החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רצח בקריצה

מאת:
מאנגלית: ענבל שגיב נקדימון | הוצאה: | 2013 | 320 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , , .

ייה של קייט מעוררים קנאה: בית יפה, משפחה אוהבת ובעל מושלם.

עד שלילה אחד פול שב הביתה מאוחר, שתוי ומגואל בדם, וממלמל שהרג מישהו. בבוקר הוא טוען כי מדובר בבדיחה לא מוצלחת של שיכור.

כשמתגלית גופתה של אישה צעירה ומושכת שעבדה אצל פול, חשדותיה של קייט שולחים אותה למסע חיפושים נואש אחר האמת שמאיימת לרסק את החיים המושלמים שלה. אבל ככל שהשקרים מצטברים, האמת מתערפלת.

אלי נייט עבדה כעיתונאית ועורכת בבי.בי.סי,

בגרדיאן ובאובזרבר. היא גרה עם משפחתה בלונדון.

"נייט מצליחה ליצור מפגש רענן, חדשני וחשדני בין הפרטי והציבור."                        דיילי מירור

"תעלומת רצח עם קצב מסחרר."         מארי קלייר

מקט: 001-3000-021
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אני פוקחת עיניים בחטף בחושך, בתחושה שמשהו לא בסדר. החדר מוּכּר לי מיד, נכנס לפוקוס בעזרת האור העירוני שמתגנב מבעד לווילונות הרומיים. הדפסים מסוגננים תלויים על הקיר, כורסאות ניצבות על המשמר ליד האח שממול, על האחת ערימת בגדים של פול בגבעה מבולגנת, השנייה מערסלת את חלוק הבית שלי, המקופל יפה. אני בחדר השינה שלנו, מקום מוגן, מקלט מהחיים. הצד השני של המיטה הגדולה ריק, הכרית תפוחה. פול לא בבית. אני עוצרת את הנשימה כי הרעש נשמע שוב, קול גרירה שמגיע מכל מקום ומשום מקום. לבי הולם באוזני. השעון נוקש 03:32 כשאני שומעת רעש בקומה התחתונה. הוא עלול להעיר את הילדים, ודי במחשבה הזאת כדי לאלץ אותי לצאת מתחת לחוּמהּ המנחם של השמיכה. אני אימא; הסעיף הראשון בתיאור המִשׂרה הוא להגן עליהם, בכל מחיר. תנועותי איטיות ושקולות כשאני מנסה להתחשל לקראת הצעד הבא שלי. אני לוקחת את הטלפון הנייד שלי ומסובבת את הידית של דלת חדר השינה בכוח כדי לוודא שתיפתח בלי להשמיע קול. מישהו נאנק במסדרון, ולא נשמע לי שזה פול.

תירגלתי בראש לעתים קרובות את השלב הבא, כי פול נעדר הרבה בענייני עבודה נכון לעכשיו, וחשוב לי לדעת איך אלחם למען הדבר היחיד שחשוב לי באמת — המשפחה שלי. אני רוצה להיות מוכנה. לכן כמו כבאי בתפקיד, אני מיישמת את תוכנית הפעולה. אני נושמת נשימה עמוקה, לוחצת על מספר החירום בטלפון, אבל לא על כפתור החיוג, מדליקה את האור ורצה אל המדרגות, צועקת בקול רם ככל האפשר לתוך דממת הלילה, ‘צא מהבית שלי!’, כשהטלפון מונף כמו חנית בוערת.

אני יורדת במדרגות בצעדים רמים ומשתמשת בתנופה שצברתי כדי להסתובב בעיגול המפותל בתחתית המעקה, ברגע שבו דמות גוררת את עצמה דרך המטבח בסוף המסדרון. ‘צא, צא! המשטרה בחוץ!’ אני מציפה את עולמי באור בהיסט מתג, והגוש הכהה נופל ברעש על הרצפה עם כיסא. אני שולפת מחבט קריקט ממעמד המעילים ומרגישה את משקלו המנחם בכף ידי, ותוך שנייה אני במטבח, הנשק קרוב לחזה. ‘צא מהבית שלי!’ פניו על אריחי המטבח שלי, אבל כשאני מרימה את המחבט, הדמות נפנית אלי ואני רואה את בעלי, נושא אלי מבט מהרצפה.

זה בעלי, אבל כפי שלא ראיתי אותו מעולם. הוא בוכה, בולע שאיפות אוויר אדירות, ונזלת ניגרת מטה אל פיו. אני זורקת את הטלפון על השולחן ומפילה את המחבט על הרצפה. ‘פול, אלוהים אדירים, מה קרה?’

הוא לא עונה, כי הוא לא מסוגל. הוא מרים אלי מבט, והפחד שהרגשתי מתחלף בדאגה עמוקה לו. אני מנסה להרים אותו אבל הוא כמו משקולת כבדה בידי; הוא מקופל ומעוך, ההוויה שלו זרה. משום כך לא זיהיתי אותו מאחור, הוא לא האדם שהיה. ‘מה קרה?’

פול מטיח את אגרופו בצד ראשו ונאנק שוב. ‘קייט, קייט —’

‘אוי אלוהים, מה קורה?’

הוא נעמד על הברכיים ברעד, משאיר את מפתח המכונית על הרצפה. פול גבר גדול; הוא גבוה, עם כפות ידיים גדולות, וכתפיים שאפשר להירדם עליהן — הן רק אחד הדברים שבהם התאהבתי בו לפני שנים. איתו הרגשתי מוגנת. ‘קייט, תעזרי לי —’

ידיו מכוסות שכבת דם.

‘יורד לך דם!’

הוא משפיל אליהן מבט בגועל. הוא נעמד בקושי, ואני מושכת ממנו ברפיון את המעיל, הוא בטח נחתך איפשהו מתחת לצמר העבה. ‘נפצעת?’

‘א… אני, אוי אלוהים, זה מה שקרה.’

‘מה?’ הוא עוצם עיניים ומושך באפו, מתנודד. ‘מה קרה?’ הוא מטלטל את הראש וגורר את עצמו לשירותים שלמטה ומתחיל לשטוף ידיים, פתיתי דם ומים חומים מסתחררים ויורדים בפתח הניקוז. ‘פול!’

הוא מנגב את פניו בכתפו ומהנהן. ‘הרגתי אותה…’

הוא מנער את המים מידיו, ואני נותנת לו סטירה חזקה. ‘תגיד לי מה קורה!’

בעלי מביט בי, עיניו החומות המצודדות אדומות מבכי. ‘איזה בלגן, איזה טמטום…’ הוא גונח עמוקות. ‘זין, קייט, אני אוהב אותך כל כך.’ והוא נופל היישר מעבר לי על רצפת המסדרון בעלפון חושים ששום דקירות, דחיפות וצרחות לא יעירו אותו ממנו.

לפחות משהו התברר לי: פול שתוי. הוא כנראה שיכור כלוט. יש הרבה דברים שעלי לעשות עכשיו מן הסתם, אבל קודם כול אני חייבת להשתין. אני יושבת על האסלה ובוהה בגופו הארוך של בעלי המעולף על הרצפה, כפות רגליו מופנות פנימה, כפות ידיו כלפי מעלה כאילו הוא מתַרגל תנוחת יוגה. אני רועדת מכעס על כך שנכנס למכונית ונהג הביתה במצב כזה. אני מטלטלת את כתפיו אבל הוא לא זז. אני לא אדם ספונטני, אני צריכה לתכנן דברים, לחשוב; מעולם לא דמיינתי מצב כזה ואני אובדת עצות, משותקת מול כל כך הרבה פרטים שצריך לברר. אחרי הרבה דחיפות ומשיכות אני מצליחה להפוך את פול על הגב ופותחת את המעיל, מחפשת פצע במקום כלשהו. כשאני לא מוצאת כלום אני מתמלאת הכרת תודה פתטית — דם גורם לי חולשה. אני מתיישבת לאחור על העקבים ובוהה בו. פניו הנאים והקשיחים התפוגגו לגוש נפוח, קו הלסת המוצק נסוג לתוך הצוואר. פול נוחר, חזהו עולה ויורד. הבית שקט, ילדַי ישנים שנת ישרים. שעון המטבח מלווה אותו בקצב סטקטו. המקרר מזמזם וחלון מקרקש. הבית חוזר אל המקצב הלילי הרגיל. בשעה 03:50 אני נעמדת, ועוברים בי גלי עייפות. אני לא יכולה לחשוב על שום צעד טוב יותר מללכת למיטה. הוא יתעורר בסופו של דבר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רצח בקריצה”