החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סבא השמיע קול

מאת:
הוצאה: | מרץ 2024 | 256 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

כמה דברים שחשוב לדעת על עידית, במקרה שיש לכם מישהו להכיר לה: היא בעלת גובה ממוצע, עיניים צוחקות, דתייה, מכורה לקריירה שלה במשרד הפרסום וקשורה מאוד לסבתה העיוורת. אה, ועידית כמעט בת ארבעים ועודה רווקה. כולם מנסים לשדך לה, להכיר לה, להשתטח פה ולהתפלל שם, אך אף לא גבר אחד שעמו היא נפגשת הוא המיועד שלה. יום אחד סבתא מספרת לה שהתייעצה עם סבה,

רבי יהושע מגידיש (שאיתו היא נוהגת לקיים שיחות תכופות אף שנפטר כחמישים שנים קודם לכן), והפתרון שיביא לעידית את בן הזוג המיוחל, הוא העלאת עצמותיו של סבא מטריפולי לקבר ישראל. מכאן נקלעת עידית להרפתקת ריגול מפתיעה ומותחת, המשתרעת לרוחב יבשות ולעומק ההיסטוריה ומלאה בתעלומות, סודות, בגידות, כלה חטופה ורודן מוסלמי אחד עם שורשים יהודיים נסתרים. על הדרך, עידית גם ממשיכה במסעה הפרטי והאישי למצוא את שחפץ לבה.

שני צירי העלילה בסבא, השמיע קול, נעים במקביל ואמורים להביא לסוף טוב אחד — חופה וקידושין. הציר האחד, הפורם את תעלומת מותו של סבא יהושע, והשני, העוקב אחר ניסיונותיה של עידית למצוא אהבה — שזורים זה בזה באופן מקורי, מלא הומור ונפלא, המשאיר את הקורא בעניין מתמיד ובהיקשרות עזה לדמויותיהן הכנות, החשופות ומלאות החיים והאמונה התמימה של עידית וסבתה — זו שאיבדה את אהבת חייה וזו שעוד לא מצאה אותה.

שרית דרשן נולדה וגדלה בפתח תקווה (מישהו היה צריך לעשות זאת), מנהלת אורח חיים דתי, יועצת בתחומי המיתוג והשיווק, כתבה את ספרי הילדים צב על הגב, יונת של הדואר ודוקטור צומי.

סבא, השמיע קול הוא ספרה הראשון למבוגרים.

מקט: 15101820
כמה דברים שחשוב לדעת על עידית, במקרה שיש לכם מישהו להכיר לה: היא בעלת גובה ממוצע, עיניים צוחקות, דתייה, מכורה […]

1

חצי שנה קודם לכן

סבתא ניהלה קרב מאסף. מבינה כי השנים שבהן שקעה בכורסה במרכז הסלון לא עשו לה טוב. אישה כמוה, שסללה כבישים בארץ ישראל, ועבדה בניקיון אצל השכנזיות של הרצליה פיתוח, לא יכולה לשבת רגל על רגל גם כשהעיוורון טווה את קוריו בין עפעפיה. הזמן קצר ויש עוד דברים שצריך לטפל בהם. סבא יהושע, עליו השלום, לא יסלח לה על ששקעה במסכנות הזאת.

היא יכולה להתנצל בפניו בשיחות הליליות השקטות שניהלו, הוא בעולם שכולו טוב והיא בעולמנו. עטופה בשמיכה המסתירה מעט את הפנים, שלא יראה כמה היא הזדקנה בחמישים השנים האחרונות מאז עזב אותה. מתנצלת מול דמותו אשר נותרה צעירה, נערית ועם מבט תקיף. מעין בונוס למי שהלך בטרם עת. ‘יהושע, יא ראלי, יקר שלי,’ היא תתנצל בפניו, ‘אין לי כוח, והעיניים כבר לא לוקחות אותי לשום מקום.’ הוא, בתמורה, ייתן לה נאום חוצב להבות בערבית, והיא תתרצה. למחרת היא תקום במלא המרץ, תהלך בבית חסרת סבלנות ותרעיש בהליכון עד שאמא תקום ותתקשר אליי, ותעיר אותי מוקדם מדי.

אפשר להגיד שכל שעה בבוקר מוקדמת מדי. לא בגלל שאני עצלה או טיפוס של לילה, אלא כיוון שאני בפחד עצום מהמפגש עם הרגע הזה. פוקחת את העיניים תוך מלמול צרוד של: ‘מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך.’ הנשמה שלי חוזרת מלילה ארוך, מכוּוצת מהמחשבה שבשבילי שום דבר לא השתנה. נטילת ידיים של בוקר, זרם מים קרים בשלוש השפרצות על יד ימין ושמאל לסירוגין, שטיפת פנים, ואני בחזרה במשחק.

‘עידיתה,’ הטלפון מסבתא מפריע לי באמצע טקס האיפוס. ‘מתי את מגיעה לפה, יא בינתי? אני צריכה את העזרה שלך.’

‘איזו עזרה, סבתא?’ אני מנסה להתחמק, יודעת שאצלה עזרה לא מסתכמת בקפיצה למכולת. ‘אנחנו צריכות לדבר, עידית, יש לי הרבה שאלות.’

‘יש לי הרבה שאלות’ אצל סבתא זה שם קוד ל — יש לי הרבה משימות להטיל עלייך, ואם תתעלמי או תתחמקי, את נכדה בלי לב, ואילו סבא שלך היה בחיים, היה מתבייש בך.

אני מציעה לה, כמובן, לבדוק מול הנכדות האחרות מי פנויה, אבל היא מסרבת ואומרת שתחכה לי עד שאגיע, ואם צריך, היא תחכה בעיניים פקוחות כל הלילה. סבתא יודעת איך לגרום לי להרגיש רע. היא רק תגיד את הביטוי האבסורדי ‘עיניים פקוחות’, כדי שאתקפל מול עיוורונה ואקפוץ אליה לאחר יום עבודה.

מה כבר יכול להיות כל כך חשוב? אני שואלת את עצמי בנהיגה מייגעת בכל הפקקים של תל אביב. עייפות התנחלה לי בשכמות ובצוואר, ואני מרגישה שהיא הגיעה לכאן כדי להישאר. שלושה רמזורים ירוקים ואני מרוצה שאני על הגל הירוק, והנה עבודות בכביש וחץ מהבהב, המעביר את כולם לפקק בנתיב הימני. ברסלבר אחד מצא נקודה טובה גם בפקק הזה ועבר בינינו בחיוך בעודו מקרקש בקופת צדקה. במכונית לידי יושב גבר במבט נחוש ומסרב לפתוח לדוס את החלון, ואני מדמיינת אותו אומר לעצמו, ‘שילך לעבוד! פרזיט!’ שלפתי עבורו שקל מתאי הבלגן מתחת לרדיו, הוא השאיר לי בתמורה מדבקת ‘תן חיוך הכול לטובה’. משתלם.

השעה תשע בערב ואמא כבר בחלוק, עייפה מיום שהתחיל בשבע בבוקר בנסיעה לקברי צדיקים בצפון. הסעה שיצאה מרחבת העירייה ביוזמת האגף לתרבות תורנית. על הסיפון אימהות לבנות מעוכבות חיתון בגילֵי עשרים ואחת ואמא אחת שלי, אמא לבת מעוכבת חיתון הנושקת לארבעים.

‘שיתקבלו התפילות, אמא,’ אני מנסה לעודד אותה. ‘אמן,’ היא לוחשת לי בקול חלוש ממלמול פרקי תהילים.

היא מופתעת מהגיחה המאוחרת, ואני מסבירה לה בחיוך עייף, ‘זו סבתא, היא איימה שתחכה לי בעיניים פקוחות כל הלילה עד שאגיע.’

אמא שולחת מבט תוהה לכיוון סבתא ומפנה לנו את הסלון, כאילו מדובר בישיבה סודית בבור בקריה.

‘את יודעת, יא בינתי,’ היא פותחת את הישיבה, ‘יש כמה דברים שעד שאני לא אסיים אותם, אני לא יכולה ללכת.’

אני מכירה את הרשימה הזאת בעל פה, אבל עדיין נותנת לה למנות אותה שוב.

‘את עוד לא התחתנת, ובלי לראות אותך מתחת לחופה אני לא עוזבת את העולם הזה. דיברתי הלילה עם סבא יהושע, והוא אמר לי שאני לא עושה מספיק. ׳יהושע יא כיבדי, יקר שלי,׳ אמרתי לו, ׳הפה שלי יבש כבר מתפילות. ממלמלת מבוקר עד ערב.׳ סיפרתי לו על כל הפעמים שאת מתלבשת, מתאפרת, נפגשת עם בחור וחוזרת ואומרת זה לא מתאים. עד מתי, אמרתי לו, היא יכולה להמשיך ככה? ממה הבנאדם עשוי? מברזל? מה עשתה הילדה הזאת שככה מגיע לה? ודווקא כשכבר מוצא חן בעיניה מישהו, הוא אומר שלא מתאים. הלב שלי כבר נסחט, אמרתי לו. כמו שמו לי פלפל חריף בפנים והוא עולה בלהבות.

‘אני רואה את הפרצוף שלך,’ סבתא עוצרת בדרמטיות, ‘שואלת, בשביל זה הבאתי אותך עד כאן? בשביל לדבר איתך על הכאב שאת לא מתחתנת? ואת, כל מה שאת רוצה זה ללכת הביתה לישון. ככה את מכירה אותי, יא בינתי?

‘אז דיברנו אתמול סבא שלך ואני,’ סבתא ממשיכה, ומערבבת עולמות עליונים עם תחתונים בלי בעיה, וגם אני כבר התרגלתי, ואפילו לא מרימה גבה כשהיא מפרטת לי שיחות עם שוכני עפר. ‘וסבא יהושע, שהיה תלמיד חכם, אמר לי שאני יודעת מה צריך לעשות כדי שאת תתחתני. ככה אמר לי, ׳את יודעת מה את צריכה לעשות.׳ חשבתי שמדבר על סגולה. ארבעים יום כזה או ארבעים כזה, והוא אמר לי, ׳השידוך רחוק כי אני רחוק.׳ זה מה שאמר וזהו, לא הסכים לדבר איתי מילה יותר.’

עכשיו השיחה מתחילה להיות מעניינת. אני רוכנת לכיוון סבתא, והיא מיטיבה את המטפחת לראשה ומנמיכה את הקול, ‘הוא רוצה שאני אחזיר אותו לפה. להיקבר בירושלים הוא רוצה.’

‘סבתא,’ אני לוחשת בחזרה, ‘את יודעת שזה בלתי אפשרי! סבא קבור בלוב וזו מדינת אויב.’

‘את חושבת שאני לא יודעת את זה?’ היא אומרת לי, ‘ניסיתי להסביר לסבא, אבל הוא שתק. ואז אמרתי, אם הוא בעולם האמת, ודאי אמר לי דבר נכון, ובטח יש דרך להגיע אליו ולהעלות את העצמות שלו. כי ככה בעיניים שלי ראיתי אותו אומר לי את המשפט הזה.’

הסלון מתמלא בשתיקה שלי ושל סבתא ובחושך סמיך, שגם האור הקטן שליד המטבח לא מספיק כדי לגרש. אני חושבת, מה הזוי יותר, סבתא לנכדה רווקה שמדברת עם המתים כדי לחתן אותה, או נכדה לסבתא עיוורת שחושבת איך לשמח את המתים?

אני קמה מהכורסה ואומרת לסבתא שאחשוב על זה ושתיתן לסבא קצת מנוחה עם הדיבורים עליי, ובכלל שאולי לא כל גאולה
צריך לדחוף בכוח ויש כאלו שפשוט מגיעות בקצב שלהן, לאט־לאט. כל כך הרבה קלישאות אני זורקת לסבתא, ולמרות שאני קולטת
את המבט המזלזל שלה, אני ממשיכה תוך כדי נסיגה מחושבת לאחור, לכיוון הדלת, לא נעתרת לכוס תה עם עוגיית כעכה או עם בוטנים. התיק כבר על הכתף והמפתח בהיכון ולילה טוב וחלומות מתוקים.

אבל כמו נכדה טובה, כשאני מגיעה הביתה, אני יושבת מול המחשב ומתחילה לחפש את העצמות של סבא. בטח בתוך אוטוסטרדת המידע מסתתר גם סבא אחד יהודי שקבור במדינה מוסלמית.

השעון מראה שתיים בלילה, ובינתיים לא עליתי על שום רמז. בבניין ליד נשמעים קולות בכי של תינוק שהתעורר ומחכה לבקבוק ולידיים עוטפות. אני עוצרת את עצמי מלרוץ לשם ולהעיר את ההורים העייפים. והנה אחרי דקה, רגיעה ושקט ברחוב, והגב שלי שהיה דרוך לקראת עוד משימה הזויה, מתרפה לו בכיסא המחשב.

אני רואה שגלעד זמין באימייל ושולחת לו הודעה.

‘מה קורה, גלעד?’ אני מקלידה, ‘למה ער בשעה כזאת?’

‘את בעצמך’, הוא עונה, ‘מה קרה לילדה החרוצה שישנה מוקדם וקמה מוקדם???’

גלעד הוא חבר טוב, אבל רציונליסט. אני עדיין לא מרגישה בטוחה לספר לו על השיחה האחרונה שלי עם סבתא, אבל צריכה ממנו כיוון, קצה חוט, איך אני מתחילה את המשימה הזאת, שסופה ארון קבורה העושה את דרכו לירושלים.

‘תגיד’, מקלידה ומוחקת, ושוב, ‘תגיד, אם מישהו מחפש מידע על משהו שקרה לפני חמישים שנה במדינה מתפתחת, איך הוא מוצא אותו?’

גלעד לא עונה לי. כנראה קם להכין לעצמו קפה, מבין שזו לא שיחת המה נשמע הרגילה. הוא בטח לוגם מהקפה תוך כדי גירוד זיפי הזקן, שצמחו לו בשבוע המילואים האחרון, או שהוא מלטף את פיצי, הכלב המעורב הענקי, שהוא אימץ לפני שנה כגור קטן ורזה מצער בעלי חיים.

אני יושבת מתוחה כאילו כל עתידי תלוי עכשיו בתשובה שגלעד יקליד לי. אם יגיד, אין אפשרות, אני חופשייה לגורלי וסבתא תצטרך לחפש דרך אחרת לחתן אותי או להנציח את זכרו של סבא. ואם כן?…

גלעד עונה, וקוטע את חוט המחשבה שלי.

‘מוזר שאת שואלת’, הוא מקליד, ‘בדיוק השבוע הצטרף לחברה שלנו מידען, איש שהוא פריק של מידע’. הוא ממשיך ומסביר לי, ‘הוא הציג לנו מצגת על המידע המטורף שזמין ברשת, והדוגמה שהוא נתן היא מידע שמצא על משפחה יהודית במצרים מתחילת המאה העשרים’.

‘איזה סוג של מידע, לדוגמה’, אני שואלת, מנסה לא להיכנס לאופוריה בגלל המרחק הגיאוגרפי והמנטלי הקטן בין לוב למצרים.

‘הכול’, גלעד עונה, ‘הזוי, אני אומר לך! תעודות זהות, ציון מקומות הקבורה, שמות של השכנים הערבים, בתי ספר. כאילו מדובר במשפחה שחיה בחולון באמצע שנות התשעים’.

‘מה הרקע שלו?’ אני שואלת.

‘הוא היה בצבא במודיעין. אבל למה את מתעניינת?’ הוא מסתקרן.

השעה כבר רבע לשלוש, ושיחה על סבתא והקשר הספיריטואלי שלה לסבא שלי המת נראית לי פתאום כבדה כל כך. אני מנסה להתחמק, והפגישה מחר בבוקר עם לקוח חדש נותנת לי סיבה מספיק טובה לענות לו בקלילות, ‘מאוחר… אעדכן אותך בהמשך’.

גלעד קולט את הכבדות והעייפות שלי, והוא לא לוחץ. יודע שבקרוב הוא ישמע גרסה מלאה של הסיפור.

‘אני לא מאמין’, הוא מחזיר לי, ‘כמעט שלוש! חייב לקום מחר בשבע… ל’ט’.

אני לא מצליחה להירדם. משימה כזאת באמצע החיים עושה לי משהו בגוף. עקצוץ של התרגשות. זיכרון הוא דבר חמקמק, אני חושבת לעצמי. איך אפשר לשמר אותו כשאין לך את הריח המדויק שלו ואת השעה שהוא קרה ביום ואת השפה שבה הוא נלחש או נאמר? סבתא מנסה להעביר לי זיכרון חי של סבא, ומה שאני מצליחה לראות זו רק תמונה. כשהיא תלך לעולמה, אוכל להרגיש חלקים ממנה. חיה בצבעוניות עזה, בשמלה כחולה עם פרחי תכלת ומטפחת כתומה. משוטטת בחדרי הבית עם מוט של מטאטא שהיה ההליכון למתחילים שלה, מנסה להביט קדימה בקצוות האחרונים של עצב הראייה. עומדת במבט מרוכז ונחוש מול כיור הכלים, משפשפת סיר אלומיניום בצמר פלדה עד שיבריק לעומתה. רצף הזיכרונות מסבתא פתאום מפחיד אותי. למה אני עוסקת בתסריטים של סוף? סבתא שלי עיוורת אמנם, אך כרגע מלאת רוח קרב לקראת משימת חייה.

המחוג נע לאיטו לשעה חמש, ועיניי נעצמות בתודה לשינה קצרה.

‘הלו,’ אני מנפצת בקבוק לק בגישוש אחר הטלפון הנייד שלי. ‘כן, כן, בוקר טוב, סבתא. למה כל כך מוקדם?’

‘מוקדם?!’ סבתא המומה, ‘כבר שבע וחצי, יא בינתי, מתי רצית לקום? חצי יום כבר עבר.’

אני לא מספרת לה על ליל השימורים שעברתי כדי למצוא רמזים על סבא. אולי היא תשכח שגייסה אותי למשימה, וזה יהיה עוד חלום על סבא שיצא מפרופורציות.

‘נו, הצלחת לחשוב איך אנחנו מעלים את העצמות של סבא?’

היא לא תרפה עד שתוודא שגם אני בעניין כמוה.

‘התחלתי לברר, סבתא, ותדעי לך שזה מאוד לא פשוט, אפילו משימה בלתי אפשרית.’

‘אין משימה בלתי אפשרית אצל ריבונו של עולם. בעולם הזה שלכם הצליחו לשים אדם בירח, נכון? אז אנחנו נצליח להביא את סבא.’

‘אנחנו, סבתא, באמת נחמד שאת אומרת אנחנו, כשכל העבודה הולכת ליפול על הכתפיים שלי.’ אני חייבת להגיד את זה. היא יוצאת למלחמות דון קישוט שלה על חשבוני, סנצ׳ו פנסה, הפנויה לכל משימה.

‘למה את אומרת ככה,’ סבתא נעלבת. ‘כל התפילות שלי זה לא עבודה? וחוץ מזה, התקשרתי לתת לך את הטלפון של האחיין של דוד מימס, יש לו משרד חקירות.’

אני המומה. בזמן שישנתי סבתא כבר התחילה לחפש פתרונות, מפעילה את קרובי המשפחה, מרימה טלפונים, ואני חשבתי שהשיטוט שלי בגוגל הוא שיא המאמץ. היא מבקשת מלנה להכתיב לי, במבטא רוסי כבד, את מספר הטלפון של רועי חקירות, האחיין של מימס, וכשלנה מסיימת סבתא לוקחת את השפופרת ומוסיפה, ‘והוא גם רווק,’ ומנתקת.

‘הוא גם רווק’ זה אולי התיאור הבסיסי ביותר אצל סבתא, וזה המידע הכי חם. בשבילו היא תעיר אותי גם בחמש בבוקר. נמצא הרווק האחרון שעוד לא יצאת איתו, ולא סתם מהרחוב, אלא בן העדה. מכירים את המשפחה, והם משפחה טובה. סבתא שלו חיה בשכנות ובאותה חצר עם סבתא שלי. את התפינה שלה, היא תגיד, הריחו עוד מקצה הרחוב. הסירים שלה היו מבריקים, והיא כל היום היתה מנקה את הרצפות במטאטא זרדים קשיח. עם רזומה כזה של הסבתא, הנכד בטוח מוצלח. אני מתפתה לאבד את מספר הטלפון, אבל יודעת שאצטרך לתת דיווח. באנחה אני דוחפת אותו לתיק השק הגדול שלי, בתפילה אילמת שייעלם במהלך היום.

קפה חם בכוס זכוכית גדולה, ועכשיו אני מוכנה להתמודד עם העולם. שני סמסים מצלצלים ברצף: # הפגישה הבוקר מבוטלת ננסה לקבוע מועד אחר לשבוע הבא. # סליחה על ההתראה הקצרה.

הלקוח הפוטנציאלי שהייתי אמורה לפגוש היום, פוטר כרגע. הוא לא יודע את זה, אבל רווקה כמוני, שמוכנה לשאת התנהגויות יוצאות דופן משידוכים פוטנציאליים, היא בעלת אפס סבלנות למבטלי פגישות עסקיות ברגע האחרון. אותם אנשים שהרגע נכנסה להם שיחה מפרזידנט אובמה והם פשוט לא יכולים לעמוד בלוח הזמנים שנקבע להם. הם מסמנים למזכירה שלהם על מכשיר הטלפון בהתרגשות ובתנועת שפתיים: ‘זה אובמה, או־ב־מ־ה’ ובו־בזמן בתנועת יד הם מורים לה לבטל את כל הפגישות הבוקר. כי ככה זה כשבצד השני של הקו יושב אובמה עם הרגליים על שולחן העבודה.

אני לא יודעת למה אני עצבנית כל כך. אולי בגלל שהתפנה לי המון זמן הבוקר, ואני אצטרך לעשות עם עצמי משהו מועיל כמו להתקשר לאחיין של דוד מימס.

במקום זה אני מתקשרת לאבי, המידען שגלעד סיפר לי עליו, אבל הצד השני משיב לי בצליל תפוס. אני מנתקת, ולאט גולשת לי לספה. ספה של רגשות האשם, אני קוראת לה. נוקשה, מרופדת בבד פרחוני ירוק. ספה משנות השישים שקיבלתי בירושה מסבתא של חברה. היא שייכת לדור אחר, הספה הזאת. דור שלא נמרח על ספות באפס מעשה, אלא ישב עליהן בגב זקוף באירוח של אחר הצהריים. כשאני מנסה להכניע את הספה בשעה של עשיית כלום, היא מתמרדת וגומלת לי בכאבי גב וצוואר. כמו אומרת, תתביישי לך, לשכב סתם ככה על הספה כשיש ערמת כלים בכיור. אז אני מיד קמה, ואפילו מעבירה סמרטוט על רצפת הפרקט ומאבקת את הטלוויזיה הישנה, טלוויזיה של פעם, כשלחצנו על הכפתורים שלה בכוח להעביר ערוצים, כאשר בעצם היה רק ערוץ אחד. ועכשיו מסודרים מעליה ספרי קריאה בכריכות צבעוניות.

הסנטימנטליות מציצה מכל פינה בבית שלי. כמו אומרת תעצרו! אני רוצה לרדת מהאוטובוס וללכת ברגל לתחנה הקודמת. רוצה לחזור למקום לפני שהכול התקלקל, לפני שקילקלתי.

חוזרת לספה ועוצמת עיניים, מקשיבה להמולת הבוקר ברחוב. הורים מזרזים ילדים לגן ולבית ספר, ואני מדמיינת ילדונת בתיק ורוד, שמנסה, ללא הצלחה, להתאים עצמה לקצב ההליכה של אבא שלה. הגפיים הארוכות שלו גומאות צעד שהוא חמישה צעדים שלה. בהתחלה היא עוד מנסה, ואחר כך מתייאשת ומדדה מאחור. ממש מזכירה אותי, אולי גם הצעדים שלי לא היו מספיק גדולים? לפעמים אני תוהה אם זו כפירה לחשוב שמה שהגעתי אליו הוא לא מספק או שטעיתי במסלול והגעתי לכאן, כי הרי מוליכים את האדם רק לאן שלבו חפץ. חושבת כמה מכך זו עקמימות הלב שלי ואם יכלה להיות מציאות אחרת.

צלצול טלפון קוטע את המחשבות הקיומיות שלי. על הקו, אבי, בחור יסודי שלא ייתן לאף שיחת טלפון לחמוק ממנו, כי מי יודע איזה מידע מסקרן נמצא בצד השני. אני עונה בחוסר חשק, הרגליים מונחות על משענת הספה אשר נאנחת מכובד המעמסה.

‘הלו,’ עושה עצמי כאילו לא מזהה את המספר ואני באמצע מיליון מטלות חשובות, ובראשן פתרון גלובלי להתחממות כדור הארץ.

‘שלום. חיפשת אותי?’ קול צעיר ובוטח נשמע מהצד השני.

‘כן, כן, נכון,’ התפאורה שלי מתמוטטת בשנייה, ‘זה אבי, נכון? מדברת עידית, חברה טובה של גלעד.’

‘כן, עידית, נעים מאוד,’ גלעד הכין אותו לשיחה, ‘איך אני יכול לעזור לך?’

נראה לי מורכב לפרט לו בטלפון בשעה שמונה ורבע בבוקר את כל הטרגדיה הטריפוליטאית הזאת. על סבא שהיה רב ושוחט ומוהל ורב קהילה ומלמד, כן, הכול בסבא אחד, שנדד עם סבתא בכפרים ברחבי לוב ללמד תורה. סבא שהיה דובר איטלקית, והיה גם שליח של הסוכנות היהודית, וטיפל בעלייה לגאלית ובלתי לגאלית לארץ. הוא היה צעיר, הסבא הזה, רק באמצע שנות השלושים. הבית שלו ושל סבתא היה נקודת האיסוף לפני העלייה לארץ. בין קירותיו של בית החומר הקטן הידהדה המולת קולות העולים הנרגשים. בשלב הזה אולי אצטרך להפסיק עם תיאורי האווירה והצבעוניות ולספר בלקוניות את הסוף העצוב. ספינת העולים האחרונה עומדת לצאת לארץ. ברשימת הנוסעים גם סבא וסבתא ומשפחתם הקטנה. סבא חלה, אושפז בבית חולים מקומי ונפטר שם שבוע לפני העלייה לארץ.

‘תגיד, אבי, תוכל להקדיש לי שעת פגישה?’ אני שואלת בהחלטיות, ‘זה פשוט לא מסוג השיחות שאפשר לנהל בטלפון.

‘מה אתה אומר?’ אני ממשיכה למרות השקט בקצה השני של הקו, ‘הקפה עליי.’

אבי נשמע לי בחור יעיל, שהיה מעדיף לסיים את העניין בשיחת טלפון, אבל ההיכרות שלי עם גלעד לא איפשרה לו להימלט, ואנחנו קובעים לקפה ליד העבודה שלו בשתיים בצהריים. יחסית למי שהתכוונה הבוקר להתחמק מהמשימה, אני מתפקדת לא רע. פגישה ראשונה נקבעה. אני דוחקת את הפתק עם הטלפון של האחיין של דוד מימס פנימה לתוך התיק. שוואיה שוואיה, אני מצדיקה את עצמי, לא נריץ את כל הסוסים בבת אחת.

עד שתיים יש לי המון זמן. את המצגת לפגישה מחר סיימתי יומיים קודם בגלל הלקוח המפוטר, ועכשיו יש לי זמן. זמן לפתוח את המקרר ולצעוק פנימה: מה אוכלים? צעקה שתהדהד על פני כל הבית. שלוש עגבניות ומלפפון מבויש מביטים בי במבט מלא רחמים. משישיית היוגורטים כנראה אצטרך להיפרד לשלום. הם נראים יפים כל כך וחדשים, אבל תאריך התפוגה מרמז שיש מצב שכרגע יש שם צלחת פטרי שוקקת חיים. אין ברירה, צריך לקפוץ להורים לקושש צלחת ארוחת צהריים מבושלת, כזאת עם חלבון, פחמימה וירקות מבושלים, עם רוטב אדום, שעושה שמח בצלחת. בדרך, החלטתי, אעדכן את סבתא לגבי ההתפתחויות.

בחניה אצל ההורים אני מנופפת לשלום לחיה השכנה שלהם. היא תמיד מביטה בי בחיוך עם סימן שאלה. כמו שואלת אותי ואת עצמה: מה הסיפור שלה? מה הבעיה? למה זה לא עובד אצלה, הסיפור הזה של החתונה, כמו אצל שאר האנשים? יש לה הרבה סימני שאלה, אך בגלל שהיא לא שואלת, אני לא יכולה לתת לה את הנאום הזה של למה לא התחתנתי. לא יכולה להגיד לה — חיה יקרה, אני נורמלית ורוצה להתחתן ואפילו שתיתי איזה שש מאות חמישים כוסות קפה עם איזה ארבע מאות בחורים שונים, אני לא בררנית, רק מחפשת מציאת חן קטנה. משהו בחיוך, בהבעה, במילה הנכונה במקום הנכון. דברים קטנים, תאמיני לי, חיה, לא יותר מדי. חיוך מתגנב לי לשפתיים כשאני מדמיינת איך אני גוררת את חיה השכנה לדירה הצפופה במאה שערים, שבה אישה בשביס זורקת שוב ושוב עופרת לתוך מחבת ברזל בוערת ומראה לי כמה עיני עופרת מציצות אליה מהמחבת, סימן בדוק לעין הרע ושזו אולי הסיבה שלא התחתנתי עד עכשיו. אולי אז חיה היתה משתכנעת שאני לא אשמה. אבל חיה לא שואלת ואני לא מספרת, רק מחייכת אליה לשלום. מוותרת לה על המעלית ומטפסת במדרגות, כדי שלא נצטרך להעביר שתי דקות של שיחה סתמית.

הדלת של בית ההורים נפתחת, ולנה מחייכת אליי ומועכת אותי בחיבוק רחב כתפיים ובשר.

‘עכשיו סבתא עושה מקלחת,’ היא מעדכנת ומוסיפה בטון מאוכזב, כמו יודעת כבר מה תהיה תגובתה של סבתא, ‘למה לא הודעת לה שאת מגיעה היום?’

‘רק קפצתי לאכול ואני עפה לעבודה,’ אני מצטדקת.

הכיריים עמוסות, ואני מגלה שהתמזל מזלי והיום יום שלישי, שזה פעמיים כי טוב, והכי טוב זה קוסקוס. קוסקוס עם גרגירים זוהרים ורכים ועליו הרוטב האדום־אדום הזה, שמרטיב את הקוסקוס הלבן עד שורשי גרגיריו. בתפקיד המתאבן יש מסייר, סלט של גזר, סלרי וקולרבי מוחמצים בלימון טרי ומתובלים במלח גס. ארוחת צהריים כזאת לא הייתי משיגה ברמת החייל, אני חושבת, מודה לרגע ללקוח שביטל את הפגישה והביאני עד הלום. המטבח שקט, ורק רעש לעיסות הגזר נשמע ברחבי הבית.

היו ימים שהבית היה שוקק חיים בצהריים, וילדות עייפות ומיוזעות היו זורקות תיקים בכניסה, נכנסות למטבח ואומרות כמו בפקודה, ‘אמא, מה יש לאכול? אני רעבה!’ צלחות פלסטיק כתומות וירוקות היו נשלפות מהארון, ותלוליות של אורז היו מכסות אותן עם שניצל טרי וחם. שניצל היה השקר האימהי הגדול בתבל כי הוא לא היה עוף או תרנגולת לשעבר, הוא היה אקס טריטוריה. ריחות הבישול שקיבלו אותנו באחת בצהריים היו הצהרות האהבה של אמא, שהשקיעה מאמצים וחתרה למצוינות כמו המנכ’לית של תנובה לפחות.

לנה מסמנת לי שבעוד חמש דקות הן מסיימות את המקלחת, אבל אני חייבת לצאת לכיוון הפגישה עם אבי, האיש והמידע.

צועקת לסבתא דרך דלת חדר הרחצה, ‘סבתוש, אני בדרך לפגישה בענייננו. אעדכן אותך מחר. נשיקות.’

אזור התעשייה נווה נאמן, חמש דקות מהוד השרון. בעלי המוסכים, המטים לנפול, לא האמינו שיום בהיר אחד ייבנו להם מגדלי הייטק נוצצים, אשר יצלו על חצרות המוסכים ותחנת הדלק. אין דבר שאין לו מקום וזמן, וכנראה גם זמנו של אזור התעשייה הגיע, ועוד ועוד קרקעות נגאלות מידי בעליהן ועוד ביצות
מיובשות לטובת הקמת קניונים. עם אבי קבעתי בבית הקפה היחיד בסביבה עם תעודת הכשר. פעם היה מִתאם כמעט ברור בין מצב ריפוד הכיסאות לתעודת הכשרות, אך מאז שהצרפתים כבשו את הארץ, כל שף מדופלם מחזיק בידו את רשימת הרכיבים שתהפוך כל קינוח פרווה למאסטר פיס. אנחנו, המקומיים, נהנים מהפריחה ומשתדלים להיראות אוניברסליים, כדי להצדיק את ההשקעה הכרוכה במחיקת מאכלות אסורות מהתפריט. מאכלים שפעם קראתי עליהם, מזועזעת, בעלילות השביעייה הסודית של אניד בלייטון. שם, במרחבים הירוקים של אנגליה, נישנשו אותם על הבוקר עם חביתה.

בית הקפה ריק, ואני בוחרת בשולחן הפינתי מאחורי העציץ. יש עוד עשר דקות לפגישה. בראש רצים לי כל הדברים הדחופים שאני דוחה כבר שבוע בתירוץ של מחסור בזמן, כולל דייט אחד עם רואה חשבון מעכו, שרק מחכה לטלפון כדי לעלות על הרכבת הראשונה לתחנת תל אביב השלום. ולְמה מצאת זמן? אני נוזפת בעצמי, לפגישה עם מידען, כדי שתוכלי לחזור לסבתא שלך ולהגיד שאין מה לעשות, ושסבא נמצא עמוק בלבנו גם אם הוא קבור רחוק בחולותיה הלוהטים של לוב.

‘עידית?’ ג׳ינג׳י, משוחרר צבא טרי עם חיוך וחולצה משובצת מכופתרת מתקרב אליי לשולחן. אני מהנהנת באכזבה. כבוגרת פקולטת ‘הרומן הרומנטי’, חשבתי שזה היה יכול להיות מרגש אם המידען שיעזור לי למצוא את סבא שלי הוא בעצם הבחור שחיפשתי כל חיי. בסוף שכולו ‘הפי אנד’ נצעד יחד לעבר השקיעה בבית הקברות שבהר המנוחות.

המלצרית לא משאירה לי זמן להתאושש ושואלת מה נזמין. אבי מזמין הפוך ואני חליטת תה, ואני מוסיפה גם צלחת עוגיות, למקרה שהסיפור יתארך ואבי יאבד את סבלנותו. מבלי לנהל שיחת נימוסין, אני מתחילה לספר על סבא ועל השיחה עם סבתא, ועל החיים שלהם בלוב, ואבי, בניגוד למצופה, מרותק לסיפור.

ככל שהזמן עובר, אני מרגישה סוג של אופטימיות זהירה. אם אבי מקשיב לכל הסיפור, אולי הוא מאמין שאפשר למצוא את סבא. לקינוח אני מספרת לו על ההתכתבות עם גלעד שהביאה אותנו עד הלום.

‘פששש…’ אבי מתלהב, ‘חתיכת סיפור משפחתי יש לך.’

‘כן,’ אני מחייכת במבוכה, ‘סיפורים משפחתיים זה אנחנו… מה אתה אומר? תוכל לעזור לי בעניין?’

פניו של אבי מרצינות, ‘אני אנסה, אבל כבר מזהיר אותך שהסיכויים לא ממש לטובתנו, המידע שיש לך ביד הוא מאוד כללי, על גבול הערטילאי.’

‘אבל,’ אני מנסה לגרום לו להיות יותר אופטימי, ‘גלעד סיפר לי שהצלחת לאתר פרטים מדויקים על משפחה שלמה במצרים מלפני כמעט מאה שנים.’

‘נכון,’ הוא מחייך, ‘אבל מצרים היא לא לוב. עם מצרים יש לנו הסכם שלום, אמנם קר, אבל יש שיתופי פעולה והעברת מידע. לוב היא עולם אחר.’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סבא השמיע קול”