רוחות מן העבר

פרק 1: גזר דין

היה זה בוקר סתווי במיוחד. אור השמש הרך רפרף על עלי השלכת שהיו פזורים על הקרקע וצבע אותם בגווני זהב, אדום וכתום. מראה מרהיב. קסום. כנרת מאוד אהבה את בוסטון בסתיו, את האוויר הצלול והקר, את ריח האדמה הרטובה, את העצים ההופכים ערומים. בשונה מהארץ עונת המעבר בבוסטון הייתה דרמטית יותר. חורפית יותר. אבל דווקא הסתיו האמריקאי עורר בה געגועים לנגב. לימי הקיץ הכבדים מחום של ילדותה בבאר שבע.

כמדי בוקר נכנסה למשרדה. הוא לא היה גדול במיוחד, אך נעים ומסודר. במרכז החלל ניצב שולחן כתיבה פשוט ועליו תמונה משפחתית מהביקור האחרון שלהם בישראל; מאחוריו ארון פתוח מעץ אלון שבו הניחה ספרים ודברי נוי; ולידו עציץ ירוק שהוסיף לחדר תחושה ביתית. היא גם דאגה לכך שבפינת החדר יהיו שתי כורסאות נוחות ושולחן קטן שמפריד ביניהן. כאן ניהלה מפגשים אישיים עם תלמידי בית הספר.

היא הניחה את הז'קט על גב הכיסא המרווח שמאחורי שולחנה, התיישבה עליו והדליקה את המחשב. בעודה סורקת את האימייל, צלצל לפתע הטלפון הנייד.

'בוקר טוב, זו גברת לוין?' נשמע קול נשי לא מוכר מעבר לקו.

'כן,' השיבה כנרת, מרצינה את פניה.

'מדברים מהמרפאה של ד'ר שארמה,' אמרה מזכירתו של הרדיולוג בטון רשמי. 'אנחנו צריכים שתגיעי למרפאה, אם אפשר עוד היום, זה בקשר לתוצאות של בדיקת הממוגרפיה שלך.'

ידה של כנרת קפאה מעל המקלדת. היא הזדקפה, מכווצת את גבותיה כלא-מבינה. 'מה כל כך דחוף להגיע היום?' שאלה, משתדלת לשמור על קול יציב. 'אפשר לדעת מה תוצאות הבדיקה?' היא שאלה בסקרנות כשליבה מתחיל לפעום בחוזקה. משהו בתחושת הבטן שלה בישר לה רעות.

'הרופא יסביר לך כשתגיעי לקליניקה,' השיבה לה המזכירה בטון יבש.

'אני מבינה,' היא לחשה כמעט ללא קול, 'אגיע בשעה הקרובה.'

השיחה נותקה. לרגע ישבה קפואה, פניה החווירו, והיא יכלה להרגיש את הבטן שלה מתהפכת. אי-שקט מילא אותה ותחושה של פחד משתק ושל אי-ודאות הציפו אותה. מה הדחיפות, לעזאזל? הרהרה לעצמה. הם לא מזמינים כך מטופלת אם הכל תקין.

היא קמה בכבדות מהכיסא ויצאה מחדרה בצעדים מהירים. היא נעצרה מול דלת חומה שעליה לוחית זהב עם כיתוב שחור: 'גברת סמית' מנהלת בית הספר.' גברת סמית', הייתה אישה עגלגלה עם שיער מקורזל מדורג בגוונים בהירים, שבמשך השנים היא ניהלה את המוסד החינוכי ביד רמה. כנרת ניסתה להסדיר את נשימותיה וכיווצה את אצבעותיה. לאחר שלקחה נשימה גדולה הקישה שתי דפיקות קלות על הדלת הסגורה.

'כן,' קראה גברת סמית'.

כנרת נכנסה פנימה וסגרה את הדלת מאחוריה.

המשרד של גברת סמית' היה גדול ומרווח. קירותיו המסוידים בצבע בז' העניקו אווירה חמימה ומזמינה ועליהם התנוססו שני תארים ממוסגרים ותמונות משפחתיות. 'בוקר טוב, גברת לוין, במה אוכל לעזור לך?' שאלה והרימה את עיניה מהמחשב כשחיוך גדול על פניה.

'בוקר טוב, גברת סמית', הרגע קיבלתי שיחת טלפון מהמרפאה וביקשו שאגיע אליהם בדחיפות,' השיבה כנרת ונימה של דאגה נשמעה בקולה, 'אני צריכה לצאת לכמה שעות. אם זה בסדר, כמובן.'

'בוודאי, את יכולה לצאת.' אמרה המנהלת מיד. מבטה התעכב על פניה של כנרת, 'את נראית מעט חיוורת, את בסדר?'

'כן, כן…' אמרה כנרת, כאילו רצתה לשכנע גם את עצמה, 'אעדכן אותך כשאחזור.' היא הודתה לגברת סמית' ויצאה מחדרה.

בדרכה חזרה למשרדה כבר לא הצליחה לעצור את שטף המחשבות שהתרוצצו בראשה. מה אם התוצאות האחרונות של הממוגרפיה יצאו חיוביות? מה אם מצאו לי גידול בשד? הרי הם לא היו מבקשים ממני להגיע, אם התוצאות היו שליליות. היא ניסתה לדחוק הצידה את המחשבות הפסימיות, לקחה את התיק ואת הנייד שהיו מונחים על שולחנה וירדה במדרגות למגרש החניה.

כשנכנסה לרכב, הרגישה במתח עולה וגואה בקרבה. כדי להסיח את דעתה הדליקה את הרדיו ועברה בין התחנות כמה פעמים, אך לבסוף כיבתה אותו. ראשה היה טרוד מדי בשביל מוזיקה. היא נעמדה באור אדום, נושכת את שפתיה ומקישה בעצבנות על ההגה. 'תנשמי… תנשמי, הכול יהיה בסדר,' לחשה לעצמה כמה פעמים, אך לשווא. היא לא יכלה להירגע ולהתעלם מתחושת הפחד שאחזה בה.

לאחר כמה דקות נסיעה הגיעה אל הקליניקה שעליה התנוסס שלט מתכתי, ועליו כיתוב באותיות אדומות: 'אמריקן אימג'ס.' היא נכנסה אל תוך הבניין הגדול וניגשה היישר לדלפק. 'בוקר טוב,' פנתה אל המזכירה שישבה מאחוריו, 'אני כאן לראות את הרופא, התקשרו אליי הבוקר וביקשו ממני להגיע בדחיפות.'

'מה שמך, בבקשה?' שאלה הפקידה בקול ענייני.

'כנרת לוין,' היא השיבה והרגישה מחנק בגרונה.

המזכירה הקלידה את שמה במחשב והרימה את עיניה בחיוך. 'אודיע לאחות שהגעת,' אמרה, 'בבקשה, תמתיני עד שיקראו לך.'

'תודה,' מלמלה כנרת וניגשה להתיישב על אחד הכיסאות.

בחדר ההמתנה ישבו עוד שלושה אנשים, שנראו לה כבני שבעים, לפחות. כנרת סרקה בעיניה את החלל. הקירות היו מסוידים בצבע ירוק בהיר מכוסים בתמונות של צמחים ופרחים. במרכז החדר ניצב שולחן שעליו היו מונחים מגזינים לנוחיות הממתינים. היא בהתה כמה דקות ממושכות על אחת התמונות שעל הקיר, לא באמת מתבוננת, אלא נודדת עם מחשבותיה.

כעבור כמה דקות הופיעה האחות, אישה תמירה עם גוף דקיק ושיער בלונדיני קצר. היא קראה בשמה וביקשה ממנה להתלוות אליה אל החדר הסמוך. 'בוקר טוב, אני האחות שארלוט, איך את מרגישה היום?' שאלה מחויכת.

כנרת לא הצליחה להשיב, אלא רק לחלץ חיוך קטן מבין שפתיה. כשצעדו יחד, הרגישה כאילו היא נידונה למוות המובלת אל הגרדום.

'בבקשה, שבי כאן,' החוותה האחות בידה כשנכנסו לחדרו של הרופא, 'ד'ר שארמה מייד יגיע.'

כנרת התיישבה על הכיסא הצמוד לשולחנו של הרופא, חרדה לדעת מה צופן לה גורלה. היא הביטה באחות בזמן שזו העלתה על צג המחשב סדרה של צילומי שד.

'אני מניחה שתוצאות הממוגרפיה לא יצאו תקינות,' היא פתחה בשיחה בניסיון לדלות מעט מידע.

'הרופא תכף יגיע ויסביר לך הכל,' השיבה האחות מבלי להוריד את עיניה מהמסך הגדול.

כעבור דקה נשמעה דפיקה על הדלת. גבר גבוה, כבן שישים, לבוש בחלוק לבן, נכנס לחדר. 'בוקר טוב, גברת לוין.' הוא הושיט את ידו לעברה כשהוא מביט בה בלי ששריר נע בפניו, כאילו היה שופט שעומד לגזור את דינה. 'תודה שהגעת לכאן בהתראה כל כך קצרה,' הוסיף, כשחיוך קטן מבצבץ מבין שפתיו.

כנרת קמה ממקומה ולחצה את ידו. 'בוקר טוב, ד'ר שארמה,' אמרה בטון רציני מבלי לחייך בחזרה והתיישבה שוב. כל מה שעניין אותה הוא לשמוע אם חששותיה אכן מוצדקים.

ד'ר שארמה התיישב מולה והביט בה בפנים רציניות. המבט בעיניו רק העצים את התחושה הלא-טובה שקיננה בתוכה. 'קיבלנו את תוצאות הממוגרפיה שלך,' אמר כשהוא סורק בעיניו את הדף עם תוצאות הבדיקה. הוא

הרים את עיניו והביט ישירות בעיניה, ואז אמר את המשפט שהרעיד וטלטל את כל עולמה, 'הבדיקות מראות שיש לך סרטן שד בשלב שתיים.' מאז שיחת הטלפון הבוקר מהמרפאה, ניסתה כנרת להכין את עצמה לבשורה הנוראה, ובכל זאת הייתה המומה ממה ששמעו אוזניה.

המילים הדהדו בראשה ונשמעו לה עמומות. 'סרטן…' זה כל מה שהיא הצליחה לשמוע בבירור. היא הרגישה שראשה כבד ושהחדר מסתובב סביבה סחור-סחור, שהיא תכף מאבדת את היכולת לנשום. סרטן! המילה הזו הייתה עבורה כמו גנב שבא ליטול ממנה את בריאותה, כמו גזר דין מוות.

ד'ר שארמה המשיך להסביר לה עוד פרטים, תוך כדי שהוא מצביע על כתמים לא ברורים באחד מצילומי השד שעל המסך. כנרת התקשתה להאמין לְמה ששמעה ולא הצליחה להגיב. בלבול ופחד השתלטו עליה. כל מה שיכלה זה לחשוב על בעלה ועל ילדיה, ושאולי… היא הולכת למות. היא ניסתה להסדיר את פעימות ליבה המהירות, לקחה נשימה עמוקה ושלחה מבט חסר אונים לרופא.

'הביטי,' הוא ניסה להרגיע אותה, כשהבחין בפניה החיוורות, 'אני יודע שכרגע זה נשמע מאוד מפחיד, אבל את תהיי בסדר. לשמחתנו הגדולה הגידול קטן יחסית.' הוא השתהה לרגע והצביע על מסך המחשב, 'הנה, הביטי, הגוש נמצא בשד הימני, בכיוון השעה שלוש. נזמין לך ביופסיית שד לימים הקרובים על מנת שנוכל לשלוח דגימה למעבדה. נוכל לדעת טוב יותר מה מצבך רק לאחר שהתוצאות יגיעו. בהמשך נקבע לך תור לניתוח להסרת הגוש ואת סוג הטיפול הדרוש.'

עיניה של כנרת צרבו, דמעות בלתי נשלטות זלגו על פניה. היא הייתה נסערת. האחות שארלוט הושיטה לה קופסת טישיו.

'איזה סוג טיפול אצטרך לעבור?' שאלה בקול רועד כשהיא מנסה לנגב את דמעותיה, 'ואיך בדיוק מתבצע תהליך ביופסיה?' היא רצתה לדעת כמה שיותר פרטים.

'לא ניתן לקבוע שום דבר סופי כרגע,' השיב ד'ר שארמה, 'ייתכן מאוד שתצטרכי הקרנות בלבד, אך זה מוקדם מדי לדעת.' לאחר שזרק לחלל את המילה המאיימת: 'הקרנות', ניסה להרגיע אותה ופירט שלב-שלב את התהליך הצפוי לה, 'תהליך הביופסיה הוא די פשוט, אין לך ממה לחשוש. נעשה לך הרדמה מקומית בשד, כך שאת לא תרגישי כלום, למעט לחץ קל. בעזרת מכשיר אולטרסאונד נאתר את הגוש, ובאמצעות מחט ארוכה ניקח דגימת ביופסיה כדי לקבל תמונה ברורה של הרקמה. את הדגימה נשלח למעבדה – ורק אז נדע יותר פרטים.'

'בתוך כמה זמן נדע את תוצאות הבדיקה?' קולה של כנרת נשבר, כשהיא מנסה בכוחותיה האחרונים להרגיע את עצמה.

'לא יותר מעשרה ימים, אולי אפילו לפני כן,' השיב הרופא, 'ברגע שנקבל את התשובות מהמעבדה נתקשר אלייך. האחות שארלוט תקבע לך תור לביופסיה כבר לימים הקרובים.' הוא הביט בעיניה מבעד למשקפיו והוסיף באמפתיה, 'גברת לוין, אני רוצה שתדעי שאנחנו נעשה הכל כדי לעזור לך.' לפני שיצא מהחדר לחץ את ידה בשתי ידיו.

כנרת ניסתה לקחת נשימות ארוכות כדי להרגיע את עצמה, אך הרגישה שהאוויר מסרב להיכנס אל תוך ריאותיה.

האחות שארלוט הביטה על מסך המחשב. 'יש תור פנוי לביופסיה לעוד יומיים בשעה עשר בבוקר,' אמרה ברשמיות ולאחר מכן הסבירה לה איך עליה להגיע לקליניקה בבוקר הבדיקה. 'ביום הבדיקה לא למרוח שום קרם על הגוף ולא לשים בושם,' ציינה בקול מורתי שכנרת הכירה היטב. לבסוף נתנה לה ברושור עם עוד אינפורמציה על בדיקת הביופסיה. כנרת הודתה לה בקול רפה ויצאה מהחדר ברגליים כושלות.