שפחתי בחיקך

בחזית ארמון המלך התנשאו שישה עמודים עגולים עבים, הנושאים את גגו. מאחורי השמאלי שבהם עמדו נערה ונער, הגר ושֶׁלַח, והתבוננו בהיחבא באישה המתקרבת. האישה חצתה את הגן שלפני הארמון ורוח חמימה בידרה את שערה, פרשה אותו על פניה והעלימה אותן מעין רואה. שמלתה האפורה הכהה, שנראתה כשמלה המתאימה למסע ארוך, הסתירה את גופה. דומה היה שהאישה כולה אפופת סוד ונושאת עמה מראות וניחוחות ממרחקים עלומים.

״מי היא?״ תהתה הגר.

״איני יודע את שמה, אבל נאמר לי שזה מקרוב באה מארץ כנען, מולדתי.״

הגר סוככה בידה על עיניה מפני קרני השמש השוקעת מולה. ״למה הרחיקה לבוא עד הנה?״

״הלוא סיפרתי לך שזה כמה שנים יש שם בצורת העושה שמות ביבול האדמה ובעשב השדה. הרעב כבד בארץ כנען,״ השיב שלח, ״וכמו בני משפחתי, היא לבטח באה כדי להינצל ממנו.״

״לא ידעתי שהרעב עודנו נמשך. איך היא הגיעה לארמון פרעה?״

״שמעתי מרננים שלאחרונה אוהב המלך נשים נוכריות. הקצינים השומרים על הגבול ראו אותה והיללו אותה באוזניו, ועל פי פקודתו היא הובאה אליו. אם תישא חן בעיניו ייקח אותה לאישה.״

״ואם לא?״

״לבטח ישלח אותה מעל פניו בבושת פנים.״

בינתיים הסיטה האישה את קווצות שערה הסוררות מעל פניה, וקרבה לביתן הסמוך לקצהו השמאלי של הארמון, שבו נהג פרעה לשכן אורחים נכבדים שבאו לבקרו. עתה יכלה הנערה להיטיב לראותה. ״ואיך לא תמצא חן בעיניו,״ לחשה, ״והיא האישה היפה ביותר שנבראה אי־פעם?״

ואכן, האישה המלוּוָה בשני קציני צבא ובארבעה עבדים הנושאים את הכבודה שלה, זהרה ביופייה. אפה היה ישר ומעודן ועיניה השחורות הגדולות בלטו בעור פניה הבהיר שכמוהו כשמנת הצפה על פני החלב, עם ריסיהן הארוכים ועפעפיהן המשוכים בפוך ירוק. שערה המתולתל הפזור על כתפיה ועל גבה היה שחור, אך היה בו ברק אדמדם, אשר פיסת בד אדומה סביב ראשה העצימה אותו.

הגר הייתה בת ארבע־עשרה שנים בלבד אך ניחנה בחוכמת הלב, והבחינה שעם כל יופייה של האישה, משהו אינו כשורה בהבעת פניה. אולי הייתה זו ארשת של בושה, ואולי הביעו פניה חרדה מפני הבאות — מפני הפגישה עם המלך העומד לחרוץ את גורלה. הנערה נמלאה חמלה עליה. ״האומנם משתוקקת היא להילקח אל פרעה?״ לחשה. ״או שהיא שבוית חרב ומובאת אליו נגד רצונה? ואולי היא חרדה פן לא תישא חן בעיניו?״

״היא לא גילתה לי את צפונות לבה,״ התלוצץ הנער, אף הוא בלחישה. ״אני יודע רק שלפרעה כוח עצום ורב, והוא עושה ככל העולה על רוחו בנשים שהוא נתקל בהן, וכך יעשה גם בה.״

באותו רגע נפתחו דלתות הביתן לרווחה, והאישה ומלוויה נבלעו בתוכו.

״למה אתה יודע הכול, ולי איש אינו מספר דבר?״ התלוננה הגר.

לשלח בן יובל היו שיער שחור ועיניים שצבען בין חום כהה לירוק בוהק. עורו היה שחום אך בהיר מזה של אנשי מצרים שראתה סביבה. הוא היה לבוש אזור חלציים בלבד, ופלג גופו העליון היה חשוף, ובעודו מביט בה, זקף את כתפיו הרחבות שזורות השרירים, ושלח את ידו אל סנטרו שזיפי זקן שחורים קצרים נובטים עליו. ״אני בן שבע־עשרה שנים וגבר, ואת עודך ילדה.״

הגר, שלאחרונה החלה לשמוע את קול האישה המתעוררת בקרבה, הרימה את מבטה מגופו אל עיניו. ״כבר אינני ילדה,״ מחתה.

בעיני שלח הבזיק ניצוץ שהתקשתה להבין. ״האומנם?״ תהה, ומבטו כמו חפר בעיניה שצבען כחול עמוק, כצבע הרקיע המאפיל עם שקיעת החמה. בטרם פנתה מעליו, דימה לראות בהן הבטחה, ואותה נצר בלבו עוד שנים רבות.

הנערה והנער מיהרו לשוב לעבודתם — היא לטחון קמח לאפיית הלחם בעבור שוכני הארמון, והוא לשאוב מים מן הבאר בעבור אותם אנשים — לפני שהממונים עליהם ישימו לב שנעדרו ממלאכתם. זמן־מה ישבה הגר לפני הרחיים באפס מעשה, שקועה במחשבות על שלח — תוהה מה פשר הניצוץ שראתה בעיניו ומה צופן להם העתיד — ואז שבה לשקוד על מלאכתה.

הגר שפכה את גרגרי החיטה על אבן הרחיים התחתונה, וכתשה אותם לקמח באבן הרחיים העליונה, ומחשבתה נדדה וחזרה אל האישה ההיא. בעודה טוחנת, הוסיפה לתהות עליה ועל מה שיעלה בחלקה בארמון פרעה, הרחק מארצה וממולדתה ומבית אביה.