דוקטור טוביה אורבך הוא רופא בגמלאות, מתמטיקאי מחונן וחובב אסטרונומיה. הוא חי בגפו בביתו שבנחלאות ירושלים בשנות השבעים והשמונים של […]
פרק א
התחלה (כמעט) שגרתית
באותו ערב קר מאוד חזרתי משוק מחנה יהודה בירושלים. צעדתי במהירות לאורך רחוב אגריפס ופניתי מתחת לשער המקושת אל סמטת הכרמל שעל יד בית הכנסת "חסד ורחמים".
הבטתי אל השמיים, שהיו בהירים מאוד. הלבנה הייתה גדולה ובמילואה. כמו פעמים רבות בעבר עברה בי תחושה מוזרה אבל מוכרת מאז הילדות, כאילו הלבנה הייתה עין גדולה שרואה רק אותי ומתבוננת בי. כאילו ידעה את העומד להתרחש, וכאילו ידעה סוד שאמור היה להזכיר לי דבר שנשכח מזמן. אולי עוד מזמנים לפני הולדתי ואף מעבר… כמו אות שהוסתר ועתה קורא לי להיזכר.
סמטת שיריזלי הקטנה הייתה ריקה וחשוכה, ונקישות עקבי העץ של נעליי הדהדו בה. הגעתי אל שער הברזל הכחול של חצר ביתי, הנחתי את שקית הירקות והפירות, וצרור המפתחות נקש בשער המתכתי הישן והחלוד כשפתחתי את המנעול. משכתי בידית הזהובה ונעלתי אחריי. החצר הייתה מוקפת גדר בטון אפורה ולא מטויחת, ובמרכזה היה העץ שככל הנראה מת מזמן. גדול, יבש, שחור ומעוקל היה, וכבר לא הצמיח עלים. ענפיו הגדולים שנשלחו כלפי מטה נראו כמו זרועות ארוכות שאיימו לחנוק אותי. הבטתי דרך ענפיו. אור הלבנה השתרג דרכם ושוב חשתי כאילו רצתה הלבנה לומר לי דבר מה. כפי שכבר קרה לי בעבר, חשבתי על המרחק הגדול שהפריד בין הארץ ללבנה ומין געגוע לא מוסבר תקף אותי להימצא שם עכשיו, הרחק מכדור הארץ, אם כי מעולם לא הייתי שם.
זוגתי, שושנה, נפטרה לפני כחמש שנים, ומאז לא נותר הרבה בחיי וכבר לא חשתי שייכות לסובב אותי, לשכונה, לחברת אדם ולעולם בכלל. מאז פטירתה, בשנת 1976, נותרתי לבדי. לפני כשנתיים יצאתי לגמלאות ומאז היו הימים ארוכים וריקים. פעם, עד לפני כמה שנים, כשהייתי חוזר אל הבית, ידעתי כי מעברו השני של השער הכחול, תמיד תחכה לי שושנה בגינה מתחת לעץ, עם חיוכה הנעים ומבטה השואל באמת בעניין לשלומי. הייתי מרגיש כאילו אני נכנס לגן עדן קטן ושוכח את כל תלאות היום ומותירן מאחורי השער עד ליום המחר.
זכור לי קיץ 1975, הקיץ האחרון שלנו יחד. בכל יום היינו יושבים בגינה הקטנה, על כיסאות העץ הנוחים, והעץ שעוד היה חי ומוריק, רשרש בעליו הרחבים כאילו רק בשבילנו, תוך שהוא מסנן כך את רעשי השכונה והעולם שמחוץ לגדר. חתול הרחוב האפור שהתנחל על העץ וציפור השחרור השחורה היו נוכחים בכל השיחות. וכך דיברנו שעות עד אחרי חצות כל ערב, רק אני והיא. השיחות עימה חסרות לי מאוד.
כעת הייתי מבקש לחזור על אותו קיץ עד לאין־סוף פעמים לו היה אפשרי.
עתה, פעמים רבות כשאני בודד, כמו באותו ערב, הייתי מבקש להיות הרחק מכאן, על אדמת הטרשים של הירח, לצעוד עליה לבד בין המכתשים, הרמות והימות שעל פניו…
מכיוון שהיה קר מאוד ולא יכולתי עוד לעמוד ולהמשיך ולהביט בלבנה, הורדתי את מבטי אל הקרקע והמשכתי אל דלת הבית. נכנסתי והערתי אותו לחיים ככל שיכולתי. הדלקתי את תנור הנפט, חיממתי סיר עם מרק עדשים שנותר במקרר, הרתחתי מים לכוס תה והוצאתי מעט עוגיות מהארון. הדלקתי את מכשיר הטלוויזיה ושקעתי מולו בכורסה שבסלון. הבטתי במהדורת החדשות בפיזור נפש תוך שהמשכתי להרהר בריקנות של אותו יום — של חיי בפרט וריקנות החיים בכלל. מדי פעם עלעלתי בחוברות האסטרונומיה הרבות שהיו פזורות בבית, בעיקר בתמונות פני הירח. הכרתי את פניו כאילו ביקרתי שם פעמים רבות. הייתי משנן את מקום הימות והרמות שעל פניו מתוך הרגל.
נרדמתי מול המסך בנעלי בית, מכוסה בשמיכת הצמר החומה והישנה. תקפו אותי חלומות מוזרים שטרפו את שנתי. רוב החלומות היו בעלי אופי סתמי, שגרתי, וחלקם אף נשכחו ממני מייד עם הקיצי. אולם אחד החלומות הדהים אותי בחיותו המפליאה והמציאותית: עמדתי במקום שומם לרגלי הר בזלת שחור שקצהו לא נראה. הייתי לבדי בתחתיתו. מגבוה־גבוה זרמו מים דרך ערוץ שחצבו, המשיכו בשקט אל בסיסו ונעלמו אל תוך הערפל. קול המים המפכים והזורמים ואפילו תחושת רסיסי המים שניתזו על פניי היו מציאותיים לחלוטין.
התעוררתי בשלוש בבוקר בחדר החשוך. רק מסך הטלוויזיה האיר. אומנם ידעתי כי במשך השעות האחרונות הייתי כאן ולא יצאתי את הבית, אבל פחד כלשהו התגנב לליבי. ספק, כאילו לא חלום היה זה אלא מציאות, או שהבטתי בדבר אמיתי מרחוק מאוד ואין ספק שקיים, או אולי אפילו שבר מתוך מציאות אחרת. ואולי הייתי גם כאן וגם שם באותה העת…
נרדמתי שוב והתעוררתי מרעשי הבוקר שהגיעו מרחוב שומרון שמאחורי חלון ביתי. הייתי עדיין שכוב על הכורסה כשהקריין הודיע על הטמפרטורות הצפויות היום בירושלים. היה צפוי יום קר וגשום. מכיוון שלא היה דבר מיוחד שהייתי אמור לעשות באותו יום, הדלקתי את תנור הנפט (תנור פרידמן הישן והטוב) שבחדר הקטן ושפתּי עליו את הקומקום האדום הישן המפויח, לקפה שחור.
תוך שאני ממתין לרתיחת המים, עלו בי זיכרונות מהיחידה שבה עבדתי ובראשה עמדתי — יחידת מחקר של משרד הבריאות שמקום מושבה היה ברחוב שלום יהודה בתלפיות. כראש היחידה נהניתי ממוניטין של בר סמכא ושמי (דוקטור טוביה אורבך) היה מוכר בארץ וגם בעולם בכל הנוגע לאיסוף וארכוב של נתונים בכל תחום רפואי, מהארץ ומהעולם כולו, ניתוחים מסובכים סטטיסטיים ומתמטיים של תופעות רבות ומגוונות, באמצעות מחשבי IBM עוצמתיים שאך זה הגיעו לארץ והיו חזית הטכנולוגיה. הייתי שותף לצוותים רבים שעסקו בכל אלה, ובהסקת מסקנות, בזיהוי קשרים בין תופעות, בהתוויות מדיניות, המלצות ורעיונות למנכ"ל ולשר הבריאות. ביחידה נצברו נתונים רבים לאין־סוף הנוגעים למחלות, לניתוחים שונים, להצלחה של תרופות שונות בטיפול במחלות חשוכות מרפא, לתאונות דרכים, למחלות נדירות, לשיטות טיפוליות, להשלכות של דלקות על מצב בריאות כללי וכן הלאה.
תוך שהעליתי זיכרונות אלה, עלה גם זיכרון החלומות מהלילה ובעיקר אותו חלום־מציאות־הזיה־תעתוע־אמת של אותו הר שעדיין יכולתי לחוש באמיתות קיומו. חשתי שתודעתי אכן שהתה וממש אפפה את המקום, ושהאירוע כולו היה מעבר לחלום רגיל. כאילו צפיתי ממש בדבר אמיתי שקיים היכן שהוא בעולם, אם כי נראה היה שמדובר בעולם אחר, רחוק מאוד, שרגל אדם לא דרכה בו…
שריקת הקומקום הפתאומית הקפיצה אותי בבהלה והחזירה אותי למציאות. הכנתי קפה שחור עם הל שריחו מילא את המטבחון הקטן, וכך שתיתי בעמידה תוך שאני מביט בעד החלון הקטן אל החצר ובה העץ המת שהיה רטוב, נקי ונוטף טיפות צלולות. פתחתי מעט את החלון כדי לחוש באוויר הנקי והקר וכדי לרענן את חשיבתי. תוך שלגמתי מהקפה המהביל, החלו קרעי זיכרונות שונים לחוג במעגלים בראשי. נזכרתי במחקרים רבים שהיו מושא לענייני האישי ומשכו תשומת לב של רופאים וחוקרים במדינה ובעולם. כגון אותו מחקר על השפעת בריאות השיניים והחניכיים על הזיכרון בקרב אוכלוסיית הקשישים, המחקר של תרומת חבישת קסדה להקטנת הנזק בתאונות בקרב ילדים רוכבי אופניים. כל אלה נראו לי עכשיו כל כך רחוקים ולא חשובים. חשתי כאילו כיליתי ימיי לריק. יחד עם אלה נזכרתי גם במחקרים רבים אחרים שלא משכו תשומת לב רבה. נושאים אזוטריים שלא ניתנה להם התייחסות מיוחדת מסיבות רבות שברובן תקציביות ודחיפות עניינים אחרים. הבליחו בי זיכרונות על עשרות מחקרים ונתונים על תופעות שוליות וצדדיות לכאורה שהגיעו לשולחני, נערמו בפינתו לתקופה ארוכה עד שהייתי מחליט לפנותם באופן מסודר בקלסרים גדולים שחורים לארכוב ביחידה.
לפתע, באותו בוקר, כמו בהארה של המחשבה שכמעט הפילה את הספל מידי, נזכרתי בקלסרים עבים אחדים על תופעות שלא היה להן הסבר. קרעי ידיעות שהועברו אליי, ומשלא ידעתי מה לעשות בהן, תייקתי אותן בתוך קלסרים והדבקתי עליהן מדבקה ורודה עם הכיתוב "תופעות לא ברורות" או "תופעות ללא הסבר" ולעיתים גם תחת השם "בריאות הנפש". זכרתי כי בחלק גדול מידיעות אלה שאספתי לאורך שנות השישים והשבעים דיווחו חולים שהתעוררו מניתוח שנעשה בהרדמה מלאה על תופעות מוזרות, חזיונות ומראות שתוארו בפרטי פרטים, על מקומות שאותם מנותחים (לרוב ממין זכר) לא ראו מעולם אך בזמן הניתוח חשו כי ראו אותם בבהירות, תוך שהם מסוגלים לפרט כל פרט, צליל ותופעה מסביבם. חלקם חשו כי שהו במקומות מרוחקים במשך שנים אף על פי שהניתוח ארך שעות בודדות. אחדים אף סיפרו על פעולתם של חושים אחרים (ריח, מישוש) שגרמו להם לחוש כאילו באמת שהו במקום. בדומה לתחושת נתזי המים שחשתי בחלומי. זכרתי כי לרוב חולים אלה היו בגילים מתקדמים, מעבר לגיל 70. לרוב התרחשו תופעות אלו במתאם עם מספר מצומצם יחסית של רופאים מרדימים שניסו שיטות הרדמה חדשות לאותה תקופה, תוך שימוש בחומרים חדשניים, מינונים ותמהילים שונים התואמים לסוג הניתוח, תוך שהם מסתמכים על מחקרים חדשים בעולם הנוגעים לאותם חומרים ומינונים. חלק משיטותיהם והחומרים שבהם השתמשו אסורים היום בשימוש באופן חמור לאחר שהתגלו תופעות לוואי שלעיתים סיכנו את חיי החולים.
144730030494955…
מאחר שבזמנו אירועים מעין אלה לא היו שכיחים ולא היו במוקד תשומת הלב, ונוסף על כך היו המטופלים לעיתים מבוגרים שהיה ספק בקשר לצלילות דעתם, לא ניתנו לדיווחיהם משקל או יחס רציני. רק בקלסרים שלי המשיכו להצטבר נתונים, ראיות, ראיונות. ייתכן שאני הייתי היחיד שהקצה לנושא תשומת לב (בעיקר במהלך ארוחות צהריים חפוזות שבמהלכן הייתי קורא את הדוחות כאילו היו עיתון בוקר), ולבסוף הייתי מעביר את החומר הרב לתיוק.
עם הגיעי לגמלאות, ארזתי בארגזים גדולים חלק מהציוד המשרדי, מחקרים ומסמכים רבים וביניהם קלסרים אלה. העמסתי אותם על הרכב שלי מסוג "כרמל דוכס" לבן והבאתי אותם איתי לביתי. כמו כן, כמה ארגזים כללו כמות לא מבוטלת של תרופות, חומרי הרדמה ואף סמים שנצברו בחדרי, וחלקם אף היו בשימוש הרופאים המרדימים בעבודתם. מסיבה לא ברורה החלטתי לשמור עליהם. ככל הנראה חשבתי שכך תהיה לי תעסוקה בימיי כגמלאי בבית. כעשרים ארגזים העליתי אל עליית הגג שבביתי, מין עליית גג ישנה שרצפתה הורכבה מקורות עץ שחרקו עם כל דריכה עליהן. עלייה זו שימשה אותי כמחסן, חדר קריאה, ספרייה, מעבדה וחדר האזנה למוזיקה.
מאז הבאתי את אותם ארגזים עימי לבית, לא עיינתי בהם כלל. כאילו נשכחו מליבי. לאחר פטירתה של שושנה כבר לא הייתה לי הסבלנות הדרושה למיון וסידור הארגזים. השארתי אותם על האצטבאות הרבות שבעליית הגג, וכמעט לא ביקרתי בה.
0.636619772367581
עם שנחתה בי ההבנה על קשר אפשרי בין האירועים הללו לחלומי, חשתי כיצד עיניי ואישוניי מתרחבים ללא רצוני. הנחתי את הספל בכיור ועליתי במהירות במדרגות העץ החורקות אל עליית הגג. החדרון נראה כמו מערות קבורה פרעונית של תות ענח' אמון שמאז נחתמה, לא ביקר בה אדם, ואני הראשון המבקר בה לאחר אלפי שנים. בתקרת החדר היה קבוע חלון. פתחתי את התריס המוגף, והאור שחדר גילה את תכולתו של החדר: שולחן עץ כבד מגולף מעץ זית, מוחלק היטב ומעוגל פינות, משוח בלכה מבריקה ועליו ערמות מסמכים מצהיבים, גלובוס בצבע שנהב נתון במסגרת עץ עתיקה, אוסף מקטרות, שקיקי טבק, עטים נובעים ונוצות לרישום, אביקים ומבחנות, שני פסלונים מוזהבים ובהם מעוצבים ראשיהם של לודוויג ואן בטהובן ושל אלברט איינשטיין. על השולחן ניצבו מדפים מגולפים ועליהם, עד התקרה, צנצנות עם חומרים שונים ומשונים — על כולן מודבקת מדבקה עם תכולתן — אבקות ונוזלים, כלי זכוכית שונים, מבערי בונזן, נרות עבים, עששיות נפט, גולגולת של נמייה, גולגולת כבש ופוחלצים של ציפורי שיר, ינשוף ואנפה. הקירות היו רצופים בספרים וקלסרים מבסיסם ועד התקרה.
בפינת החדר עמד שולחן קטן ועליו פטיפון ישן שיוצר בשנות הארבעים ולידו ארגז עם עשרות תקליטים של בטהובן ובאך שאני ושושנה נהגנו להאזין להם כל יום. מעל הפטיפון, על הקיר, היה ממוסגר ציור של הצייר מאוריץ קורנליוס אֶשֶר ובו נראו נמלים ההולכות לאין־סוף על שפת טבעת מביוס.[1] הציור הזה (כמו גם ציוריו האחרים של אשר) תמיד עורר בי מחשבות על האדם ותפיסתו את תודעתו והיקום. האדם תופס אותם כאין־סופיים אבל אולי זה רק תעתוע? אולי האין־סוף הוא כמו טבעת מביוס וכך גם התודעה והיקום וגם השילוב ביניהם? אולי השילוב ביניהם הוא כמו מראה שעומדת מול מראה ורק לכאורה מדובר באין־סוף כשלמעשה מדובר בהשתקפות?
המשכתי לבחון את החדר תוך הליכה איטית, לאחר תקופה ארוכה שכמעט לא ביקרתי בו. הרצפה חרקה מעט עם כל צעד ושיוותה לחדר אופי מעט רדוף רוחות. על הרצפה היה פרוס שטיח פרסי ישן אדום וקרוע שזמן רב לא איבקתי. רצפת העץ הזו הורכבה בידי נגר מרחוב יואל בשכונת הבוכרים שהזמנתי לצורך זה לפני שנים. שמו היה עזרא, והוא עמל עליה במשך חודש שלם. בדרך כלל הייתי מזמין אותו לתיקונים ובנייה מסוג זה.
על אדן החלון הוצב טלסקופ רב עוצמה ולידו קטלוג הכוכבים של שארל מסיה.
במרכז החדר, ליד שולחן העבודה המגולף, עמד פרט שכאילו לא היה שייך למקום, והיה שייך לבעלי הדירה הקודמים. היה זה כיסא מרופד ועבה של מרפאת שיניים. כשעברנו לגור כאן, השארתי אותו מכיוון שהיה נוח אף שהיה מעט נוקשה וצבעו — מין "תכלת רפואי" — לא תאם את החדר, אבל אפשר היה לשבת עליו בנוחות, לשקוע במחשבות ואף לנמנם. לעיתים הייתי נרדם עליו למשך שעות, והשמש שחדרה מבעד לחלון הייתה מחממת אותי ומאירה.
התחלתי לסדר את החדר, להוריד את שכבות האבק וקורי עכביש שהצטברו על המדפים. תוך כדי עבודה, נפל מבטי על תקליט של בטהובן שעל המעטפת שלו כתוב:
Piano sonata N0 14 op.27
Sonata quasi una fantasia
By Ludwig van Beethoven
1. Adagio sostenuto
2. Allegretto
3. Presto agitato
זה היה התקליט ששושנה שמעה שוב ושוב בחדר האפלולי — "סונטת ליל ירח". הנחתי את התקליט על הפטיפון, הנחתי את המחט על התקליט והדלקתי את המכשיר. הצלילים המוכרים עוררו בי זיכרונות ותחושות נוסטלגיות. המשכתי לעבוד על רקע יצירה זו.
הקלסרים שאותם חיפשתי נשמרו במצב טוב. הנחתי את כולם על רצפת החדר והתיישבתי על כיסא המרפאה תוך עיון בדפים הרבים המצהיבים.
1.517093985989
היום היה חשוך, והשמיים השחירו. הורדתי מהמדפים שתי עששיות והצתּי את פתיליהן (מנהג שהיה אצלי עוד מימיי כילד שגר במשך שנים במנזר בצרפת). הן נתנו אור צהבהב שריקד על הקלסרים. סקרתי את הנתונים הרבים, בעיקר נוסחאות החומרים שהרופאים המרדימים השתמשו בהם. חלק מהן נכתבו בכתב יד, חלק הודפסו באופן לא ברור או שדהה עם הזמן. פתחתי כמה מהמגירות הכבדות עד שמצאתי זכוכית מגדלת עם עדשה גדולה וחזקה ובחנתי דרכה את הנתונים, הראיונות והחזיונות של המנותחים שרובם כבר הלכו לעולמם.
בגיליון רפואי ראשון של מנותח הופיעו הפרטים הבאים:
שם: ח.מ.
שנת לידה: 1905.
ארץ לידה: עיראק.
הרופא המנתח כותב: לאחר הניתוח הלינו בני המשפחה כי הנ"ל אינו צלול כלפני הניתוח. במשך שבועיים דיבר אך ורק ערבית עיראקית (אף על פי שהעברית הייתה שגורה בפיו עשרות שנים). לדבריהם היה מתאר להם בגעגועים את ילדותו בעיראק בעיר תיכּרית, חייו ליד הנהר הגדול (החידקל), עיסוקו בדיג ובספורט ואת בית החרושת למשי שהיה בבעלות אביו. לדבריהם תיאר את הכול כאילו מדובר בזמן הווה והוא חש כילד בן 6–10 שהוריו עדיין בחיים (למרות שנפטרו כבר לפני שלושים שנה). אולם בחלוף כמה ימים, כשפסקו הזיכרונות הללו ונראה היה כי הוא חוזר למצבו המנטלי שלפני הניתוח, סיפר להם כי לא מזמן ביקר בעיראק (לכאורה בזמן שהיה מנותח), ותיאר להם כיצד נראה בית הוריו כרגע. תיאר את החורבות שנותרו ממפעל המשי, ואף את קבר דודו שנותר בעיראק. את קברו לא ראה מעולם, אולם תיאר את הקבר שניזוק ואף את הכיתוב עליו עם תאריך הפטירה. כמו כן תיאר את בית דודתו שנותרה שם, ואף יכול היה לתאר את ארמונו של העריץ (ס. חוסיין).
לאחר כמה שבועות הצליחו בני המשפחה ליצור קשר עם דודתם, והיא אישרה בתדהמה כי כל הפרטים נכונים.
בגיליון רפואי שני של מנותח אחר הופיעו הפרטים הבאים:
שם: ל.ו.
שנת לידה: 1902.
ארץ לידה: מצרים.
הרופא המנתח כותב: החולה חזר לאיתנו בחלוף כשבוע וביקש לדבר עימי בדחיפות. לדבריו, במהלך הניתוח חש כי היה בביקור במקום הולדתו, כפר אל זאיאת, ברחוב אל חאג' סאלים הקרוב לנילוס. הוא תיאר את המקום כפי שנראה היום ויכול לדבריו לעמוד על הבדלים רבים בין המקום כיום לבין המקום כפי שהיה בילדותו לפני כשישים שנה, אם כי יכול לזהות עדיין את הנוף, את הדרך לנילוס, את המקומות שבהם היו קונים סחורה ואת השוק. הוא תיאר בפרטים אף את פינת הרחוב חאג' אל סאלים — עות'מאן אבן עפאן, שבה היה מתגודד עם חבריו בילדות ומשחקים בה משחקי כדור. הוא יכול לתאר אותה אז והיום.
כמו כן "נסע" (או ריחף לדבריו) בזמן שהיה מורדם אל ערים נוספות במצרים. לדבריו היה יכול "לרחף במהירות" ולהגיע על פי רצונו למקומות מרוחקים. בתיאוריו כלל את קהיר ואלכסנדריה כפי שהן ממש היום ואף מסר תיאור מתוך פְּנים פירמידות שהתגלו בשנים האחרונות, כולל תיאור חדר הקבורה, תכשיטים, כלי נשק, המומיות, ארון הקבורה והאפיריון שנמצא בחדר… הוא אף סיפק את מיקומם של כמה חדרים נסתרים שלא התגלו (בזמנו, או אולי עד היום). דבריו לא זכו ליחס רציני והם לא נבדקו.
בגיליון רפואי שלישי של מנותח הופיעו הפרטים הבאים:
שם: מ.צ
שנת לידה: 1887.
ארץ לידה: פולין.
הרופא המנתח כותב: קרובי משפחתו הלינו בפניי כי הנ"ל (שהיה במצב בריאותי רעוע עוד לפני ניתוח הלב), מתקשה לחזור לאיתנו, מצבו אף הוחמר והוא חלש מאוד ובקושי מבצע פעולות בסיסיות. עם זאת, כבר שבועות הוא מדבר בשנתו ומתאר את ביתו שבפולין לפני מלחמת העולם השנייה ואת השואה. לדבריהם, התיאורים מפורטים וכוללים אף פריטים כגון מנורות, מזלגות וסכיני כסף, רחובות ומדרכות וערוגות פרחים שליד ביתו. לצד זה, בזמן שהוא ער, הוא מספר כי בזמן אשפוזו וניתוחו, תוך שהוא מורדם, חש כי שהה ממש במקומות אלו וסיפק תיאור של הגטו כפי שהוא היום, על מחנות ריכוז כפי שנראים היום למרות שלא ביקר שם מאז המלחמה. יתרה מזו, תיאר מקומות שבהם נהרסו בתים ישנים ובתי קברות ועליהם הוקמו מבנים אחרים, ותיאורם היה מפורט מאוד כולל שמות אנשים שגרים שם שאותם "הוא לא מכיר". לדבריו, מדובר במעין "מבט לעתיד" כי כך ייראו הדברים בעוד עשרות שנים. בבדיקה שערכו קרובי משפחתו התברר כי תיאורי המקום כפי שהוא היום אכן מדויקים להפליא אך דבריו האחרונים לעניין העתיד לא נכונים או לפחות לא התרחשו עדיין.
אני סברתי כי אכן ייתכן שראה למעשה את העתיד של אותו מקום ואת הרס הזיכרון של השואה, אם כי זה היה "לא מדעי" מצידי להאמין בדבר כזה.
המשכתי לקרוא בגיליונות של עוד כמה עשרות מנותחים "ומסעותיהם". נראה היה כי דיברו על פי מה שנראה להם ריאלי לחלוטין. גם בגיליונות אלה, חלק מהמשפחות הצליחו לאשש את תיאוריהם כנכונים. את חלקם האחר של התיאורים יכולתי לאמת בשלב מאוחר יותר על ידי השוואת דבריהם לספרים חדשים עם תמונות מהאזורים המדווחים. במקרים רבים, אכן הייתה התאמה.
הסטתי את הכיסא לאחור, וכך המשכתי לעיין במסמכים תוך שאני מנסה למצוא מכנה משותף כלשהו, קצה חוט להבנת התופעות. עברתי על גיליהם של המנותחים, מוצאם, בעיות רפואית שלהם, נטילת תרופות, שיטות וחומרים של הרופא המרדים, חוסר בפסאודו־כולינאסטראזה, שימוש בסוקסיניל כולין, במיבקוריום כלוריד, מדדים גופניים, שימוש בסמים של המנותח (בעיקר קוקאין, הרואין, מריחואנה), מומים מולדים, בעיות מתחום הנפש, חומרים נוספים שבהם השתמשו בניתוח: פרופופול, אטומידאט, תמהילים ומחקרים שעליהם הסתמכו הרופאים המרדימים.
אט־אט התחלתי למצוא קשרים מעניינים בין הרשימות והמסמכים למצבים הנפשיים שאותם חוו המנותחים. אף שלא היה ברשותי מחשב IBM שבאמצעותו יכול הייתי לנתח סטטיסטית את הנתונים, חשתי התבהרות של התמונה אם כי התקשיתי בתחילה להאמין במסקנות שאליהן הגעתי. הנחתי את המסמכים על השולחן הרחב וסידרתי אותם בכמה צורות, החלפתי את מקומם ושיניתי כמו במשחק סוליטר הלוך וחזור עד שהבחנתי בתבנית שחזרה על עצמה, במה שנראה לי כמובהקות סטטיסטית או לפחות כמתאמים גבוהים ושכיחויות גבוהות.
הבחנתי במתאם בין גיל המנותח, מחלות שונות (בעיקר פרפור חדרים) ותרופות שנלוו אליהן, שימוש קודם בנרקוטיקה (בעיקר קוקאין) ובשילוב עם תמהילים והרכבים חדשניים לשעתו של אטומידאט, קטמין ומידולזם. הגורם שהיה חסר להשלמת התמונה היה תרופה ניסיונית שלקחו המטופלים לטיפול במחלת הלב ולבסוף הוכחה ככישלון.
1100100010101100001…
רק באותם מנותחים שאצלם התקיימו תנאים מצטברים אלה, ועוד כמה שגיליתי בהמשך, דיווחו הללו על חזיונות של מקומות רחוקים שעליהם נתנו תיאורים מעוררי השתאות, בשפעת הפרטים וברצינות דעתם על אמיתות תחושתם באשר לריאליות של אותם מקומות ו"ביקוריהם" בהם.
ככל שגבר בי הביטחון בדבר גורמי החזיונות, גבר בי גם הביטחון ברעיון כי החלום שחלמתי היה מאותו סוג שחוו אותם אנשים. אולם בניגוד אליהם, אני חלמתי אותו ולמעשה חוויתי אותו מסיבה שאינה ברורה (אם כי בשבועות שלאחר מכן התחזקה בי הוודאות כי חלמתי את החלום המציאותי כתגובה להשפעת אותו ערב שבו לטשתי עיניי ללבנה). עם זאת, מכיוון שהייתי סבור שניתן יהיה להגיע לאותו מצב תודעה שהייתי שרוי בו באותו חלום באמצעות שחזור התנאים שפעלו על אותם מנותחים (גם אם מדובר בסיכון לא מבוטל), החלטתי להמשיך במחקר ליצירת אותו תמהיל והרכב חומרים ששולבו בדרך מקרה בגופם של אותם חולים, אך הפעם באופן מושכל ומחושב תוך מזעור הסיכונים, כמי שיודע את ההרכב ואת התוצאות האפשריות.
חומרים רבים שיידרשו לי היו מצויים באותם ארגזים שהבאתי עימי כשעזבתי את המשרד. עם זאת, עדיין חסרו לי חלק מהרכיבים. פתחתי פנקס ורשמתי בעיפרון את רשימת הרכיבים החסרים. היו לי גם עדיין חותמות הנושאות את שמי עם מ.ר (מספר רופא) ויכולתי לרשום מרשמים שונים ולקנות באמצעותם בבתי מרקחת (אף על פי שמספר הרישיון שלי כבר לא היה בתוקף, החלטתי שזה סיכון שאני יכול וחייב לקחת כדי לגלות את האמת ולספק את סקרנותי).
החלטתי שכבר למוחרת היום אתחיל בסדרת ניסויים במעבדה הקטנה שלי שבעליית הגג (עברה בי תחושה כאילו הייתי ד"ר ג'קיל מסיפורו הידוע של סטיבנסון, ורק יכולתי לקוות שסופי יהיה טוב יותר). עזבתי את חדר העבודה כפי שהוא. להפתעתי, הערב כבר החל יורד. לא חשתי בחלוף הזמן כשהייתי שקוע בקריאת המסמכים.
יצאתי את הבית ונעלתי אחריי את השער הכחול. הבטתי על הספרות החלודות הקבועות על השער, למעלה מימין, ורשמתי בזיכרוני לקנות צבע מוזהב כדי לצבוע אותן ולחדשן. פניתי שמאלה, ודרך סמטת הרב אריה לוין וסמטת סוכת שלום ירדתי אל מרכז העיר כדי לקנות מעט מצרכים וקצת מן החומרים שנדרשו לי כדי לבצע את הניסויים בבית ביום המחרת. טיילתי מעט במרכז העיר. רחוב בן יהודה והמלך ג'ורג' היו מלאים באנשים לבושי מעיל דובון בצבע זית צבאי בגלל הקור העז. פניתי אל רחוב שמאי, אל אחד מבתי המרקחת הקטנים, כדי לקנות כמה מהרכיבים שנדרשו לי לצורך הניסויים שעמדתי לערוך. השעה הייתה כבר 18:30 והמוני אנשים יצאו בדיוק מההצגות היומיות במרכז בתי הקולנוע. מקולנוע "אוריון" "אורגיל" ו"אורנע" יצאו המוני נערים ונערות תוך שהם משחזרים בקול רם קטעים מהסרט שצפו בו. משמאלי ראיתי דרך החלונות את המלצר במסעדת "טעמי" מפנה את השולחנות. נופפתי לו לשלום והמשכתי במורד הרחוב אל בית המרקחת הקטן שעמד בפינת הרחובות שמאי ואנג'לו ביאנקיני.
בית המרקחת היה ספוג בריח תרופות ומחניק מעט. קורינה, הרוקחת הוותיקה שנמצאת כאן עוד מימי המנדט, הכירה אותי כבר שנים ובירכה אותי בחביבות האמיתית שלה. מסרתי לה את המרשמים שהיו חתומים בחותמתי. המשכתי לדבר אליה בחביבות וקיוויתי שהשיחה תסיח את דעתה כך שלא תחשוד בדבר. אבל היא דווקא התבוננה במרשמים בחשדנות שהלכה וגדלה, ועל פניה ניכר חוסר הבנה. היא פנתה לחדרון והוציאה מתוך המגירות הקטנות בקבוקים שונים תוך שהיא ממלמלת לעצמה מילים שלא יכולתי להבין. דרך הדלפק הצר היא העבירה אליי כמות גדולה של בקבוקים וכדורים שונים. כמו כן החזירה לי חלק מהמרשמים בטענה כי אותן תרופות אינן בנמצא והמליצה לי לחפשם בבתי מרקחת סמוכים. נראה היה שאינה בטוחה אם להעביר לי כמות כל כך גדולה של תרופות שכל מרשמיהן חתומים על ידי. שילמתי, הודיתי לה ופניתי החוצה.
תוך שהלכתי ברחוב וחבילת התרופות בידי, שקלתי את הסיכונים הרבים הכרוכים בניסיונות שאני עומד לקחת על עצמי. ידעתי שטעויות וכישלונות עלולים לסכן ממש את בריאותי ואף את חיי, ומי יודע אם מישהו יבחין כלל בשכן זקן (ואולי תימהוני לדעתם) שנעלם כבר כמה ימים? הרי רוב שעות היום אני סגור בבית מאחורי גדרות הבטון של גינתי, והשער הכחול הרעוע, נעול תמיד. ההיכרות שלי עם שכניי המועטים מסמטת שיריזלי ומהסמטאות הסמוכות (עיניים למשפט, כרמל, לוין) היא רופפת, וכלל לא סביר שמישהו יבחין אם יארע לי משהו.
נעצרתי לרגע בכיכר ציון ואגב כך הבטתי במלון רון. מעל המרפסת המפורסמת (היכן שראש הממשלה מנחם בגין היה רגיל לשאת נאומים לאחרונה), שוב נפגשו עיניי עם הלבנה, ושוב חשתי אותה תחושה לא ברורה, כאילו התבוננה אליי ומנסה להזכיר לי דבר מה שממוען אך ורק אליי… באותם רגעים היו אלה מחשבות מטרידות אבל חסרות משמעות. הדבר קרה לי פעמים רבות מאז היותי ילד. ייתכן שההסבר לתופעה מצוי בתחום הפסיכולוגיה, אם כי תמיד חשתי כי מדובר במשהו גדול הרבה יותר, קוסמי, הקשור לכוחות גדולים ורחוקים…
2.070796326794896??
מכיוון שעמדתי כך כמהופנט כחמש־עשרה דקות ללא תנועה, התחלתי לחוש במבטיהם של עוברי אורח ננעצים בי. חלק מהם חשבו אולי שאני זקוק לעזרה או שאיבדתי את האוריינטציה. המשכתי ללכת, והחששות מהסיכונים הרבים הלכו ונשכחו אם מפאת הסקרנות לגבי תוצאות הניסויים, אם בגלל גילי, אם בגלל הבדידות שהייתי שרוי בה רוב שעות היום, ואם בהשפעתה המוזרה של הלבנה שכאילו עודדה אותי, בלי שיכולתי להסביר זאת, ללכת בדרך זו.
פניתי אל רחוב יפו ושוב אל המלך ג'ורג'. מול מסעדת "פינתי" היה אותו רוקח זקן, שחלון הראווה שלו לא השתנה עוד מימי המנדט. היו בו כלי זכוכית ואביקים, תמונות של תינוקות מפהקים ואנשים זקנים שסבלו מגיהוקים. החנות הייתה חשוכה תמיד, התקרות גבוהות מאוד והטיח בתוכה היה מתקלף. בחזית החנות היה שלט ובו הודיע הרוקח כי "במקרה הצורך, כשבית המרקחת סגור, ניתן לצלצל בפעמון". ביתו של הרוקח היה בתוך החנות, בקומה השנייה, והוא היה יוצא אל הלקוחות גם בשעה מאוחרת. כשהגעתי אל בית המרקחת, עמד שם הרוקח לבדו והביט בי במבטו הזועף מבעד למשקפיו שהיו נטויים על קצה חוטמו. מעולם לא ניסה לחייך או לקנות את לב הלקוח.
הוא עמד שם וידיו מאחורי גבו, מחכה למהלך מצידי, בלי לדבר, עד כדי חוסר נוחות. הגשתי לו את המרשמים שנותרו לי. הוא בחן אותם ואמר: "חלק מהכדורים והתרופות כאן כבר אינן ניתנים להשגה. למה הם דרושים לך?" הסברתי לו כי הם היטיבו את מצבי יותר מאלה הקיימים היום. הוא בחן אותי במבט נוקב מגבוה, ונראה היה לי כי הוא יודע שאני משקר. חיוך רב משמעות וסרקסטי הופיע על פניו, ואז אמר: "יש לי במחסן כמה ארגזים חסרי שימוש משנות השישים, מהזמנים שעוד הוריי עבדו כאן. תמתין כאן ואבדוק."
נותרתי לבד בחנות. היה בה ריח חריף של אמוניה ואפילו ריח של מחלות וריחות גוף. במרכז התקרה הבהבה נורת להט צהובה והפיצה אור לא נעים. הבטתי ברצפה. האריחים היו מעוקמים וחומים, ועל פי צורתם ותבניתם קובעו ברצפה בזמן האימפריה העות'מאנית. מחוץ לחנות שמעתי נהמות של אוטובוס אדום מסוג Tiger וצפירות נהגים, והרחתי את ריח העשן השחור שנפלט. השהות בחנות החשוכה הייתה לא נעימה.
לפתע, לאחר זמן שנראה ממושך מאוד, יצא הרוקח מאחורי הדלת המקושתת ובידו קופסת נעליים ישנה ובה כמה בקבוקים חומים שמדבקותיהם כמעט נשרו מהם וקופסאות כדורים. הוא הגיש לי את הקופסה ואמר: "זה מה שאתה צריך? אני לא מציע לך להשתמש בזה, אבל זה לשיקולך." הוא סימן לי כי אין צורך לשלם לו. יצאתי מחנותו, והוא המשיך לבחון אותי במבטו דרך משקפיו והחיוך יודע־כל שלו לא מש מפניו.
נעמדתי לכמה רגעים ליד מה שנותר מחנות "הומינר" הישנה כדי למלא ריאותיי באוויר צח לאחר המחנק הממושך בבית המרקחת. מחנק שנבע מהאוויר הדחוס ומאישיותו הלא נעימה של הרוקח. היו בידי החומרים הדרושים, ועתה עליתי בחזרה אל ביתי. הנחתי את הקופסאות והשקיות על השיש במטבחון והחלטתי להמשיך ביום המחרת. נכנסתי למיטה, וחלומות מוזרים שאת רובם איני זוכר הקיצו אותי משנתי פעמים רבות עד עלות השחר.
[1] מעין רצועה שקצה אחד שלה מפותל וחובר לקצה השני שלה. [חזרה]
אין עדיין תגובות