החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שער המדרגות

מאת:
מאנגלית: גיל שמר | הוצאה: | 2014-01 | 320 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

טאסי קֶלטג'ין, בתו של מגדֵל תפוחי אדמה במערב התיכון, מגיעה לעיירה אוניברסיטאית כסטודנטית ופוגשת שם את צ'וסר, סילביה פלאת וסימון דה בובואר, וגם גברים שלובשים ג'ינס ועניבה. כדי לפרנס את עצמה היא מתחילה לעבוד כמטפלת אצל משפחה שזה עתה אימצה ילדה. המשפחה נראית לה מסתורית וזוהרת, והיא לומדת לאהוב את הילדה הקטנה.

אבל ככל שהיא שוקעת בחייה החדשים, מתגברת אצל טאסי תחושת הניכור. הוריה נחלשים, ואחיה אובד־הדרך בתיכון שוקל להתגייס לצבא. טאסי הולכת ונעשית הזרה שתמיד הרגישה שהיא. וכשהחיים והאהבה נפרמים בדרמטיות, באופן מזעזע אפילו, היא משתנה לנצח.

שער במדרגות הוא רומן מסחרר מאת אחת הסופרות המהוללות של שני העשורים האחרונים. לירי, מרגש וקורע לב, זהו ספרה השאפתני ביותר של לורי מור עד כה — רב־רבדים, מרתק וחכם.

לורי מור היא מחברת קובצי הסיפורים "ציפורים באמריקה", "כמו בחיים" ו"עזרה עצמית", והרומנים "מי ינהל את בית החולים לצפרדעים?" ו"אנגרמות". היא פרופסורית לאנגלית באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון.

מקט: 14000009
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר
טאסי קֶלטג'ין, בתו של מגדֵל תפוחי אדמה במערב התיכון, מגיעה לעיירה אוניברסיטאית כסטודנטית ופוגשת שם את צ'וסר, סילביה פלאת וסימון […]

1

הקור בא באיחור בסתיו ההוא, וציפורי השיר נתפסו לא מוכנות. עד שהחלו השלג והרוח הרציניים, התפתו רבות מדי מהן להישאר, ובמקום לעוף דרומה, במקום לחרוף כבר בדרום, הן התגודדו בחצרות של אנשים, נוצותיהן תפוחות לקורטוב של חמימות. אני חיפשתי עבודה. הייתי סטודנטית ונזקקתי למשרת שמרטפות, כך שהלכתי מריאיון אחד למשנהו בשכונות המצודדות אך החורפיות האלה, שהמוני אדומי החזה המפחידים ניקרו באדמתן הקפואה, אפורים־חומים והמומים — אם כי איזו ציפור לא נראית המומה קצת גם בנסיבות הכי טובות — עד שלבסוף, בשלב מאוחר בחיפושי, בתום שבוע, נעלמו לפתע הציפורים כלא היו. לא רציתי לחשוב מה קרה להן. או ליתר דיוק, זה רק ביטוי — של נימוס, הבטחת שווא של עדינות נפש — שכן תהיתי על גורלן כל הזמן: דמיינתי אותן מתות, בערמות מדהימות בין שלפי התירס בשדה קטל כלשהו מחוץ לעיר, או צונחות מהשמים בזוגות ובשלשות לאורך קילומטרים על גבול מדינת אילינוי.

חיפשתי בדצמבר עבודה שתתחיל עם פתיחת הסמסטר בינואר. כבר סיימתי את הבחינות שלי ועניתי למודעות מלוח העבודות לסטודנטים, אלה בנושא “טיפול בילדים”. אהבתי ילדים — באמת! — או נכון יותר, לא היה לי שום דבר נגדם. הם היו מעניינים לפעמים. התפעלתי מהעמידוּת ומהישירוּת שלהם. והייתי טובה איתם בזה שידעתי לעשות פרצופים מצחיקים לתינוקות, ואת המבוגרים יותר יכולתי ללמד להטוטי קלפים ולדבר בסגנון התיאטרלי הסרקסטי שרכש את אמונם והקסים אותם. אבל לא הייתי מיומנת במיוחד בהשגחה על ילדים לתקופות ארוכות; התחלתי להשתעמם, אולי בדומה לאמי. אחרי ששיחקתי יותר מדי זמן במשחקים שלהם, המוח שלי נעשה רגזני והשתוקק לשקוע באיזה ספר שהיה לי בתיק. רק קיוויתי שהם ילכו לישון מוקדם או יאריכו בתנומת הצהריים.

הגעתי מתיכון דֶלַקרוֹס סנטרל, מחווה קטנה על דרך פֶּריוויל הישנה, אל עיר האוניברסיטה טרוֹי, “אתונה של המערב התיכון”, כמו מתוך מערה, כמו הילד־הכוהן של שבט קולומביאני שקראתי עליו ב”אנתרופולוגיה 203″, נער שאפפו אותו בהילה מיסטית — רוב שנות ילדותו שמרו אותו באפלה, וכל מה שידע על העולם שבחוץ בא מסיפורים, לא מניסיון אישי. מרגע שהוּצָא אל האור, הוא היה במצב קדוש תמידי של תימהון ופליאה; שום סיפור לא יוכל לעולם להשתוות לדבר עצמו. וככה היה איתי. שום דבר לא הכין אותי באמת. לא קופת החיסכון לקולג’ בחדר האוכל, לא איגרות החוב של סבי וסבתי, ולא סדרת האנציקלופדיות המשומשת של “ווֹרלד בּוּק”, עם טבלאות הצבע היפות של תנובות חיטה בינלאומיות ותצלומי מקומות הולדתם של נשיאים. העולם הירוק והשטוח של החווה נטולת החזירים והסוסים של הורי — השיממון שלה, הזבובים שלה, השקט שעשן וטרטור מכונותיה משסעים דבר יום ביומו — סב ונסוג לאחור, והשאיר אותי עם חיי כרך מזהירים של ספרים וסרטים וחברים שנונים. מישהו הדליק את האורות. מישהו הוליך אותי אל מחוץ למערה — מחוץ לדרך פּריוויל. מוחי השתלהב מצ’וסר, מסילביה פּלאת, מסימון דה בּוֹבוּאר. פעמיים בשבוע עמד פרופסור צעיר ושמו תאד, לבוש בג’ינס ועניבה, מול אולם הרצאות מלא בילדי חוות כמוני, והרטיט בדיבוריו על אוננות הפּסיק של הנרי ג’יימס. הייתי מהופנטת. לפניו, מימי לא ראיתי גבר לובש ג’ינס עם עניבה.

המערה העתיקה הניבה, כמובן, מיסטיקן; ילדותי, לעומת זאת, הניבה רק אותי.

במסדרונות התווכחו סטודנטים על בּאך, בֶּק, בַּלקניזציה, לוחמה בּקטריאלית. סטודנטים ממדינות אחרות אמרו לי דברים כמו, “את באה מהכפר. זה נכון שאם אוכלים כבד של דוב, מתים מזה?” הם שאלו, “הכרת פעם מישהו שעשה את־יודעת־מה עם פרה?” או “האם זאת עובדה מוכחת שחזירים מסרבים לאכול בננות?” מה שידעתי בוודאות זה שעז לא באמת תלעס פחית שימורים; עז אוהבת רק ללקק את הדבק של התווית. אבל את זה אף אחד לא שאל אותי.

מנקודת מבטנו, באותו סמסטר נראו אירועי ספטמבר — עדיין לא קראנו להם 9/11 — קרובים ורחוקים כאחד. תלמידים מהחוג למדעי המדינה צעדו בחצרות הסגורות ובמדרחובים וקראו, “כל כלב בא יומו! זה סופו של כל גנב!” כשיכולתי להרהר בהם בכלל — בכלב, בסופו — זה היה כאילו מתוך המון משרבב צוואר מבעד לזכוכית, כפי שידעתי (מקורס בתולדות האמנות) שאנשים מביטים במונה ליזה בלובר: לה ג’וקונדה! שמה הנחשי, בצירוף החיוך הערמומי הכלוא במרחק אך נבחן היטב לאיתור הבלחות מבשרות רע. זה היה, כמו ספטמבר עצמו, פה של חתול מלא בכנריות. השותפה שלי לדירה, מֶרף, בלונדינית מדֶבּיוּק עם שיניים עקומות ונזם באף, שהשתמשה בסבון שחור ובחוט דנטלי שחור, ושדעותיה המהירות היו מרשימות בנחרצותן (היא הגתה את שם עיר הולדתה “דוּ־בּא־קיוּ”), ושהחרידה פעם את המורה שלה לאנגלית כשאמרה שהדמות הנערצת עליה ביותר בכל הספרות היא דיק היקוק מ”בדם קר” — פגשה את החבר שלה בעשרה בספטמבר, וכשהתעוררה אצלו בבית היא התקשרה אלי, באימה ובאושר, כשהטלוויזיה רועמת ברקע. “אני יודעת, אני יודעת,” היא אמרה, קולה מתכווץ לתוך הטלפון. “זה היה מחיר כבד בשביל אהבה, אבל לא היה מנוס מלשלם אותו.”

הרמתי את קולי לצעקה מעושה, “זנזונת מופרעת שכמוך! אנשים נהרגו. ואת חושבת רק על התענוג שלך.” ואז נתקפנו מעין היסטריה — צחוק מבוהל, אשם, נואש, שמעולם לא הייתי עדה לו אצל נשים שעברו את גיל שלושים.

“טוב,” נאנחתי, מבינה שכנראה לא אראה אותה הרבה מאותו היום ואילך, “אני מקווה שיהיו לך רק חִרמוּנים — בלי תִחמוּנים.”

“לא,” היא אמרה. “תִחמונים תמיד נגמרים בבכי והורסים את החִרמונים.” היא תחסר לי.

אף שבתי הקולנוע נסגרו לשני לילות, ובמשך שבוע אפילו המורה שלנו ליוגה הניפה דגל אמריקאי, ישבה לפניו בתנוחת לוטוס, עצמה עיניים ואמרה, “הבה ננשום עמוק כעת לכבוד ארצנו הנהדרת” (הסתכלתי סביבי בתזזית ולא הצלחתי לנשום כראוי), חזרו רוב שיחותינו לגלוש — בהתאוששות מהירה להחריד — לנושאים אחרים: זמרות ליווי של אריתה פרנקלין, או איזו מסעדה בבעלוּת קוריאנית מגישה את האוכל הסיני הטוב ביותר. לפני שהגעתי לטרוי, מעולם לא אכלתי אוכל סיני. אבל כעת, במרחק שני רחובות מהדירה שלי, ליד סנדלרייה, היה מקום שנקרא “קפה פקינג”, שהלכתי אליו לעתים קרובות ככל שיכולתי בשביל ה”מעדן בודהה” שלהם. בקופה נמכרו בהנחה קופסאות קטנות של עוגיות מזל שבורות. “רק עוגיות שבור,” הבטיח השלט, “לא מזל.” נשבעתי שיום אחד אקנה קופסה כדי לראות איזו הנחיה — סתומה או מיסטית או רודפת בצע, אבל קונפוציאנית! — עשויה להיות במכלול. בינתיים אספתי את הפתקים ביחידוֹת, אחד לכל עוגייה שהגיעה בסוף מעל החשבון שלי, בזריזות, ביעילות, עוד לפני שגמרתי לאכול. אולי אכלתי לאט מדי. גדלתי על דגים מטוגנים עם שעועית ירוקה בחמאה (במשך שנים, סיפרה לי אמי, נחשבה מרגרינה לאוכל זר, והיה אפשר לרכוש אותה רק מעבר לגבול המדינה, בדוכנים מיוחדים שהוקמו בחופזה לאורך הכביש המהיר בסמוך לשלט “ברוכים הבאים” של מושל אילינוי, וחוואים רטנו שרק יהודים קונים שם). כך שעכשיו היה לירקות הסיניים המשונים האלה — פטרייתיים וגמדיים ברוטב החום שלהם — כוח של הרפתקה או פולחן, אמירה להתענג עליה. בדֶלַקרוֹס הארוחות בחוץ התחלקו ל”על הדרך” — ארוחה שאוכלים בעמידה או לוקחים ארוזה — ולמכובדת שנקראה “סעודה בישיבה”. במסעדה המשפחתית “וי הָאוּס”, שאליה הלכנו לאכול בישיבה, המושבים היו מסקאי אדום והקירות מכוסים בגֵמוּטליכקַייט: ציפוי עץ כהה וקיטש ממוסגר, רועות תמות וליצני חצר. על תפריטי ארוחת הבוקר נכתב “גוּטֶן מוֹרגֶן”. רטבים נקראו “ציר”. ובתפריט לארוחת הערב כיכבו קציץ בשר עם גושישי גבינה וסטייק “עשוי לפי טעמך”. בימי שישי היו שם דגים מטוגנים או סירים גדולים בחצר שמהם נִשלוּ “עורכי דין” (בקלה של מים מתוקים או פוטית), שנקראו כך כי לבם שוכן בעכוזיהם (דגו אותם באגם מקומי, שעל פחי האשפה בכל אתרי הפיקניק שבו נכתב: נא לא להשליך מעי דגים). בימי ראשון היו שם לא רק מרשמלו וסלט דובדבנים מסוכרים ומשהו שנקרא “ג’לי סבתא”, אלא גם “צלע בקר עם au jus”, שכן יֶדע מדויק בצרפתית — או באנגלית או אפילו בצבעי מאכל — לא בדיוק היה הצד החזק של המסעדה. פירושו של א־לה קארט היה מרק או סלט; ארוחת ערב היתה מרק וסלט. רוטב רוקפור הפך בפי המלצרים ל”רוטב רוקפורד” ונהגה במלעיל. יין הבית — אדום, לבן וּורוד — הדיף תמיד את הניחוח המתבקש של ורדים, סבון וגרפיט, משב קל של ריח חציר, רמז של עיירת שדה, אם כי התפריט נותר אילם בנוגע לכל זה ונצמד להכרזות ישירות על גוון. בירה בהירה או כהה הוגשה שם. הקינוח היה בדרך כלל פאי גלוּקשמֶרץ, עם המראה האוורירי והכובד של ערמות שלג. אחרי כל ארוחה רצית רק לשכב לישון.

אולם כעת, רחוק מהבית וברשות עצמי, הולכת שולל אחר רוטב חום, הרגשתי שאני מרזה ושופעת חיים. הבעלים האסיאתים הרשו לי להשתהות על ספרַי ולהישאר שם כאוות נפשי: “קחי לך את הזְמה! לא בועל!” הם אמרו בנועם כשריססו את השולחנות הסמוכים בחומר חיטוי. אכלתי מנגו ופפאיה ודחקתי את החלקים הסיביים משיני בקיסם קינמון. אכלתי עוגייה מקופלת באלגנטיות — פיסת נייר קצרה אפויה במעטפת. שתיתי מספל חסר ידית תה חם, תפל, שנמזג וחומם שוב מדלי שאוחסן בחדר הקירור של המסעדה.

הייתי מושכת את הפתק מלפיתתה הנוקשה של העוגייה ושומרת אותו כסימנייה. כל הספרים שלי הכילו פתקי מזלות שהזדקרו כמו זנבות קטנטנים מבין העמודים. אַת האטרייה הפריכה בסלט חייך. את האדונית לגורלך. מרף תמיד הוסיפה את המילה “במיטה” לכל פתק של עוגיית מזל, כך שבראש קראתי את הפתקים גם ככה: את האדונית לגורלך. במיטה. טוב, זה היה נכון. חוב הוא שקרן מפתה. במיטה. או גורלך יפרח כמו ניצן, שמיתרגם קצת פחות טוב.

או הערמומי, החכמולוגי: שינוי מרענן בעתידך.

לפעמים, כבדיחה מוצלחת יותר, הוספתי אם כי לא במיטה.

בקרוב תרוויחי כסף. או: עושר הוא הגבר של אישה חכמה.

אם כי לא במיטה.

אז הייתי זקוקה לעבודה. כמה פעמים תרמתי את הפלזמה שלי תמורת מזומנים, אבל בפעם האחרונה שניסיתי, דחו אותי במרפאה בטענה שהפלזמה שלי עכורה בגלל הגבינה שאכלתי בלילה הקודם. פלזמה עכורה! אני אהיה נגנית הבס! היה כל כך קשה שלא לאכול גבינה. אפילו בסוג המוקצף למריחה שקראנו לו בזלזול “גבינה למריקה” (כי היא יכלה לשמש כמֶרֶק להדבקת זגוגיות ולסתימת חורים ברעפים) היה פיתוי מנחם מסוים. הסתכלתי יום־יום במודעות הדרושים. היה ביקוש לטיפול בילדים: הגשתי את עבודות הגמר שלי ועניתי למודעות.

בזו אחר זו תלו נשים הרות בנות ארבעים את מעילי, הושיבו אותי בסלון שלהן, ואז דישדשו אל המטבח, הביאו את התה שלי ודישדשו בחזרה לחדר, לופתות את גבן, שפכו תה על התחתית ושאלו אותי שאלות. “מה תעשי אם התינוק הקטן שלנו יתחיל לבכות ולא יפסיק?” “את זמינה בערבים?” “מהי לדעתך פעילות חינוכית מועילה לילד קטן?” לא היה לי שום מושג. מימי לא ראיתי כל כך הרבה נשים הרות בפרק זמן קצר כל כך — חמש בסך הכול. זה הבהיל אותי. הן לא נראו קורנות. הן נראו סמוקות מלחץ דם גבוה ונפחדות. “הייתי שמה אותו בעגלה ולוקחת אותו לטיול,” אמרתי. ידעתי שאמי מעולם לא שאלה אף אחד שאלות כאלה. “בּוּבּי,” היא אמרה לי פעם, “כל עוד הבית חסין אש פחות או יותר, הייתי מניחה אותך בכל מקום.”

“פחות או יותר?” חקרתי. לעתים נדירות היא קראה לי בשמי, טאסי. היא קראה לי בובה, בּוּבּי, בּובּה’לה, או טאס’לה.

“לא היתה לי שום כוונה לדאוג או להתערב לך בחיים.” היא היתה היהודייה היחידה שהכרתי אי־פעם שהרגישה ככה. אבל היא היתה יהודייה שנשואה לחוואי לותרני בשם בּוֹ, ואולי בגלל זה היה לה אותו איפוק אדיש שהיה לאימהות של החברות שלי. באמצע שנות ילדותי הגעתי להכרה שלמעשה היא גם עיוורת. זה היה ההסבר היחיד למשקפיים העבים שלעתים קרובות היא אפילו לא הצליחה למצוא. או לקליידוסקופ דמוי הפטוניה של כלי דם פרוצים בעיניה, לאודם שהתפוצץ לתוך הלבן רק מאימוץ העיניים או מחבטה לא זהירה של ידה. זה הסביר את האופן המוזר שבו היא אף פעם לא ממש הביטה בי כשדיברנו, אלא בהתה בשולחן או במרצפת ברצפה, כאילו היא זוממת בעצלתיים לחטא אותם, בעוד זעמי המרוסן אך בקושי פורץ מפי במשפטים שקיוויתי שיינעצו, אם לא באותו רגע אז אחר כך, כמו סכינים במוחה.

“את תהיי בעיר בחופשת חג המולד?” שאלו האימהות.

לגמתי מהתה. “לא, אני נוסעת הביתה. אבל אחזור בינואר.”

“מתי בינואר?”

נתתי להן את ההמלצות שלי וסיכום בכתב של ניסיוני. ניסיוני לא היה רב כל כך — רק הפּיצקים והשוּלצים, השכנים שלנו. אבל הניסיון שלי בא לידי ביטוי גם בכך שנשאתי עלי פעם במשך שבוע, כחלק מעבודה על רביית האדם, שק קמח שהיו לו אותם המשקל והתחושה של עולל. חיתלתי אותו וגיפפתי אותו והנחתי אותו לנמנם במקומות מרופדים ובטוחים, אבל פעם אחת, כשאף אחד לא ראה, דחסתי אותו בתיק הגב שלי עם המון עטים חדים, והוא נדקר. הספרים שלי, לבנים מאבקה בשארית השליש, היו לבדיחה בכיתה. אבל את זה השמטתי מקורות החיים שלי.

את השאר, לעומת זאת, הדפסתי. לתפלצת המליצה, כפי שאבי אמר לפעמים, לבשתי מה שכּוּנה בחנויות הכולבו “ז’קט קריירה”, ואולי הנשים אהבו את המקצוענות שבזה. הן עצמן היו נשות קריירה. שתיים היו עורכות דין, אחת עיתונאית, אחת רופאה, אחת מורה בתיכון. איפה היו הבעלים שלהן? “אה, בעבודה,” אמרו כל הנשים ולא פירטו. כולן פרט לעיתונאית שאמרה, “שאלה טובה!”

הבית האחרון היה בית ערבה אפור טיח עם ארובה מכוסה בקיסוס נבול. עברתי על פני הבית בתחילת השבוע — הוא עמד במגרש פינתי, וראיתי שם כל כך הרבה ציפורים. כעת היה שם רק מרחב שטוח של לבן. סביב הלובן היתה גדר כלונסאות נמוכה, וכשדחפתי את השער הוא נשמט קצת למטה; אחד מציריו היה משוחרר, וחסר בו מסמר. הייתי צריכה להרים את השער כדי להבריח אותו שוב. התרגיל הזה, שאותו ביצעתי אינספור פעמים בחיי, העניק לי סיפוק מסוים — של סדר, של שיקום, של היותי קסומה! — כשלמעשה, הוא היה צריך לסמל משהו אחר: הזנחה שמישהו מתקשה להסתירה, חפצים שאינם זוכים לטיפול ראוי, אלא מתוקנים שוב ושוב באלתורים ארעיים, דברים טעוני טיפוח שחמקו מהאחראי עליהם. בקרוב יצטרכו לחבר את כל השער בחבל בנג’י, כפי שאבי תיקן פעם דלת באסם שלנו.

שתי מדרגות צפחה הובילו למטה אל שביל מרוצף בתערובת משונה של אבנים לא תואמות, שעל כולו, כמו גם על הדשא, נח נתז דק של שלג — הטבעתי בו את העקבות הראשונות של היום; אולי השתמשו בדלת הקדמית רק לעתים רחוקות. בעציצים שבמרפסת הכניסה עדיין היו כמה חרציות מיובשות. כפור כיסה את ראשיהם הצחיחים של הפרחים. על קיר הבית נשענו את ומגרפה, ושני מדריכי טלפון נדחקו לפינה, עדיין עטופים בצלופן.

בעלת הבית פתחה את הדלת. היא היתה חיוורת ומוצקה, בלי דלדולי בשר או שקיות מתחת לעיניים, עור לבנבן מתוח על העצם. השקעים בלחייה היו מוצללים בפודרה כהה, כאילו באבקנים של שושן מנומר. שערה היה קצר וצבוע באדום כהה האופנתי של פרת משה רבנו. עגיליה היו כפתורים בכתום עז, מכנסי הטייטס שלה בחום מהגוני, חולצתה בצבע חלודה, ושפתיה חומות ערמוניות. היא נראתה כמו ניסוי בחמצון מבוקר בדקדקנות. “בואי תיכנסי,” היא אמרה, ונכנסתי. תחילה בשתיקה, ואז, כמו תמיד, מתנצלת כאילו איחרתי, אף שהגעתי בזמן. באותה תקופה בחיי לא איחרתי אף פעם. רק שנה אחר כך אתקשה לפתע להיצמד לתחושה כלשהי של זמן, ואשאיר בקביעות חברים לחכות חצי שעה פה ושם. הזמן ירחף על פני בלי משים, באופן אבסורדי — מצחיק כשיכולתי לצחוק — בכמויות שלא יכולתי למדוד או לציית להן.

אבל בשנה ההיא, כשהייתי בת עשרים, הייתי דייקנית כמו כומר. האם כמרים דייקנים? עם צאתי מהמערה, מסונוורת מהאור האלוהי, האמנתי שכן.

האישה סגרה את דלת האלון הכבדה מאחורי, ואני רקעתי ברגלי על השטיחון הקלוע שעמדתי עליו, לנער מעליהן את השלג. ואז התחלתי לחלוץ נעליים. “הו, את לא צריכה לחלוץ נעליים,” היא אמרה. “יותר מדי מהמנהג היפני החסוד הזה מסתובב פה בעיר. תכניסי את הבוץ.” היא חייכה — חיוך גדול, תיאטרלי, מטורף מעט. שכחתי את שמה וקיוויתי שהיא תגיד אותו; אם לא, היא עלולה לא להגיד אותו בכלל.

“אני טאסי קֶלטג’ין,” אמרתי, מושיטה את ידי.

היא לקחה אותה ועיינה בפנַי. “כן,” היא אמרה לאט, בפיזור דעת, בוחנת כל אחת מעיני בקפידה מביכה. מבטה חג במעגל אטי, מעמיק חקר, סביב אפי ושפתי. “אני שרה ברינק,” היא אמרה לבסוף. לא הייתי רגילה שמביטים בי מקרוב, לא רגילה שהדבר שאני מביטה בו יחזיר לי מבט. אמי ודאי לא נעצה בי אף פעם מבט כזה, וככלל עטו פני את סוג הטיפשות העגולה והחלקה שלא עוררה את העולם להתעמק בהן. תמיד הרגשתי חבויה כמו עלי הגביע של גרגירי יער, חשאית ועוּבּרית כמו פתק המזל המקופל בעוגייה, ולנסתרוּת כזאת היו גם כמה יתרונות משלה, תחושות עליונוּת משלה, ראוותנות ניזונת־צער משלה.

“בואי, תני לי את המעיל שלך,” אמרה שרה ברינק לבסוף, ורק אז, כשהסירה אותו ממני ופנתה מעבר למבואה לתלות אותו על מתלה כובעים, ראיתי שהיא רזה כמו מקל, כלל לא בהיריון.

היא הובילה אותי אל הסלון, עוצרת תחילה ליד חלון אחורי. הלכתי אחריה, ניסיתי לעשות כמוה. בחצר, רובו של עץ אלון גדול נחטב ונערם ליד המוסך לעצי הסקה לחורף. ליד הגדם הישן שלו נשתל, נקשר וחוזק עץ אחר — גבעולי, צעיר, בעל מראה של מבחש קוקטיילים. אבל שרה לא התבוננה בעצים. “אוי, אלוהים אדירים, תראי את הכלבים המסכנים האלה,” היא אמרה. עמדנו שם והסתכלנו. הכלבים בבית השכן הוגבלו לשטח החצר באמצעות גדר חשמלית בלתי נראית. אחד מהם, רועה גרמני, הבין את הגדר, אבל האחר, טרייר קטן, לא הבין אותה. הרועה הגרמני היה פותח במשחק של מרדף סביב החצר ומוביל את הטרייר היישר אל הגבול המחושמל, ואז נעצר לפתע ומשאיר את הטרייר להתגלגל הלאה אל תוך החשמל. הטרייר ההמום היה חוזר בדהרה, צווח מכאב. זה שיעשע את הרועה הגרמני, שהמשיך לעשות את זה, והטרייר המזועזע, בצימאונו הנואש למשחקים, היה שוכח ומתחיל לרוץ שוב, ומתגלגל שוב לתוך החשמל, מיילל. “זה נמשך ככה כבר שבועות,” אמרה שרה.

“זה מזכיר לי דֵייטים,” אמרתי, ושרה סובבה את ראשה לאמוד אותי שוב. היא היתה גבוהה ממני בחמישה סנטימטרים לפחות; יכולתי להציץ אל תוך נחיריה, אל מארג השערות הקטנות כמו שתי וערב של ענפים הנצפים מבסיסו של עץ. היא חייכה, וזה דחף את לחייה החוצה ושיווה לסומק שתחתיהן מראה אפלולי ושגוי. חום הציף את פני. בחורים? מה כבר ידעתי על זה? השותפה שלי מרף, היא זאת שתמיד יצאה איתם, וכעת זנחה אותי כדי שתוכל לישון כל לילה עם הבחור החדש שפגשה. היא הורישה לי את הוויברטור שלה — חפץ מוזר, מתערבל ומזמזם, שכשמכוונים אותו למהירות גבוהה, הוא מסתחרר באוויר כמו אצבע עבה ומשועממת של מישהו שרוטן ממש שישו ושמחו. לפין של מי זה יכול לדמות בכלל? מישהו שעבד בקרקס, אולי. אולי של ברט לנקסטר ב”טרפז”. שמרתי את הדבר על דלפק המטבח, שם מרף השאירה אותו בשבילי, ומדי פעם השתמשתי בו לבחישת השוקו שלי. פעם אחת דווקא יצאתי לדייט, בשנה שעברה, והתכוננתי לקראתו — נכנסתי לטראנס בחנות ללבני נשים והשקעתי ארבעים וחמישה דולר בחזיית פּוּש־אָפּ טייוואנית שחורה, שזורה בחוטי מתכת, כמו־טבעית למגע, שדיים שלמים העומדים ברשות עצמם, עצמאיים מכל לובשת, שכשנרכסו לחזה המסוים שלי, נראו כמו חיה כהה שנקשרה לשם כדי לינוק. נמלאתי תחושת ריחוף מענגת כשלבשתי אותה; הרגשתי מיוחמת וכמו שׂה לעולה, ואי לכך שיערתי שזה משפר את סיכויי בעולם, מאחר שהחזה האמיתי שלי הושאר (כך התבדחתי פעם) על אדן עמוד במרתף של ספריית דלקרוס, כדי לשחרר את עמוד השדרה שלי להליכה זקופה.

כל ההכנה הזאת היתה התגנדרות סרק של זבוב: הבחור המסכן כיחכח בגרונו ואמר לי שהוא הומו. שכבנו שם יחד על המיטה שלי, מעורטלים חלקית בלבד, תחתונינו השחורים מתריעים על כישלון החוויה. גבו היה מלא בפצעונים ורודים: “גב־קְנֶה” הוא קרא לו. העברתי עליו את קצות אצבעותי, מעין ברייל עם מסר של אנרגיה ודאגה חייתיות. “מתרומם אל על,” הוא הכריז אל החדר, שהרי גילוי לב — או העמדת פנים של גילוי לב — הוא המתקפה הזולה והיעילה ביותר על תקווה (התקווה, עלי להודות, אם להשתמש בביטוי של אבא, הפליגה על כנף תפלצת המליצה והפכה לציפייה). “מתרומם אל על?” חזרתי על המילים, בוהה בתקרה, חושבת על עפיפונים. נשארנו ערים שעה אחרי הווידוי שלו, שנינו רועדים ודומעים, ואז קמנו, ומסיבה כלשהי החלטנו להכין עוגה. רצינו להיכנס למיטה ובסוף אפינו עוגה? “אני ממש־ממש נורא מחבבת אותך,” אמרתי כשהעוגה היתה מוכנה — לו הייתי יודעת שתבוא היום, הייתי אופה לך עוגה כזאת — וכשהוא לא אמר כלום בתגובה, נכנסה לחדר שתיקה קשה, עיקשת, והידהדה כאילו היתה צליל. “יש פה הד?” אמרתי כמו גולם.

והוא נתן בי מבט מרחם ואמר, “ובכן, הלוואי שהיה, אבל אין.” ואז הוא הלך לחדר האמבטיה ויצא מכוסה בכל האיפור שלי, מה שמסיבה כלשהי גרם לי לחשוב שהוא שיקר בנוגע למיניות שלו. “אתה יודע,” אמרתי, מנסה אותו, אבל בעיקר מפצירה, “אם תתרכז תוכל להיות סטרייט, אני בטוחה בזה. רק תשתחרר, תעצום עיניים מדי פעם ופשוט תעשה את זה. הטרוסקסואליות — ובכן, היא מצריכה המון ריכוז!” אמרתי, וצליל תחינה בקולי. “היא דורשת המון מכולם!”

“כנראה יותר ממה שיש לי,” הוא אמר. הכנתי לו קפה — הוא ביקש חלב, ואז חלב פנים ואחר כך מגבות נייר — ואז הוא הלך, לוקח איתו פרוסה חמימה של עוגה. מעולם לא ראיתי אותו שוב חוץ מפעם אחת, בחטף, מעבר לכביש, כשהלכתי לשיעור. הוא גילח את ראשו ונעל מגפיים סגולים עבים ולא לבש מעיל גשם בגשם. הוא הלך בתנועת זיגזג קופצנית, כאילו התחמק מאש צלף. הוא היה עם אישה שהיתה מעל מטר שמונים והיתה לה פיקת גרגרת בגודל אגרוף קטן שנבלע. צעיף ארוך — של מי הוא היה? לא הצלחתי לזהות; לרגעים הוא נראה שייך לשניהם — התנופף מאחוריהם בחדווה כמו זנב של עפיפון.

כעת פנתה שרה בחזרה אל החלון. “השכנים בדיוק הקימו את הגדר הבלתי נראית הזאת,” היא אמרה. “בנובמבר. אני בטוחה שזה גורם טרשת נפוצה או משהו כזה.”

“מי הם?” שאלתי. “כלומר, השכנים.” אגלה קצת עניין אנתרופולוגי בשכונה. אף אחת שהתראיינתי אצלה עוד לא חזרה אלי. אולי הן חיפשו טיפוס ערני שתופס פיקוד, ואני נראיתי להם אפרורית, מסויגת ממעורבות רגשית. התחלתי לדאוג שאם לא אזהר, ההתבטלות שלי תיהפך להרגל, לטיק, למשהו מקובע במסמרות שגינוני המוזרים ימשיכו לבטא לאורך חיי חרף כל מאמצי — כשם ששתיין, אף על פי שנגמל, עדיין מתנודד ומתלעלע בדיבורו כמו שיכור.

“השכנים?” פניה של שרה ברינק אורו באופן מלאכותי, עיניה רחבות. קולה נעשה שטוח ותיאטרלי. “ובכן, במלונת הכלבים הזאת שם גרים קתרין וֶלבּוֹרן ובעלה סטיוארט, וגם המאהב של סטיוארט, מייקל בּאט. הוולבּוֹרנים והבּאטים. מי היה יכול להמציא שמות כאלה?”

“אז… מייקל הוא גיי?” אמרתי, מגלה אולי יותר מדי עניין כעת.

“נו, כן,” אמרה שרה. “עושים עניין גדול מזה שמייקל הוא גיי. ‘מייקל הוא גיי,’ לוחשים השכנים, ‘מייקל הוא גיי. מייקל הוא גיי.’ נו, כן, מייקל הוא גיי. אבל העניין הוא כמובן שסטיוארט הוא גיי.” עיניה של שרה נראו עליזות וזוהרות — הניצוץ התזזיתי־אך־הזול והמרוצה של קישוטי זבל לחג המולד.

כיחכחתי בגרוני. “ומה קתרין חושבת על כל זה?” העזתי לשאול. ניסיתי לחייך.

“קתרין.” שרה נאנחה והתרחקה מהחלון. “קתרין, קתרין. ובכן, קתרין מעבירה המון זמן בחדר שלה ומקשיבה לאֶריק סאטי. הרעיה להסוואה, מסכנה שכמותה, היא תמיד האחרונה שיודעת. אבל תראי.” היא רצתה לשנות את הנושא עכשיו, לגשת לעניין. “בואי שבי. אז זה הסיפור.” היא החוותה בזרוע מושלכת פתאום בעווית. “טיפול בילדים,” היה נדמה שהתחילה, אבל אז עצרה, כאילו די בכך.

התיישבתי על ספה קטנה שהיתה מרופדת בבד לכיסוי כריות. טיפול בילדים, כמו טיפול רפואי, כבר נעשה צירוף כבול. אני אהיה ספקית שלו. פתחתי את תיק הגב שלי והתחלתי לפשפש בו בחיפוש אחר קורות החיים שלי. שרה ישבה מולי על ספה אפורה בהירה, ועצם הבוהק שלה נראה כאילו הוא עלול להכתים את הכרים. היא פיתלה את רגליה זו מעל וסביב זו באופן כזה שהחצי התחתון של האחת נתן אשליה שהוא בולט מהחצי העליון של השנייה, כאילו היו לה ברכיים אחוריות של עגור. היא התחילה לכחכח בגרונה, אז הפסקתי לפשפש והנחתי את התיק בצד.

“אוויר החורף כבר חדר לי לעצמות,” היא אמרה. היא פנתה הצידה והשתעלה שוב בקול רם, באותו אופן צחיח שהרופאים מכנים “לא פרודוקטיבי”. היא טפחה על בטנה השטוחה. “אז זה הסיפור,” היא אמרה שוב. “אנחנו מאמצים.”

“מאמצים?”

“תינוק. אנחנו מאמצים תינוק בעוד שבועיים. בגלל זה אנחנו מחפשים מטפלת. היינו רוצים לשריין מישהי מראש לכמה שעות קבועות.”

לא ידעתי כלום על אימוץ. הכרתי רק בת מאומצת אחת בימי נעורי, בֶּקי סוסלוק, מפונקת ויפה, שבגיל שש־עשרה ניהלה רומן עם מורה מתלמד זרוק ונאה שאני עצמי הייתי דלוקה עליו. באופן כללי חשבתי על אימוץ פחות או יותר כפי שחשבתי על רוב הדברים בחיים: באי־נוחות. אימוץ נראה כמו בדיחה אכזרית וכמו הזיה מקסימה גם יחד — דרך נחמדה להימנע מהדם והכאב של לידה, או, מנקודת מבטו של הילד, הגשמת הפנטזיה שהוריך אינם באמת הוריך. הגֶנים שלך יכולים לתקוע יד אחת באוויר ולהניע אותה מעלה־מטה. יש! אין לך בעצם קרבת דם אליהם! כמה מוזר, במכונת הבולים בסניף הדואר קניתי לא מזמן את הבולים החדשים שהונפקו על אימוץ — אמץ ילד, הקם משפחה, ברא עולם — והדבקתי אותם בששון על מכתבי לאמי. זאת היתה צורה של רשעות שהרגשתי שאני זכאית לה. היא היתה שקטה ופתוחה להכחשה.

“מזל טוב,” מילמלתי עכשיו לשרה. זה מה שאומרים?

פניה של שרה אורו בהכרת תודה, כאילו אף אחד עוד לא אמר לה מילת עידוד בנידון. “תודה רבה לך! יש לי כל כך הרבה עבודה במסעדה, שכל מי שאני מספרת לו על זה מתנהג בצורה משונה ושקטה, דואג לי בצורה נבזית כל כך. הם אומרים ‘באמת!’ וכל המתח הזה קופץ להם לַפּה. הם חושבים שאני מבוגרת מדי.”

הינהנתי שלא במתכוון. לא היה לי מושג איפה היינו, מבחינת השיחה. חיפשתי, כפי שלעתים קרובות מדי מצאתי את עצמי נאלצת לעשות, אחר שפה, או אפילו אוקטבה, לדבר בה. תהיתי בת כמה היא.

“אני הבעלים של ‘לֶה פּטי מוּלֶן’,” הוסיפה שרה ברינק.

“לה פטי מולן”. שמעתי עליה קצת. זאת אחת המסעדות היקרות ההן במרכז העיר, שכל מנה עיקרית בה מסולסלת בשמיר טרי, כל מרק וקינוח מוזלפים בנדיבות כמו ציור של פּוֹלוֹק, נתחי פילה וקציצות בזוקים באבקת לוונדר שהיתה פעם נחלתם של פיות ושדונים, מסעדות שסטודנטים לא הולכים אליהן אף פעם, אלא אם התקבלו זה עתה לאחוות בנים או יצאו לפגישה עם עוזר דיקן או אירחו את הוריהם המודאגים מהפרוורים. ידעתי שב”לה פטי מולן” מגישים דברים שנשמעים כמו שמות של כלי נגינה — טימבּאל, קֶנֶל — השד יודע מהם. ניסיתי פעם לעיין בתפריט בחלון המואר שליד הכניסה, וכשבהיתי במילים, ליחלח עוקץ הגלות את עיני. זאת היתה מסעדה שכנראה הגישו בה את תפוחי האדמה של אבי, אם כי אבי לא היה יכול להיכנס אליה. המחיר הכי נמוך לארוחת ערב היה עשרים ושניים דולר, הכי גבוה — ארבעים וחמישה. ארבעים וחמישה! אפשר לקנות חזיית פוש־אפ במחיר הזה!

פישפשתי שוב בתיק אחר קורות החיים שלי ומצאתי את הדף מקופל ומקומט, אבל מסרתי אותו לשרה בכל זאת. דיברתי. “אבי היה סַפּק של כמה מהמסעדות פה בסביבה. זה היה לפני כמה שנים, אני חושבת.”

שרה ברינק הביטה בקורות החיים שלי. “את קרובת משפחה של בּוֹ קלטג’ין — מתפוחי האדמה של קלטג’ין?”

הבהיל אותי לשמוע את תפוחי האדמה של אבי — קֶנֶבֶּקים, נוֹרלַנדים, פּוֹנטיאקים, יוּקוֹן זהובים, חלקם בגודל גולות, חלקם אשכוליות, בהתאם לבצורת ולזמני החפירה ולְמה שעוללו החיפושיות — מסוכמים ונהגים כך כאן בסלון שלה. “זה אבא שלי,” אמרתי.

“אה, אני זוכרת את אבא שלך טוב מאוד. פניני הקְלָמאת שלו היו מפורסמים. גם הגמדיים הצהובים. הפרואניים הסגולים והפיניים הוורודים שלו היו הראשונים שנמכרו באריזות הרשת האלה, כמו אבנים טובות. ותפוחי האדמה החדשים ההם שהוא קרא להם ‘ביצי הברווז של קלטג’ין’. היתה לי תיאוריה עליהם.”

הינהנתי. בשובו מירח הדבש עם אמא שלי באנגליה, אכן הבריח אבי ג’רזי מלכותיים רבי־עיניים דרך המכס של שיקגו, ועם שובו לדלקרוס גידל אותם בחורף בעציצים ובאדניות, ובאביב באדמה, ומכר אותם למסעדות כ”ביצי ברווז”.

“הייתי רצה לשוק האיכרים בשש בבוקר לקנות אותם. באפריל הבא אחזיר אותם לתפריט.” היא נעשתה חולמנית. בכל זאת, היה נחמד לשמוע שמדברים טובות על אבי. לא ממש כיבדו אותו אצלנו באזור: הוא היה חובבן, גנן ירקות שסוחר במרכולתו, בלי משק של ממש, רק כמה ברווזים (שבכל סתיו אנסו זה את זה בפראות שמעולם לא התרגלנו אליה), כלב, טרקטור, אתר אינטרנט (אתר אינטרנט, שומו שמים!) ושתי פרות דקורטיביות בעלות ראש מנומר, שתנובתן מפוקפקת. (הן קיבלו את השמות בֶּס וגֶס, או חלב וזבל, לדברי אבי, והוא לא הרשה להן לרמוס את גדות הנחל כפי שעשו רוב החוואים סביבנו עם הפרות שלהם. פעם אחת חלבתי את בס והקפדתי לגזוז את ציפורני לפני כן כדי שלא אפצע אותה; התחושה האינטימית של עטיניה השעירים סגולי הוורידים כמעט גרמה לי להקיא. “בסדר, את לא צריכה לעשות את זה שוב,” אמר אבי. איזה מין בת חוואי הייתי? השענתי את מצחי על צדה של בס כדי לייצב את עצמי, והחמימות הפתאומית, יחד עם הבחילה שלי, גרמו לי להרגיש שאני אוהבת אותה.) פעם היתה לנו גם חזירה תוססת ושמה הלן, שהיתה באה כשקראו בשמה וחייכה כמו דולפין כשדיברו אליה. ואז לא ראינו אותה כמה ימים, ובוקר אחד, כשאכלנו בייקון עם ביצים, אמר אחי, “זאת הלן?” שמטתי את המזלג שלי וזעקתי, “זאת הלן? האם זאת הלן?” ואמי הפסיקה לאכול גם היא ושלחה באבי מבט קשה. “בו, זאת הלן?” את החזיר הבא שקנינו מעולם לא פגשנו, ושמו היה #WK3746. אחר כך קיבלנו עז מתוקה אך שובבה בשם לוסי, שלפעמים, יחד עם הכלב שלנו בּלוֹט, שוטטה סביב החצר כמו ציפור דרור.

בחנות לציוד חקלאי הוכיחו את אבא על שיש לו רק מעט מהאביזרים. החווה שלו היתה בסך הכול גינת מטבח שיצאה קלות מכלל שליטה — וקלות בלבד. והוא צבע את האסם שלו לא באדום הזול מסווה־הדם של הכפר (שעל רקע השדות והשיחים הירוקים הזכיר לאמי יותר מדי את חג המולד), אלא בכחול ולבן של השמים, ועל הגיחוך שבזה דיברו תכופות בחנות המספוא האזורית. (אף שהצבעים האלה, אני מניחה, מצאו חן בעיני אמי בתזכורת שלהם לחנוכה ולישראל, למרות טענתה שהיא בזה לשתיהן. היכולת של אמי לאושר היתה עצם מרק קטנה שמתבלת סיר גדול.) בנוסף, בית החווה שלנו היה מהודר מדי לפי קני המידה המקומיים — לבֵנים עירוניות בצבע שמנת, מעורבות בלבני שיקגו אדומות ליצירת דוגמה של זהב וּורוד כהה, עם גג דו־שיפועי של חוואי אמיד, אף שאבי לא היה כזה. את הזיזים שבתחתית הכרכובים צבע אבי לפעמים בחום או בכתום או בסגול בוהק — הוא שינה את צבעיהם בכל קיץ שני. מה הוא, “איזה נושך כריות מבלט מינסוטה”? לפעמים הוא העמיד פני חירש והמשיך להתנהל בחוש ההומור ובדבקות שלו. הוא הוסיף בבנייה ירוקה — הראשונה במדינה — חדר משפחה, ועירבב גבס טיט משלו וטייח אותו במרית על צרורות חציר שדחס בין הקורות. על השכנים זה לא עשה רושם: “שככה יהיה לי טוב. בו הלך ובנה בקתת בוץ וקש וחיבר אותה לבית הארור שלו.” האדנים היו מאבן גיר, אבל טחונה ומעורבבת במים, כך שהם פשוט נוצקו פנימה. לעתים רחוקות הוא נרתע מלבצע את תוכניותיו. הוא אהב את המחלבה הכחולה הישנה שלו, עם דלייה החלודים שלא נזרקו מעולם, והנחל הסמוך לה שעדיין היה מסוגל לצנן חלב וזרם הלאה אל מדגה קטן. היו לו חלקת יער קטנה וכמה שדות ניתנים לעיבוד. זאת היתה בסך הכול חקלאות הררית פשוטה, אבל למקומיים הוא נראה שחצני משהו, מאוד לא מקומי. אחרים חשבו שמוזרויותיו חורגות מסוגיות של אותנטיות חברתית ונוגעות בשאלות של אלוהים ואדם וקיום. אבי ניסה לא להשתמש בזרעי הכלאות — נמנע מלשתול אפילו מלפפונים שלא עושים גזים — ולכן החסה שלו פרחה מוקדם. אולי זה נראה מצחיק — יחד עם השטח המצומצם שלו והנוכחות המצומצמת עוד יותר בסעודות כנסייה ובירידים חקלאיים, נוסף על רעיה תימהונית ממוצא אתני לא ברור, שישנה עד שעה מאוחרת מדי ביחס לאשת חוואי, ולא העסיקה את עצמה די במטלות. (אמי השכיבה על צדן מראות באורך מלא מאחורי ערוגות הפרחים כדי להכפיל את המראֶה אם לא את הנפח האמיתי של הגננות שלה.) גרוע מניהול משק לפי ספר, נראָה כאילו אבי מנהל משק לפי מאמר בכתב עת: מגדלי ג’ינסנג זכו להערכה הגבוהה ביותר. ובכל זאת, הוא ניסה לשאת חן — לשתול שדה סויה כדי להשביח את הקרקע, וכפיתיון שימשוך אליו מזיקים מהאספסת של השכנים, לעזור להם קצת. הוא עשה סבב גידולים, לא רק למען האדמה אלא גם במשחק משעשע לבלבול האויב: אם בשנה אחת זורעים חיטה במקום שהיו בו תפוחי אדמה ושמים תפוחי אדמה במקום שהיתה בו סויה, לעתים רחוקות מקבלים זחלי עש. או שמקבלים זחלים זחלניים, שלא מסוגלים להתרגשות הדרושה כדי לאתר זלילה. האדמה שלנו נראתה שוקולדית והיה לה גוף, כמו ליין, ואילו העפר הספוג בחומרי ההדברה של שכנינו היה לעתים קרובות ערמה מצערת של גושים אפורים יבשים. אבא היה אקולוגי וירוק ואורגני ואטי כיאות, אבל עוד לפני שנים סירב להימכר לקואופרטיבים האורגניים שקנו את ספקי הירקות הקטנים הישנים. זה רק בודד אותו עוד יותר. הוא היה מוּכּר כ”טופו טום”, או “בו נסיך הטופו”, או לפעמים רק “בּוֹפוּ”, אף שגידל תפוחי אדמה.

“כן, לתפוחי האדמה שלו יצא מוניטין — לפחות במקומות מסוימים,” מיהרתי להוסיף. “אפילו אמי מעריצה אותם, ואותה קשה לרַצות. פעם היא אמרה שהם ‘מתת־שמים’, והיא נהגה לקרוא להם פּוֹם דֶה טֶר דֶה ל’אָר.” עכשיו כבר סתם דיברתי יותר מדי.

“זה מצחיק,” אמרה שרה.

“כן. היא הרגישה שאין אף שם שיתאר אותם כראוי.”

“וכנראה היא צדקה. זה מעניין.”

חששתי ששרה היא אחת מאותן נשים שבמקום לצחוק אומרות “זה מצחיק”, או במקום לחייך אומרות “זה מעניין”, או במקום להגיד “אתה אידיוט מטומטם וקשקשן” אומרות, “טוב, אני חושבת שזה קצת יותר מורכב מזה.” אף פעם לא ידעתי מה לעשות ליד אנשים כאלה, במיוחד אלה שאחרי שדיברת אוהבים להגיד, בנימה צופנת סוד, “הבנתי.” בדרך כלל אני פשוט נאלמת דום.

“את יודעת, אביה של ז’אן ד’ארק גידל תפוחי אדמה,” אמרה שרה כעת. “בשדות התפודים של אביה היא שמעה קולות בפעם הראשונה. הרי לך כמה תפוחי אדמה אגדיים.”

“אני יכולה להבין את זה. אני עצמי שמעתי קולות בשדות של אבי,” אמרתי. “אבל בדרך כלל זה רק הרדיו־טייפ של אחי שהוצמד לאחורי הטרקטור שלו.”

שרה ניענעה בראשה. לא הצלחתי להצחיק אותה. כנראה פשוט לא הייתי מצחיקה. “האם אביך גידל פעם בטטות?” היא שאלה.

בטטות! עם זנב החולדות שלהן ומקומן השערורייתי באמנות העכשווית, שבדיוק בשנה האחרונה קראתי עליה. “לא,” אמרתי. פחדתי, כדרכם של ראיונות, שאני בצניחה חופשית. לא היה ברור לי למה כל אחת מאיתנו אומרת את מה שהיא אומרת. “תפוחי אדמה מגדלים מעיניים של תפוחי אדמה אחרים,” אמרתי, אפרופו השד יודע מה.

“כן.” שרה נתנה בי במבט בוחן.

“בחורף היינו אחי ואני יורים אותם מתוך צינורות, עם חזיזים,” הוספתי, עכשיו באסוציאציה חופשית לגמרי. “רובי תפודים. זה היה בילוי גדול בשבילנו כשהיינו קטנים. עם תפוחי אדמה מהקירור במחסן הירקות ואיזה צינור פולימר. היינו מארגנים צבאות קטנים ומנהלים קרבות.”

כעת הגיע תורה של שרה לאקראיות. “כשהייתי בגילך למדתי סמסטר אחד בצרפת והתאכסנתי שם אצל משפחה. אמרתי לבת מארי־ז’אן, שהיתה סטודנטית כמוני, ‘מעניין שבצרפתית קנדית־צרפתית אומרים פָּטאט, אבל בצרפת אומרים פּוֹם דֶה טֶר.’ והיא אמרה, ‘אה, אנחנו אומרים פָּטאט.’ אבל כשסיפרתי את זה אחר כך לאביה? פניו נעשו חמורות סבר והוא אמר, ‘מארי־ז’אן אמרה פַָּטאט? אסור לה להגיד פָּטאט אף פעם!'”

צחקתי, בלי לדעת למה בדיוק, אבל בתחושה שאני קרובה לדעת. זיכרון רחוק צץ בראשי: פתק שהעביר לי בן נבזי בכיתה ז’. תצחקי פחות, הוא ציווה בו.

שרה חייכה. “אביך נראָה בן אדם נחמד. אני לא זוכרת את אמא שלך.”

“היא כמעט אף פעם לא באה לטרוי.”

“באמת?”

“טוב, לפעמים היא באה לשוק עם לוע הארי שלה. וגלדיולות. אנשים פה קראו להן ‘גלדיולי’ וזה עיצבן אותה.”

“כן,” אמרה שרה בחיוך. “גם אני לא אוהבת את זה.” היינו במהלך של הסכמה מנומסת, חסרת יסוד.

המשכתי. “היא גידלה פרחים, איגדה אותם בגומיות. הם עלו משהו כמו דולר לזר.” למעשה, אמי די התגאתה בפרחים האלה ודישנה אותם בגבבה של עשבים מהאגם. אבי, לעומת זאת, התגאה עוד יותר בתפוחי האדמה שלו, ולעולם לא היה משתמש בעשבים מהאגם. יותר מדי מתכות כבדות, הוא אמר. “מטוס של להקת רוק התרסק פעם לתוך האגם,” הוא התלוצץ, ואם כי מטוס אכן התרסק, זאת היתה דווקא להקת ריתם־אנד־בלוז. אבל הוא צדק בנוגע למים: הם היו עכורים ממכרות הגבס בצפון.

היה מוזר לחשוב שהאישה הזאת, שרה, מכירה את אבי.

“נסעת איתם פעם העירה?” היא שאלה.

התנועעתי קצת באי־נוחות. לא ציפיתי שאצטרך להסתייע ככה בעברי, והעלאת זכרו, החזרתו אל תודעתי, היתה כמו לשדל דבר־מה סרבני. “לא לעתים קרובות. אני חושבת שפעם או פעמיים אחי ואני נסענו איתם, ורק התרוצצנו שם והרגזנו אנשים. בפעם אחרת אני זוכרת שישבתי מתחת לשולחן המכירות הרעוע של הורי וקראתי ספר. יכול להיות שהיתה עוד פעם שבה רק נשארתי בטנדר.” ואולי זה היה במילווקי. לא יכולתי להיזכר.

“הם עדיין מגדלים? אני פשוט כבר לא רואה אותו בשוק הבוקר.”

“אה, לא יותר מדי,” אמרתי. “הם מכרו הרבה מהחווה לכמה אָמישים, ועכשיו הם קְוָואזי־גמלאים.” אהבתי להגיד קוואזי. אמרתי את זה המון כעת, במקום כאילו או כזה, וזה נהפך לטיק. “אני קוואזי מוכנה ללכת,” הייתי מכריזה. או, “אני מרגישה קצת קוואזי היום.” מרף קראה לי קוואזימודו. או קָמי־קוואזי. או בחורה פראית וקוואזית.

“או קוואזי משהו,” הוספתי. מה שאבי היה באמת לא היה קוואזי־גמלאי, אלא קוואזי־שתיין. הוא לא היה זקן, אבל הוא התנהג כמו זקן — זקן מטורלל. לעתים קרובות, כדי לשעשע את עצמו, הוא קנה לו הרגל לנהוג בקומביין שלו בדרכים הכפריות ולהאט את התנועה בכוונה. “העמדתי אותם שבעה־עשר בטור,” הוא התרברב פעם בפני אמא.

“שבעה־עשר זה המון זועם,” אמרה אמי. “כדאי שתיזהר.”

“בן כמה אבא שלך עכשיו?” שאלה שרה ברינק.

“ארבעים וחמש.”

“ארבעים וחמש! מה, אני בת ארבעים וחמש. זה אומר שאני מספיק מבוגרת להיות…” היא שאפה אוויר, עדיין מעבדת את תדהמתה.

“להיות אבא שלי?” אמרתי.

בדיחה. לא התכוונתי לרמז בזה על חוסר נשיות מצדה. אם זאת לא היתה בדיחה מוצלחת, הרי זאת היתה מחמאה, כי לא רציתי, אפילו לא בדמיוני, גם לא לשנייה אחת, ליצור חיבור בין האישה המתוחכמת הזאת לבין אמי, אישה חסכנית וסהרורית כל כך עד שנתנה לי פעם — לקחת! להכיר! ללבוש! — את תחתוני התחרה השחורים הצמודים שלה שהתכווצו במייבש, אף שהייתי רק בת עשר.

שרה ברינק צחקה, קוואזי־צחוק, צחוק מובנה חברתית — אוסף של צלילים מוגדרים מראש, כמו צלצול של פעמון הדלת.

“אז זה תיאור התפקיד,” היא אמרה כשהצחוק שכך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שער המדרגות”