1

'ההקלטה פועלת,' הוא אומר ומרים אליי עיניים בציפייה.

אני שותק. אני לא בטוח שאני רוצה את הריאיון הזה. אבא שלי נוהג לומר שאף אחד לא הצטער על ריאיון שלא נתן. אולי בגלל זה הוא עצמו לא התראיין מעולם — לא כשופט, ולא אחרי שפרש.

'מאיפה להתחיל?' אני שואל. הרבה פנו אליי. אבל ברור שלא הייתי מעניק את הריאיון הזה לאף אחד חוץ ממנו.

'מההתחלה,' הוא מחייך, יודע שלא אסרב לו, 'זה הסיפור שלך.'

'אז אולי נתחיל ממסיבת הפרידה?' אני מציע.

'האמת ש…' הוא משפשף את עורפו, מהורהר, 'זו נקודה לא רעה להתחיל בה. מעבר למה שקרה שם,' הוא מחזיר את עיניו לפניי, 'יש בזה משהו סמלי.'

'סמלי?' אני שואל.

'האזעקה,' הוא כותב משהו במחברת שלו.

אני מביט בו בפרצוף של 'נו, באמת'.

'כן, מעין קריאת השכמה,' הוא ממלמל ומדגיש בשני קווים את מה שכתב.

'אתה כאן מספיק זמן כדי לדעת שיש פה הרבה אזעקות, ולא נראה לי שהן מעירות אף אחד,' אני מציין, אבל כשאני רואה שהוא מעקם את זווית פיו, כמו שהוא תמיד עושה כשהוא לא מסכים, אני מוסיף: 'אבל כן, אתה צודק. היה באזעקה הזאת משהו סמלי. חוץ מזה, לקוראים שלך אזעקה היא עדיין ביג דיל.'

'מכניס אותך לאווירה, נותן תחושה של מקום,' הוא מרוצה מעצמו, ושוב כותב משהו במחברת. אם הוא מרוצה, אז גם אני. אני רוצה שהכתבה תצא טובה. לא רק בגלל שזה 'הסיפור שלי'.

'אז נחזור למסיבת הפרידה,' הוא מרים אליי את עיניו.

'הגעתי בדקה האחרונה ממש,' אני מתחיל. 'גל חשבה שקרה לי משהו…'

'גל, אשתך?' הוא שואל.

'כן, ברור,' אני מתפלא על השאלה. הוא יודע היטב מי זאת גל.

'בשביל הפרוטוקול — אם אתה מזכיר מישהו, אז תגיד מה סוג הקרבה שלך אליו, בסדר?' הוא מסביר כשהוא מבחין בפליאה על פניי. הוא יודע לקרוא אותי טוב מאוד. ידע מהרגע הראשון.

'אין בעיה,' אני מארגן את המחשבות בראש. המסיבה ההיא. כן.

'אז כן, גל, אשתי,' אני חוזר לנקודה ומדגיש את ה'אשתי', 'דאגה לי. חזרתי מריאיון בירושלים עם פרקליט המדינה. התמודדתי אז על תפקיד פרקליט המחוז.'

'איך היה מצב הרוח שלך?'

'אני חושב שבסך הכול בסדר. הריאיון היה טוב. רז — כלומר רז גלעד, פרקליט המחוז והבוס שלי,' אני מחכה לאישור שלו, וכשהוא מהנהן אני ממשיך, 'הכין אותי היטב לשאלות. גם חשבתי שהתפקיד מגיע לי. הדבר היחיד שהטריד אותי בריאיון היה שהם היו מנומסים מדי, שלא הקשו עליי. בבית משפט אתה יודע שאתה הולך להפסיד כשהשופט מקבל כל בקשה שלך, נותן לך לדבר ולדבר. והם כולם שם היו עורכי דין, אז… טוב, לא משנה. בכל מקרה, כשהגעתי לאולם האירועים, כולם כבר היו שם.'

'שם, במסיבת הפרידה, כן?' הוא שואל למרות שהוא יודע את התשובה.

'כן. האולם היה מקושט יותר מדי. בלונים כסופים, שלט ענקי. כאילו זו חגיגה.' אני עוצר לרגע. 'למרות שידעתי שהמסיבה הזאת אורגנה ברגע האחרון, זה לא נראה ככה. אחותי,' אני מתחיל ואז עוצר.

'הכול בסדר,' הוא מרגיע אותי בקול חם. 'חשוב שתציין את נקודת הקרבה אליך. אחותי, אמא שלי, אבא שלי — הכול טוב.'

'לא התכוונתי,' אני בכל זאת אומר.

'הכול טוב, תמשיך.'

'שרון, אחותי, אירגנה הכול לבקשת מייקל לוין, הבוס שלה ושל אמא בחברה, אז היתה לה סיבה להצטיין ולהרים הפקה. אתה רוצה שאסביר על החברה וזה, או שזה כבר ממש מוגזם?'

'כן, תגיד, מקסימום אני אוריד את זה בעריכה, טוב?'

'בטח,' אני עונה, 'אמא ושרון עבדו שתיהן בחברת ויטה־קור, חברה בין־לאומית לתוספי תזונה. שרון היתה מנהלת המפעל בארץ, ואמא היתה הסמנכ'לית לענייני רגולציה…'

'הסי־אר־או?'

'כן, היא היתה הסי־אר־או הרבה שנים. כמה ימים קודם לכן היא הודיעה במפתיע שהיא עוזבת את החברה, אחרי ש…' אני לוקח נשימה עמוקה. 'אחרי שגילתה שחלתה במחלה קשה.'

אני נתקע לרגע. הוא, כמובן, מבחין בזה מיד ומסמן לי בראשו שהכול בסדר ושאקח את הזמן.

'מייקל לוין, הבעלים של החברה והמנכ'ל,' אני מתעשת, 'החליט לערוך לאמא מסיבה עם כל הצוות וביקש משרון לארגן את זה. כפי שאמרתי, אמא עבדה בחברה הרבה מאוד שנים, והוא חשב שצריך…'

אני שוב נתקע.

'לערוך לה מסיבת פרידה,' הוא משלים אותי ברכות.

'כן, מסיבת פרידה. כשהגעתי, אבא בדיוק עלה על הבמה לברך.'

'מה הוא אמר?'

'אבא שלי כמו אבא שלי,' אני נאנח. 'דיבר בעיקר על עצמו. הוא סיפר איך אמא באה אליו לפני שלושים שנה ואמרה לו שהמנכ'ל של החברה, דיוויד — אבא של מייקל — הציע לה קידום. היא התלבטה אם לקחת אותו כי הוא חייב אותה לבלות חלק מהזמן באנגליה, במטה החברה. ולמרות שהיו להם שני ילדים קטנים ושאבא התמנה זה עתה לשופט, הוא אמר לה שתלך על זה. לא כי ההורים המזדקנים שלה חיו בלונדון, וזה היה יכול לאפשר לה להיות קרובה אליהם, אלא כי אבא תמיד האמין שנשים צריכות לממש את הפוטנציאל שלהן.'

אני לוקח נשימה. 'מכאן הוא עבר לִמנות פסקי דין שנתן במשך השנים בבית המשפט העליון ונגעו לחיזוק מעמד האישה, ודיבר על ה'אני מאמין' שלו — שכשופט אתה צריך ליישם גם בחיים הפרטיים שלך את הערכים שלהם אתה מטיף…'

'הוא באמת אמר את זה?' הוא שואל בתדהמה.

'במילים האלה,' אני אומר.

'הבן אדם הזה…' הוא מתחיל ואז משתתק. אין צורך להוסיף — שנינו מבינים.

'מה קרה אחרי?'

'לוין עלה לדבר. האמת היא שלא כל כך הקשבתי לו. אחרי שאבא ירד, הוא ניגש אליי והתחיל לחקור אותי על הריאיון — מה הם אמרו. מה אני אמרתי. ומובן שעל כל תשובה שלי היו לו הערה והסבר מפורט איך הוא היה עונה אחרת, ואיך עם התשובות שלי אי אפשר לנצח. לא כל כך הקשבתי לו. דאגתי לאמא. היה ברור שהיא לא רוצה את המסיבה הזאת. היא אף פעם לא אהבה להיות במרכז תשומת הלב. היא רק גילתה אז שהיא חולה. למעשה, עד שהיא התעלפה בעבודה וגילו מה שגילו, היא היתה בטוחה שהיא בריאה לחלוטין. גם אנחנו חשבנו ככה.'

אני מכחכח בגרוני. 'אז כשמייקל דיבר, האזנתי לו בחצי אוזן. אני זוכר שהוא דיבר הרבה. הוא סקר את ההיסטוריה של החברה מהימים של אביו. הוא כל הזמן דיבר על החברה בתור משפחה, שזה משהו שתמיד מעצבן אותי — עבודה זו עבודה. הוא, כמובן, החמיא מאוד לאמא על תרומתה המכרעת לשגשוגה של החברה. במיוחד התרומה שלה בהבאת מוצר הדגל שלהם, הקרדיו־בוסט — לשוק.'

הוא זוקר אליי גבה, ואני ממהר להוסיף, 'זה תוסף תזונה לחולי לב, שאמור להשפיע על לחץ הדם, להוריד כולסטרול רע, עניינים כאלה.

'הוא דיבר דקות ארוכות על המוצר הזה ועל איך אביו, שפיתח אותו, השתמש בו על עצמו, ואז הוא התחיל להתעצבן, לדבר על המחקר שעשו בקינגס קולג' על השפעות תוספי מזון ולמה הוא מוטה ומונע משיקולים זרים ועל הטענות של האלמנה של בנג'מין ווקר שפורסמו יום קודם, שהן שטויות, ועל כמה שהמוצר בטוח לחלוטין לשימוש — ועוד ועוד ועוד. הוא היה מאוד נסער כשדיבר על זה.

'ובסוף הוא חזר שוב לאמא, ואז זרק פצצה שאף אחד לא ציפה לה — לפחות לא אני, ולפי הפנים של אמא, גם לא היא.'

'אתה מתכוון לשרון?'

'כן,' אני מהנהן. 'הוא הודיע שהוא עומד למנות את שרון לתפקיד של אמא. הוא אמר ששרון, שהיא כימאית בהכשרתה, תעשה עבודה מצוינת. וכמו שהוא החליף את אביו ועשה עבודה לא רעה, הוא בוטח גם בשרון. ושוב חזר לעניין החברה כמשפחה, ואיך, למרות שזו חברה בין־לאומית שיש לה סניפים ומפעלים בכל העולם, הלב שלה פועם באנגליה ובישראל, וכמה המתחרים שלהם נבזיים ולא בוחלים בשום אמצעי להצר את צעדיהם ולפגוע בהם, ובלה בלה בלה.'

'שרון ידעה מזה?'

'לדעתי, כן, הסתכלתי גם עליה כשהוא דיבר. היא ניסתה להסתיר זאת, אבל ברח לה חיוך קטן,' אני עונה ואז מוסיף, 'מה שבטוח הוא שאמא לא היתה מרוצה מכל זה.'

'ומה אתה חשבת?' הוא לא מתאפק.

'אני לא חשבתי,' אני מישיר אליו מבט, למרות שהיה ראוי שאשפיל אותו.

'כמובן,' הוא מחייך.

'אני מניח שזה מגיע לי,' עכשיו אני משפיל מבט.

'טוב, עזוב שטויות עכשיו, הערה מיותרת מצידי,' הוא מניח יד על כתפי. 'מצטער. מה היה אחרי מייקל?'

'אמא עלתה לדבר. בחוסר חשק מופגן, יש לומר. היא תמיד לימדה אותנו לשמור את הרגשות שלנו בפנים בפומבי, אבל היה ברור שהיא לא רוצה להיות שם. למרות שניסתה להסוות את זה, היא לא כל כך הצליחה.'

'מה היא אמרה?'

'היא לא הספיקה,' אני עונה. 'נשמעה אזעקה, וכולנו התחלנו ללכת למרחב המוגן.'

'היתה מהומה?'

'לא ממש אצל הישראלים. היו כמה אורחים מאנגליה שנלחצו,' אני עונה, 'אבל כן, היה אי־סדר.'

אנחנו יושבים ושותקים. אני מניח מה עובר לו בראש.

'שכחתי לבדוק,' הוא מפר את השתיקה, 'מה היתה הסיבה לאזעקה?'

'טיל מתימן,' אני עונה. 'מהומה רבה על לא מאומה. יירוט מוצלח. מה שאי אפשר לומר על המשפחה שלנו…'

'כן,' הוא מאשר, והקול שלו מתמלא עצב, 'אי אפשר לומר.'