"אהבה היא כלא, ואין לי חשק להיות כבולה. כבלים לא יתאימו לתלבושת שלי." נראה שלקוֹרדיליה קַרסטֵיירס יש כל מה שרצתה […]
חלק ראשון
משחקים קטנים
תשמעו ממני שוב בקרוב, עם משחקיי הקטנים והמצחיקים. שמרתי קצת מהחומר האדום הטוב אחרי העבודה האחרונה בבקבוק בירה ג'ינג'ר כדי לכתוב איתו, אבל הוא נעשה סמיך כמו דבק ואיני יכול להשתמש בו. דיו אדום מתאים מספיק, אני מקווה.
– ג'ק המרטש
לונדון:
איסט אנד
היה מוזר ויוצא דופן לתפקד שוב בגוף אנושי. לחוש את הרוח פורעת את שערו ואת פתיתי השלג הקרים צורבים את פניו כשעשה את דרכו על אבני הריצוף העגלגלות. להניף את זרועותיו ולמדוד את אורך צעדיו החדשים.
השעה הייתה מעט אחרי עלות השחר, והרחובות היו שוממים כמעט לגמרי. מדי פעם הוא הבחין ברוכל דוחף את עגלתו ברחוב המושלג או בעוזרת בית עטופה בסינר וצעיף ממהרת אל עבודתה המפרכת.
הוא עקף ערמת שלג, מעד והזעיף פנים בינו לבין עצמו. גופו חלש כל כך. הוא היה זקוק נואשות לכוח. הוא לא יוכל להמשיך אם לא יתחזק.
צל כהה חלף מולו. גבר זקן בסרבל פועלים עם כובע משוך על מצחו שחמק מהדרך הראשית לתוך סמטה. לנגד עיניו האיש התיישב על ארגז ונשען לאחור על קיר הלבֵנים. האיש הכניס יד למעילו המרופט, שלף בקבוק ג'ין והסיר ממנו את הפקק.
הוא נכנס לסמטה בדממה. הקירות התנשאו משני הצדדים וחסמו את אור השמש הקלוש. האיש הרים אליו מבט בעיניים טרוטות. "מה 'תה רוצה?"
סכין האַדָאמָס הבזיקה באור העמום. היא ננעצה בחזהו של האיש שוב ושוב. דם קלח, רסס עדין של חלקיקים אדומים שצבעו את השלג המזוהם בארגמן.
הרוצח כרע על עקביו ושאף. אנרגיית מותו של האיש, הדבר המועיל היחיד שהיה ליצור בן התמותה להציע, זרמה לקרבו מבעד לסכין. הוא הזדקף וחייך אל השמיים הלבנים כחלב. כבר עכשיו הוא הרגיש טוב יותר. חזק יותר.
בקרוב מאוד הוא יהיה חזק דיו להתמודד עם אויביו האמיתיים. כשפנה לצאת מהסמטה הוא לחש חרש את שמותיהם.
ג'יימס הֶרוֹנדֵייל.
קוֹרדִילִיָה קַרסטֵיירס.
1
הרשת הזוהרת
זָקְנָה הָאָרֶץ, אַךְ עוּלַת־לֵבָב
תַּחֲרֹשׁ לִילִית לִמְשֹׁךְ עֵינֵי גְבָרִים
אֶל רֶשֶׁת־זָהֳרָהּ אֲשֶׁר תַּקְרִים,
עַד בּוֹ תִּכְבֹּשׁ לִבּוֹ־נַפְשׁוֹ־חַיָּיו!
פְּרָחֶיהָ פֶּרֶג וְשׁוֹשָׁן; וּמִי
הָאִישׁ, לִילִית, וְלֹא יִפֹּל אָסִיר
לִנְשִׁיקוֹת־רֹךְ, שְׁנַת־נֹעַם, אֵד בָּשְׂמִי?
– דנטה גבריאל רוזטי, 'יפי הגוף'
ערפל חורפי בגון העשן נחת על לונדון, שילח קנוקנות חיוורות לאורך הרחובות ועיטר את הבניינים בשרשראות של חוטי כסף עמומים. הוא הטיל חיוורון אפרורי על עצים גוססים בשעה שלוסי הֶרונדייל נהגה בכרכרה שלה בדרך הגישה הארוכה והמוזנחת של בית צ'יזיק, שגגו התנשא מהערפל כמו פסגת הר ברכס ההימלאיה מעל העננים.
היא השאירה את הסוס שלה, בַּאלִיוֹס, עם נשיקה על האף ושמיכה על הגב, לרגלי מדרגות הכניסה והמשיכה ברגל דרך שרידי הגן המדורג. היא חלפה על פני הפסלים הסדוקים וההרוסים של ורגיליוס ושל סופוקלס, שהיו מכוסים עכשיו בשריגים ארוכים ואיבריהם נשברו והיו מוטלים בין העשבים השוטים. פסלים אחרים היו מוסתרים חלקית מאחורי עצים מידלדלים ומשוכות שיחים שלא נגזמו, כאילו העלווה הצפופה טרפה אותם.
לוסי פסעה בזהירות מעל סככת ורדים שקרסה והגיעה לבסוף אל מחסן הלבֵנים העתיק שבגן. גגו נעלם כבר מזמן; לוסי הרגישה קצת כאילו נתקלה בבקתת רועים נטושה בשדה. פס דקיק של עשן אפור היתמר ממנו. אילו זה היה קורה בספר 'קורדיליה היפה', דוכס מטורף אבל יפה תואר היה מגיע בהליכה מתנודדת מעבר לשדה, אבל שום דבר לא קורה אף פעם כמו בספרים.
סביב המחסן היא ראתה תלוליות קטנות שהיא וגרייס קברו בהן במהלך ארבעת החודשים האחרונים את תוצאות הניסויים הכושלים שלהן — גוויות של ציפורים או של עכברים ועכברושים חסרי מזל שחתולים צדו, והן ניסו שוב ושוב להחזיר לחיים.
עד כה, שום דבר לא עבד. וגרייס אפילו לא ידעה על הכול. היא לא הייתה מודעת לכוחה של לוסי לתת פקודות למתים. היא לא ידעה שלוסי ניסתה לצוות על הגופות הקטנות לחזור לחיים, ניסתה לחדור לתוכן כדי לתפוס משהו שתוכל למשוך בחזרה לעולם החיים. אבל היא לא הצליחה. אותו חלק בתוכם שלוסי הייתה עשויה אולי לצוות עליו, נעלם עם מותם.
היא לא סיפרה על כך לגרייס.
לוסי משכה בכתפיה בקבלת הדין וניגשה אל דלת העץ הכבדה — לפעמים היא תהתה מה הטעם בדלת במבנה שאין לו גג — והקישה עליה בדפוס מוצפן: אחת שתיים, אחת שתיים.
היא שמעה מייד מישהו חוצה את החדרון ומסובב את הבריח, והדלת נפתחה בתנופה. גרייס בּלאקתורן עמדה בפתח, פניה רציניות ונחושות. אפילו בערפל הקל ששרר שערה גלש על כתפיה ובהק, כסוף ונוצץ. "באת," היא אמרה, ונשמעה מופתעת ולאו דווקא מרוצה.
"אמרתי שאבוא." לוסי נדחקה פנימה על פני גרייס. במחסן היה חדר יחיד עם רצפת אדמה דחוסה, שעכשיו הייתה קפואה חלקית.
אל הקיר היה צמוד שולחן מתחת לחרב המשפחתית של משפחת בּלאקתורן, שהייתה תלויה על ווי ברזל מחושלים בגסות. על השולחן הוקמה מעבדה מאולתרת: היו בה שורות של אביקים ובקבוקי זכוכית, עֱלִי ומכתש ועשרות מבחנות. שאר השולחן היה עמוס במגוון של חבילות ופחיות, מקצתן פתוחות ואחרות ריקות ומסודרות בערמה.
על הרצפה ליד השולחן דלקה מדורה, שהייתה מקור העשן שהיתמר מהגג החסר. האש הייתה שקטה באופן לא טבעי, כי מקורה היה לא בבולי עץ אלא בערמת אבנים, והלהבות הירוקות התנשאו וליחכו בחמדנות את קדרת הברזל התלויה מעליהן על ווים, כאילו הן שואפות לאכל אותה. בתוך הקדרה רתחה בשקט חליטה שחורה שהדיפה ריח אדמתי וכימי בו־זמנית.
לוסי התקרבה לאט אל שולחן שני, גדול יותר. ארון קבורה היה מונח עליו. דרך מכסה הזכוכית שלו היא ראתה את ג'סי בדיוק כפי שנראה בפעם האחרונה שראתה אותו — חולצה לבנה, שיער שחור שנח ברכות על עורפו. עפעפיו היו חרמשי ירח חיוורים.
היא לא הגבילה את עצמה לציפורים ולעטלפים ולעכברים. היא ניסתה לצוות גם על ג'סי לחזור לחיים, אם כי יכלה לעשות את זה רק בפרקי הזמן הקצרים כאשר גרייס הלכה להביא משהו והשאירה אותה לבדה עם גופתו של ג'סי. היא הצליחה בכך אפילו פחות מאשר עם החיות. ג'סי לא היה ריק, כמו החיות, היא חשה במשהו בקרבו: כוח חיים, נשמה. אבל מה שזה לא היה, זה היה מעוגן במרחב שבין החיים למוות, והיא לא הצליחה להזיז אותו. עצם הניסיון עורר בה תחושת חולי וחולשה, כאילו היא עושה מעשה אסור.
"לא הייתי בטוחה שאת מתכוונת לבוא," אמרה גרייס בכעס. "חיכיתי יובלות. השגת את הדטורה?"
לוסי שלפה מכיסה את החבילה הקטנטונת. "היה קשה לצאת משם. ואני לא יכולה להישאר הרבה, אני נפגשת עם קורדיליה הערב."
גרייס לקחה את החבילה וקרעה את העטיפה. "בגלל החתונה מחר? אבל איך זה קשור אלייך?"
לוסי נעצה בגרייס מבט נוקב, אבל נראה שהנערה האחרת באמת לא מבינה. נראה שלעיתים קרובות גרייס לא תופסת מדוע אנשים עושים דברים, אם התשובה לכך היא כי ככה מתנהגים חברים או כי זה מה שעושים בשביל מי שמחבבים. "אני הסוּגגֶ'נֶס של קורדיליה," היא אמרה. "אני מלווה אותה במעבר, אבל אני גם מספקת עזרה ותמיכה לפני הטקס. הערב אני הולכת איתה ל…"
ווּשׁ. גרייס שפכה את תכולת החבילה לקדרה. לשון אש התנשאה מעלה ואחריה עננת עשן. היא הדיפה ריח של חומץ. "את לא צריכה לספר לי. אני בטוחה שקורדיליה לא מחבבת אותי."
"לא התכוונתי לדבר איתך על קורדיליה," אמרה לוסי והשתעלה קצת.
"טוב, אני לא הייתי מחבבת אותי, במקומה," אמרה גרייס. "אבל אנחנו לא צריכות לדבר על שום דבר. לא הזמנתי אותך הנה לפטפט."
היא השפילה מבט אל הקדרה. ערפל ועשן התערבו זה בזה בחדר הקטן והקיפו את גרייס בהילה ערפילית. לוסי שפשפה את ידיה הנתונות בכפפות זו בזו, וליבה פעם במהירות כשגרייס התחילה לדבר: "הִיק מוֹרטוּי וִיווּנְט. אִינְיִי פֶרוֹקֶה, אֶקְס סִילֶנְצִיוֹ, אֶקְס אָנִימוֹ. אֶקְס סִילֶנְצִיוֹ, אֶקְס אָנִימוֹ! רֶסוּרְגֶט!"
בזמן שגרייס דקלמה המרקחת החלה לרתוח מהר יותר, הלהבות החלו לאוושש, התרוממו יותר ויותר והגיעו עד לקדרה. חלק מהתערובת בעבע מעבר לשולי הקדרה וניתז ארצה. לוסי קפצה לאחור אינסטינקטיבית כשגבעולים ירוקים פרצו מהאדמה, הצמיחו עלים וניצנים וצמחו במהירות כמעט עד לגובה ברכיה.
"זה עובד!" היא התנשפה. "זה באמת עובד!"
עווית מהירה של שמחה חלפה על פניה של גרייס, שבדרך כלל היו חסרות הבעה. היא התחילה ללכת לעבר ארון הקבורה וג'סי —
הפרחים נבלו ונפלו מהגבעולים במהירות שבה צצו. זה היה כמו לראות את הזמן עצמו מאיץ את מהלכו. לוסי צפתה בחוסר אונים בעלים הנושרים ובגבעולים שהתייבשו, נסדקו והתפצחו תחת משקלם.
גרייס עמדה קפואה ובהתה בפרחים המתים המוטלים בעפר. היא העיפה מבט בארון הקבורה, אבל ג'סי לא זז.
ברור שהוא לא זז.
כתפיה התאבנו מאכזבה.
"אני אבקש מכריסטופר דגימות טריות יותר בפעם הבאה," אמרה לוסי. "או חומרים מאיצים חזקים יותר. אנחנו בטח עושות משהו לא נכון."
גרייס ניגשה אל ארון הקבורה של אחיה. היא הניחה את כף ידה על הזכוכית. שפתיה התנועעו כאילו היא לוחשת משהו; לוסי לא הצליחה לשמוע מה היא אומרת. "הבעיה היא לא איכות המרכיבים," היא אמרה בקול קטן וקר. "הבעיה היא שאנחנו מסתמכות מדי על מדע. חומרים מפעילים, חומרים מאיצים — למדע יש מגבלות רבות כשמדובר במעשים כאלה."
"איך את יודעת?"
גרייס הביטה בה בקרירות. "אני יודעת שאת חושבת שאני טיפשה כי אף פעם לא למדתי בצורה מסודרת," היא אמרה, "אבל כן הצלחתי לקרוא כמה ספרים כשהייתי באידריס. למעשה, קראתי את רוב הספרים בספרייה."
לוסי נאלצה להודות שגרייס צודקת לפחות חלקית — לא היה לה מושג שגרייס מתעניינת בקריאה, או בעצם בכל דבר שהוא מלבד לייסר גברים ולהחזיר את ג'סי לחיים. "אם לא נסתמך על מדע, מה את מציעה?"
"את המובן מאליו. כישוף." גרייס דיברה כאילו היא מלמדת ילדה. "לא זה — משחק הילדים הזה, כישופים שמצאנו בספר שאימא שלי אפילו לא טרחה להסתיר." היא כמעט ירקה את המילים בבוז. "אנחנו חייבות לשאוב כוח מהמקום היחיד שאפשר למצוא אותו."
לוסי בלעה רוק. "את מתכוונת להעלאה באוב. לשאוב כוח מהמתים ולהשתמש בו כדי להפעיל קסמים על המתים."
"יש כאלה שמחשיבים קסמים כאלה לרעים. אני קוראת להם הכרחיים."
"טוב, אני קוראת להם רעים," אמרה לוסי, שלא הצליחה להסתיר את התסכול שבקולה. נראה שגרייס קיבלה החלטה בלעדיה, מה שבהחלט לא היה ברוח השותפות ביניהן. "ואני לא רוצה לעשות דברים רעים."
גרייס הנידה את ראשה בביטול, כאילו לוסי מעוררת מהומה על לא מאומה. "אנחנו חייבות לדבר על זה עם בעל אוב."
לוסי שילבה את זרועותיה. "בעל אוב? בלתי אפשרי. המסדר יאסור עלינו לעשות את זה גם אם נמצא מישהו כזה."
"ויש לזה סיבה," התריסה גרייס בנימה נוקבת ואספה את החצאית שלה כאילו היא מתכוננת לצאת מהמחסן. "מה שאנחנו צריכות לעשות הוא לא טוב לחלוטין. לא במובן שרוב האנשים מגדירים טוב, בכל מקרה. אבל את כבר יודעת את זה, לוסי, אז את יכולה להפסיק להעמיד פנים שאת הרבה יותר טובה ממני."
"גרייס, לא." לוסי ניגשה לחסום את הדלת. "אני לא רוצה את זה, ואני חושבת שגם ג'סי לא היה רוצה את זה. לא נוכל לדבר עם מכשף? מישהו שהמסדר סומך עליו?"
"המסדר אולי סומך עליהם, אבל אני לא." עיניה של גרייס יקדו. "החלטתי שאנחנו צריכות לעבוד יחד כי נראה שג'סי מחבב אותך. אבל הכרת את אחי מעט מאוד זמן, ובכלל לא הכרת אותו כשהוא היה בחיים. את לא בדיוק מומחית. אני אחותו, ואני אחזיר אותו לחיים — ולא משנה מה אצטרך לעשות ואיך אצטרך לעשות את זה. את מבינה, לוסי?" גרייס נשמה נשימה עמוקה. "הגיע הזמן להחליט אם אכפת לך יותר מקדושת החיים היקרים שלך או שאכפת לך יותר להחזיר לאחי את החיים שלו."
קורדיליה קַרסטיירס התכווצה כשריסה קיבעה את מסרק אם הפנינה חזק יותר במקומו. המסרק עיגן קווצה כבדה של שיער אדמוני כהה, שהמשרתת האישית שכנעה אותה לעצב בסגנון מורכב והבטיחה לה שהוא פופולרי מאוד.
"את לא צריכה לטרוח כל כך הערב," מחתה קורדיליה. "זאת רק מסיבת מזחלות שלג. השיער שלי יתבלגן בכל מקרה, לא משנה כמה סיכות ומסרקים תתקעי בו."
ארשת מורת הרוח של ריסה ניצחה. קורדיליה הניחה שלדעתה של ריסה, בת חסותה צריכה להתאמץ כדי להיראות טוב למען ארוסהּ. הרי בסופו של דבר קורדיליה עמדה להתחתן עם ג'יימס הֶרונדייל, מציאה בכל אמת מידה חברתית — של ציידי צללים או של סתמיים — יפה תואר, עשיר, מקושר וטוב לב.
לא היה טעם לומר שהמראה שלה לא חשוב. לג'יימס לא יהיה אכפת אם היא תופיע בגלימת אופרה או אפילו עירומה כביום היוולדה. אבל היא לא תרוויח דבר אם תסביר את זה לריסה. למעשה, היה מסוכן מדי להסביר את זה לכל אדם שהוא.
"דוֹחְטָרֶה זִיבּוֹיֵה מַאן, טוּ אֵיינָה חוֹדֶט רָה נֵגָה קוֹן," אמרה ריסה והגביהה מראת יד כסופה מול קורדיליה. בתי היפה, תסתכלי במראה.
"זה נראה מקסים, ריסה," נאלצה קורדיליה להודות. מסרקי אם הפנינה נראו מהממים על רקע שערה האדמוני הכהה. "אבל איך תוכלי לעשות משהו מרשים יותר מחר?"
ריסה רק קרצה. לפחות מישהו מצפה ליום הבא, חשבה קורדיליה. בכל פעם שחשבה על החתונה שלה, היא רצתה לקפוץ מהחלון.
מחר היא תשב בפעם האחרונה בחדר הזה בזמן שאימה וריסה ישזרו פרחי משי בשערה הארוך הכבד. מחר היא תיאלץ להיראות כמו כלה מאושרת, לא רק לבושה בהידור. מחר, אם יהיה לה מזל, הבגדים שלה יסיחו את דעתם של רוב אורחי החתונה. תמיד אפשר לקוות.
ריסה חבטה קלות בכתפה. קורדיליה קמה בצייתנות ונשמה נשימה עמוקה אחרונה לפני שריסה תהדק את שרוכי המחוך שידחף את שדיה למעלה ויישר את עמוד השדרה שלה. טבעו של מחוך, חשבה קורדיליה בעצבנות, הוא לגרום לאישה להיות מודעת בכל רגע לכך שהגזרה שלה שונה מהאידיאל הבלתי אפשרי של החברה.
"מספיק!" היא מחתה כאשר החיזוקים מעצמות הלווייתן ננעצו בעורה. "דווקא קיוויתי לאכול במסיבה, לידיעתך."
ריסה גלגלה עיניים. היא הרימה שמלת קטיפה ירוקה, וקורדיליה פסעה לתוכה. ריסה משכה את השרוולים הארוכים הצמודים במעלה זרועותיה וסידרה את התחרה הלבנה האוורירית בחפתים ובקו הצוואר. ואז הגיע תהליך רכיסת כל הכפתורים הזעירים לאורך גב השמלה. השמלה הייתה צמודה; ללא המחוך קורדיליה לא הייתה מצליחה ללבוש אותה. טבעת הֶרונדייל, שהעידה על אירוסיה, בהקה על ידה השמאלית כשהרימה את זרועה כדי שריסה תוכל לתלות את קורטנה על גבה.
"כדאי שאמהר לרדת," אמרה קורדיליה כשריסה הושיטה לה תיק יד קטן ממשי ויְדוֹנִית לחימום הידיים. "ג'יימס כמעט אף פעם לא מאחר."
ריסה הנהנה במהירות, מחווה שאצלה הייתה שוות ערך לחיבוק פרדה חם.
זה נכון, חשבה קורדיליה כשירדה בקול רשרוש במדרגות. ג'יימס באמת כמעט אף פעם לא מאחר. תפקידו של ארוס הוא ללוות את הגברת למסיבות ולארוחות ערב, להביא לה לימונדה ומניפות, ובאופן כללי להקדיש לה את כל תשומת הלב. ג'יימס מילא את תפקידו באופן מושלם. במשך כל העונה הוא ליווה אותה בנאמנות לאירועים משעממים עד דמעות של הלשכה, אבל מחוץ לאירועים האלה היא בקושי ראתה אותו. לפעמים הוא הצטרף אליה ואל שאר חבריו לבילויים, שלמען האמת היו מהנים — אחר צהריים במסבאת השטן, תה מנחה אצל אנה — אבל גם אז הוא נראה טרוד ודעתו הייתה מוסחת. כמעט לא היו להם הזדמנויות לשוחח על העתיד, וקורדיליה לא ידעה מה תגיד אם הזדמנות כזאת תצוץ.
"לֵילא?"
קורדיליה הגיעה אל מבואת הבית המרוצפת באריחי החרבות והכוכבים ובהתחלה לא ראתה שם איש. כעבור רגע היא קלטה שאימה, סוֹנה, עומדת מול החלון הקדמי ומסיטה לאחור אחד מהווילונות בידה הצרה. ידה השנייה הייתה מונחת על בטנה המעוגלת.
"זאת באמת את," אמרה סוֹנה. קורדיליה לא יכלה שלא לשים לב שהצללים הכהים שמתחת לעיניה של אימה כאילו העמיקו. "לאן את יוצאת, שוב?"
"למסיבת מזחלות השלג של משפחת פַּאוּנסבּי בגבעת הפרלמנט," אמרה קורדיליה. "הם איומים, באמת, אבל אלסטייר הולך וחשבתי שעדיף שגם אני אסיח את דעתי ממחר."
שפתיה של סוֹנה התעקלו בחיוך. "טבעי מאוד להיות מתוחה לפני חתונה, לֵילא ג'וּן. אני הייתי מבועתת בלילה לפני שהתחתנתי עם אבא שלך. כמעט ברחתי ברכבת מקומית לקונסטנטינופול."
קורדיליה נשמה נשימה קצרה וחדה, וחיוכה של אימה התערער. אוי ואבוי, חשבה קורדיליה. עבר שבוע מאז שוחרר אביה, אליאס קַרסטיירס, מהמעצר בבַּזִילִיאָס, בית החולים של ציידי הצללים באידריס. הוא היה עצור שם במשך חודשים — הרבה יותר זמן מכפי שציפו לו בהתחלה — כדי לרפא אותו מבעיות האלכוהול שלו, עובדה שכל שלושת בני משפחת קַרסטיירס האחרים ידעו אבל אף פעם לא ציינו.
הם ציפו שיחזור הביתה לפני חמישה ימים, אבל שום הודעה לא הגיעה מלבד מכתב תמציתי שנשלח מצרפת. ללא הבטחה שיחזור עד יום חתונתה של קורדיליה. זה היה מצב אומלל, שנעשה אומלל אף יותר מאחר שלא אימה של קורדיליה וגם לא אחיה, אלסטייר, היו מוכנים לדון בו.
קורדיליה נשמה נשימה עמוקה. "מָאמא. אני יודעת שאת עדיין מקווה שאבא יגיע בזמן לחתונה…"
"אני לא מקווה; אני יודעת," אמרה סוֹנה. "לא משנה מה עיכב אותו, הוא לא יחמיץ את החתונה של בתו היחידה."
קורדיליה כמעט הנידה את ראשה בפליאה. איך ייתכן שאימה נאחזת באמונה שכזאת? אביה החמיץ ימי הולדת רבים כל כך, ואפילו את קבלת הרונה הראשונה של קורדיליה, בגלל "המחלה" שלו. בגלל המחלה הזאת הוא נאסר בסופו של דבר ונשלח לבַּזִילִיאָס באידריס. נאמר להם שהוא החלים, אבל היעדרותו עד כה לא הייתה מעודדת.
מגפיים נקשו במורד המדרגות, ואלסטייר הופיע במבואה עם שיער כהה מתנופף. הוא נראה נאה במעיל חורף חדש מטוויד, אף על פי שפניו היו זעופות.
"אלסטייר," שאלה סוֹנה. "גם אתה הולך למסיבת מזחלות השלג הזאת?"
"לא הוזמנתי."
"זה לא נכון," אמרה קורדיליה. "אלסטייר, התכוונתי ללכת רק כי אתה הולך!"
"החלטתי שההזמנה שלי הלכה לאיבוד בדואר, למרבה הצער," אמר אלסטייר בנפנוף יד מזלזל. "אני יכול להעסיק את עצמי, אימא. לכמה מאיתנו יש דברים לעשות והם לא יכולים לצאת לפזז בכל שעה של היום."
"מספיק עם זה, שניכם," נזפה סוֹנה והנידה את ראשה. זה נראה לקורדיליה ממש לא הוגן. היא רק תיקנה את אמירתו השקרית של אלסטייר.
סוֹנה הניחה ידיים על שיפולי גבה ונאנחה. "אני צריכה לדבר עם ריסה על מחר. עוד יש כל כך הרבה דברים לעשות."
"את צריכה לנוח," קרא אלסטייר כשאימו הלכה במסדרון לכיוון המטבח. ברגע שיצאה מטווח ראייה הוא הסתובב אל קורדיליה בהבעה נסערת. "היא חיכתה לאבא?" הוא דרש לדעת בלחישה חרישית. "עדיין? למה היא חייבת לענות את עצמה?"
קורדיליה משכה בכתפיה בחוסר אונים. "היא אוהבת אותו."
אלסטייר השמיע צליל חסר חן. "צִ'י! חוֹדָה מַארְגָם בֶּדֶה," הוא אמר, מה שלדעתה של קורדיליה היה גס מאוד.
"לא תמיד יש היגיון באהבה," היא אמרה, ואלסטייר מיהר להסיט את מבטו. הוא לא הזכיר את צ'רלס בנוכחותה של קורדיליה כבר חודשים, ואף על פי שהמשיך לקבל מכתבים בכתב ידו המוקפד של צ'רלס, קורדיליה מצאה יותר מאחד מהם זרוק בפח האשפה בלי שנפתח. כעבור רגע היא הוסיפה, "בכל זאת, הלוואי שהוא ישלח לפחות הודעה שהוא בסדר — בשביל אימא."
"הוא יחזור מתי שזה יתאים לו. ברגע הכי לא מתאים, עד כמה שאני מכיר אותו."
קורדיליה ליטפה את הצמר הרך של הידונית שלה באצבע אחת. "אתה לא רוצה שהוא יחזור, אלסטייר?"
מבטו של אלסטייר היה אטום. במשך שנים הוא גונן על קורדיליה מפני האמת והמציא תירוצים ל"התקפי המחלה" של אביהם ולהיעדרויותיו התכופות. חודשים אחדים קודם לכן גילתה קורדיליה מה היה המחיר הרגשי ששילם אלסטייר על ההתערבות הזאת, ואילו צלקות בלתי נראות הוא התאמץ כל כך להסתיר.
הוא התכוון לענות, אבל אז הדהד מחוץ לחלון רעש פרסות סוסים שנשמע עמום בשלג שעדיין ירד. צורה כהה של כרכרה נעצרה ליד פנס הרחוב שלפני הבית. אלסטייר העיף את הווילון הצידה והזעיף פנים.
"זאת הכרכרה של פֵיירצַ'יילד," הוא ציין. "ג'יימס לא היה יכול להטריח את עצמו לאסוף אותך, אז הוא שלח את הפָּרָאבָּטָאי שלו לבצע את התפקיד במקומו?"
"זה לא הוגן," אמרה קורדיליה בחריפות. "ואתה יודע את זה."
אלסטייר היסס. "כנראה. הֶרונדייל די מילא את חובתו."
קורדיליה צפתה במתיוּ פיירצ'יילד מזנק בקלילות מהכרכרה שבחוץ. היא לא הצליחה לכבוש הבזק של פחד — מה אם ג'יימס נתקף בהלה ושלח את מתיוּ להיפרד ממנה במקומו בערב שלפני החתונה?
אל תהיי מגוחכת, היא אמרה לעצמה בתקיפות. מתיוּ שרק כשטיפס במדרגות הכניסה. הקרקע הייתה לבנה משלג, שנרמס פה ושם בטביעות מגפיים. פתיתים כבר נחתו על כתפי מעיל החורף עם צווארון הפרווה שלבש. גבישי קרח נצצו בשערו הבלונדיני, ועצמות הלחיים הגבוהות שלו היו סמוקות מהקור. הוא נראה כמו מלאך בציור של קאראווג'ו, מאובק בשלג כמו באבקת סוכר. אין ספק שהוא לא היה שורק אילו היו לו חדשות רעות, נכון?
קורדיליה פתחה את הדלת ומצאה את מתיוּ על המדרגה העליונה, רוקע ברגליו כדי לסלק שלג ממגפיו המצועצעים. "שלום, יקירתי," הוא אמר לקורדיליה. "באתי לקחת אותך אל גבעה גבוהה כדי לטוס בירידה ממנה על חתיכות עץ רעועות וחסרות שליטה."
קורדיליה חייכה. "נשמע מעולה. מה נעשה אחר כך?"
"בלי שום הסבר הגיוני," אמר מתיוּ, "אנחנו נטפס בחזרה אל ראש הגבעה כדי לעשות את זה שוב. זה איזה מין שיגעון שקשור לשלג, כך אומרים."
"איפה ג'יימס?" קטע אותו אלסטייר. "אתה יודע, זה שבאמת היה אמור להיות כאן."
מתיוּ התבונן באלסטייר בסלידה. קורדיליה חשה שליבה נופל בקרבה, תחושה מוכרת. כך זה היה עכשיו בכל פעם שאלסטייר יצר קשר כלשהו עם מישהו מהאנשים העליזים. באופן פתאומי, כמה חודשים קודם לכן, כולם החלו לכעוס על אלסטייר הרבה יותר, ולא היה לה מושג למה. היא לא הייתה מסוגלת להביא את עצמה לשאול. "ג'יימס הוזעק לטפל בעניין חשוב."
"איזה עניין?" שאל אלסטייר.
"לא עניינך," השיב מתיוּ, ונראה מרוצה מעצמו. "די הרמת להנחתה, מה?"
עיניו השחורות של אלסטייר נצצו. "עדיף שלא תסבך את אחותי בצרות, פיירצ'יילד," הוא אמר. "אני יודע באיזו חברה אתה מסתובב."
"מספיק עם זה, אלסטייר," אמרה קורדיליה. "ועכשיו, אתה באמת מתחמק מהמסיבה של פַּאוּנסבּי או שסתם ניסית לעצבן את אימא? ואם רק ניסית לעצבן אותה, אתה רוצה להצטרף אל מתיוּ ואליי בכרכרה?"
מבטו של אלסטייר הבזיק לרגע אל מתיוּ. "למה," הוא שאל, "אתה אפילו לא חובש כובע?"
"ולכסות את השיער הזה?" מתיוּ הצביע על תלתלי הזהב שלו בתנועה מסולסלת. "אתה היית מסתיר ככה את השמש?"
הבעתו של אלסטייר הבהירה ששום כמות של גלגול עיניים לא תספיק במקרה הזה. "אני," הוא אמר, "יוצא לטייל."
הוא יצא אל הלילה המושלג בלי מילה נוספת, והשלג בלע את קול צעדיו ועמעם את הרושם שניסה ליצור.
קורדיליה נאנחה והחלה ללכת בשביל הגישה עם מתיוּ. אזור דרום קנזינגטון נראה כמו סיפור אגדה, כולו בתים לבנים מזוגגים בקרח נוצץ וזוהר פנסי רחוב אפוף בהילה של ערפל מרוכך בשלג. "אני מרגישה כאילו אני תמיד מתנצלת בשמו של אלסטייר. בשבוע שעבר החלבן בכה בגללו."
מתיוּ עזר לה לעלות אל מושב הכרכרה. "אף פעם אל תתנצלי בפניי בשמו של אלסטייר. הוא מספֵּק לי יריב שאני יכול להשחיז עליו את הלשון."
הוא הניף את עצמו לצידה וסגר את הדלת הכבדה. פנים הכרכרה המרופד במשי היה נעים בזכות הכריות הרכות ווילונות הקטיפה התלויים על החלונות. קורדיליה התרווחה על הספסל, ושרוול מעיל החורף של מתיוּ התחכך בזרועה בצורה מעודדת.
"אני מרגישה שלא ראיתי אותך כבר יובלות, מתיוּ," היא אמרה, שמחה לשנות נושא. "שמעתי שאימא שלך חזרה מאידריס? וצ'רלס מפריז?" אימו של מתיוּ, בתפקידה כקונסולית, נעדרה מלונדון לעיתים קרובות. בנה צ'רלס, אחיו של מתיוּ, קיבל תפקיד זוטר במכון של פריז, שם התמחה בפוליטיקה: כולם ידעו שצ'רלס מקווה להיות הקונסול הבא ביום מן הימים.
מתיוּ העביר אצבעות בשערו ועקר ממנו גבישי קרח. "את מכירה את אימא — ברגע שהיא יוצאת מהכרכרה שלה היא מתחילה שוב לרוץ. וברור שצ'רלס לא התעכב רגע אחד לפני שבא הביתה כדי לפגוש אותה. בשביל להזכיר למכון בפריז עד כמה הוא קרוב לקונסולית, עד כמה היא תלויה בעצות שלו. הוא מדבר בהתנשאות עם אבא ועם מרטין וֶנטווּרת. כשיצאתי הוא קטע את משחק השחמט שלהם וניסה לגרור אותם לדיון על הפוליטיקה של שוכני התחתיות בפריז. וֶנטווּרת נראה קצת נואש, למעשה — הוא כנראה קיווה שכריסטופר יגרום לעוד פיצוץ במעבדה כדי שתהיה לו הזדמנות לברוח."
"עוד פיצוץ?"
מתיוּ חייך חיוך רחב. "בניסוי האחרון קיט כמעט שרף לתומאס את הגבות. הוא אומר שבקרוב הוא יצליח לגרום לאבק שרפה להתלקח אפילו בנוכחות רונות, אבל לתומאס כבר לא נשארו גבות לתרום למדע."
קורדיליה ניסתה לחשוב על משהו לומר על הגבות של תומאס, אבל לא הצליחה. "בסדר," היא אמרה וחיבקה את עצמה בזרועותיה. "אני מרימה ידיים. איפה ג'יימס? הוא נבהל וברח לצרפת? החתונה מבוטלת?"
מתיוּ שלף ממעילו בקבוקון כסף שטוח ולגם ממנו לפני שהשיב. האם הוא מנסה למשוך זמן? הוא אכן נראה קצת מודאג, חשבה קורדיליה, אם כי דאגה ומתיוּ היו דברים שרק לעיתים רחוקות הלכו יחד. "זאת אשמתי, לצערי," הוא הודה. "טוב, אשמתי ואשמת שאר האנשים העליזים, למען ההגינות. החלטנו ברגע האחרון שאי אפשר לתת לג'יימס להתמסד בנישואים בלי לערוך לו מסיבה, והתפקיד שלי הוא לוודא שלא תדעי שום דבר על החלקים השערורייתיים."
גל של הקלה הציף את קורדיליה. ג'יימס לא נוטש אותה. ברור שלא. הוא לעולם לא ינטוש אותה. זה הרי ג'יימס.
היא זקפה את כתפיה. "מאחר שהרגע אמרת לי שיהיו שם חלקים שערורייתיים, זה לא אומר שנכשלת במשימה שלך?"
"בכלל לא!" מתיוּ לגם עוד לגימה מהבקבוקון והחזיר אותו לכיסו. "רק אמרתי לך שג'יימס מבלה את הערב שלפני ליל החתונה עם החברים שלו. למיטב ידיעתך, הם שותים תה ולומדים על ההיסטוריה של בני הפיות בבוואריה. אני אמור לוודא שלא תגלי שום דבר אחר."
קורדיליה לא יכלה שלא לחייך. "ואיך אתה מתכוון לעשות את זה?"
"בכך שאלווה אותך לחלקים שערורייתיים משלך, כמובן. את חושבת שאנחנו באמת הולכים למסיבה של פַּאוּנסבּי?"
קורדיליה הסיטה הצידה את הווילון של חלון הכרכרה והביטה החוצה אל הערב. במקום רחובות קנזינגטון התחומים בעצים עטורים בשלג חורפי היא ראתה שהם הגיעו אל פאתי רובע הווסט אֶנד. הרחובות היו צרים ואפופי ערפל, והמוני אנשים שוטטו בחוץ, שוחחו בתריסר שפות שונות וחיממו את ידיהם מעל מדורות שבערו בחביות מתכת.
"סוהו?" היא שאלה בסקרנות. "מה — סמטת הגיהינום?"
מתיוּ הרים גבה. "לאן עוד אפשר ללכת?" סמטת הגיהינום הייתה מועדון לילה וסלון של שוכני תחתיות שפעל כמה ערבים בשבוע בבניין חסר ייחוד לכאורה ברחוב בֶּרִיק. קורדיליה ביקרה בו פעמיים בעבר, לפני חודשים. אלה היו ביקורים בלתי נשכחים.
היא הניחה לווילון ליפול למקומו והסתובבה בחזרה אל מתיוּ, שהתבונן בה בתשומת לב. היא העמידה פנים שהיא מחניקה פיהוק. "באמת, שוב סמטת הגיהינום? הייתי שם כל כך הרבה פעמים שזה כבר היה יכול להיות מועדון ברידג' של נשים. אתה בטח מכיר מקום יותר שערורייתי, לא?"
מתיוּ חייך חיוך רחב. "את מבקשת שאקח אותך לפונדק 'איש־הזאב המגולח'?"
קורדיליה הכתה אותו בידונית שלה. "זה לא מקום אמיתי. אני מסרבת להאמין לזה."
"תאמיני לי כשאני אומר שרק מקומות מעטים הם שערורייתיים יותר מסמטת הגיהינום, ואין שום מקום כזה שאוכל לקחת אותך אליו ולצפות שג'יימס יסלח לי," אמר מתיוּ. "השחתת הכלה של הפּראבָּטאי לא נחשבת למשחק הוגן."
קורדיליה איבדה את החשק לצחוק; היא הרגישה פתאום עייפה מאוד. "אוי, מתיוּ, אתה יודע שזאת חתונה למראית עין," היא אמרה. "לא חשוב מה אעשה. לג'יימס לא יהיה אכפת."
מתיוּ נראה מהוסס. קורדיליה הפרה את העמדת הפנים, וניכר שזה הפתיע אותו. אבל הוא אף פעם לא נותר חסר מילים לאורך זמן. "כן אכפת לו," הוא אמר כשהכרכרה פנתה לרחוב בֶּריק. "אולי לא בצורה שכולם מדמיינים לעצמם, אבל אני לא חושב שתסבלי כשתהיי נשואה לג'יימס, וזה רק לשנה, לא?"
אין עדיין תגובות