"עשר תמונות: רועה ושור" היא קלאסיקה סינית בת תשע־מאות שנה, מסכת סימבולית — תמונות קליגרפיה, מלוות בתי שיר קצרים — […]
מילות פתיחה
“ואני חוזרת עתה אל הנצח”
לפני יובל שנים, בספטמבר, מרחק אלפי קילומטרים מביתי, בלא כל הכנה מוקדמת — נקטפה אימא באחת.
פרידה, ואין פרידה.
סוף, שהיה מאז להתחלה, ואין סוף לה.
את חותמה הטביעה בי אימא בדם אהבתה. זכינו לשבע שנים יפות יחד, ועל כך תיוותר בי, כל עוד נשימה באפי, הכרת תודה שאין לה מידה ושיעור. שנים חיפשתי אחריה, מבקשת להכירה מקרוב, לומדת אותה מתוך בדלי הזיכרונות בגופי, מגלי הגעגועים שבאים והולכים חליפות, מן השיטוטים אצל פרחי העונה והחולות שעל קו החוף. פוסעת בשבילים בהם פסעה, כך יכולתי רק לנחש. רוקמת מפיסות קטנות של זיכרון — תמונות אי פה אי שם, מישהי שהכירה וזכרה גם לספר — פיסות שנאספו בי לתמונה של אימא.
למדתי עד כמה יצא לבה אל המילה, אל השירה והזמר, שירי רחל וכוכבים בחוץ. למדתי עד כמה הלכה רוחה אחר יפי הטבע, עונות בחילופיהן, עד כמה ספוגה הייתה גם ביופיה של היצירה האנושית, לב האדם.
מן המעט שהותירה אחריה — יומן אישי או שניים, ספרי שירה, מגדירי צמחים, בעלי כנף ופרפרים — היה גם ספר אחד בלוי משהו, “חכמת זן”, סיפורי זן מתורגמים, ובהם משל קטן על מסעו של רועה המחפש האחר שור שאיבד לכאורה. יד המקרה הובילה אותי אל הספר שעה שחיפשתי נושא לעבודת הדוקטורט. שלושה עשורים היה מונח, בלא ידיעתי, על מדף ספרייתי, ממתין להתגלות.
מתנת פרידה מאימא, חכמה מזוקקת מסין הרחוקה, תמצית של סוד החיים.
את מילותיי אלה, הד למסעות של חיפוש ומחקר, אני מבקשת להשיב לאימא. להעניקן לה ממתת רוחי באהבה.
“סיימתי פועלי בעולם הזה, ואני חוזרת עתה אל הנצח.
ביקשתי שתהיה תלמיד טוב ותממש את טבע הבודהא אשר לך.
אתה יודע אם בגיהינום אני, ואם עמך אני ואם לאו.
אם תהיה לאור המכיר שבודהא וחסידו בודהידהרמה משרתיך שלך הם, תוכל
להניח ללימודים ולעמול למען האדם. ארבעים ותשע שנה היה הבודהא מטיף,
ובכל אלה השנים לא מצא צורך לומר מילה אחת.
עליך לדעת מפני מה.
ואם לאו ובכל זאת תבקש לדעת, הימנע ממחשבה שאין לה פרי.
אמך, שלא נולדה, לא מתה
האחד בספטמבר
נזכרתי בדבר
תורת בודהא נתכוונה בעיקרה לפקוח את עיני הזולת.
אם תלוי אתה בדרך כל שהיא בדרכי הוראתה, אינך אלא חרק חסר בינה.
יש שמונים אלף ספר על תורת בודהא,
ואם תקרא את כולם לא תראה את טבעך שלך,
לא תבין אפילו את המכתב הזה.
זו צוואתי ומורשתי”.[1]
מילים שהשאירה אימו של איקיו לבנה, מורה זן גדול לימים, שעה שנסתלקה מן העולם, אף הן מתוך הספר “חכמת זן”, שהמתין בסבלנות על המדף.
[1] רפס פול, חכמת זן, תרגום: דוד שחר, הדר הוצאת ספרים, 1963, עמ’ 60-61 [חזרה]
אין עדיין תגובות