החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שיגע

מאת:
הוצאה: | 2018-04 | 192 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

בכל השנים שבהן הילך עירום בשִׁיגָע, לא הרהר מעולם בשאלה מדוע בני האדם מתלבשים − הוא פשוט שנא את זה. הוא קיפל את שרוול מעילו והתבונן בתפרים שעל הדש. אינסוף של תפרים רק בדש חולצה אחת, חשב. הוא התבונן סביבו. נראה שתושבי קפיטליה עובדים קשה מאוד כדי להסתיר משהו בעזרת לבושם המושקע כל כך. אולי בבגדים שלהם הם בוגדים בגופם, בעצמם? במי שהם באמת? חשב, ולפתע הבזיקה בראשו העובדה שבתוך המילה "בגידה" נמצאת המילה "בגד".

במדינה לא נודעת ושמה שיגע מתהלך לו עירום עלם ושמו פרא. במסע שמתחיל בחיפוש זהותו מוצא פרא מכתב תמוה אשר ישנה את חייו ויחשוף בפניו גילויים מרתקים על אודות העולם שמעבר לעולמם הכאוטי של

השיגעים. במהלך מסעו פוגש פרא שלל דמויות צבעוניות וחווה מצבים אבסורדיים, עובר תהליך רגשי מורכב ומתפתח, ומגבש תוך כדי תנועה את תפיסת עולמו ואת אמונותיו.

שיגע הוא רומן עתיר סמלים, קולח ומפתיע, הספוג בניחוחות ובקולות אותנטיים ממחוזות שרגל אדם לא דרכה בהם. זהו ריאליזם קסום, המוהל יסודות פנטסטיים ביסודות מקראיים, ורוקע ומשבץ לתוכו מעשיות, מיתולוגיה ופילוסופיה. למן הפסקה הראשונה יישבה הקורא בצלילים, בריחות ובקולות מעולם אחר. ברומן ביכורים מפתיע זה, מיטיבה ש.פ. ז'ולייט לתאר עולם בדיוני מלא דמויות, שכמו לא נגזרו משום מקום מלבד המקלדת שלה.

מקט: 4-1272-153
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

 

פֶּרֶא

 

לינָה פרצה בצחוק מתגלגל. היא שכבה על המיטה לבושה בחזייה בלבד, האיפור השחור היה מרוח כמו פחם סביב עיני הדבש הגדולות שלה, והאודם העז שדהה משפתיה, גלש מטה לכיוון סנטרה. היא הלבישה את תחתוניה על ראשו של פרא, שישב על המיטה וכלל לא שם לבו לכך. הוא אפילו לא שם לב שהיא צוחקת, ולכן לא טרח לשאול אותה מדוע.

לינה הייתה מבוגרת מפרא כמעט בעשור. היא הכירה אותו מאז שהיה ילד. אישה תוססת, אדון לחייה ולרצונותיה, שאהבה לבלות בלילות. בדרך כלל אחרי לילות של בילויים סוערים נהגה לקרוא לפרא מלמטה והשניים הלכו אל דירתה.

שערותיה השחורות והעבות היו ספוגות כעת בשלל ריחות שהתיישנו, וחיוך גדול היה נסוך על פניה.

"אני אוהבת להיפגש איתך," קמה ואימצה את ראשו אל חזהּ.

"אני יודע," השיב פרא ונשק למצחה, "אני חייב לזוז." הוא קם ללכת, ולינה החלה לצחוק שוב, "היי! לפחות תוריד את התחתונים מהראש. אנשים עוד יחשבו שהחלטת סוף-סוף להתלבש, אבל שכחת איך עושים את זה," צחקקה, "מתי ניפגש שוב השבוע? אני מתגעגעת כשאנחנו לא נפגשים."

פרא נשק ללינה ויצא מביתה לכיוון השוק. ריח הדגים המדממים שנדף ממתחם הדגים והבשר היה בלתי נסבל והוא פנה לכיוון דוכני הפירות והירקות, ששלטים כתומים ובהם מחירי הסחורה, שהיו כולם עגולים, ננעצו בהם כמו דחלילים.

השוק המרכזי בסֵרוֹן אשר בארץ שיגע היה פסטיבל של צבעים וקולות. כמו שביכולתה של מוזיקה לעורר באדם דחף בלתי רצוני להזיז את הגוף ולרקוד, כך מרבד צבעים עז – כתום וירוק ואדום וסגול וצהוב – עורר בשוכני השוק ובאיו חשק להתווכח ולשיר. בעלי דוכנים שרו שירים על פלפלים, אבטיחים ועגבניות, בעוד הלקוחות התמקחו איתם על מחירים, או רטנו על כובד השקיות שנאלצו לגרור מדוכן לדוכן בחום הכבד. רק מוֹ, מדוכן "מו ובנו", דוכן הפירות הרקובים, לא היה חלק מהחגיגה. הוא רכן על ארגז תפוזים, בחן ברוגז כמה מהם ואחר כך קילל את בנו יורי, ילד שמן כבן ארבעים שעיניו נראו תמיד המומות, כאילו נלחשה באוזנו נוסחה מתמטית סתומה. לעתים קרובות חטף מהלומות חסרות רחמים מאביו, אך מכיוון שאהב את אביו בכל מאודו, כל מהלומה מידיו של זה התפרשה בעיניו כצו אלוהי.

מו רטן על כך שאילולא אמו של יורי פינקה את בן זקוניה כל כך, היה יודע להבחין בין פרי רקוב לתפארת לבין פרי שאינו ראוי למאכל. "אילו ידעת להבחין בין השניים, מלמל ברוגז, "לא הייתי צריך לעשות לבד את כל העבודה."

בכל אותה שעה שבה גלגל תפוזים בידיו ומחה על עיוות סדרי עולם, בהה יורי דווקא באגס. אי-אפשר היה לדעת על מה הוא חושב – אם בכלל – ואילו חשב, נקטעה מחשבתו מחבטה שחבט אביו בענף גס בראשו. יורי, שאיבד קשר עין עם האגס, עמד מבולבל.

פרא התקרב אל הדוכן והביט בידיו השמוטות של יורי ובחולצה שנמשכה מעלה וחשפה מכרסו רצועת שומן לבנה מעוטרת בשערות מדולדלות. תחילה עורר את רחמיו, אבל אז כרסו השומנית קפצה פתאום, וזה הצחיק אותו. משונה האדם, חשב פרא. אילו היה יורי רזה, לא היה בזה שום דבר מצחיק. הוא חייך אל יורי וזה חייך אליו בחזרה.

פרא לא התכוון לקנות דבר, גם ההליכה ברחבי השוק ברגליים יחפות לא הייתה חביבה עליו. הנוזל שהסמיך על המדרכות נדבק לכפות רגליו והותיר אותן מסריחות ימים שלמים. בכלל, מאז שפתח את התיבה ההיא הוא מוטרד, מתהלך כמו בתוך רִיק וכולו געגועים לדבר-מה עלום, ראשו מלא מחשבות. אילו יכול היה להציץ אל תוך ראשו, חשב, בטח היה מגלה בו את אותו מבט מטומטם של יורי.

כשפסע חזרה אל ביתו נזכר באירועים שקדמו ליציאתו מן הבית. אותו בוקר התעורר בבהלה מטריקת דלת. הוא שמע במעומעם קול בכי, כוס נשברת, נביחות כלב וצעקות של תחינה. כשפקח את עיניו התיישב מיד במיטתו. אחר יצא אל חדר המגורים וראה על מפתן דלת הבית את אבא אוחז בבקבוק יין, נאבק להשתחרר מאחיזתה של אמו, שישבה על ברכיה והתחננה: "אל תלך, אל תשאיר אותי לבד," ומרוב שהידקה אחיזתה, הפשילה את מכנסיו של אביו עד שערוותו נחשפה.

פרא ידע שאביו לא באמת רצה לעזוב. זו לא הייתה הפעם הראשונה שמשהו הצית את הלך רוחו החמקמק, וזו לא הייתה הפעם הראשונה שאמא עצרה אותו. אבל למרות המריבות הבלתי פוסקות ביניהם, ההשפלות והכאב, הם תמיד נשארו יחד.

בחדר האורחים היו עדים למחזה כלבו שִֹמחה, שנבח מידי פעם וכשכש בזנב משועשע, ואחיו סִידוֹ. סידו ישב על מכונת הכביסה שעמדה במרכז הטרקלין. שתי ידיו היו מוטלות על ברכיו, והוא חזר על דברי אמו וחיקה את גערותיו של אביו.

"סידו, מה קרה?" שאל פרא, "מה קורה עם אבא ואמא?"

"מה קרה?" חזר אחריו סידו.

"מה קורה עם אבא ואמא? ענה לי!"

"מה קורה? מ-ה קו-רה? לענות! צריך לענות!" סידו נע קדימה ואחורה כמתפלל לאלוהי המשפטים החוזרים בזמן שהידק את אחיזתו סביב ברכיו. קצות אצבעותיו הלבינו מהמאמץ, עיניו נעצמו למחצה וריר ניגר מקצה פיו.

פרא לא ידע מה גילו המדויק של סידו. ימי הולדת מעולם לא נחגגו במשפחתו. כל אחד היה אחראי על החגיגה שלו – וזאת רק אם התמזל מזלו וידע את תאריך לידתו.

כשהשערות הדקיקות הראשונות של שפמו בצבצו, לפני למעלה מעשור, שאל פרא בקול מגעגע את אמו מתי נולד, וזו פטרה אותו באומרה שיום הלידה אינו חשוב לילד אלא רק לאמו, ומרגע שנולד, מאבד התאריך את משמעותו גם לגביה. "נולדת בקיץ, נדמה לי שזה היה בקיץ. מה שלא יהיה, היה לי חם."

תשובתה הרגיזה את הנער, ולמחרת, כשחזר מבית הספר, נכנס למיטת אחיו התינוק סידו שאך זה נולד, והחל גם הוא לבכות כתינוק, בתקווה שאמו תאמר לו "תתנהג כראוי לגילך," ואז הוא יאמר לה: "אבל איך אתנהג כראוי לגילי כשאני לא יודע מה גילי?"

קולו המתבגר לא עמד במעמסת הבכי ויצא מגרונו כנעירות חמור חולה, ואמו, שהייתה חצי ישנה, לא ידעה אם חלמה או שמעה חמור מטייל בתוך ביתה. אף על פי כן נרדמה, וכשפקחה את עיניה היה פרצופו של פרא בתוך פרצופה. כל כך נבהלה מלובן עיניו הפקוחות לרווחה, עד שקפצה ממקומה וקראה לעברו "חמור!"

ימים רבים תהה פרא האם נולד בדרך שבה נולדים חמורים. הוא נהג להתבונן שעות ארוכות במראה, נפעם ומבוהל מכל שערה דקיקה חדשה שפרצה מתוך עורו. עם הזמן שכח מדוע מלכתחילה התעסק בכך, עד שיום אחד, התבטל השיעור "עקרונות הבערות" עקב מחלתה של המורה סופיה, ובמקומה נכנסה לכיתה המורה המחליפה, גֶּנְיָה.

גניה הייתה בעלת צוואר ארוך כל כך עד שהתלמידים לא ידעו היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר, וחרף כל מאמציהם לא הצליחו להסיר עיניהם ממנו. הם בירכו אותה לשלום כשנכנסה לכיתה והאזינו לקולה, שבקע מאי שם. היא הסבירה לתלמידים שסופיה אושפזה בבית החולים עקב מחלה סופנית שמאיימת לשים קץ לחייה ולשיעור "עקרונות הבערות".

פרא הבין את שמחתו שלו אבל לא את פשר החיוך שנשמע בקולה של גניה, שכן בימים ההם עדיין לא יכול היה להבין את שמחתם של המבוגרים.

התעקשותה של סופיה לכפות על הילדים המיוחמים את אי-הידיעה הצליחה, אף שהיא עצמה לא ידעה מה היא עושה, כי בסופו של דבר תלמידיה לא ידעו שום דבר.

על כל פנים, אחרי נאום צווארי קצר הכריזה המורה המחליפה על נושא הדיון שיעסיק אותם בשעה הקרובה: "במה מותר האדם מן הבהמה?"

"הביטו בי, ילדים," אמרה, "במה שונה אני מן הכלב או מן החתול? האם החתול יודע שהוא חתול? העובדה שהחתול לא יודע לשאול את עצמו שאלה פשוטה כמו 'מה אני ומי אני' ואילו אנחנו יודעים לשאול 'מה הוא זה' וגם יודעים לענות כי זהו חתול, מוכיחה לנו בהכרח שאנחנו חכמים לאין ערוך מן החיות. החתול אינו יודע איך ומדוע בא לעולם וכיצד עליו להתנהג, בעוד שלבני האדם יש היכולת לשאול שאלות ולהשיב עליהן. הנה, שאלו אותי כל שאלה שתרצו ואענה לכם מיד ובלי להתמהמה… בבקשה, סמי, מה השאלה?"

סמי היה ילד ביישן. ביישנותו גרמה לו לחוש ממורמר וחרְטה על פניו עווית של שנאה. הוא הרים את ידו לעתים נדירות, ולכן הפניית תשומת לבה של המורה המחליפה דווקא לסמי בלטה לעין כול באכזריותה.

"המורה גניה, אני יכול ללכת לשירותים?" שאל סמי. נבוכה מהשאלה פלטה גניה בכעס "כן," ומיד אחר כך התחרטה ואמרה "לא," בהתעלמה מהדמעות שעלו בעיניו.

שבעת רצון מהתחרטותה הזריזה, המשיכה: "האם החתול חוגג את יום הולדתו? ודאי שלא, כיוון שהחתול לא יודע מתי נולד. אנחנו, לעומת זאת, יודעים מתי נולדנו, נכון, ילדים?"

"מי שיודע את יום היוולדו שיקום!" צווחה גניה.

מופתעים מהטון התוקפני של המורה, קמו כל התלמידים באחת, מלבד פרא שעדיין לא ידע שהאדם, בניגוד לחתול, יכול גם לשקר.

הרגעים שבהם ראה את צווארה של גניה מתקרב לעברו באטיות, אם כי בנחישות, נדמו לו כרגעים הארוכים בחייו. אילולא נשלח אליו חבל הצלה היה בורח מהכיתה, ולמזלו חבל ההצלה הגיע גם הגיע: בעוד צוואר המורה הלך והתארך לנגד עיניו, קם סמי מכיסאו וטיפס על שולחן סמוך לגניה. הוא עמד מולה בנונשלנטיות, שלף את איבר מינו ובתנועות סיבוביות שחרר זרם קולח ומיליטנטי של שתן צהוב לכל עבר. הדבר הסיח את דעתה של המורה והפך אותו באחת למנהיג הבלתי מעורער של הכיתה ולמושיעו של פרא, שמרגע זה היה אסיר תודה לנצח.

שאלתה של גניה הובילה את פרא לחיפושים קדחתניים אחר תאריך לידתו. הוא נפגש עם בני משפחה קרובים ורחוקים, עם שכנים, מכרים, חברים של הוריו, הורים של חבריו. הוא ניסה לאתר מורים שלימדו אותו ורופאים שטיפלו בו, נבר בארכיון בית החולים שבו נולד ובניירות שהחביא אבא עמוק בבוידעם – אבל אף אחד לא ידע לומר. עד שיום אחד החיפוש והגילוי אחר תאריך לידתו הוביל לגילוי נוסף, ובמהלך חיפושיו מצא במרתף ביתו, בין הארגזים, תיבת עץ גדולה למדי ועליה חרות שמו של אביו. כשפרץ את התיבה, מצא בין מסמכים ישנים גזיר של מכתב דהוי וגוסס, שכמו התחנן להימצא לפני שיהיה מאוחר מדי. פרא הצליח לפענח מתוכו כמה משפטים ושברי משפטים: "מוֹך אחי היקר, היום נולד בני בכורי", "מה שלא הצלחתי להבין שם", "יפה כל כך גם אם צורח ובוכה ללא הרף", "שתמיד אמרת לי שאנחנו שניים שהם אחד". "סלח לי אחי, שעשיתי מה שמשמח את לבי ונשארתי כאן, במדינת שיגע", "בספק אם המכתב יגיע אליך לקָפִּיטָלְיָה מסיבות ברורות", "הלילה ארים כוסית יין בתקווה שתעשה כמוני ממש באותה עת בחג היין שאתה כל כך אוהב".

פרא לא שמע מעודו על דוד בשם מוך או על המקום שאליו היה מיועד להגיע המכתב הזה – קפיטליה. בין שלל הניירות בתיבה מצא גם מפה וכמה מטבעות של כסף.

הוא היה נסער ומבולבל. לאבא יש אח בשם מוך? ואם כך, איך זה שמעולם לא דיבר עליו? ואיפה הוא גר המוך הזה, ומדוע המכתב לא נשלח, ועל מה הוא אמור לסלוח לאבא?

אחרי הבלבול בא הכעס. פרא התרגז על אביו שנהג לשתוק רוב הימים ולחיות בתוך עולמו. הסקרנות שכל כך כרסמה בו התחלפה בתחושת ריקנות, שהלכה והשתלטה על גופו ועל ראשו כמו נוזל הרדמה בעל השפעה אטית אך עקבית ומדודה.

אכן, תאריך יום הולדתו, בדיוק כמו שאמרה אמא, איבד את משמעותו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שיגע”