לחמוד לצון?’

אני נושמת נשימה עמוקה. ‘באתי אליו כדי שיֵדע מי באמת היה אבא שלי.’

פייגה מנצלת את הסחת דעתם הרגעית ושוב רצה קדימה.

‘אסור להמתין לגאון בחדרו,’ הם חוסמים את דרכה.

‘נמתין לו אם כך בחצר,’ פייגה פונה לצאת.

‘נסיעתו עלולה להימשך זמן ארוך.’

‘אנחנו לא ממהרות לשום מקום.’

שנייה חולפת, אולי שתיים, וכבר הם מתחייבים להניח את הספר על שולחנו.

אני מנענעת ראשי במיאון. הגאון יקבל את ספרי ישירות מידי.

הם מצקצקים על עקשותי. לבם נכמר עלי. אישה בגילי עלולה לקפוא בחוץ עד מוות.

הערב יורד. תם צום עשרה בטבת. פייגה מלחלחת את שפתיה היבשות בפתיתי שלג. אני מעדיפה להתאפק. תכף נקבל תה חם. אולי גם עוגיות. בחורים יהודים לא יתעלמו מנשים רעבות וצמאות, שלא אכלו ולא שתו יום שלם.

ואכן, הם לא מתעלמים. אך במקום להוציא קנקן ולמזוג תה, הם מוציאים קרשים ומדליקים מדורה.

אילו היו שואלים, היינו מבקשות תחילה פרוסת לחם. כיוון שלא שאלו, אנחנו אומרות זו לזו שהסדר אינו חשוב. קודם נפשיר את עצמותינו ואחר נשבור את רעבוננו.

‘האש לא לחימום,’ הם מגחכים.

אנחנו נועצות בהם מבט שואל.

‘כדאי לכן להסתלק מפה,’ דיבורם נעשה מאיים, ‘אחרת ניאלץ לקיים בנוכחותכן את מצוות וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.’

פייגה חוזרת על הפסוק: ‘וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.’

הם מתפלאים למשמע לשון הקודש הרהוטה שבפיה.

‘עלינו לבער מקרבנו כל מחשבה רעה שיש לנו כלפי עצמנו,’ פייגה מפרשת.

‘עלינו לבער כל מסית לרע מקרב בני עמנו,’ הם מבטלים את פירושה.

פייגה טופחת על עצמה. ‘כל מסית לרע בתוך לבנו.’

למרבה ההפתעה הם מהנהנים. ‘יצר הרע מסית אותנו לא לדקדק במצוות.’

‘יצר הרע מסית אותנו לדקדק במצוות יותר מדי,’ פייגה מדגישה את המילים.

‘התגלגלה לידינו איגרת שמדברת על כך,’ הם שולפים מכיסיהם קלף ומקריאים: ‘לפעמים מטעה היצר הרע לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה אף על פי שאינה אלא חומרא בעלמא. וכוונתו שיהא האדם בעצבות ויבוטל מעבודת הבורא יתברך’.

‘סבא אמר את זה,’ פייגה מאשרת בהתרגשות אין קץ.

הם ניגשים אל האש. ‘מצווה למחות כל זכר מדבריו של המסית לרע המכונה בפי ההמון הבעל שם טוב.’

הזמן עוצר מלכת.

אולי שנייה. אולי דקה. אולי שעה.

פייגה נחלצת מן הקיפאון ראשונה. ההבנה מחלחלת אלי רק כשאני רואה את דמעותיה ושומעת את תחנוניה.

קהל רב נאסף מאחורינו. קצתו מריע. רובו מחריש.

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרַב מִפְּנֵי שִׂנְאַת חִנָּם.

מאין בוקעת הקינה? מגרונה של פייגה? מגרוני שלי? ואולי מגרונם של היהודים שמאחור?

הקלף מושלך אל האש. אנחנו זועקות מכאב כאילו הלהבות אוחזות בבשרנו. גרוני נחנק. חושי מתערפלים. אני לא יודעת מתי בכיי נעשה צחוק.

פייגה נרעדת. בכיותיה מתחזקות.

גם צחוקי מתחזק. צחוק גדול. צחוק רם. צחוק מאושר.

שתינו מול האש. פייגה בוכה. אני צוחקת.

‘נטרפה דעתה.’

המיית הקהל נשמעת לי כשריקה חסרת פשר. אני ממשיכה לצחוק.

שתי נשים לופתות את כתפי וגוררות אותי אחורנית.

אני נאחזת בגדר בלי לגרוע עין מן האש.

עוד נשים מתגייסות לעזרה.

אני משחררת את אחיזתי ומאפשרת להן להוציא אותי מחוץ לחצר רק לאחר שהקלף נשרף עד תום.

פייגה צונחת ארצה.

אישה צעירה רוכנת אליה. ‘בעלי התקין באסם ביתנו פינה חבוייה לאורחים.’

פייגה לא זזה.

‘יש בה כרים, סדינים ושמיכות,’ האישה מונה, ‘ואפילו אח.’

פייגה יושבת על השלג בלי ניע.

‘בעלי חסיד,’ האישה מחלישה את קולה.

‘גם הגאון חסיד,’ פייגה מסננת.

האישה לוחשת לה: ‘בעלי חסיד חדש.’

השמש זורחת. נגוהות חורפיים מפציעים מבין אשנבי האסם. אני מתעוררת בחיוך ניצחון כאילו לא עמדתי אמש קפואה ומזת רעב בטקס הכחדת תורתו של אבא. כמה הוא גאה בי. נושא אותי על כתפיו בסבך היער כבימי ילדותי ושר לי בצהלה אֵשׁ דָּת לָמוֹ.

פייגה שוכבת לצידי על מזרן הקש. ‘מה ראית?’

‘איפה?’

‘בתוך המדורה. העיניים שלך נפערו כמו עיניו הפעורות של סבא.’

אני מסבה מבטי לאח. לשונות האש משיבות לי את השלווה.

פייגה יורדת מהמזרן. ‘אף חיזיון שראית לא יצדיק את צחוקך.’

השינוי שחל בה מפחיד. הזאת פייגה? אני קמה בעקבותיה ומתירה את כפתורי שמלתי.

פייגה מעיפה בדלת מבט מבוהל.

אצבעותי המיומנות פורמות ממותני את החגורה ומחלצות את הדפים הקשורים אל גופי. ‘אני רוצה שתקראי.’

‘במקום הגאון?’

‘לפניו.’

‘הגאון לא יקרא.’

‘נחזור אליו. אבל קודם את.’

פייגה מסרבת. הסודות בספרי מרתיעים אותה. אין לה צורך לדעת מי היה סבא האמיתי. טוב לה עם סבא שהכירה. סבא שעל ברכיו גדלה.

‘שאלת מה ראיתי,’ אני מניפה לעומתה את הדפים, ‘התשובה בפנים.’

‘באיזה עמוד?’

‘כבר תגלי.’

‘לקרוא עכשיו את כל החמש מאות?’ היא נדהמת.

‘האסם לרשותנו,’ אני פוסעת לעברה.

היא אינה מתרחקת ממני.

אני מושיטה לה את הספר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אדל”