החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שבר

מאת:
הוצאה: | 2022 | 201 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

36.00

רכשו ספר זה:

באמצע החיים, בגיל 52, גליה מועדת ושוברת את הקרסול. האבחנה – שלושה שברים שמחייבים ניתוח.
במהלך החודשים הבאים היא מוצאת את עצמה במצב של הסתגרות ארוכה והתנתקות משגרת חייה כאם, רעיה ואשת מקצוע.
בשבועות המכריעים האלה, כשהיא אחוזת חרדה מהחזרה אל העולם, דומה שכל משאביה הפיזיים והנפשיים, אינם מספיקים כדי לסייע לה בהתמודדות עם הלא מוכר והלא ידוע.
את הכמיהה לאסוף את השברים ולהשיב לעצמה את היציבות והאמונה בחיים, מלווה צל שאינו מרפה של מועקה וחרדה.
במהלך השכיבה הממושכת בבית, נפתחת תודעתה של גליה לרבדים עמוקים שעד כה לא הקדישה להם תשומת לב מספקת. כעת היא בוחנת מחדש את ילדותה, את קשריה המשפחתיים, את עבודתה ובעיקר את כמיהותיה המודחקות.
כינרת מעיין גרה בכפר סבא. בעלת תואר ראשון ושני בספרות חז“ל. זה ספרה השישי.

מקט: 4-575-711
באמצע החיים, בגיל 52, גליה מועדת ושוברת את הקרסול. האבחנה – שלושה שברים שמחייבים ניתוח. במהלך החודשים הבאים היא מוצאת […]

התרסקות

הם יוצאים מחדר המיון, היא בכיסא גלגלים והוא מאחוריה, מסיע אותה בין הבניינים והחניון של בית החולים, מחפש להם פינה מוצנעת שבה יוכלו לעשן מבלי שיעירו להם. הוא מוציא מהכיס קופסה מעוכה, מדליק שתי סיגריות, מושיט לה אחת ואת השנייה לעצמו.

היא מעשנת מהר — שאיפה אחר שאיפה, כמעט שלא נושפת את העשן ומיד שואפת פנימה עוד. ראשה מסתחרר, היא משליכה את הסיגריה לרצפה ומבקשת שימעך אותה.

הסחרחורת מתגברת וזיעה שוטפת את גופה ואת פניה. זה היום האחרון של חודש יולי ומזג האוויר חם ולח. הזיעה ניגרת לאורך גופה.

גליה משמיעה קול מיוסר, חשה שרקותיה מתפוצצות. הכאבים מוציאים אותה מדעתה. כאב בקרסול שמטפס ועולה לאורך הרגל, האגן והגב כמו שיטפון. היא מתכווצת מכאבים, “קח אותי מיד פנימה,” היא מתחננת אל שגיא. הוא מסובב את כיסא הגלגלים ומשנע אותה במהירות בחזרה לחדר המיון.

רק שעה קודם לכן, בבוקר יום שישי, הם יצאו יחד לסופר לערוך קניות. בדרך חזרה עצרו ליד המעדנייה, לאסוף את מגשי הקינוח והסלטים שהזמינו מראש לכבוד החברים שיתארחו אצלם בשבת.

שגיא עמד מחוץ למעדנייה, אחז בידיו את השקיות הכבדות עמוסות המצרכים. גליה נכנסה לקחת את המגשים, המוכרת ארזה לה כל מגש בנפרד, כשיצאה שגיא החל להתקדם לעבר החניה והיא אחריו.

היא צעדה במהירות וברגע אחד כף רגלה נתקלה בסדק פעור במדרכה. היא איבדה שיווי משקל והתרסקה על הארץ, המגשים התפזרו סביבה וצרחת כאב נפלטה מפיה. בשביב של שנייה נתלשה מן המציאות ונשארה שרועה על הקרקע, כואבת ומושפלת.

בשנייה שחלפה, הרהרה בפעמים אחרות שבהן נפלה או נחבלה, כשהייתה נערה, בטיול של התנועה.

בכל אותן פעמים שבהן נפלה, כשהראש נחבט והרגליים השתפשפו, הדבר הראשון האוטומטי שעשתה תמיד היה להורות לעצמה לא להראות שכואב, להחליט שתוך שנייה הכול ייגמר והיא תחזור לאיתנה.

היא מתייסרת ונזכרת בנפילות האחרות. אז ידעה לנתק את עצמה מהר מהסבל ולהשיב לעצמה את המושכות, הפעם זה לא מסתדר. היא מנסה לקום וחשה עצמה קורסת.

הכאב שחשה היה מעבר לכוחותיה, בלתי נסבל. הוא פלש לכל אורך גופה.

ברגע ששמע את זעקתה, שגיא הסתובב אליה, הניח את השקיות שאחז בידיו על הכביש ורץ לעברה כשהוא מתנשף. גליה לא הבינה מה קורה איתה. העולם הסתחרר והיא חשה שעוד רגע תאבד את הכרתה ותתעלף, ובכל זאת הצליחה להבחין בידיו התומכות של שגיא. ללא קול הוא הרים אותה, כשהיא גונחת מכאב. עד מהרה הפכו הגניחות ליללות. היא לפתה את שגיא בכל כוחה עד שטביעות אצבעותיה הותירו סימנים בזרועותיו.

כעת הם בבית החולים. היא לא חדלה לבכות מכאב, הועלתה על ידי צוות חדר המיון למיטה וחוברה מיד לאינפוזיה.

שגיא לצד מיטתה, מלטף את ראשה. המגע נעים לו. תמיד הוא אוהב לגעת, ללטף. לו רק אפשרה לו עכשיו, היה רוכן ומחבק אותה, מאמץ אותה אליו ומרגיע, אבל הוא מכיר אותה היטב ויודע שברגעים כאלו היא לא תניח לו לחבק אותה.

האחות שחיברה לה אינפוזיה מורה להם להמתין לרופא. בדממה הם מתבוננים בטיפות הזורמות מהשקיק לצינור ואל הוורידים. גליה נאנחת, “אני לא אוכל לעבור את כל זה בלעדיך.” בקולו הרך הוא מרגיע אותה. גליה מביטה בו ודמעות נקוות על ריסיה ונושרות מעיניה, כמו שני קווים ישרים, זולגות ונספגות בחולצת הטריקו שלה.

מתוך חוסר האונים ואומללותה צפות ועולות מחשבות טורדניות. נראה לה שחייה ממאנים להסתדר, ודווקא בשבועות האחרונים נדמה היה לה שעולמה הפנימי מתארגן, שהיא מסוגלת להתרווח ולנשום ללא מועקה. אותן תחושות של ריקנות נוראית ששכנו זמן ממושך מדי בתודעתה. הרצון לישון כל הזמן, המבוכה מעצמה, כל אלה התפוגגו בשבועות האחרונים, והנה כעת חזרו ביתר שאת.

הנפילה הפתאומית, העצמות שהתרסקו ונשברו, שברו את רוחה. היא מביטה באינפוזיה, מתלוננת, כועסת, כואבת ושגיא עומד לצידה, מקשיב ונושך שפתיים. קשה לו לראות את פניה העצובות של גליה ולשמוע אותה מקוננת על אומללותה. לבסוף מעז לומר כמעט בלחישה “כל אדם נופל פעם. אם היינו כל הזמן נשארים לשכב במיטה ולא זזים, שום דבר לא היה קורה לאף אחד אף פעם.” כשאמר זאת, רק ליבה את כעסה.

האורתופד מגיע לערוך בדיקה, עיניה נעצמות והיא חשה יד זרה מחטטת במכנסיה, יד אחרת פותחת את החגורה ומסירה אותה, גוזרת את המכנסיים הסגולים ומסירה את תחתוניה. האורתופד מבקש שלא תזוז, כי הוא חייב לקבע את הרגל. היא שואגת מכאב. הוא מניח לה ומורה לאחות להזריק לה חומר מטשטש כדי שיצליח לסיים את הקיבוע מבלי שתזוז ותזעק מכאבים.

כאשר הטשטוש מתפוגג, הרופא אומר לשגיא לקחת אותה לרנטגן שיצלמו את הרגל.

שגיא מוריד אותה מהמיטה, מושיב אותה על הכיסא ומגלגל אותה אל הרנטגן.

בתום הצילום הם מקבלים את התקליטור וחוזרים למיון עם התוצאות. האורתופד מביט בצילום, פונה לעברה ומודיע כי היא חייבת לעבור ניתוח דחוף בקרסול, יש לה שלושה שברים בשלושה אזורים שונים ולכן היא חייבת להתאשפז.

שוב היא נשכבת, עוצמת עיניים, חשה בקילוח דקיק של מים חמים הזורמים על גופה, אחר כך מנגבים אותה במגבת יבשה.

הרופא מסביר, שבימי שישי ושבת עורכים רק ניתוחים להצלת חיים, ולכן יהיה עליה להמתין במחלקה עד יום ראשון, בינתיים יגבסו את הרגל.

היא חשה בכאב כפול ומכופל בזמן שמגבסים אותה סביב הקרסול ולאורך השוק עד הברך. מתוך הערפל היא מרגישה כאילו דלי מים לבנבנים נשפך עליה, ואחר כך כיצד הגבס הרטוב נכרך ומחליק מעליה, כאילו הייתה קיר שזקוק לסיוד ושיפוץ.

לאחר שגובסה הרגל לכל אורכה, מושיבים אותה שוב על כיסא הגלגלים. האחות מנסה להשחיל את כפות רגליה לתוך הכפכפים, ללא הצלחה. האצבעות התנפחו, כפות הרגליים בצקיות לגמרי. מעתה תהיה בגרביים.

גליה ושגיא ממתינים שעות ארוכות במיון עד שתתפנה מיטה במחלקה.

גליה מתכנסת בתוך עצמה, כואבת ומבולבלת, היא עדיין לא מבינה וּודאי לא מפנימה מה מצפה לה. שגיא עומד כל העת לצידה עם התיק שלה על כתפו.

סביבם סופת המיון: כריזות רמות, מיטות נדחפות מכאן לשם, לובשי לבן וירוק מתרוצצים וריח חומרי חיטוי חריפים שולט בכול.

והנה סוף סוף מגיעים שני סניטרים, הם שואלים לשמה ולמספר תעודת הזהות שלה, בודקים בגיליון הרפואי ואז נעמדים משני צידיה ועוזרים לה לקום מהכיסא. הם מעבירים אותה למיטה ומסיעים למעלית, חמש קומות ומסדרון ארוך בדרך למחלקה האורתופדית. גליה מנסה ללא הועיל להישאר בשוויון נפש, אולי תצליח להעמיד פנים עם עצמה שהכול בסדר והכול יסתדר. היא לא באמת מאמינה בכך.

תוך כדי הנסיעה במסדרון, גליה משננת בכוח מחשבות מרגיעות ואופטימיות, מחשבות שתפקידן לעזור לה לקבל את המציאות שנכפתה עליה, אולי לאמץ נקודת מבט מגובה באיזו פילוסופיה. רק לא לשקוע לתוך חוסר אונים וייאוש במקום הזה.

מראה בית החולים משנה את פניו. כשהמיטה עושה את דרכה, חולפות על פניה מיטות נוספות, נעות בזו אחר זו. אחת מהן מתחככת במיטתה. היא חשה בהתנגשות, ואחריה שומעת גערות. חרדה מציפה אותה ובעיקר עוגמת נפש. הקירות הלבנים הופכים מאיימים יותר ויותר, מאיימים לכלוא אותה.

בכניסה למחלקה על פי הוראת האחות, הסניטרים מכניסים אותה לחדר האחרון. הם פונים לעבר מיטה הממוקמת באמצע החדר, עוזרים לה לעבור אליה, מאחלים לה בריאות והולכים.

שגיא נכנס בעקבותיה עם התיק על כתפו, עומד רגע, מוצא כיסא ומתיישב לצידה. היא מציצה סביבה ומגלה שהיא חולקת חדר עם עוד ארבע חולות. פניהן נפוחות, זקנות וחולניות.

החדר מלא ריח חריף של תרופות ושל שתן, חומרי הניקוי לא באמת מתגברים על הריחות הרעים, אלא מתקיימים בשלום לצידם.

היא מציצה מבעד לדלת לעבר המסדרון ועמדת האחיות, מביטה בכמה מאושפזים הגוררים את רגליהם במסדרון, מצטופפים בתחנת האחיות ובולעים בצייתנות תרופות.

אישה קטנטונת וחרושת קמטים נכנסת לחדר עם עגלה. היא לא מדברת עברית ומבקשת בערבית ובתנועות ידיים להרים הכול מהרצפה ואז מוציאה בזריזות מהעגלה דלי מים ומגב ושוטפת את החדר. היא עוברת ליד המיטה של גליה, מתכופפת ומנקה מתחתיה וסביבה. היא מנגבת את הרצפה בסחבה צהובה ומחליפה שקית בפח האשפה. בתנועות ידיים היא שואלת את גליה אם היא רוצה שתחליף לה מצעים, גליה מביטה בה בזעם ועונה לה שרק עכשיו הגיעה ולא מתכוונת לרדת מהמיטה.

היא נשכבת על הגב ומבחינה במבנה מרשים של קורי עכביש בתקרה, הקורים מושכים את תשומת ליבה.

שגיא מניח את התיק בארונית ויוצא לעשן. היא מדמיינת אותו מדליק סיגריה בסיגריה, ממהר לעשן כל אחת מהן, מועך באגודלו את הבדל וקובר באדמה ואז חוזר, ושוב יוצא ושוב חוזר. הוא עומד ומתיישב לסירוגין. לרגע אחד כוסס את ציפורניו. בימים אחרים עוד הייתה מעירה לו שהרעש של כסיסת הציפורניים מגעיל אותה. היא רואה אותו חסר שקט, דואג, ממתין איתה לקליטה במחלקה.

בשלב מסוים גליה לוחשת לשגיא, כמעט בלי קול, שהוא יכול ללכת, שהיא רואה שנמאס לו להמתין. הוא מבטל את דבריה ואומר שעד שלא יראה מה קורה איתה הוא לא הולך לשום מקום.

הזמן במחלקה לא זז, היא מביטה מדי פעם בשעון התלוי על הקיר מולה והמחוגים לא זזים.

בחוץ מתחיל להחשיך, צוות המחלקה מתחלף. היא רואה את אחת האחיות עם זר פרחים בידה, מברכת את כולם בשבת שלום. המשמרת שלה תמה והיא יוצאת עם הפרחים לסוף שבוע בבית.

גליה שוב מבקשת משגיא שילך. היא רוצה שיהיה עם הילדים, שלא יישארו בערב שישי לבד. הוא מתלבט, אך היא מתעקשת. חוסר השקט שלו מעצבן אותה.

שגיא מתקרב אליה ורוכן לנשק אותה, “את בסדר?” הוא שואל ומניח יד על זרועה. היא מנערת אותה, כמו בתגובה רפלקסיבית, מנסה למנוע מהלסת שלה לרעוד, “ברור,” היא עונה.

היא מנופפת לו בידה לשלום, “תמסור ד”ש ושלא ידאגו,” היא מבקשת להרגיע. לפחות שהילדים לא ייכנסו לחרדה.

ראשה מתחת לשמיכה. בשמיכה יש חור ודרכו היא מציצה בגב של הסניטרית שגוררת רגליים לתוך החדר. היא ניגשת לאחת המיטות, דוחפת סיר לילה מתחת לישבנה של החולה שליד החלון וחוזרת לאחר דקות ארוכות עם כפפות על ידיה, שולפת בזהירות את הסיר ומרוקנת את תכולתו לאסלה.

היא מתגעגעת יותר מאי פעם למיטה שלה בבית, המיטה הגדולה, הרכה, בפינתה המפוארת. כמה הייתה רוצה לצנוח לתוכה כעת, לחוש את ליטוף המצעים הריחניים. שגיא בטח פושט ברגע זה את רגליו וזרועותיו הארוכות לאורך המיטה ולרוחבה, כמו שלא יכול היה לעשות כבר שנים.

היא מרחמת על עצמה, הרחמים הולכים ומתגברים ואיתם נחשול יבבות שעולה מגרונה. היא מבוהלת, נשטפת זיעה קרה, מפחדת שזו רק תחילת הנפילה, והנפילה עוד תתגבר ותעמיק והתהום תפער את פיה ותבלע אותה. והיכן תמצא כוח להשתחרר מהייאוש ולמצוא נחמה פנימית?

מיטת הברזל הארורה של בית החולים חורקת ומרעישה בכל פעם שהיא זזה. היא רק יכולה לשער לעצמה כמה היא מלוכלכת, כמה זמן היא תישאר תקועה בתוכה?

כעת גליה רק מחכה שהדקות יעברו, שהלילה המסויט יגיע אל קיצו. ההמתנה גורמת לה לכאב ראש, גופה מדיף ריח רע, דחוק תחת שמיכת הצמר של בית החולים. הרגל המגובסת מוציאה אותה מדעתה. היא חוזרת שוב לרגע הנפילה, משחזרת כל צעד.

היא רוצה לצרוח לאחת האחיות שתיגש ותושיע אותה מחוויית ההשפלה. היא רוצה ושותקת.

לפני שלושה חודשים מלאו לה חמישים ושתיים שנים. עד כה מעולם לא לקתה במחלה או בבעיה כרונית, פרט להתנפחויות הוורידים ברגליה לאחר שלוש לידות. בימים שכאבי הוורידים והנפיחות גוברים, היא נוהגת לגרוב גרביים מיוחדים, אחד הדברים היחידים שלמדה מאימא שלה, שסבלה אף היא מהתנפחויות ורידים והייתה גורבת על רגליה את הגרביים המיוחדים ומרימה אותן למעלה.

מרחב חייה עד כה כמו היה חסר גבולות, גליה חיה בתוך בועת שפע. ברגע אחד עולמה הצטמצם למיטת בית חולים, למקום צר, חשוך ומפחיד.

סירובה לקבל את המציאות כפי שהיא ולהשלים עם הכורח לשכב ולהמתין לניתוח ואחריו לשבועות ארוכים של שיקום, עד שהשבר יתאחה, מתסכל. כל מלמולי המילים הטובות והחיוביות מאוסים עליה. למנטרות אין כל השפעה.

לו הייתה יכולה לזוז בכוחות עצמה, הייתה מתקפלת כעובר ברחם אימו וצוללת לשינה עד להודעה חדשה.

החיים נצבעים בצבעים בוהקים, ההכרה בארעיות מחלחלת. האיום גדול ומבעית, החידלון מאיים עליה.

אחרי מאמץ ממושך להתאפק, גליה חייבת להשתין. היא מרימה יד ללחצן המצוקה. אין ברירה. היא לא יכולה לנוע בכוחות עצמה. הזמן שוב עומד מלכת, עד שאחות נכנסת לחדר, ניגשת אליה, דוחפת סיר מתחת לשמיכה, מסירה את מכנסי הפיג׳מה ומפשילה את תחתוניה. גליה מגביהה את האגן ומכוונת את עצמה אל הסיר. זרם שתן זורם ממנה והיא רק רוצה לבכות מכל הסיטואציה הזאת. היא מסיימת ולוחצת על הזמזם שנית, לבקש שיבואו לפנות את הסיר. איש לא נענה לקריאתה. שרירי הגב מתוחים, מתכווצים מכאב ושוב היא בוכה. כעבור שעה וחצי מישהו שומע את בכייה, ניגש לתחנת האחיות ומשכנע אותן לגשת אליה.

האחות נכנסת לחדר, מבקשת ממנה להתרומם ואז מוציאה בזהירות את הסיר מתחת לישבנה. סוף סוף היא מצליחה להשתרע על המיטה ולשחרר את שרירי הגב והאגן.

השבר ברגל כמו פולש לכל איבריה, משתלט עליהם. הנשימות והנחירות של שכנותיה לחדר גוברות ומתעצמות. מפעם לפעם נשמעת מאחת המיטות התנשפות כבדה, שנקטעת בשיעולים ובגניחות.

באומללותה ובנדודי השינה היא מוצאת את עצמה חוזרת לאחור אל אבא שלה, שנהרג בזמן שירות מילואים, כשהייתה בת עשר. איש לא אמר לה מה הייתה סיבת המוות. גליה תמיד חשדה שהוא לא מת בקרב, אולי מת בתאונה מרצון או שלא מרצון.

הימים הראשונים של ההלוויה והשבעה נמחקו מזיכרונה לגמרי. היא סבורה שלא דיברו בבית על המוות שלו, ודאי לא אימא שלה. היא נותרה נטולת זיכרונות.

כשמלאו שלושים למותו הלכו שלושתן, אימה, אחותה אורית והיא, לקבר. היא זוכרת את העמידה מול הקבר ואת תחושת היתמות. גם לפני מותו הרבה אביה להיעדר ולא היה נוכח באופן משמעותי בחייה. וכשכן נכח היה טרוד ועצבני דרך קבע, תמיד עייף, חסר סבלנות. היא לא זוכרת אותו מחבק או מנשק אותה. אולי פעם, כשרצה להתקרב אליה, אך היא דחתה אותו בכל דרך שהייתה יכולה, כי לא רצתה או לא הבינה או אולי הבינה היטב, אך לא הייתה רגילה למגע אוהב מצידו.

ליד הקבר היא חשה כיצד האריג המשפחתי הרעוע ממילא, מתפורר יותר ויותר.

כשהן חזרו מבית הקברות אימה שתקה. כל מה שרצתה היה לסדר את הדירה, לזרוק את חפציו ולארגן את הסלון וחדר השינה אחרי לכתו.

הפעלתנות שלה פשטה על הדירה כמו זרועות תמנון. היא הסתובבה בבית הלוך ושוב, נעליה הלמו בקול על הרצפה ברעש מטריד. היא הוציאה ערימות בגדים וחפצים של אבא ודחסה לתוך שקיות. חודש שלם לא ניקתה את הבית, ובאותו יום פתחה לראשונה את כל החלונות ושקעה בקדחת ניקיונות וסידורים.

רק כשגליה הפכה לנערה צעירה, החלה לחלום על אבא שלה. חלומות שזכורים לה כסיוטים. בחלומות הוא צעק עליה שהוא חזר ובא כדי להישאר. בחלומות הטיח בה האשמות וכעס עליה שהיא לא אוהבת אותו ולא מתאבלת עליו. אבא נוקשה היה לה היא לא אהבה את קרבתו. הוא היה נוזף בה הרבה ולעיתים גם הכה אותה. כשזה קרה, היא חשה שלא הגיעה לה הסטירה מידו הגדולה, שנחתה ללא אזהרה מוקדמת על לחיה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.