ספר האלף-בית של דן צלקה הוא ספר פלאי, מעין קמע. סוד הפלא הוא עשרים ושתיים אותיות האלף-בית. זהו לקסיקון אישי, שערכיו הם אירועים ודמויות מחיי הסופר. הסדר האלפביתי, השרירותי לכאורה, גואל את פרטי החיים מן היומרה האוטוביוגרפית לספר סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף, והופך את צירופם למשהו אחר, אולי לדיוקן עצמי. מן הדיוקן הזה ניבט האמן, אחד הסופרים המרתקים והחידתיים ביותר שקמו לנו בעשרות השנים האחרונות.
זהו ספר של אותיות, אך גם של אנשים: רשומות בו דמויות שוברות לב, כמעט מכושפות, מילדותו ומנעוריו של דן צלקה בברית-המועצות ובפולין ההרוסה של שנות הארבעים והחמישים, ולצידן דמויות ישראליות המוכרות לרבים במידה זו או אחרת – ציירים, משוררים, פוליטיקאים, עיתונאים, קבצנים, פילוסופים, סנדלרים, מוכרי ספרים. בין הדמויות הללו משובצים קרעי חיים, רגעים מהבהבים, חרטות, אהבות ישנות, אפילו חפצים: זוג נעליים בלויות, צנצנת חרדל, שעון-עצר, אקדח — רמזים לחיים שנסדקו שוב שוב, לא רק בתוהו הנורא של אמצע המאה העשרים, אלא גם במאמץ להציל מן התוהו הזה משהו חי, פועם ומתמיד.
קטגוריות: סיפורת עברית
37.00 ₪
במקום הקדמה
המחשבה לכתוב אוטוביוגרפיה תמיד הרתיעה אותי. את ‘דיוקן עצמי בגיל 27’, שבו דחסתי שנה מחיי לסד של שלושה חודשים, כתבתי באי יווני נעים במיוחד, אך למרות הרֶצינה, הפיקְס וחופי העירום, תקף אותי דכדוך. מאז אני חושד בנסיונות תמימים מדי לפוגג את רתיעתי מפני כתיבה אוטוביוגרפית, שאולי אינה אלא אימה מפני הזמן.
ובכל זאת, כשקראתי את ‘האלף-בית של צ’סלב מילוֹש’ ידעתי שאנסה שוב. יש כמובן הרבה ספרי אלף-בית, מילונים, אנציקלופדיות. החידוש של מילוש היה להעניק לצורה גוון אוטוביוגרפי מובהק.
היתרונות של אלף-בית כזה ברורים. הוא מעודד התרכזות בפרטים, בבחירתם ובעיצובם, אך דומה שהוא פוטר את הכותב מן הצורך להעניק צורה מכוונת למכלול. הפורמליות האיתנה והעניינית של הסדר האלפביתי גואלת את הפרטים הזכורים – דמויות, אירועים, תוכניות, כשלונות, אהבות חיות ומתות – מנהר הזמן האדיר הזורם בערוצו, ושולה אותם ברשת עמידה ונצחית של אותיות. מה שנראה כסחף כהה ובוצי המאיים לקבור תחתיו הכל, עשוי אולי לפלוט מתוכו דגי-זהב מפרפרים, שברי זכוכית וקונכיות.
כך לפחות חשבתי כשהתחלתי לכתוב.
קבעתי לעצמי כמה כללים פשוטים. החלטתי לא לכתוב על אנשים חיים, ולא לנסות אפילו לכתוב על סופרים, מוזיקאים וציירים היקרים לליבי, אלא במרומז, מזווית מיוחדת.
היה לי ברור שלא אכתוב על דברים שקרו לי בחיי, גם אם היו מרתקים או משעשעים במיוחד, אם אינם חשובים אלא לזולת. מקטעי זכרונות (השזורים בשקרים מופלאים) שכתב פורד מֶדוֹקס פורד, זכור לי היטב סיפורו איך נלקח פעם בימי ילדותו לקונצרט, והושב בכיסא שהיה שמור ל’טיימס’ הלונדוני. האיש שליווה אותו היה מפוזר מאוד, שם לב שחסרה לו עניבה והסתלק לקנותה, מותיר את פורד הקטן בכיסאו בשורה הראשונה, מול שלוש כורסאות מוזהבות. פתאום התגלגל באולם רעם אדיר של תשואות, ולפני הילד הקטן הופיע איש זקן בעל פני ספינקס חשוכים ותלתלי שיבה ארוכים, מלווה בשני אנשים שהילד זיהה: הזוג המלכותי, המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט. האיש בעל תלתלי השיבה לא רצה להתיישב באחת מכורסאות הפאר, ולפתע הרים את פורד מכיסאו והתיישב בו. לשווא ניסה הנסיך לשכנע אותו שיסב באחת הכורסאות המוזהבות; הזקן נשאר יושב על מקומו השדוד של הילד. עד שנכמרו רחמי המלכה על פורד הקטן, האבוד באולם הרועם, והיא הושיבה אותו על ברכיה. כך זכר פורד את ביקורו של ליסט.
כעבור ימים אחדים הובא פורד בידי אביו לבית שליסט התארח בו. האמן הדגול סירב בעקשנות לנגן, עד שברגע מסוים נח מבטו על פורד הילד. הוא נרכן אליו ואמר, “ילד קטן, אנגן בשבילך כדי שתוכל לספר לילדי ילדיך ששמעת את ליסט.” הוא ניגן את ‘סונטת אור הירח’, ודמעות זלגו בשפע על לחיי כל המסובים.
ההתלהבות שעורר ליסט היתה אדירה, כתב פורד. אחת משארות-בשרו הרחוקות, גבירה אריסטוקרטית שנראתה תמיד חסרת רגש, הדיפה במשך שנים ארוכות ריח לא נעים. אחרי מותה, מצאו על צווארה שקית ובתוכה מחצית סיגר שעישן ליסט. היא סעדה במחיצת הכוכב שלושים שנה קודם לכן.
הקטע על ליסט, על הזוג המלכותי הרחמן, על החדר השוחה בדמעות ולבסוף סיפור הסיגר העתיק, הוא מופת לחיבור זכרונות. מיותר לומר שלא היו לי בחיי אירועים ססגוניים כאלה, אבל העדפתי לא לכתוב גם על אירועים צנועים הרבה יותר, אלא אם כן הטביעו בי ממש את רישומם.
קראתי בתשומת-לב את הזהרותיו של מילוש מפני תעתועי הזיכרון. כדי להיצמד ככל האפשר לאמת, החלטתי להימנע מכתיבה על דברים שעליהם כבר כתבתי בספרי, כי איך אמצא את הלשון והמקצב של האמת האוטוביוגרפית אחרי שזכרונותי כבר עברו פעם תמורה? הכתיבה הבידיונית היא תליינית מומחית, המוציאה להורג רגשות ודימויים על-ידי עצם עיצובם, על-ידי עצם הוצאתם מחושך לאור. גם כשהתמורה חמקנית, לא קל להחיות את הרגש או את הדמות. חבל, כי מה חשוב יותר מאדם או מחפץ החיים בחצי-אפלה שבין זיכרון ודמיון?
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ספר האלף-בית”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות