החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

רעש

מאת:
הוצאה: | 2009 | 250 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:
תג: .

מה הקשר בין השטות שפלטנו בארוחת הערב אמש ובין חיידקים טורפים? מה משותף להזדמנויות שהחמצנו ולממצא חשוד בבדיקה רפואית?
מזווית הראייה המקורית המוצעת בספר שלפנינו, כל אלה הם רעשים —
הפרעות לסדר היום, למחשבה, לשקט הנפשי, ליכולת לממש את עצמנו ולאיזון בחיינו שאנו כה משתדלים בעבורו. על פי גישה זו, הרעש נמצא בכל מקום בסביבתנו, החל במטרדים חיצוניים, כמו רעשי הכרך, דרך הפרעות בתוכנו פנימה, ובראשן הצורך להשתייך והשאיפה לשלמות, וכלה ברעש הנורא מכול — החרדה מפני קצנו.
בכתיבה אישית, שנונה ומעמיקה, יעקב בורק מגדיר מחדש את היסוד השכיח בעולמנו ומתחקה על הדרכים הנסתרות שבהן טורד הרעש את מנוחתנו. רעש מסביר כיצד סיכוי של 1 ל־100 נראה לנו גדול בהרבה מהסתברות של אחוז אחד, איך קורה שאנו עיוורים לסבלם של מיליונים, אך מזילים דמעה על גורלו של יחיד בסיפור עיתונאי ארוז היטב, מהם שורשי בולמוס צריכת המידע של תרבותנו ולמה כדאי להימנע מעצותיהם של מומחים — הם אינם יודעים יותר מכם.

לשקט איכות המהלכת עלינו קסם ומטילה אימה בעת ובעונה אחת. האם הענקתם לחייכם די תוכן למלא בו את הזמן שייוותר בידיכם אחרי שתיפטרו מחלק ניכר מהרעשים? רעש יצייד אתכם בכלים שימושיים לזיהוי טביעות אצבעותיה של ההפרעה בחיי היומיום ולהתמודדות עמה. הפרק העוסק ברעשי הבריאות מבטיח תקווה לכל מי שנואש מהחיפוש אחר ידיו ורגליו בים הנתונים הרפואיים המאיים להטביע אותנו.

מקט: 001-3000-019
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתיחה

לפני כמה שנים פניתי לייעוץ פסיכולוגי בעניין מסוים שבו חשדתי כי התת־מודע שלי נוטל על עצמו תפקיד גדול מכפי שמתאים לי. קיוויתי שנקודת המבט המיומנת של איש מקצוע הרואה דברים מהצד ומפגין זרות ברוכה, הגם שלא נטולת אמפתיה לחלוטין, תקדם את הבנתי באשר למורכבות הבעיה. ואמנם, בכוחות משותפים מצא הנושא המעיק את פתרונו בתוך שבועות ספורים. נותרתי עם שעה שבועית קבועה ביומני, שאותה יכולתי לנצל כרצוני. באותו שלב הבנתי שהמשך הפגישות הוא כנראה הבחירה הנכונה, אם איכות חיים משופרת היא התמורה. ניסיתי להגדיר למטפלת את ציפיותי מהתהליך שעמדנו להתחיל בו. התלבטתי כיצד לנסח במילים את מה שחשתי היטב בלבי. ואז, פתאום, כאילו משום מקום, אמרתי 'הייתי רוצה לצמצם את רמת הרעש בחיי.' 'רעש?' שאלה המטפלת, חוששת שהחמצנו הפרעה מוכרת של קולות מדומים ששומעים מי שלוקים בסכיזופרניה. הבהרתי שמדובר ברעשים אחרים. התחלתי למנות אותם לפניה בהססנות: המיה בלתי פוסקת של רשימות 'דברים שיש לעשות', הצצות בראשי בזמנים הכי פחות נוחים, הרעש המתלווה לנוכחותם של אנשים מסוימים גם בלי שיוציאו מילה מפיהם או אפילו הרעש של התנצלות שאיחרה לבוא. עכשיו כבר לא היה אפשר לעצור את שטף הדיבור שלי — רעשים שאני חווה כאשר אפשרות שטיפחתי במשך שנים עומדת להיעלם, רעשי קנאה המכלים כל חלקה טובה, רעשי ההשוואה וההישגיות, רעש הקושי לסרב, רעש ציפיות שנכזבו והרעש הנורא של הבדידות ושל הרצון להשתייך. 'וכמובן,' הוספתי חסר נשימה, 'הרעש הבלתי פוסק של מידע מיותר.'

'כל הרעשים שהזכרת,' הגיבה המטפלת, 'הם קודם כול הפרעות. הפרעה לסדר היום, הפרעה למחשבה, לשקט הנפשי וליכולת לממש את כישרונותינו ואת הכוחות שלנו.' בשתיקה שהשתררה בחדר הבליחה בי ההבנה כי האופן שבו בחרתי להגדיר את מצוקתי הוא תחילתו של מסע אל נבכי היסוד השכיח ביותר בעולמנו.

גבירותי ורבותי, קבלו את ה'רעש'.

'הכוכבים אינם משמיעים רעש', גורס פתגם אירי עממי, אך העובדות המדעיות שונות. ידיה הארוכות והרועשות של הבריאה נשלחות אלינו בכל רגע נתון, בשעה שהן מעבירות את הרעש הקוסמי המגיע ממרחק של כ־13.5 מיליארדי שנים — זמן ההיווצרות המשוער של היקום. רעשים מסוימים הם אמנם חיצוניים, אך מקורם של רבים מהם, כפי שהתברר לי על כורסת המטופל, הוא בתוכנו. אלה הם הרעשים הנוצרים בדרך כלל כשאנו מנסים לבחון את מערכות היחסים שלנו ואת מקומנו בעולם. עודף רעשים כאלה עשוי להרחיק אותנו ממי שאנו באמת וממי שיכולנו להיות, אך היעדרם המוחלט של רעשים אינו בהכרח מצב רצוי. שקט מוחלט, כפי שנראה, מדלל את המציאות שבה אנו חיים ופוגם בעושרה.

האם גם אתם יכולים לזהות את הרעשים בחייכם? למשל את הרחש הבלתי פוסק של מחשבות טורדניות כמו השאלה כיצד רואים אתכם האחרים, או לדוגמה, הרעש שמכניס לחייכם הקושי להחליט, וכמובן הרעש המטרטר של אמצעי התקשורת המנסים ללכוד את תשומת לבכם ואת כיסכם. את כל אלה ורבים אחרים ספר זה מגדיר כרעשים.

לכל אחד מאיתנו פרופיל רעש ייחודי. זהו הצירוף המיוחד של רעשים שאנו מוכנים ואפילו מבקשים להחדיר לחיינו, אך לא פחות מכך — של אותם רעשים שאנו מעדיפים לא לשמוע. איכות החיים שלנו היא פועל יוצא של האיזון העדין בין שני סוגי רעשים אלה. הבעיה מתחילה כאשר חלק ניכר מהרעשים מופיעים בפנינו בתחפושת, ואיננו מבחינים בהם ממבט ראשון: אנו מתייסרים ברעשים חברתיים שמאחוריהם מסתתר, למעשה, רעש הפחד מהבדידות, אנו צמאים למידע חדשותי בתקווה להכניס סדר לעולם מורכב שבעצם לא ניתן לסדרו ואנו מוכנים להאזין לדברי ההבל של מומחים רק משום שהם עוטים מסכה של סמכות. כדי להעריך את חותמת הרעש שלכם כדאי שתאמצו נקודת מבט חדשה על חייכם ותנסו לזהות את הרעשים הפרטיים שלכם. ספר זה יסייע לכם בכך באמצעות מיפוי המציאות דרך המנסרה הייחודית של הרעש.

מרגע שהבנתי שחיי הם אוסף הרעשים שאני חשוף אליהם, חלק מהם מבחירה אך לא כולם, הבנתי גם שיש לי השפעה מסוימת על תהליך הבחירה. את השנים האחרונות ביליתי בניסיון להרכיב 'פרופיל רעש' אישי המתאים לי יותר. סיננתי החוצה רעשים רבים שהעכירו את איכות חיי ושיניתי לא מעט הרגלים.

עם זאת, למדתי כי פרופיל הרעש שלנו משתנה גם אם איננו עושים דבר. המוזיקה הרמה והקצבית של שנות העשרים לחיי התחלפה במוזיקה שקטה יותר ולעתים בהיעדר מוחלט שלה. את מקום הצמא שלי לפרשנות תקשורתית החליף מיאוס מרוב המלל במדיה, שהסתיים בדיאטה חריפה של המזון העיתונאי שאני צורך. דמויות מחוללות רעש שקיבלתי אל חיי משום שסיפקו צרכים שונים של השתייכות וביטחון, נעקרו מעולמי כשהתחזקתי.

האם נתתם אי פעם את דעתכם על השאלה כיצד היה נראה עולמכם אילו רק יכולתם לשלוט טוב יותר ברעשים שאתם בוחרים להיחשף אליהם? מי מהאנשים שסובבים אתכם היה נעלם במקרה כזה מחייכם? אילו הרגלים הייתם מנסים אולי לשנות? והשאלה הגדולה מכול — האם תוכלו לעמוד מול השקט שכה טרחתם להרחיק מחייכם?

המילה רעש, בהקשר של הספר, משמשת גם לתיאור מגוון רחב של התניות חברתיות, הפרעות אישיוּת ופיתויים שמזמנת לנו התרבות בכלל ותרבויות המידע והצריכה בפרט — כולם עומדים בינינו ובין השקט הנפשי שאנו נהרגים עליו, אך לא תמיד ערוכים להפיק ממנו את המיטב, גם כשהוא מגיע. הִפליאה להגדיר זאת הסופרת הבריטית סוזן ארטְס כשאמרה: 'מיליונים חולמים על חיי נצח, אבל אינם יודעים מה לעשות עם עצמם באחר צהריים גשום של יום ראשון'.

חלקו הראשון של הספר עוסק ברעשים פנימיים, ובראשם הרעש הנורא מכול — הפחד מן המוות. במהלך הכתיבה ראיינתי את אחד החוקרים המוערכים ביותר בתחומו. שיתפתי אותו בנושאי הספר וסיפרתי לו כי אני מבקש לפתוח דווקא בסופם של החיים. הוא נשמע מסויג כשאמר לי: 'אני בן למעלה משבעים והמחשבה על מותי כמעט אינה עולה בדעתי'. הופתעתי. האם מדובר בהדחקה או שמא מחשבותי הן־הן יוצאות הדופן? האם איננו נתקלים במוות בכל יום, לא כל שכן במקרים שבהם נופלים בַּקרב אנשים שהכרנו, או כשמישהו מקרובינו ממלא אחר צו הטבע, לעתים בלי שהספקנו להתכונן לכך? אני יודע שגם אם הנושא אינו מעסיק אותי בכפייתיות הוא נמצא אי שם בתת־מודע, אורב להזדמנות המתאימה לצוף אל המחשבה המודעת. האם מצאתם את עצמכם חושבים על מותכם? האם הצלחתם להתמיד במחשבתכם יותר מאשר להרף עין, לפני שדעתכם הוסחה, כאילו במקרה?

כמין היחיד בטבע המודע לקיומו, אך בו בזמן גם לסופו של קיום זה, אנו נידונים להתייצב מול הכרה מכאיבה זו כל חיינו. בצר לנו, אנו מאמצים אסטרטגיות מגוונות להתמודדות עם הקונפליקט הנורא שנחסך מכל המינים האחרים. הסחת דעת היא אחת מהן. אך מרבית הדרכים שאנו מאמצים כדי להתמודד עם האמת המרה על סופנו מבוססות על תרבות דווקא. יש הסבורים כי מטרתה הבלעדית של התרבות היא לסייע לנו להשלים עם העובדה שחיינו קצובים. התרבות מעניקה לחיינו משמעות, ובכך מאפשרת לנו להתריס כנגד המוות. שהרי, לכאורה, אם יש לקיומנו משמעות היא תישאר גם לאחר שנעבור מן העולם. אמונה דתית היא אמצעי שכיח ביותר בהקשר זה, אך היא אינה יחידה בארגז הכלים של התרבות האנושית. אספנות (לרבות איסוף כסף ונכסים), יצירה ואפילו הרגלי תזונה ופעילות גופנית הם פנים שונות של אותה משמעות שאנו מבקשים לאמץ כמחאה אנושית נגד קִצנו. אפילו ילדים אינם אלא 'המסר החי שאנו שולחים לתקופה שלא נזכה לראות', כדברי מבקר התקשורת והתרבות האמריקאי ניל פוסטמן.

האנתרופולוג והסוציולוג ארנסט בקר היה הראשון שהציע תיאוריה סדורה המסבירה את מקומה המרכזי של התרבות בתהליך הכחשת המוות. הספר שפירסם בנושא זיכה אותו בפרס 'פוליצר' היוקרתי, אך יותר מכך הבטיח את תמיכתה העקבית של קבוצת חוקרים במדעי ההתנהגות, שהעניקו למחשבותיו את התוקף המחקרי שנעדר מכתיבתו העיונית. הפרק 'הרעש הנורא מכול', הפותח את הספר ומעניק את המסגרת וההקשר לרבים מפרקיו, מתאר את עבודתם של בקר וכמה מהחוקרים הבולטים בתחום מדעִי חדש, 'תיאוריית ניהול הפחד' — לשון מדעית נקייה לחרדה מפני המוות.

כל החי בעולמנו מציית לצווי הטבע של הישרדות ורבייה, אך האדם הוא גם המין היחיד שהתפתחותו הנפשית מותירה בו שרידים רבים של השפעות ילדותו. אנו ממשיכים להיות מרוכזים בעצמנו כאילו היינו ילדים, וככאלה אנו נוטים למקם את עצמנו במרכז העולם, חשופים ללא משחת הגנה רגשית לכל השתקפות של מציאות המציעה תמונה שונה. כילדים, גם אין לנו כלים להבין את ה'אחר', השונה מאיתנו, ואנו נידונים לספוג את הרעש שמחוללים בקרבנו 'אחרים' גם כשכבר בגרנו. הפרק "אנחנו' ו'הם" עוסק בשאלה מי הם אותם 'אחרים' וכיצד הם מגיעים לתודעתנו. ובכן, הורים, מחנכים, פוליטיקאים ובעלי אינטרסים מסחריים דואגים תדיר להציב מושאי רעש בעמדת ה'אחרים' העוינים לכאורה — בני דת אחרת, לאום שונה או בעלי מנהגי תרבות ייחודיים. אבל הסמכות שמייצגים עבורנו סוכני הרעש האלה היא רק חלק מההסבר להצלחתם. העניין נהיה מורכב יותר כאשר מתברר כי אנו משתפים עמם פעולה בשל צרכינו האבולוציוניים ודריכותנו לקראת איומים קיומיים. איומים אלה הם הסיבה העיקרית לנכונותנו להעניק תשומת לב ל'אחרים' המאיימים, המוצגים לנו חדשות לבקרים.

ההשתייכות החברתית היא אחת הדרכים היעילות, הן מהבחינה התרבותית הן מהבחינה האבולוציונית, להתמודד עם ה'אחר'. אך אליה וקוץ בה — המפגש בין צורכי היחיד לאילוצי החברה הוא מקור יציב של רעשים פנימיים, ואם לא די בכך, יחידים שונים, גם כאלה הנמצאים בסמיכות גיאוגרפית, מאמצים ערכים חברתיים תרבותיים שונים כדי להגדיר את עצמם. כתוצאה מכך, אנו בוחנים בדריכות את ה'אחרים' המאיימים על הערכים החשובים של תרבותנו. בו בזמן, בתהליך שאמור לחזק את זהותנו התרבותית, אנו מוכנים להקריב הרבה למען השאיפה הנואשת להשתייך לקבוצה 'שלנו'. קורבן זה מגולם בנכונותנו לעמוד ברעש המטריד המחלחל אל חיינו, כאשר אנו נכשלים במימוש שאיפתנו להשתייכות. כישלון זה מוליד את הבדידות, וזו, כידוע, מפיקה רעש חזק במיוחד, חזק כמעט כרעש הפחד מהמוות. המפגש המרעיש בין צורכי היחיד לאילוצי החברה נמצא במרכזו של הפרק 'רעשים חברתיים'.

חלקו השני של הספר סוקר את מַגְבְּרֵי הרעש בחיינו. אלה הם אותן הטיות ועיוותי תפישה המקשים עלינו לראות את המציאות כהווייתה וגורמים לנו להגביר גם רעשים תמימים לכלל שאון מטריד. חלק גדול מההטיות ההתנהגותיות שאנו חשופים אליהן כיום הן זכר לתקופה רחוקה שבה היתה ההישרדות חזות הכול. אך לא כולן.

מגברי הרעש צופנים בחובם את המפתח לפענוח תעלומת 'פרדוקס הפחד', אותה תופעה המביאה אותנו, האנשים הבריאים, מאריכי הימים והעשירים בהיסטוריה, לפחֵד כמי שקִצם אורב להם מאחורי כל כותרת בעיתון. מגברי הרעש הם אישיים כמו בבת עינינו, אך דרכם לשבש את חיינו משותפת לכולנו. כנגיף זיהומי הם מזהים את נקודת התורפה של מוחנו ובוחרים לשבש את המנגנון העדין המקשר בין תפישת הסיכון שלנו ובין פחדינו — תגובתנו לסיכון מאיים. כאשר מגברי הרעש בפעולה, טועה המוח בהערכת הסיכון, ואנו נידונים להתנסות בחוויה המיותרת של תחושת פחד — מחולל הרעש האולטימטיבי. חלק זה של הספר מפרט את הדרכים המגוונות שבהן גורמים לנו מגברי הרעש להפריז בערכם של סיכונים.

כעבדים לשורשינו אנו ממשיכים לקלוט בדריכות אותות סכנה שאינה קיימת עוד בחיינו המודרניים ולעבדם. הפסיכולוגיה האבולוציונית מסבירה את תהליך השכלול של מגברי הרעש הקדומים שלנו, הממהרים להגביר גם אות חלש אם הם רואים בו איום בכוח. החשוב שבמגברים מבוסס על כניסתה המהירה לפעולה של מערכת רגשית המחליפה את המערכת הרציונלית בקבלת החלטות, בלי שנהיה מודעים לכך כלל. אך גם מי שהצליחו לרסן את הרגליה המזיקים של המערכת הרגשית מוכשלים על ידי מגבר הרעש של העיוורון המולד שלנו להסתברות. ובאמת, מהי רמת הסיכון הממשית של מי שלקה בנגיף קדחת הנילוס המערבי למות מהמחלה? 45 אחוזים מהנשאלים, במחקר שערך בית הספר לרפואה ציבורית באוניברסיטת הרווארד, חשבו שהסיכון הוא 10:1. בפועל, הסיכון קטן מ־100:1. האם אתם מסוגלים בכלל להתאים את פחדכם לשינוי ברמת הסיכון? ובכנות, האם גם לכם, כמו לרוב האוכלוסייה, נראה סיכון של 5:1 גדול מ־20 אחוזים? אם תשובתכם חיובית, נפלתם קורבן לפעולתם של מגברי הרעש מהמודל הישן ביותר.

הסוג השני של המגברים מבוסס על היכרות חלקית מדי, עד כדי בורות, עם הכלים המדעיים הקובעים את יכולתנו להערכה כמותית של סיכונים. האם לידתה המאוחרת של הסטטיסטיקה (אמצע המאה השבע־עשרה) היא הסבר מסַפק? אני חושש שלא. יש לנו כמה סיבות טובות לא לרכוש את הכלים שמציע תחום מחקר חשוב זה. כמו במקרים רבים אחרים, אי־הידיעה מעניקה לנו את החופש לנהות אחר רעיונות, תחושות ומאוויים המספקים, אולי, את צרכינו הרגשיים, אבל מרחיקים אותנו מהיושרה האינטלקטואלית — בולם רעש מופלא, גם אם לא שכיח מספיק.

האמרה הידועה כי קיימים 'שקרים, שקרים נתעבים וסטטיסטיקה' משקפת הלך רוח מקובל בציבור המרגיש מנוצל בידי גורמים אינטרסנטיים שונים, הממטירים עליו מספרים, טבלאות ושרטוטי עקומות בתקווה לזכות בתמיכתו. גורמים אלה היו מזדעזעים לגלות מה הוא שיעור האוכלוסייה המבוגרת שמתקשה בהכפלה פשוטה של מספרים. לאחר שהתבונן בעקומות, האזרח הקטן מרגיש מוכשר פחות מתמיד לבטא את טינתו במילים, וזו מתועלת במקרים רבים נגד הסטטיסטיקה, כמו בציטוט לעיל, במקום נגד אלה שעושים בה שימוש ציני.

'אוכל לחמו ברעש' נכתב בספר יחזקאל, ורש'י מפרש — 'מי שאוכל בפחד'. פחד מפני הלא נודע. אך בחיים המודרניים אנו פוחדים גם מפני הנודע, כאשר הוא זוכה לפרשנות מוטעית, ובעיקר מפני מה שמוצג לנו כמעט במכוון בדרך מאיימת, לרוב בשירות מטרה שאינה בהכרח מטרתנו. סוכני המידע מייצרים מיצגים כאלה השכם והערב, ומגברי הרעש הטבועים בנו עושים את שאר העבודה. האם נשכיל לזהות אותם בעתיד?

חלקו השלישי של הספר עוסק ברעשים חיצוניים בכלל, וברעשי מידע בפרט. מחקר מקיף מגלה כי האמריקאי הממוצע מבלה 12 שעות ביום בצריכת תקשורת. במדעי האינפורמציה, מידע בלתי רלוונטי או חסר משמעות מוגדר כרעש. ובחיים? כמה מהמידע שאנו צורכים אמנם משרת אותנו, ומה המחיר שאנו משלמים על בולמוס ההתעדכנות שלנו? תנו דעתכם על הרגלי צריכת התקשורת של כולנו. אנו מצלצלים בזעם למערכת העיתון שאנו מנויים עליו, כאשר הגיליון מאחר להגיע למפתן דלתנו בחצי שעה, אך מוכנים לוותר כליל על קריאת הידיעות המרתקות המסתתרות בין דפיהם של 10,000 עיתונים שונים המופצים מדי בוקר ל־450 מיליוני אזרחים בעולם. ובכלל, כמה מהידיעות שאנו קוראים עומדות במבחן החשיבות? או במילים אחרות, כמה מהן תהיינה משמעותיות בשבוע הבא? בחודש הבא? או חשוב יותר, בשנה הבאה? כמה אלפי מילים ניאלץ עוד לקרוא לפני שנבין שלמעט הכותרות הראשיות ותחזית מזג האוויר אפשר לייצר עיתון באמצעות המחשב בלבד? המחשב יעלה באקראי אחת לשנה סיפור על מטוס שניצל בנס לאחר שטייסיו לקו בהרעלת קיבה חמורה ונוסע שלחם כטייס באחת ממלחמות העולם שהיו או שיהיו הנחית אותו בשלום. האם חשוב באמת שהמטוס משרת את 'אינדונזיה אייר'? המחשב יקבע באקראי גם את חברת התעופה שמפעילה את המטוס, ובלבד שלא תהיה המוביל הלאומי של המדינה שבה העיתון רואה אור. די פשוט, שתי שורות לכל היותר בקוד התוכנה.

המחשב גם יוכל לנקוב בסכום שעבר מיד ליד במקרה השוחד התורן במשרד הממשלתי שעלה בעצמו בתוכנה מקבילה. האם באמת חשוב מי המשחד או המשוחד? הידיעה שואבת את אמינותה מהיכרותנו עם הטבע האנושי, ובמובן זה גם ראשי התיבות של השם יספיקו, כל עוד תדאג מערכת העיתון ללוות את הכתבות בתמונות החשודים, שיעלו גם הן ממאגר המצוי במחשב. הרי חשוב לדעת כי אף אחד משכנינו אינו כלול בין תאבי הבצע. ואולי, בעצם, היינו מבקשים לשמוח מעט לאידם של הסורחים. אבל הֶסדר חסכוני זה לא מתממש. גם לא הרגיעה שהיתה צפויה למי שהשלים עם העובדה שממילא לא יוכל להקיף את המלל הגלובלי של 10,000 עיתונים שאינם בהישג ידו.

איך נוכל להסביר את התעלומה שעל פיה מספר האירועים המתרחשים מדי יום מספיק בדיוק, אבל ממש בדיוק, למלא את שטח עמודי החדשות של עיתון המחר? האין זה מוזר שאחד העיתונים המכובדים בעולם, ניו יורק טיימס, מתפאר בכך שהוא מדפיס את 'כל החדשות הראויות לדפוס'? והיכן הקוראים במשוואה? שהרי מקורותיהן של למעלה ממחצית הידיעות שמפרסמים כל העיתונים, גם המכובדים שבהם, הם בהודעות יזומות של חברות ויחידים. מה הוא המנגנון הנפשי הגורם לנו להתמכֵּר לצריכת מידע חלול שאינו מקדם את רווחתנו הנפשית, אך בה בעת דורש מאיתנו משמעת ברזל כדי להיגמל ממנו? כמה חשובה יכולה להיות ידיעה עיתונאית, אם מחשב מסוגל לחולל אותה? אחד מידידַי שירת בצבא כמפקד סוללה בתותחנים, ומאז שמיעתו לקויה. למרות זאת, הוא מבין בדיוק מה שואלת אותו הדיילת במטוס או המלצר במסעדה. הם ממלאים תפקיד בטקס צפוי שמוכר לו היטב מהתנסויות קודמות. האין רוב החדשות נמנות עם קטגוריה זו?

תארו לעצמכם מכשיר שהיה מצליח לסנן את הרעש הטלוויזיוני. קופסה קטנה שחורה שהיתה מזהה מילים ריקות, אירועים שמחשב היה יכול לייצר, תחזיות שלעולם לא יתממשו וכמובן, פרסומות גלויות וסמויות. הפעלת המכשיר היתה מקצרת כל תוכנית של 60 דקות לארבע דקות. בשלב הראשון היו נמחקות כל הפרסומות. בשלב הבא היה מוחל חוק ה־20/80, כלומר ההנחה ש־20 אחוזים מזמן השידור מייצגים 80 אחוזים מהדברים החשובים. ואז היה מופעל פילטר התוכן, שהיה מוסיף ומנפה את כל המלל שאינו מכיל מידע חדש או בעל משמעות גם כעבור שנה. אם אמנם תשתכנעו שהרעש שולט בחייכם, הרי שהשאלה החשובה שהספר יעמיד בפניכם היא, האם יש לכם דרך ראויה למלא את הזמן שתפַנו מרעש מיותר, או שפשוט תמלאו אותו ברעש אחר?

חלק זה של הספר עוסק גם ברעשי המידע הבריאותי והוא מפיח תקווה בכל מי שנואש מלחפש את ידיו ואת רגליו בים הפרטים הרפואיים המאיים להטביע אותנו. חלק מאיתנו אולי יצליחו גם לשאוב את הכוח הדרוש לשינוי הרגלי צריכת המידע שלהם. מי שבוחר להסיח את דעתו כשהוא טובע במספרים ובתלי תילים של פרטים טפלים, דומה למי שנחשף לקרינת השמש. חשיפה מוגבלת היא בריאה, אך חשיפה בלתי זהירה הופכת להיות סיכון בריאותי.

חלקו הרביעי והאחרון של הספר דן בכמה ממשַכְּכֵי הרעש היעילים ביותר. מדיטציה היא אמצעי צפוי. מתן אמון יכול לנטרל את כל הרעשים שמקורם בחשדנות חברתית. ידע הוא גורם מרגיע, מאחר שהוא משתיק את נהמתה הפראית של הבורות. ידע בכלל, וידע במדע הסטטיסטיקה בפרט, הם כלים יעילים במיוחד להתמודדות עם רעש האקראיות — קולו של הטבע המדבר אלינו במקומות הצפויים פחות. אך ההערכה העצמית היא משכך הרעש החשוב ביותר. ההערכה העצמית, האוצר החמקמק מכול, היא החומה הבצורה שנעמיד גם מול פחד המוות, והיא שתעמוד לנו מול מנועי הרעש הרבים המבוססים על פגיעוּתנו ועל הסְפֵקות הרבים האוכלים בנו בכל פה. ואמנם, משככי הרעש שאנו בוחרים לאמץ הם הבחירה האישית החשובה ביותר שספר זה יכול להציע.

מערכת היחסים המורכבת בין מנועי הרעש העיקריים בחיינו ובין מגברי הרעש מוגדרת בספר באמצעות ארבעת חוקי הרעש. אלה מבהירים מדוע אנו מאפשרים לרעשים מזיקים לחדור לחיינו, כיצד אנו מגבירים אותם בלי שנהיה מודעים לכך ומה המחיר שאנו משלמים בעטיים. חוקי הרעש הם ניסיון אישי להציע סדר בדרכי פעולתו, הנסתרות לעתים, של היסוד השכיח בעולמנו. עם סיום הקריאה תוכלו גם אתם להוסיף לרשימה כמה חוקים משלכם. אם אמנם תבקשו לעשות כן או להעיר כל הערה אחרת, אנא עשו זאת באתר: www.jacobburak.com

לשקט איכות שמהלכת עלינו קסם ומאיימת עלינו בעת ובעונה אחת. השחקנית האמריקאית שלי וינטרס מסכימה: 'מדי פעם בפעם, כשאתה על הבמה, אתה שומע את הקול הטוב ביותר ששחקן יכול לשמוע. זהו קול שאינך יכול לשמוע בסרטים או בטלוויזיה. זהו קולו של שקט נפלא ועמוק שפירושו כי הכית את הקהל במקום שבו הוא חי.'

בדומה לקודמו, האם שימפנזים חושבים על פרישה, גם רעש מתבסס על המחקר המעודכן ביותר, אך נוסף על כך משולבים בו ראיונות עם חוקרים, הוגי דעות ואחרים שעיסוקם מפגיש אותם תדיר עם מנועי רעש לסוגיהם. מחשבותיהם היו מקור השראה שופע לרבים מהרעיונות שהספר מציג. הפרק החשוב 'שלמי תודה', החותם את הספר, מפרט את תרומתם.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.