"נמאס לי מכל הדקלומים האלה שלך, כל החזרות, ויותר מכול, נמאס לי מאחיזת העיניים. הניסוי שלכם נכשל. כל מה שרציתי […]
2.9.9
צללנו אל הרעש
“חמ”ל מבצעים, שלום. חכה שנייה. תגידי, את רואה אם הם כבר הבקיעו את החומה?”
“לא יודעת.”
“לי זה נראה שהבקיעו. כן, אני איתך. הדיווח הוא כזה: הגזרה מאובטחת על פי הקטע, בהתאם לפקודת קצין אג”ם. שמעת? הגזרה מאובטחת. אני חוזרת: הגזרה מאוב־טחת. ביי. תודיעי לחמ”ל בשטח.”
“כבר מודיעה.”
“מה כבר מודיעה? את יודעת איך לנסח את זה?”
“מה יש לנסח? אני אומרת להם שהגזרה מאובטחת, כמו שאת אמרת הרגע, למשמר הגבול.”
“אז לא! יהל, אם את לא יודעת, תגידי. את חדשה פה, מותר לך. תקלידי: אני מזהה שרפות בשטח המאובטח נקודה. ג’יפ שחור נוסע במורד הרחוב האמצעי לכיוון הפרצה בחומה נקודה פסיק; דחפורים פסיק ומשוריינים עושים דרכם אל המפקדה נקודה. המסוק פסיק ציפור ברזל אחת פסיק, בדרך למפקדה נקודה. לידיעת החמ”ל פסיק, חשש ממתפרעים פסיק וכוחות מזוינים נקודה. צוות מזווד ומ”מ בדרכם לגזרה נקודה. כוחות משמר הגבול הוקפצו לספק תגבורת נקודה. רשמת?”
“כן.”
“אוקיי, תתחילי פסקה חדשה ותרשמי גם: לידיעתך פסיק, הזמנו למוקד פיצה נקודה. את יהל עם ה”א או עם עי”ן?”
“יהל, עם ה”א.”
“אז יהל פלוס הילה, גם אני עם ה”א, כן? תמשיכי, לא יהיו זמינות בין תשע־עשרה נקודתיים אפס שבע ועד תשע־עשרה נקודתיים… מגיע לנו חצי שעה, אבל לחוץ קצת, אז בואי נגיד לו עשרים דקות. זה יוצא… תשע־עשרה נקודתיים עשרים ושבע, בתקווה שיביאו עד אז את הפיצה. את זה אל תרשמי, יא סתומה! אני אומרת את זה לך. טוב, תמשיכי, איפה היינו, טם־טם־טם, תכתבי: לצורך אכילת הפיצה שהזמנו מהשטח נקודה — הנה, רק דיברנו, בטח המפקד מתקשר. מוקד מבצעים. זאת הילה… אנחנו תכף אוכלות, תום, הזמנו פיצה. לא יודעת, איזה ‘מסעדת הצומת’. אחת שלא בקו הבריאות אמרה לי לפני שעתיים שהיא תביא לנו את הפיצה… לא יודעת, אין איפה להזמין פה, הדבר הראשון שעלה לנו. התקשרנו מלא פעמים, לא עונים שם… מה אני יעשה? מה, לא נאכל? אנחנו מורעבות פה שעות, רק טלפונים, בלגנים. כן, היא מוזרה הזאתי שמה ב’מסעדת הצומת’ הזאת. אמרתי לה שרוצות פיצה משפחתית אחת בלי כלום, בלי תוספות, ואז שאלה אותנו מה אנחנו רוצות עם זה. אני אומרת לה: בלי כלום, בלי תוספות, אוקיי? היא כאילו מאשרת, ואז עוד פעם ‘מה את רוצה עם זה’, חשבתי אני הולכת להתהפך עליה, ואז יהל שהקשיבה לשיחה ברמקול, קלטה פתאום ואמרה לזאתי: ‘תגידי לה שאנחנו רוצות גם קולה’, ואז ירד האסימון. אז מה קורה וזה? מתי מחליפים אותנו? בתשע? אבל תום, אנחנו תקועות פה מהבוקר כבר, מה יהיה… נו, זו בעיה שלי שהיא חולה? בגלל זה אני לא אוכלת בחדר אוכל, גועל נפש. אז תפתור את זה, אנחנו טוחנות פה בלי סוף ושמים עלינו פס. הודענו למבצעים כבר שיש חשש מפח”ע, כן, נו, בקטע מאה שישים וחמש, אני יודעת, מה אני, סתומה? אמרנו כוח לוחמים מזוודים, צ’ פלוס ק’. כן, הם קיבלו. עדיין לא, רק שנייה. יכול להיות שזה יתעכב עם האוכל. מה אני יעשה? לא יודעת, תום, הם מתעכבים עם הפיצה. טוב, יש פה טלפון, אני ידבר איתך — את יכולה לענות.”
“מוקד מבצעים, יהל.”
“שלום, מה הדיווח, מה קורה עם הטלוויזיה שלי?”
“איזה דיווח? מי זה?”
“שומע? בטל כוח סיור. אז תמחק את זה. עוד פעם, מהתחלה, כוח חמוש פלוס ק’, כן, הדחפורים כבר נכנסו. נו, וואי! משגעים אותי פה!”
“הלו. את איתי? איך אמרת שקוראים לך?”
“גברת, קוראים לי יהל, אבל טעית במספר. פה זה לא —”
“את מקשיבה לי בכלל? אני חושבת שהטלוויזיה שלי מקולקלת. מראים כאלה זוועות, השם ישמור.”
“מי? הקפצתי אותם, הם בדרך אליכם. אין בעיה, אני מתקשרת עוד פעם. יהל, מה נתקעת? עם מי את מדברת?”
“אני לא יודעת, איזה אישה הזויה התקשרה לפה, אני לא מבינה מה היא רוצה מהחיים שלי.”
“זה נכון מה שמראים שם עם היישוב הזה?”
“גברת, זו טעות במספר, את —”
“רגע! ככה אתם מנפנפים את הלקוחות שלכם? אני עוברת לחברה מתחרה אם לא —”
“תעשי מה שאת רוצה, פה זה ה—”
“אני לא מבינה איזה מין שירות זה. ממש חוצפה שאין כדוגמתה.”
“רק רגע. מה לעשות? לנתק לה? יש לי עוד טלפון קווי.”
“חכה רגע, יהל, אני לא שומעת מה שאומרים לי בטלפון, תהיי בשקט. כן, אני איתך.”
“מוקד מבצעים, כן? מי זה?”
“ברחוב שמעיה יש חוטי חשמל שיוצאים מתוך עמודי תאורה. אי־אפשר לראות כלום כבר משש בערב. מה יהיה עוד שעה, שעתיים, שלוש? עוד מעט נכנסת —”
“אדוני, פה זה לא —”
“הלו, הלו? את איתי? הלו? מה עם הטלוויזיה שלי?”
“גברתי, את טעית במספר, תתקשרי ל—”
“רגע! אני מסבירה לך שמשהו לא בסדר עם הטלוויזיה! איזה תמונות אתם מראים הערב? איז מין חברה אתם, תגידי לי?”
“את טעית במספר.”
“מה יהיה עם הפיצה כבר? תראי מה הולך שם, את רואה את זה, יהל? רגע, רגע, רכב מתקרב מהצד השני. עברו את החומה. תרשמי לך ‘פליטים’, נברר את זה אחר כך. הם יוצאים מהג’יפ. גבר, שלוש נשים, צעירים. ראית את ההוא שם שיצא? תראי אותו! נראה כאילו הוציאו אותו מאיזה פח אשפה. מה זה, הוא לובש פיג’מה? תראי מה זה, אין לו נעליים אפילו! מה הולך שם, תגידי לי? את רצינית שאת מדברת בשני טלפונים במקביל? רואים שאת חדשה. עכשיו הם השתטחו על האדמה, רגע! נראה לי שזה הפיצה שלנו!”
“תגידי לי, אתם התחלקתם על כל הראש? משלם המיסים צריך לנוע בגפו ברחוב החשוך הזה?! איזה מין—”
“אדוני… אוקיי, להתראות. גברתי, זו טעות, ביי. וואי, איזה עצבים!”
“ויש איתו שלוש בחורות, אחת מהן עם המגש שלנו, אני אומרת לך.”
“רגע, הילה, יש לי עוד טלפון. הלו? אולי תעזרי לי, הילה?”
“אני לא יכולה, עוד רגע חוזרים אליי מהשטח. חייבת להיות מוכנה. הלו? הפיצה או־טו־טו אצלנו, אני רואה במצלמה. מה אני יעשה, תום? אנחנו נהיה זמינות, אל תדאג. אז נלך לאכול בנפרד, בסדר? עוד… חמש דקות אני מאמינה. תשע־עשרה וארבע־עשרה דקות, מקובל עליך? יופי. אני חייבת לסיים, מישהו מהכוח צריך לחזור אליי. ביי. כן, הלו?”
“אדוני, הרגע דיברנו, אמרתי לך שזו טעות.”
“את לא נתת לי לסיים, ניתקת לי בפרצוף. תקשיבי: ברחוב יהודה יוצאים הכבלים מהעמודים, עלוות צבעוניות משתרכות של חוטי חשמל נפלטות מעמודי תאורה בשדרה לאורך ולרוחב. כבלים ארוכים מסתבכים בעצי הנוי המלאכותיים והאורות קדרו, חושך על גבי חושך בשדרות חיינו, לאורך ולרוחב, חושך תהומי. מישהו נתפס עם השיער בכבלים האלה, זה סכנת נפשות. מתי אתם באים לתקן את זה? אני לא רואה את ההמשך של מה שרשמתי.”
“יהל, מה את מסתבכת? תגידי שזו טעות ותסיימי את השיחה.”
“אדוני, זו טעות.”
“חשוך לי פה בבור המבעית הזה, לא מבין איך נקלעתי לכאן. מאורת פריצים, חור ביבים מלא רפש. חשוך לי ומר לי, מטונף ומחניק! מתי אתם באים לתקן את שעוללתם?”
“תגידי לו שזה לא —”
“טעות, מבין?! טעות אחת גדולה! אני מתה!”
“אוי, תראי, הם פתחו את המגש שלנו! זה ייפול וייהרס.”
“זה בסדר, היא מחזיקה את המגש מעל הראש. אויש, מה קרה?”
“הלכה המצלמה. טוב, צריך להודיע לוולד שהלכה המצלמה. אנחנו חייבות לראות מה שקורה בחומה שנפרצה, את מבינה? תום תדרך אותי על זה, אמר אם משהו קורה, מיד להקפיץ.”
“טוב, אבל את תודיעי, אין לי כוחות יותר.”
“שומע? אני צריכה להקפיץ שנייה… הלכה לנו המצלמה הראשית, ותום אמר ישר להקפיץ אותך.”
“הנה עוד טלפון, יאללה, שיבואו כבר עם הפיצה. אני מקווה שזה לא האיש הזה עוד פעם. הלו?”
“שלום, ברחוב מלך מלכי המלכים נשרו מתוך העמודים חוטי חשמל בכל צבעי הקשת. קוראים לזה כאן ברחוב ‘שלכת’. נא טיפולכם בהקדם, תודה.”
“כבר אמרתי לך אלף פעם. פה זה —”
“היו גיצים כאלה קודם לכן, ואז ראיתי הבזק חזק של אור בוהק שכמעט סימא את עיניי באור הנגוהות. שלכת עגמומית לקראת השנה החדשה והמבורכת עד מאוד, ואז — הכול נדם, לא נותרו עוד אורות דולקים, אנשים הזדחלו ממאורותיהם. אני רואה אותם ברגע זה מתגודדים כשבידיהם אבוקות, דוחפים זה את זה במרפקים. הנה יוצאים אנו בצעדת הלילה השחור, ראשנו מורכן לפנים. לצידי עובר כעת ילדון, דמעות זולגות במורד לחייו. הוריו השאירו אותו מאחור והוא נשר מעימנו. הוריו אף לא הבחינו בהיעדרו, והם ממשיכים לצעוד. אנו מרחפים כאן בסתמיות ונישאים הלאה במסלולנו. הנה נמצאים אנו בפני מגדל יצוק מבזלת, על סף הדלת של העירייה הנעולה. אנחנו מנפצים חלונות, נדחקים פנימה ומרוצצים את רהיטי הפקידים והנוטריונים. הכול לחינם, שום דבר לא יפטור אותנו מן החושך הזה. ההתקוממות העלתה חרס בידינו, ואנחנו נשארים לרבוץ במשרדיהם של הפקידים המפוטמים, בטבורו של הסיאוב העירוני, במרכז המוחלט של העיר. אחרי שנתעורר נשוב לשדרה שלנו במלך מלכי המלכים. אל דאגה, על כי במהרה נשוב לצפות בתשדירי הבלהות של השררה. גישושינו הליליים והרצוצים ישתכחו מליבנו. נהיה מופרדים ומוכלים, נתנודד אל מקום העבודה באור. נהיה שבעי נחת עד העלטה הבאה. בכל יום אנו כורעים כאן תחת משאנו בעכרוריות. נאנחים, מומרדים לשווא, מתנודדים בצללים, אילמים ועיוורים. קרעי חוטי החשמל עדיין מוטלים. הפקידות משחיתה, מחרבת את רוחנו — מתי אתם באים לתקן את זה?”
“מי זה היה?”
“עוד פעם הוא.”
“הנה, המצלמה חזרה. איפה הג’יפ? יש לך טלפון.”
“אין לי כוח אליהם, מה נסגר היום? מוקד מבצעים, שלום.”
“אני עדיין רואה זוועות בטלוויזיה.”
“ניתקת לה?”
“כמה אפשר לקדוח? אני מתה מרעב! כבר תשע־עשרה תשע־עשרה!”
“כן, תום? אני יודעת שמגיעות לנו שלוש ארוחות, אבל זה לא בשליטתנו. על מה לתת לנו תלונה? אבל לא ידעתי שהמסעדה נמצאת שם, לא היה לי מושג! אבל גם אתה הזמנת שם! עכשיו, לפני חמש דקות סיפרת לי את זה. מה שתגיד. שומעת? הוא רוצה לדפוק לנו תלונה, את קולטת?”
“תלונה? על מה? אנחנו טוחנות כמו משוגעות פה מהבוקר בלי החלפות, בלי כלום.”
“יש לך עוד טלפון.”
“כן, אני… רק שנייה. כן? מוקד מבצעים, הלו?”
“הלו? גברתי, את חייבת להושיע אותי. בני נבלע באדמה. נפער בור באמצע המדרכה והוא צנח פנימה, נעלם. הוא כבר ימים שלמים גונח מהתחתית. איני רואה את בני שנבלע, רק שומעת. אני רצה יום־יום להוריד לו לשמה מצרכים, שלא יגווע. מה לעשות? אתם באים? מישהו בא? רק לפני שנה בעלי נפל אל תוך חור במדרכה, ועכשיו בני. אני לא יכולה לשכול את שניהם בפערי זמן שכאלה. מה עושים? אתם באים או מה? כבר שלושה ימים אני מנסה להשיג מישהו וכל הזמן אומרים לי ‘בדרך’. אז מה עושים? את יכולה לעזור לי?”
“גברת, תירגעי, בבקשה, אני בטוחה שמישהו כבר נמצא בדרך. אבל אנחנו לא יכולים לעזור. פה זה הצבא, זה מוקד מבצעי.”
“הצבה? לאן? איפה?”
“כן, הצבא, זה אצלנו, להתראות. תאמיני לי, איזה חוצפה יש לאנשים. מה אנחנו, מוקד עירייה?”
“ממש נפלו עלייך היום, אה? רק צרות, תאמיני לי.”
“את חושבת שהוא באמת ידפוק לנו תלונה על זה?”
“מה פתאום, מי יש לו חוץ מאיתנו? אל תדאגי. שנייה. כן? נו? כן! זה שלנו. לא. כן, אנחנו הזמנו. תכניסו אותה. הנה היא באה.”
שלוש הבנות והבחור נכנסו למוקד. הילה נטלה את המגש במילת תודה, ויהל, המיואשת מהשיחות הנשנות מצד תושבים מודאגים שחייגו איכשהו למוקד המבצעים, הביטה בו בתקווה. סוף־סוף תוכל לצאת להפסקה ולאכול פיצה. כמה זמן כבר הייתה בבסיס? לפחות חודש לא יצאה הביתה, לא אכלה שום דבר חוץ מהאוכל המגעיל בבסיס. מגיע לה להתפנק מעט. מדי יום התלוננה לאימא שלה, בכתה כמה נוראי התפקיד שנתנו לה, סיפרה לה שהיא רוצה לעבור ואולי לצאת מהצבא, ובכל פעם אימא שלה נאלצה לעודד אותה ולהזכיר לה שזה זמני, ושהיא כבר דיברה עם המפקדים שלה, ובקרוב, עוד חודש—חודשיים, אחרי שיסיימו עם פירוק החומות בעיירה ההזויה הזאת, יוציאו אותה לקורס קצינים. ויהל נאנחה ואמרה, “טוב, אימא, אני אדבר איתך.” ואימא שלה אמרה, “תחזיקי מעמד, יהלי, זה טוב לקורות חיים שלך, את בתפקיד מסווג מאוד.”
הילה החזיקה את מגש הקרטון המרופט שעליו כתוב בטוש שחור ועמום, בכתב נוקשה ומסורבל, בקווים רופפים, חלק מהאותיות מוגדלות, ואחרות מוקטנות: “מסעדת הצומת”.
אין עדיין תגובות