החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שאינם בני מקומם

מאת:
הוצאה: | 2022 |
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

50.00

רכשו ספר זה:

במקום מושבם הארעי באתר הקרווילות שבניצן, ליקטו גיבורי ספר זה את שברי חייהם, מביטים בערגה אל העבר האבוד. שאינם בני מקומם הינו מסע אתנוגרפי אל עולמם ואל נבכי הווייתם של תושבי גוש קטיף שנאלצו לנטוש את בתיהם ואת יישוביהם במסגרת תוכנית ההתנתקות בשנת 2005.

שבע עשרה שנה לאחר הפרשה, מציג הספר לראשונה בפני הקורא הישראלי את הדרמה האנושית שחוללה ההתנתקות בקרב אנשי גוש קטיף ומעלה לתודעה את סוגיית ה"פליטוּת מבית" ואת השלכותיה רחבות ההיקף. הספר מפנה את אור הזרקורים לעבר מציאות החיים התוססת של תושבי אתר הקרווילות שבניצן בשנים שלאחר העקירה, חושף את הלכי רוחם, מתאר את התמודדותם עם המציאות המשתנה, ומנתח את מארג יחסיהם בינם לבין עצמם ובינם לבין החברה הישראלית. זהו בראש ובראשונה סיפורה הכואב של קהילה הקשורה בעבותות למקום אשר גם בעת אבדנו ממשיך להתוות את זהותה והתפתחותה.

הספר מניח לרגע בצד את העיסוק בהיבטים הפוליטיים של הפרשה ומציע לקרוא את סיפורו של גוש קטיף ואת סיפורם של אנשיו כסיפור מעמדי-תרבותי-חברתי. סיפור, המגלם בתוכו במלוא החריפות את המתח שחווה קהילה החיה על קו התפר העדין שבין מרכזיות לשוליות. קריאה מרעננת זו שופכת אור חדש על המקרה ומאירה את פניה המורכבות של תופעת העקירה ממקום.

 

ד"ר אסנת סוויד, חקרה במשך שנים ארוכות את קהילות גוש קטיף שהתמקמו לאחר ההתנתקות באתר הקרווילות בניצן. ספרה מספק הצצה נדירה להשלכותיה האנושיות של אחת הפרשות ההיסטוריות שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית.

מקט: 978-965-541-184-3
במקום מושבם הארעי באתר הקרווילות שבניצן, ליקטו גיבורי ספר זה את שברי חייהם, מביטים בערגה אל העבר האבוד. שאינם בני […]

פרולוג

אוגוסט 2005. חופשת לידה. כמו כל תושבי מדינת ישראל גם אני צופה דרך מסך הטלוויזיה בעשן המיתמר מעל גגות הבתים האדומים של יישובי גוש קטיף. התמונות המרצדות שבמסך מתקשות להכיל את השטף והעוצמה של האירוע המתגלגל, קופצות מזירה לזירה, מסצנה לסצנה, מפרשן אחד למשנהו. פה טורי חיילים בכובעי מצחייה מכסי עיניים, שם בני נוער רושפי זעם. משפחות משפחות מכונסות בביתן ממררות בבכי וממאנות להאמין שהנה, עוד מעט תבוא הדפיקה בדלת המבשרת את תום המאבק, סוף הדרך. מאבקים ועימותים קולניים, שירה־תפילה קורעת לב, עיניים אדומות ומאובקות. החום הגדול של אוגוסט ואגלי הזיעה של הדמויות המשתתפות בהצגה שכלל לא תכננו להשתתף בה, חודרים את מסך הטלוויזיה ומעלים תחושת מחנק. אחרונות המשפחות מועלות לאוטובוסים האדומים ונוסעות אל הלא נודע. את העתיד, כך יאמרו לי לימים חלקם, השאירו באותו היום מאחוריהם, קבור בין הריסות הבתים שדרסו הדחפורים.

באותם ימים התגוררתי עם משפחתי ביישוב חמדת שבצפון בקעת הירדן. חודשים אחדים לאחר ההתנתקות, באחד מימות החורף, הגיעו ליישוב שמונה משפחות יוצאות קהילת שירת הים שבגוש קטיף לשעבר. לאחר חודשים רוויי טלטלות ונדודים בין יישובים שונים ברחבי הארץ, החליטו המשפחות הללו לקבוע את תחנת הביניים הבאה שלהן ביישוב חמדת. את סיפור התיישבותן שנגדע בגוש קטיף ביקשו המשפחות להמשיך בסמוך לחמדת, בעתודות הקרקע של משכיות, היאחזות נח’ל נטושה שאוכלסה באותה עת על ידי חמישים תלמידי מכינה קדם צבאית. שם חלמו להקים יישוב קבע.

אט אט השתלבו המשפחות החדשות בשגרת החיים של חמדת. הן לקחו חלק באירועים הקהילתיים, בתפילות השבת והיום־יום, ילדיהן נקלטו בפעוטונים ובגני הילדים המקומיים, שיחות של חולין התנהלו בגני השעשועים ובין שבילי היישוב, ועדיין, משהו נשאר זר, מנוכר. קרוב כל כך אבל רחוק ובלתי מושג.

בהתחלה עוד נדמה היה שבהכוונה נכונה משפחות שירת הים יוכלו להיטמע במארג החיים היישובי של חמדת ולהביא לצמיחה הדמוגרפית המיוחלת כל כך של היישוב המבודד והמנומנם. ההיגיון אמר שלמשפחות רוויות התלאות יהיה נוח יותר להיקלט לתוך יישוב קיים, המקבל אותן בברכה, מאשר להתחיל להקים יישוב מאפס. נציגם הנמרץ של אנשי שירת הים אפילו התמנה כמזכיר היישוב חמדת. ועם כל זאת, מארג החיים הפנימי של משפחות שירת הים, נותר מבודל, מלוכד ומוכוון מטרה. ממאן להתפזר. קהילה בתוך קהילה. נדמה היה כי הקהילה הקטנה של משפחות שירת הים שבחמדת הייתה בעלת תודעה נפרדת וייחודית שהתארגנה סביב זיכרון העבר האבוד וטראומת ההתנתקות. בסממנים של תודעה זו ניתן היה להבחין בחיי היום־יום ובהווי הפנימי של המשפחות: קרוונים בגווני כתום עטורי תמונות מהחיים בגוש קטיף, שמירת צרור מפתחות הבית שננטש תלויים בפתח הדלת, שימור בקבוקי חול, צדפים ושאר חפצים המעידים על שייכותם לגוש קטיף, עסק פרטי לעיצוב בגדים של שתיים מנשות היישוב שנשא את השם ‘שירת הים’, אירועים פנימיים שיועדו רק למשפחות שירת הים, ועוד כהנה וכהנה. באופן גלוי או סמוי, דינמיקת החיים של המשפחות הללו הנציחה את העבר והתכתבה אתו. שתי הקהילות, חמדת ושירת הים, ניהלו ביניהן מערכת יחסים עדינה, מורכבת. משפחות שירת הים ביקשו לייצר בחמדת רצף בין חייהן הקודמים בגוש קטיף לבין עתידן במשכיות. קהילת חמדת ביקשה להרחיב את גבולות הקולקטיב שלה ולקלוט את משפחות שירת הים. מרקם היחסים השברירי בא לידי ביטוי גם בהבניית הזהות המקומית של ילדי הגן. כשתושבי חמדת ציינו בחגיגות עשור להקמת היישוב, ביקשה הגננת להכין עם ילדי הגן קלסר שיבטא את הקשר שלהם למקום. הקלסר עבר בין כל משפחות ילדי הגן, ובתוכם ילדי שירת הים. כל משפחה התבקשה לציין בציור או באומר מהם האתרים והדברים האהובים על ילדה ביישוב חמדת. המוצר המוגמר — קלסר העשור של חמדת מאת ילדי הגן — הכיל גם את סיפורו של גוש קטיף מנקודת מבטם של ילדי שירת הים והוריהם. ביתם הנוכחי של אנשי שירת הים שבחמדת, נפקד מהקלסר כלא היה.

כצופה מהצד בהתרחשויות התמלאתי סקרנות ושאלות. פרשת הדרכים אליה נקלעו משפחות שירת הים הותירה בי רושם עמוק: מה המוטיבציה של המשפחות להיאחז זו בזו? האם היאחזות זו באה על חשבון שיקומן הפרטי, המשפחתי? האם השבר שחוו בכלל ניתן לאיחוי וכיצד הוא מעצב את מהלך חייהן? מהן תקוותיהן ושאיפותיהן לעתיד?

הצעתו של פרופסור בר סימן־טוב, שעמד בראש התוכנית לתואר שני שבה למדתי באותם ימים באוניברסיטה העברית, למקד את הדוקטורט שלי בסיפורם של אנשי גוש קטיף לשעבר הפכה לריאלית יותר ויותר. החלטתי לגלגל את השאלות לפתחן של כמה מנשות שירת הים, שכנותיי החדשות ליישוב, ולשמוע מעט על סיפור חייהן כפרטים וכקהילה. בשיחות ארוכות שניהלתי עמן, אחת לאחת, בחצרות הקרוונים העמוסים שלהן, התוודעתי לעוצמת התחושות הסותרות ולהוויה רוויית הקונפליקטים שהן עטופות בה: בצד הארעיות והזמניות שאפו לתקוע יתד ולהשתקע; בצד קבלת הדין הביעו אי השלמה; בצד ניסיונות ההתערות בחברה הישראלית הקפידו לשמור על זרות ועל נפרדות; בצד ההתפייסות והרצון לסלוח ביטאו ניכור.

ככל שהעמקתי בבחינת הדברים — בין אם באמצעות סקירת מצבן של יתר קהילות גוש קטיף המפוזרות ברחבי הארץ, בין אם בסקירת מתודולוגיות אפשריות למחקר המסתמן — הבנתי שהשלם גדול מסכום חלקיו. הבנתי שעל מנת לכתוב מחקר מקיף וממצה אודות אוכלוסיית גוש קטיף לשעבר ואודות מקומו של גוש קטיף בעיצוב זהותם עליי להרחיב מבט ולפרוץ את גבולות ה’מחקר’ המאולתר והמזדמן שניהלתי עד כה. התמקדות בקהילת שירת הים, המצומצמת הן מבחינת גודלה המספרי והן מבחינת הרכב הגילאים והרקע הדתי־אידיאולוגי של חבריה, תוכל אולי לספק תובנות אודות קהילת שירת הים אך לא תוכל לספר את סיפורה של קהילת גוש קטיף בכללה.

***

עד מהרה מצאתי את עצמי מסיירת באתר הקרווילות הגדול ביותר הארץ שהוקם עבור עקורי גוש קטיף בחסות המדינה — אתר הקרווילות שבניצן. כמו יתר אתרי הקרווילות שנפרסו ברחבי הארץ, גם הוא תוכנן לתת מענה זמני לטווח של שנתיים עד ארבע שנים לחמש מאות המשפחות שאכלסו אותו. כאשר הגעתי אליו שנתיים לאחר ההתנתקות היה האתר שוקק חיים.

במבט ראשון משכו את תשומת לבי סביבת המגורים ותנאי הקיום הפיזיים של תושבי גוש קטיף לשעבר. ארעיותו של האתר נשקפה מכל עבר. מבני הציבור, בתי הכנסת, בית הספר, הספרייה, המכולת, המרפאה המקומית, מועדוני הנוער ואפילו חדר הכושר מוקמו כולם בתוך מבנים יבילים: קרווילות, קרוונים, מבנים מאולתרים ומחסנים למיניהם. חמש מאות הקרווילות (‘חרטווילות’ בלשון המקומית) כמעט נשקו זו לזו בצפיפות, שהודגשה עוד יותר בשל תוספות הבנייה המאולתרות שהוסיפו להן המשפחות המתרחבות במהלך הזמן. בעיות תשתית וערמות אשפה שהצטברו בפחים תרמו את שלהן לעליבותו של האתר ושיוו לו מראה מעברתי.

מכיוון אחר בלטה לעין ההטרוגניות הדתית והעדתית של אוכלוסיית גוש קטיף. שלא כמו במרבית אתרי הקרווילות המקבילים לו, אתר ניצן לא הצטמצם לייצוג קבוצת אוכלוסייה ספציפית ואוכלוסיית גוש קטיף יוצגה בו על שלל גווניה. חמש מאות המשפחות שהתגוררו באתר, היו יוצאות שמונה קהילות שונות בגוש קטיף שהתפוררו ונפוצו לכל עבר לאחר ההתנתקות.1 כל קהילה או יותר נכון שארית קהילה, הייתה בעלת מורכבות דתית וחברתית פנימית משל עצמה ומערכת יחסים עדינה התנהלה בתוך הקהילות ובינן לבין עצמן. די היה בהבנת הארגון המרחבי של הקהילות באתר הקרווילות כדי לעמוד על כך. כל קהילה מוקמה במתחם משלה ונשמרה הפרדה מרחבית כמעט מוחלטת בין הקהילות. זכורה לי ההפתעה הרבה שחשתי כשהסתובבתי לראשונה ברחובות העמוסים של אתר הקרווילות, שנשאו שמות פסטורליים של עצים ונחלים. סקרתי את הדמויות שפסעו ברחובות בשעת בין הערביים בשובן מהעבודה, מהמכולת, מגני השעשועים. הן היו שונות למדי מהדמויות הגוש קטיפיות שנשקפו ממסכי הטלוויזיה לאורך כל תקופת סיקור ההתנתקות. בצד המראה הצפוי של נשים עוטות שביסים וחצאיות ארוכות התהלכו נשים ונערות במכנסיים וגופיות. בצד חובשי הכיפות הסרוגות שהיו בגדלים ובצבעים שונים הילכו גם גברים ונערים רבים גלויי ראש וללא כל סממן דתי נראה לעין. בקרן רחוב, צדה את עיני קבוצת ילדים קטנים מלוכסני עיניים כבני שש־שבע, מתמסרים בכדור ומתרוצצים הנה והנה. מאוחר יותר התברר לי שמוצאם מקהילת בני המנשה.2

המראות והנתונים אישרו את מה שהנחתי קודם לכן: אתר הקרווילות בניצן, על מאפייניו הייחודיים, הינו מקור בלתי נדלה לאינפורמציה ותובנות שיסייעו לי לחשוף תהליכים ולפענח שלל שאלות מנקרות: כיצד מתמודדים אנשי גוש קטיף לשעבר עם עברם ועם טראומת ההתנתקות? מהו עומק השבר שהיא מייצרת במעגלי ההשתייכות השונים של האדם? כיצד מתמודדים אנשי גוש קטיף עם נפילת מעמדם וכיצד הם מבנים מחדש את זהותם החברתית? מהן הזהויות השונות שהם יוצקים לתוך דמותם כעקורי גוש קטיף? הריבוי והגיוון שבהרכב אוכלוסיית אתר הקרווילות, נגישותו של האתר והיכולת להקיפו מבחינת סדר הגודל שלו הפכו אותו בעיניי להזדמנות מבטיחה לבירור השאלות שעוד לא היו ברורות לי לאשורן. ראיתי במאפייניו הייחודיים הזדמנות יוצאת דופן להצגת פניה של העקירה ממקום: הזדמנות לתאר את המציאות החיה והתוססת של אוכלוסיית גוש קטיף לשעבר, לחשוף את קשת המשמעויות שהם מייחסים למקום ולחוויית העקירה ממנו, להשמיע את קולותיהם השונים והמגוונים, לעקוב אחר ההתמודדות שלהם עם המציאות המשתנה ולהציג את מערכת המאבקים הפנימיים שהם מנהלים בינם לבין עצמם. מסגרת הזמן של המחקר שעמד על הפרק, שנתיים בלבד אחרי ההתנתקות, הציעה פרספקטיבה בעלת משמעות שאולי ניתן להגדירה כהיסטורית. היא אפשרה ‘להכות בברזל בעודו חם’ והעניקה הזדמנות נדירה לעקוב מבחוץ אחר התהליכים שביקשתי לבחון מראשיתם, בשלבי התהוותם ולאורך הליכי התפתחותם. השאלה המאיימת שנותרה פתוחה הייתה שאלת האיך.

המכשול הראשון שעמד בפני היה טכני בעיקרו. כתושבת צפון הבקעה, מרחק של שעה וארבעים דקות מאתר המחקר לכל כיוון, כאישה עובדת וכאם לילדים קטנים המחקר בניצן היה נראה יעד בלתי ריאלי בעליל.

המכשול השני היה מתודולוגי ומהותי. כיצד אוכל לנהל מחקר איכותני ומעמיק בשלט רחוק? כיצד אוכל לחשוף את הלכי הרוח של תושבי אתר הקרווילות ואת הווייתם הפנימית באמצעות גיחות חד־פעמיות לניצן? כיצד אוכל לרכוש כך את אמונם? כיצד אוכל לחוות את עולמם ‘מבפנים’ כשאני מתגוררת אי שם בבקעה? בעיקר הטרידה אותי השאלה איך אני מתחילה לעבוד? כיצד אני מפסיקה לגשש ולהיות מובלת על ידי האינטואיציה ומתחילה במחקר שיטתי ומאורגן?

שנת הלימודים במערכת החינוך כבר הייתה לקראת סיום ומעבר דירה למקום הסמוך לאתר הקרווילות שאת יושביו השתוקקתי להכיר דרש היערכות לוגיסטית מוקדמת. מציאת מסגרות חינוך לילדים, השכרת דירה חדשה, חיפוש מקום עבודה קרוב או מלגה. מה שעזר לי להחליט ולרוץ קדימה היו התחושה החזקה שאני מצויה כפסע מנושא חשוב למחקר, והחשש שזמן יקר עובר ואני עלולה להחמיץ את ההזדמנות.

חודשים ספורים לאחר אותו ביקור ראשוני בניצן ארזה משפחתי את מטלטליה ועברה להתגורר ביישוב ניצן, הסמוך לאתר הקרווילות, למשך תקופת המחקר.3 כמו כל מעבר דירה, היציאה מאזור הנוחות בחמדת הייתה כרוכה בשעתו בוויתור ובמחיר שיש לשלמו. פרידה מחברים ומקהילה חמה, פרידה מנופי הבקעה הנוסכים שלווה, התאקלמות במקום חדש ובעיקר הליכה אל עבר החדש והבלתי נודע. זאת על אף שמעבר המגורים לניצן היה מעבר זמני ומרצון, מעין ‘רילוקיישן’. ותו לא. אי הוודאות שאפפה את ההחלטה הייתה רבה וכך גם החששות. בהיעדר קשרים בניצן ובהיעדר היכרות מוקדמת עם מי מהנחקרים הפוטנציאליים, כלל לא היה ברור כיצד יתנהל המחקר והאם בכלל אזכה לשיתוף פעולה מצדם. ניהול פרויקט מחקרי, המזוהה עם מגדל השן האקדמי, בקרב אוכלוסייה שבורה שטראומת הבגידה החברתית והפוליטית עוד צרובה בה לא בישר דרך קלה. ובכל זאת, ההיגיון דחף ואמר שזו הדרך הנכונה והיחידה שתאפשר לי להוציא את המחקר מהכוח אל הפועל. רק מעבר ‘לזירת המחקר’ עצמה והיכרות מעמיקה עם אנשי גוש קטיף, כך סברתי, תאפשר לי לחדור לעומק ההוויה והחוויה שלהם, לפצח את מציאות חייהם החדשה שנוצרה לאחר ההתנתקות ולעמוד על טיבם ועומקם של התהליכים שביקשתי לבחון. את הדרך המדויקת לניהול המחקר וביסוס מערכת היחסים עם אנשי גוש קטיף אמצא תוך כדי תנועה.

ביום המעבר מחמדת לניצן, בעת העמסת הארגזים על משאית ההובלה קשה היה לי שלא להרהר בהקבלה הבלתי נמנעת בין חוויית ההגירה הוולונטרית שלי לניצן, בעקבות עקורי גוש קטיף, לעומת חוויית ההגירה בכפייה שחוו הם. התבססות במקום זר ולא מוכר, אינה דבר של מה בכך. על אחת כמה וכמה כשהיא אינה תוצר של רצון חופשי ובכפייה. מצוידת בשאלות, תהיות וחששות, נכנסתי בשערי ניצן.

במבט לאחור, שנים אחרי

ספר זה רואה אור שמונה שנים לאחר הגשת עבודת הדוקטורט עליה הוא מבוסס ושבע־עשרה שנה לאחר ההתנתקות. בבואי לכתוב אותו אני כבר במקום אחר, הרחק מניצן והרחק מהמחקר האנתרופולוגי. עם סיום הדוקטורט המשכתי הלאה. עזבתי עם משפחתי את ניצן והקשר עם אנשי גוש קטיף הלך והתרופף. את הזיקה העמוקה שלי לסיפור אני מתחזקת מדי שנה בהרצאות בפני בני נוער ותלמידי בתי ספר בעיקר סביב כ’ב שבט, היום בו מציינים את יום גוש קטיף במערכת החינוך (הדתית בעיקר).4 בשנים שחלפו מאז עזבתי את ניצן, אתר הקרווילות פשט צורה אחת ולבש צורה אחרת. מאות הקרווילות שאכלסו אותו הלכו והתמעטו תחת בתי הקבע שנבנו במקומן, שכונות חדשות נבנו סביבו, וכמו המקום שהשתנה בחלוף השנים כך גם האנשים והקהילות חוו ועברו תהליכים שניתבו את מסלולי חייהם בכיוונים שונים. טבעה של המציאות שהיא ממשיכה לזרום ולכתוב את עצמה. אולם דומה כי החותם שהטביעה ההתנתקות בנפשם ובהווייתם של תושבי גוש קטיף לשעבר תייחד אותם לנצח כאנשי גוש קטיף, כאנשי הים.

באוגוסט מדי שנה, באזור יום השנה לציון ההתנתקות, אני קוראת את הכתבות והאזכורים התקשורתיים שכמו מעלים את האירוע מהאוב ומנערים את אבק ההיסטוריה שנצבר מעליו במהלך השנה. תחושות של פספוס והחמצה מלוות אותי מדי שנה. החיים במחיצתם של תושבי גוש קטיף לשעבר חשפו אותי למציאות החיים המורכבת של האדם העקור, להכרה בדבר המשמעות העצומה שיש למקום ולבית בחיי האדם והקהילה גם בעידן הפוסט־מודרני ולתהליכים הסוציולוגיים יוצאי הדופן שהתחוללו בגוש קטיף לאורך שנות קיומו. התוודעתי לקהילה רב־גונית ומרתקת שפרסה בפניי עולם חדש שאצר בתוכו מציאות ותגליות מפתיעות. ועם זאת, את קדמת הבמה והשיח הציבורי תופסים לרוב ההיבטים האידיאולוגיים, התיאולוגיים והפוליטיים, דוחקים שוב ושוב לקרן זווית את ההיבטים החברתיים והתרבותיים שמהם נחצב סיפורו של גוש קטיף וסיפורם של אנשיו.

במלאת חמש־עשרה שנה להתנתקות עלעלתי בדפי המחקר וברשומות המצהיבות של יומן השדה המפורט שהתחלתי לכתוב אי שם בשנת 2007. קריאת הרשמים שכתבתי ותמלולי הראיונות עם אנשי גוש קטיף הציפו אותי בתקופות ובאירועים מחיי בניצן: מראות אתר הקרווילות על רחובותיו הצרים, ריח מליחות הים שנישא באוויר, שלל האירועים והטקסים שערכו הקהילות, ההשתתפות בישיבות המזכירות שגלשו אל תוך הלילה. בעיקר נזכרתי בשיחות המרתקות עם דמויות שפתחו לי את דלתן ושהיו בלי ידיעתן חלק משמעותי מחיי היום־יום שלי במשך שנים ארוכות.

גמרתי אומר להציג את סיפורו של גוש קטיף כפי שנחשפתי אליו אני, במהלך שנות המחקר, הכתיבה והמגורים שלי בניצן, בשנים 20122007. ביקשתי להציע נקודת מבט אחרת ומרעננת לקריאת סיפורו של גוש קטיף ובפריסה רחבה יותר מזו של עבודת דוקטורט. ‘שאינם בני מקומם’ מייצג נאמנה את מה שלמדתי. בחרתי לקרוא לספר כך, על שם ביטוי ששמעתי מאחת המרואיינות, בנסותה לתאר בפניי את עומק התלישות ואת חוסר המנוח שחשה מאז אובדן ביתה וקהילתה. ‘שאינם בני מקומם’ הוא התיאור שדבק בתלמידי החכמים שגלו לבבל. לבושם החריג בנוף הסביבה המקומית סימל את נפרדותם ואת זרותם, את גלותם.

נקודת המוצא של הספר היא כפולה: מצד אחד אני רואה בחוויית ההתנתקות חוויית מפתח ייחודית העומדת בבסיס הזהות הקולקטיבית של אנשי גוש קטיף וקשורה למציאות הפוליטית והחברתית יוצאת הדופן בישראל. מצד אחר אני רואה במקרה גוש קטיף הזדמנות לבחון את אחת התופעות האוניברסליות המשמעותיות של העשורים שחלפו — תופעת העקירה ממקום. נדירים הם המקרים שבהם אפשר לעקוב מקרוב, בזמן אמת ובפרק זמן כה קצר אחר סיפור ההקמה והחורבן של מקום יישוב מתחילתו ועד סופו. סיפורו של גוש קטיף מצליח לדחוס לתוכו במשך שלושה עשורים בלבד דפוס מיתולוגי כמעט, של עקירה ממקום. ראשיתו בהתערות התושבים במקום ובהתפתחותה של ‘תחושת מקום’ חזקה בקרבם, המשכו בגלות ובקריעה הטרגית מהמקום. סופו לעתים בחיסול הגלות ובשיבה למקום הממשי, לעתים בהיוותרותו של המקום בגדר פנטזיה או סמל מקודש ולעתים גם בשכחה או בוויתור, בהשלמה ובקבלת הדין. נקודת המוצא של הספר היא כי רצף זה קושר בין גורלם של אנשי גוש קטיף לגורל עקרוני, חוצה גבולות מרחב וזמן, המשותף לכלל העקורים, המהגרים בכפייה. החשיבה במונחים השוואתיים אינה רק נחלת החשיבה המחקרית. ערנות לקווי הדמיון שבין התרחשויות גיאופוליטיות שונות מתפתחת על ידי המהגרים בכפייה עצמם עד כדי פיתוח שיתוף פעולה ביניהם ואפילו סולידריות. דוגמה מעניינת לכך אפשר למצוא בקשרים שנרקמו בין קבוצת תושבים מנוה דקלים, שנעקרו במסגרת תוכנית ההתנתקות, לבין כמה ממפוני סופת ההוריקן ‘קתרינה’, שהכתה בניו אורלינס בדיוק שבועיים לאחר מועד ההתנתקות.5 על רקע ההתנסות המשותפת של עקירה ממקום יזמו שתי הקבוצות מפגש משותף במהלך שנת 2007, ובו הן עיבדו יחד את חוויותיהן. חוויית ה’אין־מקום’ (Placelessness) יצרה תחושת שותפות גורל בין שתי האוכלוסיות השונות מבחינה גיאוגרפית, חברתית ודתית. זאת, כאמור, למרות שהנסיבות שהביאו למצבן שונות שינוי מהותי. החיבור הבלתי צפוי בין שני האירועים מדגים כיצד המקרה הספציפי של גוש קטיף, על מכלול היבטיו, מסוגל לקדם את ההבנה על אודות הממדים החברתיים־תרבותיים של תופעת העקירה ממקום ולמעשה מאפשר לנתח אותה כמושג אנתרופולוגי, כהווית חיים וכתופעה תרבותית.

מפת הספר

הספר כולל שלושה שערים:

השער המבואי־עיוני עורך היכרות בין הקוראים לבין שיטת המחקר והמקרה הנחקר. הפרק הראשון בשער סוקר את המתודולוגיה שהנחתה את העבודה ואת הדילמות והאתגרים הניצבים לפתחו של מחקר המעוגן בהקשרים פוליטיים וחברתיים נפיצים. הפרק השני מציג את תמצית הסיפור ההיסטורי של גוש קטיף מראשיתו ועד אחריתו, וזאת כרקע המזכיר ומסביר לקוראים האירועים עליהן נשען הספר.

השער השני מוקדש להצגת שפע הקולות, הסיפורים, החוויות והלכי הרוח של אנשי גוש קטיף כפי שעלו במהלך המחקר. בעוד שהשער הראשון מעניק לקורא אפשרות ‘להתבונן מבחוץ’ על המחקר ועל הסיפור ההיסטורי העומד במוקד הספר, הרי שהשער השני מוביל את הקורא בנבכי ההוויה של אנשי גוש קטיף ופותח לו חלון רחב לעולמם הפנימי ולסיפור חייהם. הפרקים המאוגדים בשער ערוכים לפי רצף כרונולוגי ומספרים את סיפורם של אנשי גוש קטיף מרגע הגעתם למרחבי גוש קטיף ועד לנקודת הזמן בה הסתיים המחקר, שבע שנים לאחר שהוצאו ממנו. הפרק הראשון בשער (הפרק השלישי בספר) מוקדש לתיאור דינמיקת החיים הייחודית שהתקיימה לאורך השנים בגוש קטיף ולניתוח התהליכים הייחודיים שהובילו לניעותם כלפי מעלה של תושביו בכמה מישורים בו בזמן: כלכלי, חברתי, קהילתי ודתי־אידיאולוגי. הפרק שלאחריו סוקר בהרחבה את עוצמת הנפילה הכואבת של התושבים לאחר העקירה ואת ריבוי האובדנים הכרוך בה. פרק זה מציג את הממדים החווייתיים של העקירה ממקום וחושף את הקונפליקטים, הסתירות והמתחים העומדים בבסיס ההוויה של האדם העקור. הפרק החותם את השער חושף את הפרופילים השונים שיצקו אנשי גוש קטיף לתוך דמותם כעקורים ומארגן את דפוסי התמודדותם על פי כמה ‘טיפוסים’ מובהקים.

השער השלישי של הספר מבקש להפנות מבט לעבר ממדיה התרבותיים של תופעת העקירה ממקום. הפרק הפותח את השער מציע את המושג ‘תרבות הפליטוּת’ ככלי לניתוח המנגנונים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים המשמשים את אנשי גוש קטיף בבינוי זהותם ותודעתם מחוץ לגוש קטיף. הפרק מתאר את התרבות העשירה שהתפתחה סביב המקום האבוד ואת האופן בו סייעה למלחמתם בשוליות שנכפתה עליהם ולנסיונם לתבוע מחדש את מרכזיותם שאבדה. פרק הסיום של הספר הוא עיוני בעיקרו ומנתח את העקירה מגוש קטיף ‘במבט על’ לאורם של שלושה הקשרים היסטוריים שונים המהווים חלק מרכזי בשיח ובהוויה הישראלית־יהודית: ההגירה הישראלית, הפליטוּת הפלסטינית והגלות היהודית.

זה המקום לציין כי למעט מקרים חריגים, הנחקרים והדוברים השונים יאוזכרו לאורך הספר תחת שמות בדויים. כאשר מדובר בהתבטאות פומבית של דמות ציבורית יצוינו שמותיהם האמיתיים של הדוברים.

והערה לסיום: השינויים שהתחוללו בשטח ובתיאוריה מאז שאושר הדוקטורט ועד לפרסומו כספר דורשים, לכאורה, עדכון מקיף של הספרות המחקרית עליה נשען המחקר כמו גם של עדכון ההתרחשויות שהתחוללו בשדה מאז הסתיים. עם זאת, לאחר מחשבה מעמיקה אני סבורה כי שכתוב ועדכון של המחקר יפגמו באותנטיות שלו ובפרספקטיבה ההיסטורית שהוא מציע, שכן הוא נטוע בנקודה מסוימת על ציר הזמן ואת שהתרחש בה בלבד, מבעד עיניי שלי, הוא נועד לתעד. לצד זאת, במספר מקומות שמצאתי לנכון הפניתי את הקוראים למחקרים ולמבואות עדכניים העוסקים בנושאים הנדונים בפרק.


1 קהילות אתר הקרווילות הן קהילת נוה דקלים (כמאתיים וחמישים משפחות), קהילת גדיד (כשלושים וחמש משפחות), קהילת בדולח (כשלושים וחמש משפחות), קהילת מורג (כחמש משפחות), קהילת גן אור (כארבעים משפחות), קהילת נצר חזני (אחת־עשרה משפחות), קהילת ניסנית (כתשעים משפחות) וקהילת רפיח ים (כחמש משפחות).

2 מוצאם של קהילת בני המנשה בצפון מזרח הודו ומספרם נאמד בכ־7000 נפש. הם מזהים עצמם כצאצאיו של שבט המנשה, שגלה מהארץ בגלות עשרת השבטים, ומשייכים עצמם לעם ישראל. כ־2500 מהם עלו לארץ במהלך שני העשורים האחרונים בסיוע ארגון ‘שבי ישראל’ ועברו תהליך גיור. כחמישים משפחות מהקהילה הגיעו לנוה דקלים שבגוש קטיף והשתלבו במרקם הקהילתי של היישוב. להרחבה נוספת על אודות בני המנשה ראו: אביחיל, 1986; הלקין,2007.

3 היישוב ניצן הוא יישוב קהילתי־דתי שהוקם בשנת 1998. היישוב ממוקם צפונית לעיר אשקלון ודרומית לעיר אשדוד ושייך למועצה האזורית חוף אשקלון. טרם ההתנתקות מנה היישוב כמאה משפחות. עם ההתנתקות, בשנת 2005, הוקם מצדו המזרחי של היישוב אתר הקרווילות שהתפרס על פני כשלוש מאות דונם ואכלס כחמש מאות משפחות מעקורי גוש קטיף. בשנת 2007 הוחלט להכיר באתר הקרווילות, שעד כה סופח ליישוב ניצן, כיישוב נפרד. מאז ההחלטה יישוב הקבע בניצן כונה ‘ניצן 1’ או ‘ניצן הוותיקה’, ואילו אתר הקרווילות כונה ‘ניצן 2′.

4 להרחבה בנושא ציון יום גוש קטיף במערכת החינוך ראו פרק 6, מערכת התרבות הגוש קטיפית.

5 בשנת 2007 פורסמה כתבה בנושא באתר האינטרנט של חב’ד. ראו: Pollak, A. 2007.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.