"אם את/ה מרגיש/ה שהלכת לאיבוד, זה בסדר לשים וייז ולחזור הביתה…" "זה כואב לפתוח את הלב, לספר את הכאב. זה […]
לקוראים שלי
יש לי ארגזים מכל הסוגים האפשריים. ארגזים קטנים וגדולים, כבדים ורגילים, צבעוניים, חדשים שעדיין מבריקים וישנים שכבר נשחקו מרוב שימוש… הארגזים שלי עטופים בסלוטייפ עבה ששומר עליהם שלמים, מונע מהתוכן שלהם להתפזר.
כל אחד מאיתנו הוא עולם שלם המכיל ארגזים של רגשות – חלקם נעולים בקפידה, חלקם מוכנים להיפתח.
הספר הזה הוא שילוב של כל מיני ארגזים שהחלטתי לפתוח בפניכם. ארגזים שלא העזתי לגעת בהם במשך שנים, וכאלה שפתחתי שוב ושוב עד שהכרתי כל פינה בהם.
אני מקווה שתוך כדי התבוננות בארגזים שלי, לאט לאט תתחילו לפתוח גם את הארגזים שלכם. תגלו שלא הייתם לבד בכאב, בשמחה, בחלומות ובפחדים.
הספר שבידכם הוא מיוחד. זה לא עוד ספר שיצבור אבק על המדף, לא ספר שיעבור מיד ליד בהשאלה ויישכח. זהו ספר שנועד להישמר קרוב אל הלב. ספר שתרצו לפתוח אותו שוב בכל פעם שקצת כואב, כשמתבלבלים, או כשפשוט צריכים להרגיש שיש משהו שמבין.
המלצה: ודאו שיש בסביבתכם עיפרון או עט. אתם תצטרכו אותו.
קצת על עצמי
גרתי חמש שנים בפנימייה, מכיתה ח' עד י"ב. זאת הייתה תקופה שהשפיעה עליי מאוד. פתאום לגלות את עצמי, להתבגר מהר, להתמודד עם סוגים שונים של אנשים ולשמוע סיפורי חיים – זה מציף. החלטתי לכתוב כדי לשחרר, לשחרר את כל מה שנצבר בי. החלטתי להוציא ספר, אבל אני לא חולמת להיות סופרת.
יש תקופות שבהן אני אוהבת לקרוא ספרים עם עלילה ברורה והתפתחות דרמטית. הייתה תקופה שבה אהבתי להיכנס לעמודים באינסטגרם שמעלים "משפטים לחיים".
עם הזמן החלטתי שאני רוצה לקרוא ספרים העוסקים ברגשות. ספרים שנוצרו מקטעים ושלא קוראים אותם בבת אחת.
הכתבים האלה נגעו לליבי. החלטתי שאני רוצה להיות גם מי שנוגעת בלבבות של אחרים.
במה שכתבתי נתתי מקום גם לביטוי שלכם, כי אני מאמינה שלכל אחד יש רגשות ומחשבות שהוא רוצה וצריך לשחרר.
אני רוצה שתתמסרו לתהליך, לחוויה של הקריאה והכתיבה. אף אחד חוץ מכם לא יראה את מה שכתבתם. תיתנו לעצמכם להרגיש. הדפים האלה הם גם שלכם.
“אל תנסו לחפש את ההיגיון שמאחורי המילים, כי לא תמיד תמצאו אותו."
אין עדיין תגובות