החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום עולמי

מאת:
הוצאה: | 2009 | 90 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

שוב מגויס סטיב, לוחם ה'יחידה' לשעבר וכעת מפקדה בפועל למניעת תרחיש אפוקליפטי המאיים על קיומה של מדינת ישראל ועל העם היהודי. מי הם הגורמים הבוחשים במזימה? האם אכן אלו הבראים? שמא מתחזים? האם המתחזים אכן הם מי שהם? מי הוא או מה הוא ה'שטלה הילפה'? ספר מתח נוסף מפרי עטו של יניב עברון המגולל צעד אחר צעד את פרטי העלילה, האמצעים ואמצעי הנגד עד הסוף הבלתי נמנע. זהו ספרו הרביעי בסדרת ה'ירידה' ולא האחרון.

מקט: 9-62590-038-82
מסת"ב: 978-1-62590-038-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

רביעי בסדרה מתוך: לאבריס, טריסקל, קיאמה, שלום עולמי


1 – הטלפון האדום החל לצלצל.

“אודין” עניתי.

“סטיב, לוקי”.

“היי גבר, מה קורה?”

“הכול טוב, מה אצלכם?”

“אין תלונות, הילדים גדלים ואנחנו מזדקנים” ושמעתי צחקוק מצידו השני של הקו.

“אתה מגיע לביקור בישראל מתי שהוא?” שאל לוקי.

“עם כול מה שקורה כאן, ממש לא בקרוב, סיבה מיוחדת?”

“אני לא יודע…”

“דבר”.

“שמעת על הבהאים?”

“וודאי, כת שדוגלת בשלום עולמי ומרכזה בישראל”.

“נכון, עוד משהו?”

“אני יכול לחפור וגם לבקש מאיאן אבל בגדול זה הכול, למה?”

“יכול להיות שזה כלום אבל גם יכול להיות שיש דברים בגו”.

“אני מקשיב”.

“לפני כמה שנים, שני ישראלים עשו סרט על הבהאים, שם הסרט היה ‘בהאים בחצר האחורית’. אחד הנושאים שהם העלו היה מבנה חדש יחסית שהבהאים השלימו כמה שנים לפני כן ויש לו מאפיינים של מקלט אטומי”.

“מעניין”.

“עם כול תיאוריות הקשר שהסתובבו באותה תקופה ומלחמת לבנון השנייה… בוא נאמר שהסרט עד כמה שהיה מעורר עניין, ירד מסדר היום של המוסד אבל לא לגמרי. נשאר על אש זעירה אבל לא נעלם לחלוטין”.

“או. קיי…”.

“בתקופה האחרונה… אני מדבר על השנתיים האחרונות יש איזו רחישה בסיר. לא משהו בומבסטי אלא בקטנה. אף אחד לא ייחס לזה חשיבות וזה היה יכול להעלם אבל כול מיני פיסות פאזל מתחילות להצטרף”.

“כמו מה?”

“גניבות מסיביות של רכבי שטח על ידי גנבים משטחי יהודה ושומרון. רכישות זהירות של ההאמר H1 ו H2 על ידי ערבים ישראלים”.

“כבר לא מייצרים את ה H1”.

“אני יודע, הם רוכשים האמרים ישנים וכאלו שיצאו משימוש ומשפצים אותם”.

“ורק האמרים?”

“לא, גם לנדרוברים ורכבי שטח של יצרנים אחרים אבל הדגש הוא על רכבי שטח, שלא מגיעים למשחטות הרכב אלא נעלמים מהעין”.

“אני מקשיב”.

“לפני כחצי שנה קיבל מפעל המיגון לרכב בקיבוץ צובא, ליד ירושלים, הזמנה ענקית למיגון האמרים ורכבים אחרים מסוחר נשק בגרמניה עבור לקוחותיו וכן מיגון משאיות וג’יפים…”

“יש עוד סימנים מעידים?”

“להגיד את האמת, אני לא יכול להתחייב שמה שסיפרתי לך עד עכשיו זה סימנים מעידים אבל לבהאים יש מעמד של נציגות דיפלומטית כך שאיש אינו פותח את החבילות שלהם שמגיעות מחו”ל ולאחרונה המשלוחים שמגיעים, גם רבים וגם גדולים”.

“ניסיתם לברר איתם?”

“כן, והתגובה הייתה שהם מייבאים חומרי גלם כמו קרמיקות שלא ניתן להשיג בארץ, ריהוט עתיק ספרים ועוד כהנה וכהנה עבור המבנה החדש”.

“ו…”

“מהנמל או משדה התעופה, ישירות לגנים שלהם והמשאיות על תכולתן נבלעות במבנה ואחרי כמה שעות, יוצאות ריקות או עם מכולות ריקות”.

“תחקרתם את הנהגים?”

“כן, אבל הם מוכוונים לרציף פריקה ומשם הם נלקחים לחדר המתנה עד גמר הפריקה”.

“מצלמות? משהו?”

“ניסינו אבל יש להם אמצעי השמדה של כל ציוד אלקטרוני שהולבש על המשאיות או המכולות”.

“מקצוענים”.

“כן וזה מה שמדאיג אותנו”.

“ניסיתם לשתול מישהו בפנים?”

“הם לא מקבלים אזרחים ישראלים יהודים”.

“מה עם ערבים?”

“ניסינו פעמיים ובשני המקרים הם נעלמו”.

“נעלמו?”

“כן והבהאים הכחישו שאי פעם אנשים אלו ניסו להתקבל לכת או לעבודה בגנים”.

“ודרכנו?”

“אותו סיפור…”

“כן, אני נזכר שקיבלתי איזה מזכר בנידון מאגף המודיעין ושהנושא בחקירה”.

“כן, פעלנו דרך ריג”.

“אתה רוצה שאנסה לשתול מישהו מאנשי היחידה?”

“לא, זה לא יעזור, הוא ייחשף”.

כלומר יש לנו חפרפרת בארגון?”

“אני לא יודע עם זה חפרפרת, יכול להיות שהוא רק מאמת נתונים עבורם”.

“אז מה אתה מציע?” ודממה השתררה מצידו השני של הקו.

“אתה צוחק…”

“זו האפשרות היחידה שאנחנו רואים כאן”.

“מי זה אנחנו?”

“דב ואני”.

“משפחה מה?”

“בלי קשר, תבין סטיב, לך יש את האפשרות הטובה ביותר לתפור לעצמך סיפור כיסוי עמוק כל כך שהם לא יוכלו לעולם לגלות את האמת, זוכר את סמיר טארק בארמניה, כמה שהוא חפר עלי ועליך, הוא לא מצא כלום”.

“זו חכמה קטנה, נתנו לו לחשוף את איאן והוא הסתפק בזה…”.

“בחייך סטיב, הוא ‘גילה’ כביכול פרטים על משפחתך שאתה לכאורה אפילו לא ידעת עליהם”.

“אבל לוקי, אני לא בעמדה כזו של לעזוב הכול ולהתפנות לזה. יש לי צוותים בשטח, יש כאן עבודת שטח מקדימה רצינית, חריש עמוק זה לא חיסול בתורכיה או מצריים והופ הביתה”.

“אני מודע לזה”.

“אז…”

“זה כבר נידון בקבינט הביטחוני המצומצם של מדינת ישראל. ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ”ל, ראשי המוסד, השב”כ והמשטרה וגם… “

“נו…”

“ריג…”

“חרא, הפלתם עלי חתיכת תיק… מי יודע על כוונתכם להפעיל אותי כחפרפרת?”

“רק דב, ריג ואני”.

“חצי נחמה”.

“סטיב, אין לנו אפשרות אחרת…”

“אני מבין, אני רוצה לדבר על זה גם עם איאן”.

“טוב וגם אני בתמונה אבל מרחוק”.

“נראה לי שאיאן גם לא ייוותר על קצת אקשן וייתכן ונזדקק ל’משמר העורב'”.

“החלטה שלך”.

“מה הדחיפות?”

“כרגע צהובה”.

“מה הסצנריו שבניתם?”

“מלחמה כוללת מחוץ ומבית, ניסיון השתלטות על המוסדות הישראלים על ידי הבהאים ומשתפי הפעולה שלהם וזריעת כאוס בעורף”.

“זה נשמע לי קצת הזוי, לוקי”

“בהתחלה, גם לי זה נשמע ככה אבל יש יותר מידי סימנים מעידים ואנחנו לא יכולים להתכחש אליהם”.

“יש התבטאות בשטח לתנועת צבאות?”

“לא”

“אתה בטוח שהדמיון המזרחי לא נדבק בכם קצת?”

“אני מבין את ההסתייגויות שלך אבל אנחנו כאן בישראל, די מודאגים מהתרחיש, הזוי ככל שיהיה”.

“אני מבין, טוב, אדבר עם ריג ונראה איך אנחנו משתלבים בסיפור”.

“טוב, נדבר”.

“להתראות” והנחתי את השפופרת על כנה.

ראשית התחלתי בבדיקת הסטאטוסים של אנשי היחידה שלי וכולם היו בשלב זה או אחר של משימתם. לא ניתן היה להוציא איש מהם ללא סכנת חשיפתם. נכנסתי עם הסיסמא שלי לקבצי אגף המודיעין והתחלתי לעבור עליהם ביסודיות. לא הייתה כול התראה על התארגנות או תזוזת כוחות משמעותית של צבאות ארצות ערב לכיוון ישראל וכן כל מידע או צפי על תרגילים בסדר גודל מלא.

‘לפחות זה’ אמרתי לעצמי, ממשיך בקריאה ומתנתב לקריאת דוחות על תורכיה. בתחום המדיני בטחוני, שום חריגות. בתחום הכלכלי, הערה לגבי הגדלת נפח הסחר בין מצריים ותורכיה לאור החלשות הסחר בין ישראל לתורכיה. המשכתי בקריאה וכשסיימתי, חוץ ממאבקי כוח בממשלה היוונית לגבי הצטרפות או התנתקות מגוש היורו, האזור היה שקט למדי.

החלטתי לבדוק את הערת השוליים והעליתי את נמלי תורכיה הראשיים על המרקע. הוריתי למחשב לספק תמונות של הנמלים העיקריים בקפיצות של שבוע, שישה חודשים לאחור ולאחר סקירה מאומצת, לא ראיתי התבטאות בשטח להערה שצוינה בדו”ח. כבר התכוונתי להתקשר לאברמס, ראש הדסק התורכי כדי לקבל הבהרות אבל החלטתי לפני כן לבדוק את המתרחש בקפריסין התורכית. הקשתי על המקלדת וחלקה התורכי של קפריסין עלה על המרקע. סורק ממערב למזרח, מצפון לדרום ומשהו משך את תשומת ליבי. צפון מפרץ פמגוסטה, המחצבה וחוות הדלק ליד… ליד כלום, מקום מבודד לחלוטין. הקשתי כמה הוראות על המחשב ותמונת האזור הופיעה לפני בקפיצות של חודש, עד שניים עשר חודשים לאחור. ללא ספק קורה שם משהו. דרשתי תמונה עדכנית של האזור, מוגבל בנ.צ שקבעתי, התמונה עלתה לאיטה, בחנתי היטב את הממצאים והתקשרתי לריג.

“כן, סטיב”.

“אנחנו צריכים להיפגש”.

“אני יודע, לוקי כבר עדכן אותי שדיבר איתך, מתי נוח לך?”

“עכשיו”.

“לוקי אמר שאנחנו בצהוב, מה הדחיפות? אתה כל כך מתלהב לחזור לשטח?”

“ריג, עזוב שטויות, מצאתי סימנים מעידים מדאיגים”.

“או. קיי, אני מגיע אליך”.

“אני ממתין” והתנתקנו.

לאחר כרבע שעה הגיע ריג אל מתקן היחידה המבודד והשמור בתחומי לנגלי ולאחר שנאלץ לעבור את מחסומי הכניסה למרות היותו ראש ה CIA, נכנס למתקן.

“הגיע הזמן שתעשו לי איזו שהיא הנחה בכניסה, לא?”

“כשאני אסמוך עליך במאה ועשרים אחוז זה יקרה, כרגע אני סומך עליך רק במאה ועשרה אחוז, אז תתאפק” חייכתי אליו ולחצתי את ידו.

“שב” אמרתי והוא התיישב על הכורסה הנוספת מול צגי המחשב הענקיים. “לוקי עדכן אותי במה שקורה אצלם. כל הבוקר עברתי על דוחות המודיעין של הדסקים השונים. הייתה הערה קצרה על תנועה מוגברת בין תורכיה ומצריים. לא ראיתי התבטאות ממשית בשטח לכך אז החלטתי לבדוק את קפריסין התורכית ותסתכל, אני מריץ לך את אזור צפון מפרץ פמגוסטה בקפיצות של חודש, מלפני שניים עשר חודשים” וריג נשתל.

“בני זונות” פלט.

“לוקי חושב שאנחנו בצהוב אבל לדעתי אנחנו כבר בכתום” וריג אחז בשפופרת הטלפון.

“למי אתה מתקשר?”

“לדסק התורכי… איך הוא פספס את זה?”

“עצור” הוריתי לו, “נתק את הטלפון”.

“למה?” שאל ריג בעודו מניח באי רצון את השפופרת על כנה.

“שני החברה ששלחתם להסתנן לבהאים פה בארצות הברית ושנעלמו? ייתכן ויש לנו חפרפרת בהאית בדסק התורכי”.

“קשה לי להאמין שאברמס הוא חפרפרת בהאית”.

“אני משוכנע שזה לא אברמס אבל יכול להיות שזה מישהו תחתיו… יש לך את שמות הנעדרים?”

“ודאי” וריג קרב אל המקלדת, החל להקיש מספר שניות ושני שמות עלו על המרקע.

“או. קיי, תרשה לי” והמשכתי להקיש על המקלדת.

“מה אתה עושה?”

“בודק מי חיפש עליהם אינפורמציה”.

“זה לא ידליק אצלו אור אדום?”

“החיפוש לא מתבצע דרך מערכת המחשבים של לנגלי”.

“איאן?”

“גם לא”.

“המוסד?”

“די, ריג. פיתחתי עוד כמה מקורות”.

“שאני לא יודע עליהם?” שאל ריג בתדהמה בעודני נועץ בו מבט אירוני.

“שכחת כבר ממי קיבלת את הטיפ על בן לאדן, ריג?”

“טוב” ענה בחמיצות, “לא אשאל… אבל אתה יודע שזה בניגוד לנהלים”.

“כן, אני יודע” הפטרתי, זה ייקח קצת זמן, רוצה קפה?”

“כן תודה, אשמח” והכנתי לשנינו ספלי קפה.

“שמע סטיב, זה מזכיר לי את הקפה של מורי אבל מורי כבר לא איתנו, אז איך?”

“מורי גילה לג’יל את סוד הקפה שלו ומאז זה מה שאנחנו שותים, גם פה וגם בבית”.

“יש סיכוי שתגלה לי את הסוד?”

“ממש לא, אבל אני מבטיח לצייד אותך בכמות שתספיק לך עד הפנסיה”.

“תגיד סטיב, היית איש השטח הטוב ביותר שלנו, אתה לא משתגע כאן? סגור ומסוגר, לבד עם כל המסכים האלו?”

“אני לא יודע ריג, אולי זה הגיל אבל נראה לי שפרופיל המשימות שאני שולח את אנשי, הרבה יותר מורכב ומסוכן ממה שאנחנו היינו מבצעים”.

“זה נכון, הטכנולוגיה אמנם עוזרת אבל אותה טכנולוגיה גם נמצאת או נרכשת על ידי גורמים עוינים וזה מה שמעלה את מורכבות המשימה”.

“היום, כמעט ולא קורה שאני מוציא איש יחיד למשימה, בדרך כלל שניים ולפעמים גם שלושה…”

“שלא לדבר על זה שלפעמים גם אתה מבריז לנו ומצטרף למשימות” ועכשיו תורי היה להיות מופתע.

“אתה יודע על זה?”

“כן ואתה יודע שזה לא בדיוק לפי הנהלים”.

“אף פעם לא אמרת כלום והייתי בטוח שאתה לא יודע מזה” וריג צחק.

“אני יודע, אבל אני גם מכיר אותך קצת, אז… אני שותק ומקווה שזה ייגמר בטוב”.

“או.קיי” אמרתי, “אשנה את דפוסי ההעלמות שלי כך שלא תצטרך לדאוג”.

“תנסה” פלט ריג.

“הינה, זה מגיע” אמרתי ושם עובד ה CIA עלה על המסך עם תוצאות בקשתי לגבי שני הנעדרים, תאריך החיפוש, משך זמן החיפוש, המידע שנחשף ולאיזו מדיה הוא הורד.

נגשתי למקלדת והקשתי בקשה נוספת ולאחר דקות מספר הועבר המידע במלואו.

“הוא באמת בדסק התורכי” פלט ריג, “מערכות מידע”.

“בוגר MIT, גויס על ידנו לפני חמש שנים, עובד מצטיין, גיליון נקי, התקדם מהר, תראה אילו הרשאות יש לו” אמר ריג.

“אין פלא שנחשפו, עם ההרשאות שיש לו הוא יכול להגיע כמעט לכל אחד…”

“מה אתה מציע?”

“ראשית, פריסת כוח משימה 69 של הצי השישי באזור, מתוגבר בכוח משימה 64, נראה לי שזה יספיק לטפל בריכוז הקפריסאי. אם באמת הסצנריו שישראל בנתה יתרחש בפועל, הייתי דואג גם לנומ”ת באזור”.

“או. קיי”.

“אני אנסה להצטרף לבהאים ונראה מה יוליד יום”.

“טוב, נצטרך לבנות לך סיפור כיסוי אמין ולעצור את אדריאן בדסק התורכי”.

“בוא נחכה עם זה ריג”.

“אבל אין לנו כל כך הרבה זמן”.

“אגיד לך על מה חשבתי ותראה אם זה מקובל עליך”.

“אני מקשיב” ענה ריג.

“בלי סיפור כיסוי ובלי לעצור את אדריאן”.

“ירדת מהפסים?”

“תקשיב” אמרתי, “זה הרעיון, אני אשתנה. כלומר ממפקד יחידת עילית ב CIA, אני אהפוך לאיש נרגן, אחד שנלחם במערכת, בעל דעות מיליטנטיות שלא מיושרות עם קווי היסוד שלנו עד מצב שתאלץ לפטר אותי או שאני אתפטר בטריקת דלת. גם חשבתי על איזה סיסמה בשבילי מאחר ואני הולך להקים תנועה חדשה, אתה מקשיב, ‘שלום עולמי בכוח הזרוע’. כמה הדלפות לעיתונות, לטלוויזיה, פרידה מסאגה ונראה לי שהם כבר ייפנו אלי, מה אתה אומר?”

ריג הביט בי למשך דקות ארוכות ואמר, “עד כמה שזה נשמע מטורף, זה יכול לעבוד”.

“ככה אנחנו לא חושפים את אדריאן, הם ירצו מישהו בעל ניסיון קרבי, אנטי ממסדי, כמה הערות בכיוון הנכון והם ללא ספק ינסו לגייס אותי לשורותיהם. הרי ‘שלום עולמי’ זו הסיסמה שלהם ואם הם באמת מתכוונים להשתולל בישראל, כוח הזרוע זה בדיוק מה שהם מחפשים”.

“זה יכול להצליח סטיב”.

“אני גם חושב כך”.

“איך אנחנו מתחילים לגלגל את הסיפור?”

“צרף אותי באופן קבוע לישיבות ראשי האגפים ואני כבר אשחק את המשחק”.

“אבל שנאת את הישיבות האלו…”

“נכון, אבל עכשיו אנחנו צריכים להפיץ את הידיעה ש’אודין’ שינה את עורו”.

“קיבלתי. אפשר לצרף אותך לפורומים נוספים?”

“כמה שיותר, יותר טוב”.

“או. קיי, אני אוציא מייל למשתתפים שבאופן קבוע אתה מצטרף לדיונים ואני כבר עכשיו מנחש שכמה מהם לא יתלהבו מהרעיון…”

“אני גם יכול לנחש מי אבל זה יפעל לטובתנו, הם יהיו אלה שיפיצו את הבשורה החדשה מהר ככל שיוכלו”.

“טוב, אז קדימה, נתחיל”.

“או.קיי, שלח לי זימון לישיבות שלכם ונתחיל”.

“טוב, נתראה” אמר ריג ויצא מהמתקן כשחיוך על פניו.

לדיון הראשון איחרתי במכוון וגם בקבלה יצרתי תקרית מאחר וסירבתי למסור את נשקי.

“תקשיבו טוב” אמרתי לשומרים במשרד הקבלה, “אני ממהר לישיבה עם ראש הסוכנות ואתם מעכבים אותי”.

“אתה חייב להשאיר את נשקך בקבלה” התעקש אחד השומרים, “אלה הנהלים”.

“אני מהאקדח שלי לא נפרד, גם אם נשיא ארצות הברית היה עומד כאן במקומך”.

“אז אני מצטער, אבל לא תוכל להיכנס”.

“אני מציע שתתקשר לחדר הישיבות הראשי ותדבר עם ריג”.

“עם מי?”

“עם ג’יימס, ראש הסוכנות”.

“זה לא יקרה”.

“אין בעיה” אמרתי, “אני אתקשר אליו ואתה תעדכן בינתיים את קורות החיים שלך כי הרבה זמן לא נשאר לך כאן” וחייגתי לריג.

“יש כאן איזה טמבל שמסרב לתת לי להיכנס” אמרתי וריג אמר שיטפל בכך.

הטלפון בקבלה החל לצלצל והשומר, כבר חיוור למדי ענה.

“כן אדוני” ולאחר מספר שניות בו נשמע קולו הרוגז של ריג בעוד חיוורונו של השומר מעמיק, הניח את השפופרת על כנה ולחץ על כפתור נסתר בשולחנו והדלת נפתחה. נכנסתי פנימה בעודי נועץ בו מבט שוטם. ‘אצטרך להתנצל בפניו כשזה יסתיים’ אמרתי לעצמי בעודי צועד לכיוון חדר הישיבות.

“איחרת” ציין ריג ביבושת.

“לכמה מאיתנו יש משימות בחשיבות גבוהה יותר, נכון סמואל?” אמרתי בעודי פונה ליריבי הוותיק בסוכנות, סמואל שטנג, שהיה ראש אגף הלוגיסטיקה ולא מעט פעמים נכנסנו לעימותים על הקצאות, תקציבים והרשאות לחריגה ומבט חמוץ עלה על פניו.

“שב סטיב” הורה לי ריג והתיישבתי במקומי עוטה הבעת שעמום גלויה מהנאמר בחדר. פעמיים נאלצו לעצור את הדיון מאחר והקשתי בעפרוני על השולחן בתנועת אצבעות לא מודעת לכאורה וכשהסתיים הדיון הייתי הראשון לעזוב.

לדיון השני איחרתי גם כן ואילצתי את ריג לחזור מההתחלה על הסקירה שנתן. שם כבר השתתפתי ובזלזול ביטלתי את דברי האחרים ובעיקר השתלחתי בסמואל על לא עוול בכפו אבל ההצגה חייבת הייתה להמשך.

דיונים אחרי דיונים והשם שבניתי לי כמפקד היחידה הלך והתמסמס. אנשים בארגון החלו להתרחק ממני. יותר ויותר פעמים, מצאתי את עצמי אוכל לבד וגם ריג לא חסך ממני את שבט פיו. החלו לחשושים שריג משאיר אותי במעמדי רק בגלל שפעם שרתנו יחד תחת האודין האגדי הראשון והחלטנו לשים להצגה הזאת סוף.

ג’יל שהובאה בסוד העניין פונתה עם שני ילדינו הצעירים יותר, קולין ומיק לבית בטוח של היחידה. מייקל שהה באותו הזמן באורקניי והוריתי לו להישאר שם עד הודעה חדשה. איאן עודכן במתרחש והדיון הבא נסב על הקצאות של אנשים לעיראק ולאפגניסטן ושם התפרצתי לדברי ריג.

“אתם סתם מזיינים את המוח” צעקתי.

“סטיב, שתוק” פקד עלי ריג בכעס מדומה.

“לא, עד כאן. נמאס לי לשמוע אתכם טוחנים מים. מה זה נשלח מאה, נשלח מאתיים, מה זה? כמה אמריקאים נהרגו במלחמת העולם הראשונה, חמישים אלף? ובשנייה? ארבע מאות ושמונה עשר אלף? ובקוריאה? שלושים ושישה אלף? בוויאטנם? חמישים ושמונה אלף? וכמה נהרגו לנו עד היום בעיראק? חמשת אלפים עד היום והם ממשיכים להיהרג ומה קורה באפגניסטן? אלף וחמש מאות עד היום? מה קורה לכם? תצאו אתם להילחם, אולי הברגים במוח שלכם סוף סוף יסתובבו לכיוון הנכון” והנוכחים נותרו נדהמים.

“מה מטרת ההתפרצות שלך סטיב? היא לא משרתת דבר”.

“די ריג, מספיק עם השטויות, ארצות הברית היא המדינה החזקה ביותר בעולם. אני אומר ‘שלום עולמי בכוח הזרוע’ בכוח הזרוע של ארצות הברית, יש בעיות באפגניסטן, כמה טילים גרעיניים על קאבול על קנדהאר, אז יהרגו כמה מיליונים, אז מה? עדיף שחיילים אמריקאים יהרגו שם? יש לישראל בעיות עם שכנותיה? כמה טילים גרעיניים על דמשק, קהיר, ביירות וטהרן ונגמר הסיפור וישראל מפסיקה לככב בחדשות אצלנו ואם נמאס כבר מהישראלים האלו שבלעדנו הם ימותו ברעב ובכול זאת הם משתינים עלינו בקשת אז גומרים על ישראל ויש שקט. תאמין לי ריג, הנאצים צדקו…”

“אני מציע שתשתוק, סטיב, עברת את כל הגבולות” קם ריג וצעק עלי בעוד כמה מהנוכחים קמו ממקומם מתוך כוונה לעזוב את הדיון. שלפתי את הזיג, דרכתי אותו ופקדתי עליהם לשבת.

“עוד לא סיימתי” צעקתי אליו חזרה, “שב” והצבעתי על כסאו עם הזיג.

ריג התיישב במקומו.

“אגיד לכם למה הנאצים צדקו. תראו את אירופה, מתי אירופה נהנתה משקט כזה? שקט של שישים ושבע שנים ממלחמות, מתי? אני אגיד לכם מתי, כשבכדור הארץ היצור התבוני היחיד היה אמבות, רק אז. ומה האזור הבעייתי היום? המזרח התיכון, ישראל אז לכל הרוחות, אם היה לנו נשיא עם ביצים ולא אחד ממוצא ערבי אז היה אפשר לסיים את הסיפור הזה כבר. אחד כמו טרומן, שמרח את היפנים עם שתי פצצות אטום ותראו איזה שקט מאז. אז במקום לשלוח אמריקאים להיהרג כמו זבובים במקומות שכוחי אל, תנו את ההוראה ושהטילים הבליסטיים שלנו יעשו את העבודה”.

“נמאס לי לשמוע על חיילים אמריקאים מתים, נמאס לי מהפוליטיקאים ששולחים אותם להיהרג ממטעני צד, נמאס לי מכם שחוץ מלטחון ולטחון אנחנו לא עושים כלום ו… אני מתפטר” אמרתי, פורק את הנשק ממחסניתו, שולף את הכדור שהיה בקנה, מסיר את כרטיס העובד הכרוך בשרוך סביב צווארי, כורך אותו סביב האקדח ובתנועה מהירה מחליק אותו לאורך השולחן לכיוונו של ריג.

“אני אעדכן את אנשי לגבי השינוי בפיקוד ריג ושאלוהים יעזור לכם” ויצאתי מחדר הישיבות טורק את הדלת כל כך חזק שכמה תמונות נפלו מהקיר והזכוכית התנפצה על הרצפה.

הגעתי למתקן היחידה, נכנסתי, שלחתי מייל לאנשי שאינני יותר בפיקוד והם כפופים ישירות לראש הסוכנות. לפני שיצאתי הפעלתי את כול ההגנות, ‘שיזיעו’ אמרתי לעצמי, נכנסתי לרכב ויצאתי בנהיגה מהירה ממטה הסוכנות בלנגלי.

ריג, דרך מחלקת העיתונות של הסוכנות דאג להדליף את תוכן הישיבה לעיתונות ולמחרת העיתונים החשובים יצאו בכותרות ‘בכיר ב CIA התפטר עקב ניגוד אינטרסים’, ‘פטריוט אמריקאי’ ו’שלום עולמי בכוח הזרוע’, על התנועה שבכוונת הבכיר שפרש, ה [1]WPF ובקשות לראיונות עיתונאים וטלוויזיוניים החלו לזרום כמו גם פניות מארגונים של גלוחי ראש, Red Necks, ה KKK, ניאו נאצים למיניהם ואחרים ושאת כולם דחיתי על הסף. התגוררתי בבית בטוח של היחידה באזור ונשמרתי על ידי שומרים חמושים מ’משמר העורב’ שנשלחו על ידי איאן למשימה הזו. גם מקום שהותי החדש הודלף לעיתונות וצלמי טלוויזיה ועיתונות צבאו על המקום ורק באיומי נשק כולל ירי באוויר, הורחקו אך נשארו בסביבה.

 

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שלום עולמי”