החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חוות קולד קומפורט

מאת:
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ | הוצאה: | 2017-08 | 312 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

הכירו את פלורה, נערה יתומה, חריפה ודעתנית להפליא. לאחר שהתחנכה בחוגיה המשכילים של לונדון היא עוברת להתגורר אצל קרובי משפחה, במקום שהוא היפוכו של נוף ילדותה: חווה עלובה למראה, הממוקמת אי שם בסאסקס – מקום שאלוהים שכח ממנו לאחר בריאת העולם.

החווה וסביבתה הן, מתברר, יקום מלא דמויות משונות ובלתי נשכחות: דודה אנה הבודדה; מרים הצעירה שנכנסת להריון מדי שנה; בני דודים שטופי הורמונים, חיות, מטיפים המתנגדים לאמצעי מניעה, ועוד. באמצעות היגיון בריא וחיוניות, פלורה פוסט מתחילה לעשות סדר. היא משנה את חיי הסובבים אותה לפי תכנית רב-שלבית מפורטת, אותה היא מיישמת בכישרון רב וגורמת לסיטואציות משעשעות שתוצאותיהן בלתי צפויות.

כמה פעמים מזדמן לנו לצחוק בקול רם תוך קריאת ספר? חוות קולד קומפורט, אחת הקלאסיקות הבריטיות הגדולות של כל הזמנים, יצירה שקיבלה מעמד מיתי של לונג-סלר, לוקה בחיסרון אחד בלבד והוא שאם נקרא בה במקום ציבורי אנו עלולים להפר את השקט.

ספרה של סטלה גיבונס הוא אירוע חד-פעמי של כתיבה רעננה רצופה שנינות בריטית משובחת וכישרון סיפורי נדיר. זוהי הזמנה לקריאת קיץ מענגת, או לחילופין קריאה שמצהילה את פניו של יום סגריר, כמו ציור חדגוני שמפציעה בו שמש ענקית.

מקט: 4-1265-194
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

הוריה של פלוֹרה פּוֹסט העניקו לה, במשך שנים, חינוך יקר בדגש ספורטיבי. וכשמתו בהפרש של כמה שבועות זה מזה ממגפת השפעת השנתית – המכוּנה השפעת הספרדית – שפרצה כשפלורה הייתה בשנתה העשרים, התברר שהיא ניחנה בכל המעלות והכישורים, פרט ליכולת להתפרנס בכוחות עצמה.

אביה נחשב תמיד לאיש עשיר, אך לאחר מותו התאכזבו המוציאים לפועל של צוואתו כשגילו שלמעשה היה עני. לאחר ניכוי הוצאות הקבורה ופירעון החובות לנושים לא נותרה לבתו אלא קִצבה של מאה לירות בשנה, ושום רכוש.

עם זאת, פלורה ירשה מאביה רצון חזק, ומאמהּ קרסול מחוטב. הראשון לא נפגם מהעובדה שהדברים תמיד התנהלו כרצונה, וגם לא השני, למרות הפעילות הגופנית המאומצת שנכפתה עליה. אך היא הבינה שאף לא אחד מהשניים יוכל לשמש לה מקור פרנסה.

לפיכך החליטה לעבור לגור אצל חברתה, גברת סְמַיילִינג, בביתה שברובע למבת, עד שתצליח להחליט היכן לשכֵּן את עצמה ואת מאה הלירות השנתיות שלה.

מות הוריה לא העציב אותה יתר על המידה, משום שכמעט שלא הכירה אותם. הם היו חובבי מסעות מושבעים ושהו באנגליה לא יותר מחודש בשנה. מגיל עשר שהתה פלורה בחופשות בית הספר שלה בבית אמהּ של גברת סְמַיילִינג; ומיום שגברת סְמַיילִינג נישאה, בילתה פלורה את החופשות בבית חברתה. לכן כשהגיעה לרובע למבת בצהריים אפרוריים של פברואר, שבועיים לאחר הלווייתו של אביה, חשה כאילו היא חוזרת לביתה שלה.

התמזל מזלה של גברת סמיילינג, והיא ירשה נכסי דלא ניידי בלמבת לפני שדמי השכירות ברובע האמירו לגבהים מגוחכים, שכן האנשים זרמו עם האופנה ממֵייפֵייר לעבר השני של הנהר ורציפי התמזה הפכו בשל כך למקום הצעידה החביב על גברות ארגנטיניות וכלבי הבּוּל־טֶריֶיר שלהן. לבעלה (היא הייתה אלמנה) היו בלמבת שלושה בתים, והוא הוריש לה אותם. הראשון, שניצב במַאוּס פְּלֵייס, היה הנחמד משלושתם, בית שבדלת הכניסה שלו היה חלון בצורת צדפה שהשקיף אל מימי התמזה. כאן גרה גברת סמיילינג. אשר לשני הבתים הנוספים – האחד נהרס ועל שטחו הוקם מוסך, והשני, שהיה קטן מדי ולא התאים לכל מטרה אחרת, הוסב למועדון ‘אולד דיפלומסי’.

מראה תפרחות הגרניום הלבנות, שנשפכו מהסלסילות שנקבעו במרפסות הברזל הקטנות של בית מספר 1 במאוס פלייס, עודדו מאוד את רוחה של פלורה כשהמונית שלה עצרה לפני הדלת.

כשפנתה מן המונית אל הבית ראתה שהדלת כבר פתוחה, וסנֶלֶר, רב־המשרתים של גברת סמיילינג, צופה בה מלמעלה במאור פנים קודר. הוא דומה דמיון כמעט בוטה לצב, חשבה; ובירכה על שחברתה אינה מגדלת צבים בתור חיות מחמד, זה היה עלול להיראות להם כמו חיקוי מעליב.

גברת סמיילינג המתינה לה בחדר האורחים המשקיף אל הנהר. היא הייתה אירית נמוכת קומה, בת עשרים ושש, והיו לה פנים בהירות, עיניים אפורות גדולות ואף קטן ומעוקל. היו לה שני תחומי עניין מרכזיים. האחד היה להחדיר בּינה ואיפוק בלבם של כחמישה־עשר ג’נטלמנים בעלי ייחוס ונכסים שהיו מאוהבים בה עד טירוף, ושבשל סירובה להינשא להם טסו אל כל מיני מקומות רחוקים ונידחים, כמו אגם הג’וֹנסוֹנג לָה מְ’לוּבָּה־מְ’לוּבָּה והרי הקְוַונהַאטוֹן. היא כתבה לכל אחד מהם מכתב שבועי, ואף הם (כפי שידעו חבריה, שנאלצו להאזין לקטעים ארוכים ומשמימים שנהגה לקרוא באוזניהם) כתבו לה.

הג’נטלמנים האלה, בשל עבודתם הקשה בחבלי ארץ נידחים ופראיים ובשל מסירותם לגברת סמיילינג, נודעו בשם הקולקטיבי ‘חלוצים־הו! של מרי’, פרפרזה על שירו הנלהב של וולט ויטמן.

תחום העניין השני של גברת סמיילינג היה אוסף החזיות שלה וחתירתה למצוא את החזייה המושלמת. היא נודעה כבעלת האוסף הגדול והמרשים ביותר בעולם של אביזר זה. היו שקיוו כי לאחר מותה תוריש את האוסף לאומה.

היא הייתה סמכות עליונה בכל הנוגע לענייני גזרה, התאמה, צבע, מבנה ותפקוד של חזיות; וחברותיה גילו שאפילו ברגעים של מצוקה נפשית או גופנית קשה היה אפשר לעורר את סקרנותה ולהשיב לה את שלוות נפשה בקלות, די היה לומר בזריזות את המשפט:

‘ממש היום, מרי, ראיתי חזייה שתעניין אותך…’

גברת סמיילינג הייתה אישה דעתנית ובעלת נימוסים. דרכה להתמודד עם הטבע האנושי ההפכפך, כשזה התעקש לרמוס ברגל גסה את תוכניותיה, הייתה עניינית ויעילה; היא העמידה פנים שהדברים אינם כפי שהם: ובדרך כלל, כעבור זמן־מה, הם אכן לא היו כאלה. כנסיית ‘המדע הנוצרי’ היא אמנם ארגון הרבה יותר גדול, אבל הוא מעולם לא הצליח כמותה.

‘מובן שאם תעודדי אנשים לחשוב שהם לא מסודרים הם יהיו לא מסודרים,’ הייתה אחת האמירות החביבות על גברת סמיילינג. אמירה נוספת הייתה: ‘שטויות, פלורה. את מדמיינת.’

ואולם גברת סמיילינג עצמה לא הייתה חסרת דמיון.

‘ובכן, יקירתי,’ אמרה גברת סמיילינג – ופלורה, שהייתה גבוהת קומה, רכנה ונשקה לה על לחיָיהּ – ‘מה תשתי, תה או קוקטייל?’

פלורה השיבה שתשתה תה. היא קיפלה את כפפותיה, הניחה את מעילה על גב כיסא ונטלה בידיה את הספל ועוגיית קינמון.

‘האם הלוויה הייתה איומה?’ חקרה גברת סמיילינג. היא ידעה שבתו של מר פוסט, אותו גבר גדל מידות שהתייחס ברצינות לספורט ובז לאמנויות, לא הצטערה על לכתו, כשם שלא הצטערה על לכתה של גברת פוסט, שציפתה מאנשים לחיות חיים יפים ועדיין להיות גברות ואדונים.

פלורה השיבה שהלוויה הייתה נוראה. היא חשה צורך לציין שכל הקרובים הזקנים נהנו, כמדומה, עד בלי די.

‘האם הזמין אותך מי מהם לגור אצלו? רציתי להזהיר אותך בעניין זה. קרובי משפחה תמיד רוצים שתבואי לגור אצלם,’ אמרה גברת סמיילינג.

‘לא. אל תשכחי, מרי, יש לי עכשיו רק מאה לירות בשנה; ואיני יודעת לשחק ברידג’.’

‘ברידג’? מה זה?’ תהתה גברת סמיילינג ובהתה בנהר הנשקף מן החלון. ‘אין מה לומר, האנשים מבלים את זמנם בדרכים שונות ומשונות. אני חושבת ששפר מזלך, יקירתי; הצלחת לעבור את כל השנים הנוראות הללו בבית הספר ובמכללה, הכריחו אותך להשתתף בכל המשחקים המוזרים האלה, ובכל זאת לא למדת לחבב אותם. איך הצלחת?’

פלורה הרהרה בכך.

‘ובכן – דבר ראשון, נהגתי לעמוד במקום, להתבונן בעצים ולא לחשוב על כלום. בדרך כלל היו עצים בסביבה, כי הרי המשחקים מתקיימים על פי רוב תחת כיפת השמים, ואפילו בחורף העצים עדיין נמצאים שם. אבל גיליתי שאנשים מתנגשים בי, ולכן נאלצתי להפסיק לעמוד במקום ולרוץ כמו כולם. תמיד רצתי אחרי הכדור, כי אחרי הכול, הכדור הוא מרכיב חשוב במשחק, נכון, מרי? עד שהבנתי שהם מעדיפים שלא אעשה זאת, כי אף פעם לא התקרבתי אליו ולא חבטתי בו ולא עשיתי שום דבר מהדברים שאמורים לעשות בכדור.

‘תחת זאת התחלתי להתרחק ממנו, אבל גם זה לא מצא חן בעיניהם, כי צופים בקהל תהו מן הסתם מה אני עושה לבדי בשולי המגרש – בורחת מהכדור בכל פעם שאני רואה אותו מתקרב אליי.

‘ואז, יום אחד, בסוף אחד המשחקים ניגשה אליי חבורה שלמה ואמרה לי שאני חסרת תקנה. והמורה לספורט נראתה מודאגת מאוד ושאלה אותי אם אני באמת לא אוהבת לַקְרוֹס (זה שם המשחק), ואני אמרתי שלא, שלצערי, אני ממש לא אוהבת את המשחק; והיא אמרה שזה חבל, כי אבא שלי ממש ‘משוגע על זה’, ושאלה מה אני כן אוהבת.

‘אמרתי, תראי, אני לא לגמרי בטוחה, אבל באופן כללי נדמה לי שאני אוהבת שמסביבי הכול רגוע ומסודר, בלי שיציקו לי בדרישות לעשות כל מיני דברים, אוהבת לצחוק מבדיחות שלא מצחיקות את רוב האנשים ולצאת לטיולים רגליים בחיק הטבע, ולא להתבקש להביע דעות על כל מיני דברים (כמו על אהבה, או נכון שזה־וזה הוא כזה מיוחד?).

‘ואז היא אמרה, אהה, אבל… האם איני חושבת שאוכל להשתדל, למען אבא שלי, להיות קצת פחות נרפית, ואני אמרתי שלא, אני חוששת שלא אוכל; בסופו של דבר היא הניחה לי לנפשי. אבל כל האחרים עדיין אמרו שאני גרועה.’

גברת סמיילינג אמנם הנהנה לאות הסכמה, אבל אמרה לפלורה שהיא מדברת יותר מדי. היא הוסיפה:

‘כעת, יקירתי, בעניין המעבר לגור אצל מישהו. את כמובן מוזמנת להישאר כאן ככל שתרצי. אבל אני מניחה שביום מן הימים תרצי למצוא לעצמך עבודה, נכון? ולהרוויח די כסף כדי לגור בדירה משלך?’

‘איזה מין עבודה?’ שאלה פלורה, שישבה זקופה וחיננית בכיסאה.

‘ובכן – עבודה ארגונית, כמו שאני עשיתי.’ (גברת סמיילינג עבדה במועצת מחוז לונדון לפני שנישאה לטוֹד ‘יהלום’ סמיילינג, איש הפשע המאורגן.) ‘אל תשאלי אותי מה זה בדיוק, כי שכחתי. מזמן לא עבדתי. אבל אני בטוחה שאת תוכלי לעשות את זה. אולי תהיי מנהלת חשבונות. או עיתונאית. או דבוראית.’

פלורה נענעה בראשה.

‘אני חוששת שלא אוכל לעשות אף אחד מהדברים האלה, מרי.’

‘ובכן… מה כן, יקירתי? שמעי, פלורה, אל תהיי עצלנית. את יודעת היטב שתהיי אומללה אם לא תהיה לך עבודה כשכל החברות שלך עובדות. חוץ מזה, מאה לירות בשנה לא יספיקו לך אפילו לגרבונים ולמניפות. ממה תחיי?’

‘מהקרובים שלי,’ השיבה פלורה.

גברת סמיילינג נעצה בה מבט מזועזע, שכן למרות הליכותיה הנימוסיות היא הייתה אישה דעתנית ומוסרית.

‘כן, מרי,’ חזרה פלורה בתקיפות. ‘אני רק בת תשע־עשרה, אבל כבר הבנתי שאמנם עדיין רווחת הדעה הקדומה המגוחכת המתנגדת לחיים על חשבון חברים, אבל אין גבול מוגדר – לא גבול שהחברה קבעה ולא גבול שהמצפון האישי קבע – באשר למשך הזמן שאדם רשאי לכפות את עצמו על קרובי משפחתו.

‘והנה התברכתי, באופן לא ייאמן, בקרובים משני הצדדים (לוּ רק יכולת לראות כמה מהם, היית מסכימה אתי ש’לא ייאמן’ הוא הביטוי המושלם בשבילם). לאבא יש דודן רווק בסקוטלנד. לאמי יש אחות בוורתינג (אם לא די בכך, היא מטפחת זני כלבים). לאמי יש דודנית שמתגוררת בקנזינגטון. וגם כמה דודנים רחוקים, קרובי משפחה של אימא נדמה לי, חיים בסַאסֶקס…’

‘סאסקס…’ גברת סמיילינג חשבה בקול. ‘לא נשמע לי טוב. הם חיים בחווה מרקיבה?’

‘אני חוששת שכן,’ פלורה נאלצה להודות. ‘בכל אופן, אבחר בהם רק אם לא תהיה לי בררה. אני מתכוונת לשלוח מכתבים לקרובים שמניתי, להסביר להם את מצבי ולשאול אם יהיו מוכנים להעניק לי בית בתמורה לעיניי היפות ולמאה לירות בשנה.’

‘פלורה, זה פשוט טירוף!’ קראה גברת סמיילינג. ‘יצאת מדעתך? את תמותי בתוך שבוע. את יודעת שאף אחת מאתנו, מעולם, לא הייתה מסוגלת לשאת קרובי משפחה. את חייבת להישאר כאן איתי, תלמדי הקלדה עיוורת וקצרנות, ואז תוכלי להיות המזכירה של מישהו ולשכור דירה נחמדה משלך, ונוכל לערוך מסיבות נפלאות…’

‘מרי, את הרי יודעת שאני שונאת מסיבות. בשבילי, מסיבה גדולה בחדר קר, שכל הנוכחים צריכים לדעת לשחק הוקי, היא פשוט גיהינום. אבל הסטת אותי מן הנושא. כשאמצא קרוב או קרובת משפחה שיהיו מוכנים לקבל אותי, אשלב את ידי בידיו או בידיה ואשנה את אופיו או אופייה ואת אורח חייו או חייה, כך שיתאימו לטעמי. ואז, כשיתחשק לי, אתחתן.’

‘עם מי, תסלחי לי?’ שאלה גברת סמיילינג בבוטות; היא הייתה נסערת.

‘עם זה שאבחר בו. כידוע לך, יש לי דעות מוצקות בנוגע לנישואים. תמיד אהבתי את הביטוי ‘תנאי הנישואים הוסדרו’. ועל כן יש להסדירם! אינך חושבת שזה הצעד החשוב ביותר בחיי בן תמותה? אני מעדיפה את רעיון ההסדרה על פני הביטוי האחר, שלפיו נישואים הם זיווג משמים. הנישואים שלי, מרי, יהיו הסדר משמים.’

גברת סמיילינג התחלחלה מהציניות המוחלטת, הצרפתית כמעט, בדבריה של פלורה. היא האמינה שנישואים צריכים לצמוח בטבעיות מאיחוד של שתי נפשות אוהבות, וכי את טקס הנישואים יש לערוך בכנסייה, בלוויית כל האביזרים הרגילים ובפומפוזיות המתחייבת; כך נתהוו ונחגגו נישואיה שלה.

‘אבל רציתי לשאול אותך משהו,’ המשיכה פלורה, ‘האם כדאי לדעתך להפיץ מכתב רשמי אחיד בין כל אותם הקרובים? האם הם יתרשמו מהיעילות שלי?’

‘לא,’ ענתה גברת סמיילינג ביובש. ‘לדעתי, הם לא יתרשמו אלא יירתעו. עלייך לכתוב להם (וכמובן, פלורה, להקפיד שכל מכתב יהיה שונה) ולהסביר את מצבך – כלומר, אם את באמת מתכוונת לדבוק ברעיון הלא־שפוי הזה.’

‘אל דאגה, מרי. אכתוב את המכתבים מחר, לפני ארוחת הצהריים. הייתי כותבת אותם עוד הלילה, אלא שאני חושבת שעלינו לסעוד בחוץ – מה דעתך? – כדי להשיק רשמית את הקריירה שלי כטפילה. יש לי עשר לירות, מתחשק לי לקחת אותך למועדון ‘ניו ריוור’ – מקום שמימי!’

‘אל תדברי שטויות. את יודעת טוב מאוד שאנחנו מוכרחות להזמין כמה גברים.’

‘אז תמצאי כמה גברים. מישהו מה’חלוצים־הו!’ אולי נמצא בבית בחופשת מולדת?’

פניה של גברת סמיילינג עטו את אותה הבעה אימהית מהורהרת שנקשרה במוחות חברותיה למחשבות על ה’חלוצים־הו!’.

‘בִּיקִי כאן,’ היא אמרה. (לכל ה’חלוצים־הו!’ היו שמות חיבה קצרים ונוקשים, דומים לקולות של בעלי חיים מוזרים, אבל זה היה טבעי לגמרי, כי כולם באו ממקומות שוקקים בבעלי חיים מוזרים.)

‘והדודן שלך מִדַרגה שנייה, צ’רלס פֵיירפוֹרד, גם הוא בעיר,’ המשיכה גברת סמיילינג. ‘הבחור הגבוה, הרציני, שחור השיער.’

‘הוא יתאים,’ הסכימה פלורה. ‘יש לו אף קטן מצחיק כל כך.’

וכך כעשרים דקות לפני השעה תשע יצאה מכוניתה של גברת סמיילינג לדרכה ממַאוּס פְּלֵייס. ישבו בה היא עצמה ופלורה בשמלות לבנות, סידורי פרחים קטנים ומגוחכים בצדי ראשיהן; ומולן ישבו ביקי וצ’רלס, שאותו פגשה פלורה עד כה פעמים ספורות.

ביקי, שסבל מגמגום קשה, הפליג בדיבורים, כפי שמגמגמים נוטים לעשות. הוא היה גבר לא מצודד בשנות השלושים לחייו, ובא הביתה לחופשה מקֶניה. לשמחתן, הוא אישש את השמועות הנוראות על אותה ארץ. צ’רלס, שהפראק הלם אותו מאוד, כמעט שלא פצה את פיו. מדי פעם, כשמשהו שעשע אותו, הוא פלט ‘חה! חה!’ קולני, עמוק ומתנגן. הוא היה בן עשרים ושלוש והתעתד להיות כומר. מרבית הזמן הביט החוצה מבעד לחלון, וכמעט שלא זיכה את פלורה במבט.

‘אני חוששת שהבילוי הערב אינו לרוחו של סְנֶלֶר,’ העירה גברת סמיילינג כשהחלו לנסוע. ‘הוא נראה קודר ומודאג. שמתם לב?’

‘הוא מחבב אותי כי אני נראית רצינית,’ אמרה פלורה. ‘אף ישר עוזר מאוד למי שרוצה להיראות רציני.’

‘לי אין שום רצון להיראות רצינית,’ אמרה גברת סמיילינג ביובש. ‘שעתי להיות רצינית תגיע כשיהיה עליי לבוא ולהציל אותך מקרובי משפחה איומים ונוראים שחיים במקום שכוח אל, כי פשוט לא תוכלי לשאת זאת עוד. סיפרת לצ’רלס?’

‘אל אלוהים, לא! צ’רלס הוא קרוב משפחה שלי. הוא עלול לחשוב שאני רוצה לעבור לגור איתו ועם הדודנית הלן בהַרטפוֹרדשֵייר, ושאני סוחטת ממנו הזמנה.’

‘את מוזמנת, אם תרצי,’ אמר צ’רלס והסב את פניו מהרחובות הנוצצים שחלפו בחלונות המכונית. ‘יש נדנדה בגינה ופרחי טבק בקיץ, ואימא ואני נשמח מאוד אם תבואי.’

‘אל תדבר שטויות,’ אמרה גברת סמיילינג. ‘הנה, הגענו. הזמנת שולחן קרוב לנהר, ביקי?’

ביקי הצליח לקבל שולחן קרוב לנהר; וכשהתיישבו מול הפרחים והמנורות שעל שולחנם, יכלו להביט מטה מבעד לרצפת הזכוכית אל הנהר הזורם, וגם ראו אותו בין רגליהם בזמן שרקדו. מבעד לקירות הזכוכית הם ראו את הדוברות שטות, מתהדרות באורות רומנטיים, אדומים וירוקים. בחוץ החל לרדת גשם, ועל גג הזכוכית ריצדו עד מהרה פסי כסף.

במהלך הארוחה סיפרה פלורה לצ’רלס על תוכניתה. בתחילה הוא שתק; היא חשבה שהוא מזועזע. אמנם לצ’רלס לא היה אף ישר, אך השורה שפֶּרסי בִּיש שֶׁלי כתב על עצמו במבוא לפואמה הארוכה ‘ג’וליאן ומדאלו’, ‘ג’וליאן רציני למדי’, הייתה יכולה להיכתב עליו.

אבל לבסוף הוא אמר בהבעה משועשעת:

‘טוב, אם יימאס לך, היכן שלא תהיי, צלצלי אליי ואבוא במטוס שלי להציל אותך.’

‘יש לך מטוס, צ’רלס? אני לא חושבת שעוּבַּר כְּמוּרָה אמור להיות בעלים של מטוס. מטוס מאיזה גזע?’

‘מסוג טווין בֶּלישָה דו־עטלפי.5 קראתי לו ‘ספיד קוֹפּ 2′.’

‘אבל באמת, צ’רלס, אתה חושב שמן הראוי שלכומר יהיה מטוס?’ המשיכה פלורה, שהייתה שרויה בהלך רוח שטותי.

‘מה הקשר?’ שאל צ’רלס בנחת. ‘על כל פנים, תודיעי לי ואבוא.’

פלורה הבטיחה שתודיע, כי צ’רלס מצא חן בעיניה, ואחר כך רקדו יחד; וכל הארבעה ישבו ושתו קפה שעה ארוכה; ואז הגיעה השעה שלוש והם החליטו שהגיע הזמן לחזור הביתה.

צ’רלס סייע לפלורה ללבוש את מעילה הירוק, וביקי סייע לגברת סמיילינג ללבוש את המעיל השחור שלה, ועד מהרה הם נסעו הביתה ברחובותיה הגשומים של למבת, שחלונות בתיה הוארו כולם בוורוד, בכתום או בזהב, עדות לכך שמעבר להם נערכו מסיבות – מסיבות קלפים, מסיבות מוזיקה או סתם מסיבות רֵעים; וחלונות הראווה המוארים הציגו בפני הגשם מעיל יחיד או סוס חרסינה מתקופת שושלת טאנג.

‘הנה ה’אולד דיפלומסי’,’ ציינה גברת סמיילינג כשחלפו על פני המבנה המגוחך, דמוי התיבה, שמאדני חלונותיו הצרים השתלשלו סלסילות ובהן פרחי מתכת, ומקומותיו העליונות בקעה מוזיקה. ‘אני שמחה כל כך שטוד המסכן הוריש לי את הנכס הזה. הוא מכניס לי המון כסף.’ גברת סמיילינג, כמו כל האנשים שהיו עניים להחריד והפכו עשירים להפליא, מעולם לא התרגלה לכספה, ובדמיונה תמיד גלגלה והפכה אותו בידיה, והתענגה על המחשבה שכעת יש לה שפע רב כל כך. וכל חבריה שמחו בזה והביטו בה באהדה, בדיוק כפי שהיו מביטים בילד נחמד שמשחק בצעצוע.

צ’רלס וביקי נפרדו מהן לפני הדלת, מפני שגברת סמיילינג פחדה מסנלר ולא הזמינה אותם לקוקטייל אחרון, ופלורה מלמלה שזה מגוחך; אבל היא הייתה מותשת, והשתיים פנו אל גרם המדרגות הצר, המחופה בשטיח שחור, כדי לעלות על יצוען.

‘מחר אכתוב את המכתבים,’ אמרה פלורה ופיהקה, ידה האחת מונחת על המעקה הלבן הדקיק. ‘לילה טוב, מרי.’

גברת סמיילינג אמרה, ‘לילה טוב, יקירה,’ והוסיפה שמחר, מן הסתם, תשנה פלורה את דעתה.


5 טווין בֶּלישָה דו־עטלפי; חלופה עברית לשמו של המטוס שגיבונס בדתה מלבה, העושה שימוש בשמו של לזלי הור־בלישה, לימים שר התחבורה האנגלי, זאת דרכה להתלוצץ על ההתפתחות המואצת בענף התעופה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. ‘ספיד קופ’ הוא שוטר תנועה, על פי רוב רכוב על אופנוע.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חוות קולד קומפורט”