על שולחנו של עידן, באמצע ישיבה חשובה, מונח פתק קצר ובו כתובות שלוש מילים בלבד: "סבתא ברחה מהבית". סבתא לאה […]
ההודעה
היא דפקה על הדלת בידיים רועדות. הוא בפירוש אמר לה לא להפריע. זה היה היום הראשון שלה בעבודה והיא לא התכוונה להפריע, אבל ההודעה הזו נראתה לה חשובה.
מהחדר נשמעו קולות עמומים של שיחה, מישהו כנראה סיפר בדיחה וכולם צחקו.
היא חשבה שזה תזמון טוב.
היא פתחה את הדלת בחשש למרות שלא קיבלה אישור להיכנס.
'תסגרי את הדלת,' הוא נבח עליה.
'זה נראה לי דחוף,' היא התעקשה.
'ביקשתי לא להפריע.'
זו היתה שיחה חשובה עם משקיעים חדשים. היה אסור שמשהו ישתבש.
היא לא ידעה מהיכן שאבה את האומץ, אבל היא נכנסה פנימה בכל זאת. 'זאת הודעה מחו'ל, מאחותך תמרה.'
אמא שלו קראה לו עי־דָן במלרע. כל חייה התעקשה שלא יעוותו את שמו והעירה לכל מי שהעז לקרוא לו עִי־דן, אפילו למפקדים שלו בצבא. זה הביך אותו מאוד, והוא שנא את ההתעקשות המטופשת הזו שרדפה אחריו מילדות. כשהיא נפטרה לפני שלוש שנים (ביום ההולדת שלו, וכן, הוא בהחלט האשים אותה שעשתה זאת בכוונה), הוא דרש מכולם לקרוא לו מעכשיו רק עִי־דן.
עִידן לקח את הפתק וקרא בו. לרגע החוויר.
בפתק היו כתובות שלוש מילים בלבד:
סבתא ברחה מהבית.
לפני
יום לפני ה'פלישה' הלכה לאה לישון עם תחושת בטן שמשהו איום ונורא עומד להתרחש. היא שכבה במיטה וחיבקה חזק את התיק שלה. 'אַתָּה סֵתֶר לִי, מִצַּר תִּצְּרֵנִי,' היא חזרה על המשפט הזה כמה פעמים, אבל בניגוד לעבר לא הרגישה מחוזקת.
על המיטה של לאה כמעט לא נשאר מקום לשכב. היא גררה אליה את כל מה שחשוב לה, וכבר לא זכרה מה בדיוק. אבל התיק השחור הגדול היה צמוד אליה, והארנק המוזהב בתוכו. אין בו הרבה כסף, שני שטרות של חמישים ש'ח, כרטיסי מועדון שונים בשלל צבעים, תו הזהב שפג תוקף, זיכוי מחנות בגדים שנסגרה לפני חמש־עשרה שנה, מברג קטן בצבע תכלת, מתנה שקיבלה בשנות השמונים מבנק המזרחי המאוחד, שני אטבים חלודים וסיכת ראש שחורה מעוקמת שנשארה מהימים שעוד אספה את השיער.
בכיס הצדדי דחוסות חתיכות נייר — פתקים שכתבה לעצמה עם תזכורות לתאריכי יום הולדת חשובים, מתכונים של פשטידות דלות קלוריות, מפתח לא מזוהה שהיא שומרת 'ליתר ביטחון', פנס קטן שעובד רק אם לוחצים חזק.
בקופסה קטנה שמור חוט ברזל דק מלופף סביב חתיכת קרטון, ערכת תפירה זעירה שקיבלה במלון בים המלח, בטיול לפני הפרישה, ובקבוקון גז פלפל ישן שקיבלה בקורס להגנה עצמית שעברה במועדון לקשיש, כשכוחה עוד היה במותניה.
ליד התיק מונח פנקס הטלפונים הישן שלה. רוב השמות מחוקים או מסומנים בעיגול קטן, רובם מתו כבר מזמן. מתחת לכרית, בשקית ניילון אטומה, מונחים הדרכון ותעודת הזהות.
לאה זוכרת את היום שבו גנבו לה את כרטיס קופת חולים. תמרה הסבירה לה שזו היא שלקחה אותו כדי שתוכל לקנות לה כדורים בבית המרקחת, אבל לאה חושדת שמשהו אחר התרחש. גם את כרטיס האשראי לקחו לה. גם הפעם מיהרה תמרה להסביר שהיא עושה עבורה את הקניות ולכן הוא אצלה. לאה לא אהבה את זה.
'איך יֵדע אדם זר מה דרוש לי באמת ומה מתאים לי? איך יבחין בין דבר שחשוב לי לבין מה שאינני צריכה?'
'סבתא, אני לא אדם זר,' תמרה ניסתה לא להיעלב. 'נכין יחד רשימה של כל מה שאת צריכה, ואני אדאג לך.'
'אני מוכרחה להיות במכולת בעצמי, רשימה לבדה אינה מספיקה. רק כשאני עומדת מול המדפים אני יודעת מה חסר לי, מה טרי ומה כדאי לקחת. אני מסתכלת, בודקת את המחירים, משווה, ואז מחליטה.'
'אבל את יודעת שאת לא יכולה ללכת לבד, אז פשוט תשלימי עם זה.'
סבתא לאה הרימה את קולה. 'אבל קנית לי דברים שאינני אוכלת. ממתי אני אוכלת גבינה של שלושים אחוזי שומן? ויוגורט פסיפלורה… מנין צץ הרעיון המוזר הזה?' היא פתחה את המקרר וזרקה את היוגורט לפח.
תמרה לא סלחה לאמא שלה על כך שהביאה אותה לעולם. אם זה היה תלוי בה, היתה מעדיפה לא להיוולד. כשאמא שלה סיפרה לה שהיא נולדה בטעות, הכעס רק התגבר. אבל עכשיו היא כעסה עליה אפילו יותר, היא מתה והשאירה אותה להיות אחראית על הכול, על סבתא, על שני אחים שלא עוזרים בכלום, והיא לבד, כל כך לבד.
'אם אני לא באה איתך לקניות, מוטב שתשיבי לי את כרטיס האשראי,' סבתא לאה אמרה בזעם והמשיכה לסבך את הכול.
אין עדיין תגובות