1

בהמשך, איש לא יזכור שראה את האישה עולה על הטיסה בנמל התעופה הובּארט.

שום דבר בהופעה החיצונית שלה או בהתנהלותה לא מדליק נורה אדומה, או אפילו מוביל להרמת גבה.

היא לא שיכורה או תוקפנית או מפורסמת.

היא לא פצועה כמו ההיפסטר הממושקף שזרועו נתלית מתחבושת לבנה, כך שכף יד אחת שלו צמודה לליבו כל הזמן, כאילו הוא מתוודה על אהבתו או כנותו.

היא לא תשושה כמו האמא הצעירה והמיוזעת שמנסה לא לשמוט תינוק חלקלק, פעוטה נזעמת ויותר מדי תיקי עלייה למטוס.

היא לא שברירית כמו הזוג המבוגר שלבוש בכמה וכמה שכבות בגדים עבות, כאילו הם בדרכם להצטרף למשלחת של קפטן סקוט אל אנטרקטיקה.

היא לא עצבנית כמו האנשים בגיל העמידה שמוטרדים מדברים שמטרידים אנשים בגיל העמידה, או כמו הקטין שנוסע בלי הורה מלווה: ילד בן שש שנאלץ לפספס את מסיבת הלייזר־טאג של חברו, כי הסכם המשמורת המשותפת של הוריו קובע שעליו לעלות על הטיסה הזאת לסידני בכל יום שישי אחר הצהריים.

היא לא פטפטנית כמו הזוג שלהוט לספר לכולם פרטים על החופשה שלו, עד שאי־אפשר שלא לתהות אם הם שליחים סמויים בשירות יוזמת תיירות של ממשלת טסמניה.

היא לא בהיריון מתקדם כמו האישה שנמצאת בהיריון מתקדם.

היא לא גבוהה במיוחד כמו הבחור הגבוה במיוחד.

היא לא רועדת מפַּחד טיסה או מעודף קפאין או מאמפטמינים (אנחנו מקווים) כמו המתבגרת העצבנית שלובשת קפוצ'ון גדול מדי מעל מכנסונים קצרים מאוד ונראית כאילו היא בלי מכנסיים בכלל, ומישהו אומר שזאת הזמרת ההיא שיוצאת עם השחקן ההוא, אבל מישהו אחר אומר שלא, זאת לא היא, אני יודע על מי אתה מדבר, אבל זאת לא היא.

עיניה לא מבריקות כמו עיניהם של בני הזוג שיצאו לירח הדבש שלהם בסידני ועודם לבושים בבגדי חתונה מהודרים, ילדים משוגעים שכמותם, מעבירים גלים של רצון טוב בכל מקום שהם עוברים בו, ואפילו מחלצים הצעה פזיזה מזוג שמציע לתת להם את המושבים שלו במחלקת עסקים, הצעה שהחתן והכלה מסרבים לה בנימוס אך בתקיפות, למרבה ההקלה של הזוג המציע.

אין בה שום דבר שמישהו יזכור בהמשך.

הטיסה מתעכבת. בחצי שעה בלבד. אנשים נאנחים בזעף, אבל רוב הנוסעים מוכנים להשלים עם אי־הנוחות. ככה זה כשטסים בימים אלה.

לפחות הטיסה לא התבטלה. 'עדיין,' אומרים הפסימיסטים.

מערכת הכריזה רוחשת, וקול בוקע ממנה: נוסעים הזקוקים לסיוע מיוחד מוזמנים להגיע לשער.

'אמרנו לכם!' האופטימיסטים מזנקים על רגליהם ותולים תיקים על כתפיהם.

בזמן העלייה למטוס, האישה לא עוצרת לטפוח על צד המטוס פעם, פעמיים, שלוש, בשביל מזל, או לפלרטט עם אחד הדיילים, או לגולל בחרדה במסך הטלפון כי כרטיס הטיסה שלה נעלם במסתוריות, הוא היה פה רק לפני רגע, למה זה תמיד קורה?

היא לא מביאה תועלת, כמו הנוסעים שעוזרים להורים ובני זוג לאתר כרטיסי טיסה אבודים, או כמו הגבר רחב הכתפיים בעל הלסת המרובעת והשיער האפור הגזוז, שעוזר בקלילות להרים תיקים לתוך התאים העליונים בלי להאט את קצב ההליכה שלו במעבר.

אחרי שכל הנוסעים סיימו לעלות למטוס, התיישבו ונחגרו, הקברניט מציג את עצמו ומסביר שהתעוררה 'בעיה טכנית קלה שיש לפתור' ו'על הנוסעים להבין שהבטיחות מעל הכול'. צוות המטוס, הוא מציין כשחיוך קל ניכר בקולו העמוק ומעורר הביטחון, נתקל בה רק עכשיו (אז הניחו להם לנפשותיהם). הוא מודה לכולם על הסבלנות ומבקש מהם להישען לאחור ולהירגע, המטוס אמור להמריא בתוך רבע שעה.

הם לא ממריאים בתוך רבע שעה.

המטוס עומד ללא ניע על מסלול ההמראה במשך תשעים ושתיים דקות נוראיות. קצת יותר ממֶשך הטיסה הצפוי.

לבסוף האופטימיסטים מפסיקים להגיד, 'אני בטוח שעוד נגיע בזמן!'

כולם עצבנים, פסימיסטים ואופטימיסטים כאחד.

כל אותו הזמן האישה לא לוחצת על כפתור הקריאה שלה כדי לספר לדיילת על טיסת הקונקשן שלה או על ההזמנה שעשתה לארוחת ערב או על המיגרנה שלה או על כך שהיא לא אוהבת חללים סגורים או על בתה הבוגרת והעסוקה מאוד שיש לה שלושה ילדים וכבר נמצאת בדרכה אל נמל התעופה בסידני לאסוף אותה ומה היא אמורה לעשות עכשיו?

היא לא מטילה את הראש לאחור וצורחת במשך עשרים דקות מייסרות, כמו התינוק שבסך הכול מבטא בקול את מה שכולם מרגישים.

היא לא מבקשת שמישהו ישתיק את התינוק, כמו שלושת הנוסעים שנראה כי באמצע חייהם הם עדיין מאמינים שתינוקות מפסיקים לבכות על פי בקשה.

היא לא שואלת בנימוס אם היא יכולה בבקשה לרדת מהמטוס עכשיו, כמו הקטין בלי ההורה המלווה שמגיע לקצה גבול יכולתו ארבעים דקות מתחילת העיכוב, וחושב שאולי הוא בכל זאת יצליח להגיע למסיבת הלייזר־טאג.

היא לא דורשת שייתנו לה לרדת עם המזוודות שהפקידה בבטן המטוס, כמו האישה בסרבל מנומר שיש לה מקומות להגיע אליהם, והיא לעולם לא תטוס שוב עם חברת התעופה הזאת, אבל לבסוף מניחה לעצמה להתרצות ואז לוקחת כדור הרגעה כה אפקטיבי, עד שהיא שוקעת בשינה עמוקה.

היא לא קוראת פתאום בייאוש, 'נו, אין מישהו שיכול לעשות משהו?' כמו האישה המתולתלת אדומת־הפנים שיושבת שתי שורות מאחורי התינוק הבוכה. לא ברור אם היא רוצה שיעשו משהו לגבי העיכוב או לגבי התינוק הבוכה או מצבו של כדור הארץ, אבל בשלב זה הגבר בעל הלסת המרובעת קם ממושבו ונותן לתינוק מחזיק מפתחות ענקי.

האיש קודם כול מדגים איך לחיצה על כפתור מסוים באחד המפתחות גורם להבזק אור אדום, ודממה של עליצות נופלת על התינוק ההמום, למרבה ההקלה של האם הדומעת ושל כל שאר הנוסעים.

בשום שלב האישה לא פוצחת בשיחה פרפורמטיבית ומספרת למישהו במרירות שהיא 'תקועה על המטוס' 'עדיין פה' 'אין סיכוי שנגיע לקונקשן שלנו' 'פשוט תיסעו בלעדיי' 'נצטרך לקבוע מחדש' 'אצטרך לבטל' 'אין שום דבר שאני יכולה לעשות' 'אני יודעת! זה לא ייאמן'.

איש לא יזכור את האישה אומרת מילה אחת במהלך העיכוב.

בניגוד לאיש לבוש בהידור שאומר, 'לא, לא, מתוקה, זה יהיה צפוף, אבל אני בטוח שנספיק,' אלא שהדרך המיוסרת שבה הוא טופח על המצח במכשיר מעידה שהוא לא יספיק, אין שום סיכוי.

בניגוד לשתי החברות בנות העשרים ומשהו ששתו פרוסקו בבר בנמל התעופה על קיבה ריקה, ועקב כך כמה וכמה נוסעים שיושבים לידן נחשפים לפרטים אינטימיים בדבר הרגשות הסבוכים שלהן כלפי 'פּוֹפּי', חברה משותפת שלא נחמדה כמו שהיא רוצה שכולם יחשבו.

בניגוד לשני הגברים בני השלושים ומשהו שלא מכירים זה את זה אבל בכל זאת פוצחים בשיחה קולנית משעממת להפליא על משקאות חלבון.

האישה נוסעת לבדה.

אין לה בני משפחה שירגיזו אותה בעצם קיומם, כמו המשפחה בת ארבע הנפשות שיושבת בזוגות מגדריים: האמא עם הבת הקטנה והאבא עם הבן הקטן, וכולם רותחים מזעם על משהו מרגיז שקשור למטעֵן הטלפון.

האישה יושבת ליד המעבר בכיסא 4־די. יש לה מזל: הטיסה כמעט מלאה, אבל היא זכתה, ומושב האמצע בינה לבין הנוסע שליד החלון פנוי. בהמשך, כמה מהנוסעים במחלקת תיירים יזכרו בקנאה את המושב האמצעי הפנוי הזה, אבל הם לא יזכרו אותה יושבת שם. כשסוף־סוף מגיע אישור המראה, איש לא צריך לבקש ממנה ליישר את גב המושב בבקשה, או להכניס בבקשה את התיק מתחת למושב שלפניה.

היא לא מוחאת כפיים באיטיות צינית כשהמטוס סוף־סוף מתחיל לנוע.

במהלך הטיסה היא לא קוצצת את ציפורני הבהונות או מעבירה חוט דנטלי בין השיניים.

היא לא סוטרת לאחת הדיילות.

היא לא צועקת קללות גזעניות. היא לא שרה, ממלמלת או מדברת בשִכרות.

היא לא מדליקה סיגריה באדישות כאילו השנה היא 1974.

היא לא מבצעת אקט מיני בנוסע אחר.

היא לא מתפשטת.

היא לא מתייפחת.

היא לא מקיאה.

היא לא מנסה לפתוח את דלת החירום באמצע הטיסה.

היא לא מאבדת את ההכרה.

היא לא מתה.

(תעשיית הטיסות כבר גילתה, מניסיון מר, שכל הדברים האלה עלולים לקרות.)

דבר אחד ברור: הגברת היא גברת. איש לא יתאר אותה בהמשך בתור 'אישה' או 'נקבה'. איש לא היה מתאר אותה בתור 'נערה', מן הסתם.

לא ברור בת כמה היא. בתחילת שנות השישים שלה?

או שנות החמישים? היא בטוח בת שבעים ומשהו. תחילת שנות השמונים?

בגיל של אמא שלך. בגיל של הבת שלך. בגיל של הדודה שלך. של הבוסית שלך. של המרצה שלך באוניברסיטה. הקטין הלא מלוּוה יתאר אותה כ'גברת זקנה מאוד'. הזוג המבוגר יתאר אותה כ'גברת בגיל העמידה'.

אולי שערה האפור הוא שממקם אותה בביטחון כזה בקטגוריית ה'גברת'. יש לו גוון כסוף מעודן של חתלתול יקר.

הוא מגיע עד כתפיה. מעוצב בקפידה. זה שיער טוב. 'אפור טוב'. מהאפורים שגורמים לך לשקול לצבוע את השיער לאפור בעצמך! ביום מן הימים.

לא היום.

הגברת קטנה ודקיקה, אבל לא כה קטנה ודקיקה עד שצריך לדאוג לשלומה. היא לא מושכת אליה חיוכים זדוניים או הצעות לעזרה. מי שמסתכל עליה לא נתקף מיד געגועים לסבתא שלו. מי שמסתכל עליה לא נתקף שום דבר בכלל. אי־אפשר לנחש במה היא עוסקת, מה אופייה או המזל האסטרולוגי שלה. איש לא טורח להתעסק במחשבות כאלה.

אי־אפשר להגיד שהיא בלתי נראית, כשלעצמה.

אולי שקופה למחצה.

היא לא יפהפייה להדהים או מכוערת להפליא.

היא לובשת חולצת צווארון יפה בירוק ולבן, שנתחבה אל זוג מכנסיים אפורים בגזרה צרה. הנעליים שלה שטוחות ונוחות. היא לא מעוטרת בכמות יוצאת דופן של עגילים או תכשיטים והיא לא מקועקעת. היא עונדת עגילי כסף קטנים, וסיכת כסף צמודה לצווארון חולצתה. היא נוגעת בה תכופות, כאילו בודקת שהסיכה עוד שם.

בשורה התחתונה, הגברת שבהמשך תזכה לכינוי 'גברת מוות' על הטיסה המעוכבת של שעה שלוש ועשרים מהובארט אל סידני לא ראויה למבט שני מאף אחד, אפילו לא חבר צוות אחד או נוסע אחד, לא עד שהיא עושה את מה שהיא עושה.

וגם אז עובר זמן רב מהצפוי עד שהאיש הראשון צועק שמישהו יתחיל לצלם, עד שלחצני קריאה מתחילים להידלק ולצלצל בכל רחבי תא הנוסעים כמו מכונת פינבול.