החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ריחן סאנסט

מאת:
הוצאה: | 2021 | 400 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.00

רכשו ספר זה:

לבנון, מוצב ריחן, חורף 99'. פסגות נישאות מעל נחלים, ערפל סמיך מתפוגג בין הכרמים. בפנים, בין קירות הבטון של המובלעת הצפונית ביותר של צה"ל ברצועת הבטחון, חיים אנשים צעירים, כמעט ילדים: שאול הקצין המצטיין, אדם הסמל המופרע, תומר החובש הלא מתפקד, קובי המ"פ שהגיע מהגדודים, ניב הדוגמן, נדב המת, סודרי המתנחל שהוריד את הכיפה ושאר החיילים בפלוגה. כולם יחד מנסים לשרוד את הקו במלחמה נעלמת ונטולת גיבורים, שיום אחד התפוגגה כמו הערפל על ההר, נדחקה אל שולי ההיסטוריה שלנו מפני המלחמות שבאו לפניה ואחריה.

ישראל, תל אביב, עכשיו. חופים צהובים וחמים. גלים. שקיעות צובעות את האופק. שאול הוא מדריך גלישה שזוף ושקט שעולמו מתנהל בין דירה שכורה למחסן גלשנים בחוף המערבי ביפו. הוא חי בבועה, מנותק, ובטוח שהניח מזמן את לבנון ואת חבריו מאחור. פגישה לא צפויה חושפת שריטות ישנות, צלקות שלא הגלידו, פצעים פעורים. העבר מתנפל עליו בלי הכנה מוקדמת, פורע חשבונות פתוחים שלא נסגרו מעולם.

ריחן סאנסט, ספרו הראשון של הבמאי והמפיק אסף גורדון ("תא גורדין", "איש חשוב מאוד", "אופוריה" ועוד), הוא רומן שכולו עוצמה גולמית, העוסק במחירים שאנו נדרשים לשלם על הדחקת הכאב. כמו זיכרון הוא נע בין העבר וההווה, בין החיים והמוות ובין קולות המלחמה לדממת הים. ריחן סאנסט הוא ניסיון כואב וכובש לפרק את מוקשי האתמול שנראה לפרקים כאילו לא היה מעולם, ולפרקים, כאילו עודנו מלווה את חיינו כאן בכל אשר נלך.

מקט: 15101250
לבנון, מוצב ריחן, חורף 99'. פסגות נישאות מעל נחלים, ערפל סמיך מתפוגג בין הכרמים. בפנים, בין קירות הבטון של המובלעת […]

כששואלים אותי אם כמעט מתִּי פעם, אני לא מספר על הצבא.

ישר חושב על הפעם ההיא בים, בחורף.

ביום שעצרתי את הסיטרואן של ההורים שלי בחנייה של חוף סידני עלי בהרצליה. הרחבה של המסגד הייתה בוצית, מוקפת שלוליות כהות. דוממתי את המנוע. מתחת לאיקליפטוס היו כמה ענפים רטובים מהסערה של הלילה.

משכתי עוד כמה דקות בחימום של האוטו, הבטתי בים כחול מבריק, גיששתי בדשבורד אחרי חפיסת ברודווי שאמא שלי תמיד שוכחת שם. יצאתי החוצה.

היה ממש קר, קור כזה של סוף ינואר. הלכתי כמה צעדים בבוץ, הדלקתי סיגריה והשקפתי מהצוק. הגלים היו חלקים, ארוכים. התקפות מהירות. התרכזתי בגל בודד שנשבר לאט, מול סוכת המציל.

התפשטתי בקור. לא טרחתי להסתיר את הגוף — לא היה בנאדם ברדיוס הנראה לעין. אף תיכוניסט לא בא לעשות כושר הכנה לצבא. אף זוג לא ישב מחובק והביט בשקיעה. אפילו גולשים לא היו.

רצתי את הירידה, לבוש חליפת גלישה מהודקת עד הצוואר. שלפתי חתיכת שעווה מהכיס ומרחתי את הגלשן בשכבה ורודה ומחוספסת.

אחר כך התכופפתי וקברתי אותה בחול.

הרגשתי את המים הקפואים בכפות הרגליים, ועשיתי את מה שאני עושה תמיד לפני שאני נכנס לים. טבלתי את הגלשן, הנפתי אותו, נישקתי באמצע כמו שאני מנשק את נעמה בבטן, מרגיש את המים המלוחים של הים התיכון בשפתיים, ואז בלשון.

הים גלאסי. חלק כמו זכוכית. גלים גבוהים מתרוממים רחוק. אני חותר קדימה, מתחמק מהקצף, וכשבא גל ראשון אני תופס את הגלשן בשתי ידיים. סוגר עיניים, צולל עמוק, מרגיש קרח נוזלי וכחול שוטף לי את הפנים.

אחר כך יושב במים, מוכן להתקפה הבאה. כשהיא באה אני לא מזנק, רק מניח לכמה גלים לחלוף ואז תופס אחד יפה, קליל, שתי חתירות ואני עליו, על הפינה. יורד למטה, למטה, צובר עוד מהירות, רגל שמאל משוחררת, רגל ימין נותנת סיבוב חזק, ואני מטפס במהירות את הקיר, עד הקצה, מתעגל עליו כמו מכחול על בד, מתעופף באוויר ונוחת על קצף לבן.

זה הגל הראשון של החורף הזה. אחרי כזה גל בא לך לשחרר אנרגיה, פשוט לצרוח לשחפים, לנשק דגים. אחרי גל כזה אתה לא מרגיש קור, או רוח, רק אדרנלין. ולא מעניין אותך כלום, רק לחזור ולתפוס עוד אחד. כזה בדיוק. אולי אפילו יותר טוב.

פתאום השמש נעלמת, ומתחיל זרם תת־קרקעי חזק.

אני נסחף מהר, המסגד על הצוק מתרחק ונעלם. הסערה מתחילה ברגע. מרגיש רוח חזקה על הפנים, מנסה לחתור בתוך גלים שנהיו ענקיים פתאום, לברוח חזרה לחוף. חותר וחותר אבל לא זז מילימטר. הידיים מתחילות להתעייף. השרירים שורפים. אולי פשוט לעצור רגע, להפסיק לחתור, כי תכף ייגמר הכוח. אולי פשוט לנסות לקחת את אחד הגלים הגבוהים האלה, גם אם זה אומר ליפול, להתרסק עליו, אבל עוד כמה חתירות ייגמר הכוח בידיים, ואז לא יודע מה יקרה, אולי פשוט אטבע. הים גועש לידי. רק לתפוס גל אחד אני צריך, כמו שתפסתי אלף אחרים, להתחבר לאנרגיה שלו, לעוף עליו, אבל אני תמים כנראה, כי הים זורק אותי למקום הכי גרוע עכשיו. למערבולת. לאיפה שהגלים נשברים לך על הראש ואתה לא יכול להתנגד. אני במים לבנים עכשיו. מתנשם מהר. אני איפה שהגלים מתרוממים ונשברים עליך ופשוט בולעים אותך. זרמים מושכים אותי למטה. משתולל בתוך המים, קולט מה המצב שלי, מתרומם לשנייה, פותח את הפה כמו בריצת אלפיים, אבל במקום חמצן בולע מים מלוחים, קפואים, שיורדים לי עד הבטן. ואז אני פשוט נכנס לפאניקה ומתחיל לדפוק עם הידיים על המים, כמו ילד שלא יודע לשחות.

הרים של מים נוחתים עלי, כמו פצצות. זורקים אותי עמוק פנימה. הגלשן עף מתחתי. אני מושך את הליש חזק, אבל אין שום התנגדות. אני מושך כלום, ואז הקצה של הליש מגיע אלי בלי גלשן.

נקרע הליש. הגלשן נסחף לחוף.

אני לבד עכשיו, בים עצבני של קצף. לבד, בלי גלשן לצוף עליו. מנסה לאמוד מרחק. החוף די קרוב אבל אני כבר מרוקן, נגמר האוויר. אולי פשוט אנוח רגע, אפסיק להתנגד. נשכב על הגב, מביט בשמיים מעוננים, בשחפים מעלי, מנסה לצוף. ככה חולפות כמה דקות ואז מין שקט כזה.

עוד גל עצום נופל עלי. אני נזרק למטה, מרגיש קרקעית בידיים פתאום. נוגע בחול. איכשהו נעמד ומתחיל ללכת, כושל כמו חיה פצועה, קורס על החוף.

שוכב ובוהה בכתום של שמש שוקעת.

אני מתיישב, מנקה את חליפת הגלישה שמפוצצת בוץ. טיפות גשם נוצצות על הגלשן. מביט בבוטקה הרעוע בכניסה לחוף, בקצה הירידה. הבוטקה הישן שבקיץ הוא דוכן פירות, ואישה מבוגרת יושבת מתחת לשמשייה צהובה וחותכת אננסים, אבטיחים, ענבים. עכשיו הוא עומד מוזנח, הקרשים מתפרקים בסערה, מכוסים ברזנט אפור ורטוב. החוף ריק, אין כלב. רק אני זרוק על החול הרטוב, סחוט מעייפות, מסדיר נשימה, בוהה בבוטקה שנאבק ברוח. ופתאום חולפת לי בראש מחשבה מוזרה, אולי חלום בהקיץ שמרצד — שגם אני רוצה בוטקה כזה, שיום אחד יהיה לי בוטקה משלי. סתם מחשבה, מחשבה גולמית, לא תוכנית מפורטת עם שלבים. יושב חצי מעולף בלי חמצן במוח, עדיין מתנשם, מדמיין בוטקה כזה שיהיה שלי, אני כבר אמצא מה לעשות איתו. אדם יעזור לי, אולי ביחד נמכור טילונים בקיץ, אולי בגדי ים וחולצות לייקרה שאעצב לבד, וקרם שיזוף בריאותי שאייבא מאוסטרליה, ובזמן שהשמש מתחילה לשקוע החזון שלי מתחיל לצמוח, לתפוס כיוון. אולי זה יהיה בוטקה נייד בכלל, עם גלשנים. משהו יפה אבל. מעוצב. עם גימורים חלקים. עם צבעים של ים, ושמש שוקעת. זה לא בעיה, להרים דבר כזה, אדם רק תן לו לתכנן והוא נדלק, תן לו כמה קרשים ומברגה והוא יבנה לנו בוטקה מפואר על גלגלים. ואני אבוא כל יום לחוף ואשכיר גלשנים לילדים, למבוגרים, לבחורות, לזקנים, לטף. כל מי שרוצה לגלוש יהיה לי גלשן בשבילו.

אני אהיה האיש הזה מהחוף, שתמיד שם. אתאים לכל אחד גלשן במיוחד בשבילו, אסביר להם, אלמד אותם, אתן להם טיפים, איפה כדאי להיכנס, איפה הגל נשבר הכי טוב, כי הים משתנה כל הזמן, כל יום מפתיע מחדש הים, הנה, גם היום הוא הפתיע. וואחד הפתעה דפק לי היום. ואולי סתם אדבר איתם על דברים לא קשורים, על גלישה ועל החיים ועל העבודה ומה שהם ירצו. וככה אנשים יאהבו אותי, ממש יחכו לי שאבוא כל יום עם הבוטקה הנייד הזה, אבל אני אדע שאני עושה את זה בשביל עצמי, לא בשביל אף אחד, רק בשבילי.

אחרי כמה דקות מרגיש איך אני מתחיל להתאושש, הנשימה חוזרת, והחלום המוזר על הבוטקה הנייד מיטשטש, מתפזר לי בעיניים, עד שנעלם לגמרי.

בסוף אני מתרומם ומתחיל ללכת לאט, נגרר בעלייה, מתנשף כמו בסוף מסע כומתה, כשטיפסנו את ירושלים.

מתפשט ליד האוטו. כמעט חושך. מתנגב לאט. נושם עמוק, פורש מגבת על כיסא הנהג, שולף סיגריה. מביט ברגליים שלי, בידיים. איכשהו יצאתי בלי שריטה מהאירוע. אבל בפנים מתפוצץ כעס. על עצמי, על הים. על זה שבמקום להיות עכשיו עם נעמה במיטה שלה בחדר, אני פה בחושך, אמצע החורף, רועד באוטו אחרי שכמעט טבעתי.

מניח ראש על המשענת, העיניים כבדות. סיגריה לא דלוקה ביד, טיפות של מים מלוחים מתייבשות על הצוואר.

אחרי כמה דקות אני מתעורר. כבר חושך בחוץ. רוח מעיפה טיפות מים על השמשה.

פנסי הבתים על השביל נדלקים.

צריך לחזור הביתה, אני חושב. נתקלח. נכין אוכל, נשים מוזיקה ונתכרבל מול הטלוויזיה. אחר כך היא תעזור לי לארוז. נשים את התיק על המיטה והיא תדחף בפנים חולצות, גרביים, משחת שיניים.

מכניס לרוורס ונותן גז. האורות של הסיטרואן מבריחים חתול ליד האיקליפטוס. במראה האחורית קצה המסגד מנצנץ.

ובצומת מורשה אני פתאום נזכר בחתיכת השעווה הזאת שקברתי בחול.

מדליק סיגריה וחושב, מחר חוזרים לריחן.