החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הפונדק

מאת:
הוצאה: | 2018-10 | 254 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

17.50

רכשו ספר זה:

הפונדק בשמי-דרום הוא עוף מוזר בנוף הישראלי המחוספס. הוא לא מקום מודרני, מפואר ומתוקשר, הוא לא מעורר שפשופי עיניים נדהמים, אך גם לא רק מכולת פשוטה לנוסעים במצוקה.

 

באי הפונדק אינם חוסים בצלה של תורה טיפולית ייחודית מתוחכמת, וגם לא נהנים מתנאי אירוח מפנקים. ייחודו טמון בהעדר סייגי שיוך פוליטי, דתי או כלכלי. דלתותיו פתוחות בפני כל אחד, ללא הבדלי מין, דת או לאום, כל עוד המבקר יכול לעמוד בתנאי היחיד: נטילת אחריות על עצמו.

 

הגישה הליברלית המשוחררת הזו מאפשרת לפסיפס אנושי מגוון לשלב ידיים בחדווה, ולהפוך את סיסמת הפונדק הבלתי רשמית – 'אתה כל מה שיש לך' – לשגרה.

 

נווה דרור מזדקר ובוהק בפריפריה הרחוקה. הוא עמיד בפני תעתועי הזמן והחברה, ומציע זה שנים מקלט למי שחש שאיבד את זהותו האמתית.

 

רובם מנוסים ומצולקים מכדי לצפות שהגיבנת האישית שלהם תתפוגג במעוז החדש והמוזר הזה. אבל בפונדק כמו בפונדק, הרציונליות מאבדת כל בוקר חלק נכבד מן הרלוונטיות שלה, והחלומות הגנוזים רוקמים בו עור וגידים גם אם משאלות הלב דורשות להתפשר עם המציאות הכלכלית. האיגלו במדבר המתנשא ברמה מאותת למרחקים שהכל עשוי לקרות בין כותליו, תהיה זו אהבה לוהטת בין כומר קתולי איטלקי לספרית צמרת יהודייה, או פסנתרנית בעלת שם עולמי שמדיחה כלים.

 

סיפורי הפונדק אינם עוד אגדה, אלא תיאור ותו לא.

 

הפונדק הוא ספרו השלישי של אריה דריפוס, יליד צרפת, איש חינוך שעשה חלק מן הקריירה שלו בשליחויות באירופה ובאפריקה. גם כיום, בגיל הזהב, הוא מתעורר כל בוקר נחוש להתמודד עם כתיבת הספר הבא.

מקט: 4-1272-276
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הפונדק שלא היה

 

‘שמי דרום’ אינו שם העולה בחדשות בדרך כלל. רבים מן הישראלים לא שמעו עליו, והם אינם מודעים לעובדת קיומה של העיירה הדרומית המיוחדת הזאת. מיוחדת, כי רוב התחלואים המשתוללים בחברה הישראלית העכשווית אינם משתוללים בה.

“מקום משמִים, לא קורה בו שום דבר מעניין”, אומרים תושביה אחד לשני בזלזול. הם פוסחים על מה שצריך היה להיות המובן מאליו: שמי דרום היא עיירה שכוחת אל שרוב בניה משרתים בצבא כדבר מובן מאליו, ומה שמפליא עוד יותר – הם בוחרים לחזור לכור מחצבתם השומם כביכול והאלמוני בתום השירות. הדחף הקהילתי הלא שגרתי, המושך אנשים צעירים בעלי השכלה תיכונית לחזור לעיירה נידחת באזור הררי צחיח, דליל במקומות בילוי, אינו דבר של מה בכך בחברה המתעלמת במפגיע מערכיה היסודיים, ומתברר שילידי המקום אינם הסהרורים והנועזים היחידים: קילוח המתיישבים החדשים, שטעמו קמצוץ מהווי העיירה והתאהבו בו הולך וגדל. עם כל אלמוניותה, יש לשמי דרום גרעין המבוסס על קהילת חסידים מושבעת. הנאמנוּת באה לידי ביטוי לא דרך התיישבות קבועה, אלא באופן אחר: באמצעות ‘טבילות’ תכופות בהווי המקום בכל הזדמנות. הם גודשים את מגרש הקמפינג בצורה מחמיאה כמעט בכל ימות השנה. האוכלוסייה הקבועה בשמי דרום ציורית: יש בה נציגוּת מכל המגזרים, עם עדיפות קלה ליוצאי בריה”מ לשעבר. יש בה גם נתח לא מבוטל של בני האוכלוסייה החרדית, שמחפשים את דרכם להשתלבות בחברה האזרחית הרגילה מבלי לוותר לגמרי על הזהות שלהם. הגיל הממוצע נמוך יחסית, רמת הכנסה גבוהה קצת יותר מן ממוצע הארצי הרשמי. יודעי דבר מסבירים שהטפטוף הבלתי פוסק של אנשי תעשייה מתוחכמת, בעלי הכנסות מכובדות שעובדים מן הבית, משפר את התמונה הכוללת.

בשמי דרום אין בנים מועדפים המכונסים בשכונת וילות מנקרת עיניים. בעלי ההכנסות הגבוהות לא באו לעיירה כדי לשנות את ההווי שבה, אדרבא: הם הגיעו כדי להשתלב בה. הם מצאו את מקומם בין תושבי המקום הוותיקים, כתושבים מן השורה.  לאנשי שמי דרום אין אשליות: נהיר להם שהמקום שלהם אינו שיר הלל לחיים אידיליים, ובכל מקרה לכל אחד — חלוני ודתי, צעיר וזקן, ספרדי או אשכנזי, עשיר עני — פרשנות מושכלת משלו למצב החברתי השפיר השורר, בניגוד לכל הציפיות בעיירה שלו. על עובדות אין חולקים: “שמי דרום, בלי התגייסות התקשורת ובלי מסע פיתויים ממסדי, ממחישה את המודל ההתיישבותי שכה רבים הטיפו ועדיין מטיפים לו. אנשי שמי דרום אינם להוטים לעשות נפשות לעיירה. הם שומרים על שתיקה זהירה בנוכחות זרים”. המסר עושה את שלו עם הזמן, הוא מחלחל בכל מפגש ובכל שיחה: “תפסיקו עם השאלות ועם הרחרוחים שלכם, שמי דרום היא העסק שלנו, ושלנו בלבד”.

את מראה העיניים, לעומת זאת, לא ניתן להסתיר. שמי דרום ‘תקועה’ בלב ליבו של הנגב, מכוסה ואפופה חול ואבק. היא חובקת את הרי יהודה בצד העורפי שלה, ופונה למרחבים שנראים אין-סופיים ומשוועים להתנחלויות בצידה השני. הרחובות נקיים, הבתים איכשהו מתוחזקים, וגינה מטופחת וירוקה ליד כל בית היא מוסכמה חברתית בולטת. ניכר בעליל שהמצב הכלכלי אולי אינו מזהיר, אבל גם לא כל כך גרוע. יש רכב חונה כמעט ליד כל בית, ומתקני מִחזור מצויים בכל פינה. אין חנויות פאר, אבל למרבית הפלא — המחירים סבירים וההיצע מספק. מקומות הבילוי בעיירה צנועים אבל מגוונים יחסית. עם החשובים שבהם נמנים המרכז הקהילתי, התוסס ברוב שעות היום, אולם האירועים וכמובן הקונדיטוריה של הדרה והקפה ‘מרסל’. יש קילוח דק של מבקרים סביב בניין הספרייה, וגם המסעדות הממוזגות אינן חסרות פרנסה.

בסופי השבוע ובימים טובים מתמלאים שלושת בתי הכנסת, אבל תפקידם נשאר בתחום הרוח והנפש. הרבנים המקומיים נמנים עם נכבדי המקום, אבל מעורבותם בפוליטיקה המקומית צנועה. אין בשמי דרום תחנת משטרה, וגם לא מרפאה העונה על צורכי האוכלוסייה הגדֵלה. עבריינים ואנשים עם בעיות בריאות מופנים לעיר להמשך טיפול.

האם האלמוניות האופפת את העיירה מאז היווסדה משפרת את איכות החיים? הדעות חלוקות. חסידי הסטטוס קוו גורסים שכל עוד התקשורת מדירה את רגליה מן המקום, המצב בשמי דרום יישאר תקין בהשוואה לעיירות אחרות. המקטרגים המבקשים ‘להעיר’ את שמי דרום מתרדמתה, מתארים את ההווי הקהילתי, בלשון  ציורית, כפיהוק אחד גדול. אבל בנושא אחד שני המחנות אחידי דעים: אין עוד עיירה בארץ שתושביה זוכים לחוויה יומית מן הסוג שמציע ‘הרשרוש’.

‘הרשרוש’ הוא תופעת טבע שמדי ערב הופכת את שמי דרום המאובקת ורוויית השמש לעיירה שופעת שלווה סוריאליסטית. זה קורה בכל ימות השנה, בקיץ ובחורף, ו’נוחת’ על שמי דרום, נישא על כנפי רוח מזרחית מלפפת ומלטפת. החיים בעיירה מחוברים בטבורם לציר הרשרוש. הכול משתנה כאן עם הופעת ‘הרשרוש’ — משב הרוח המזמזם היומי, שאינו אכזב ושאינו מאכזב, ש’מתלבש’ על העיירה ועליה בלבד. או אז, הטבע מפסיק להתנכל לתושבים ומאפשר להם לחזור לעצמם. הם נושמים כמה נשימות עמוקות, והנה הנס מתרחש: הם שבים לחייך אחד אל השני, ופתאום כל הקולות הצורמים שנשמעו נדמים. ‘הרשרוש’ אינו משתרע על פני פרק זמן ארוך, אבל השפעתו מכרעת – עד לשחר היום החדש. הציפייה לשובו של ‘הרשרוש’ תקל על אנשי שמי דרום להתגבר על גחמות האקלים בשעות היום.

באין פרשנות מדעית מתקבלת על הדעת, המלעיזים משמיעים קולות של ספקנות צורמת.

“מדובר בהתרחשות מקרית, לבטח לא באירוע יומי סדיר. אין אזכור לתופעה יומית החוזרת על עצמה בשום מחקר מדעי רציני”, הם מתריסים בבוז כלפי הולכי בטל או חברי הפרלמנט, יושבי הספסלים הקבועים בכיכר המרכזית. דברי הבלע שלהם נתקלים בחומת אדישות צוננת מכיוונם של כל אלה החווים את החוויה היומית ואינם נזקקים לאישור אקדמי מכל סוג שהוא. האמת נהירה להם, הם רק ממתינים בסבלנות עד ש’הרשרוש’ יחזור ויעשה את שלו. אם הרוח העוינת הנושבת במחנה הספקנים חזקה מדי, הם עונים בהנהון ראש חוזר, קליל ומזלזל. הזמן, הם יודעים, עומד לצידם. יגיע הרגע שבו ‘הרשרוש’ ייקח את מלאכת השכנוע על עצמו וישתיק את ההסתערות העוינת הרדודה.

הסבלניים ביותר מבין יושבי הספסלים מתפתים לפעמים להוסיף:

“‘הרשרוש’ הוא עובדה קיימת שלא ניתן להכחישה. כל מה שאתם צריכים”, הם אומרים לבני שיחם, “הוא להתאזר בסבלנות כדי להיווכח בעצמכם. חכו, ותזכו למנה של אתנחתא מופלאה שלא תשכחו לעולמי עולמים”.

חברתית נשענת שמי דרום על שלוש דמויות מאוד דומיננטיות: מיכאל הוא ראש המועצה המקומית. דניאל הוא הבעלים, המנהל של האכסניה הנושאת רשמית את השם ‘פונדק דרור’, ונקראת “הפונדק” בפי כול. שניהם אנשים עסוקים מאוד, אך לא עד כדי פסיחה על האירוע השבועי, החשוב להם מכל המפגשים ביניהם.

זה קורה כמעט באופן קבוע ביום שלישי, לקראת ערב. יומני העבודה פנויים מכל אזכור של עצם קיומה של התופעה הסודית שכולם יודעים עליה. ומה שטוב עבור היום בשבוע, טוב פי כמה לגבי השעה ביום, שכן שניהם, מיכאל ודניאל, הם ילידי המקום. הווה אומר: אין עבורם דבר טבעי יותר מאשר לתת לרשרוש לקבוע עבורם, בהתאם למסורת המקובלת בשמי דרום — מסורת שאומנם אינה מופיעה בכתובים בשום מקום, אבל מכובדת כערך מרכזי שאין בלתו.

מקום הפגישה אינו קבוע, אבל אם לא נידברו אחרת מסיבות כלשהן, הם מעדיפים להתפלש בכורסאות הישנות המפארות את מרפסת הבקתה של דניאל, ולא בלי סיבה: רשמית — כדי להתרחק עד כמה שאפשר ממרכז העיירה ההומה תושבים רבים בשעה הזאת; ומעשית — כדי להיות מסוגלים להתכתש על כל נושא ללא חשש. שמי דרום הוא מקום קטן, קהילה סגורה, וכמו במקומות קטנים אחרים, דברים נוטים לאבד פרופורציה.

הבקתה של דניאל אינה מצטיינת בנוחיות יתרה. ידידיו אומרים עליו שהוא בעל טעם ספרטני, וגם לועגים לחסכנות שלו. באין אישה שתיקח על עצמה את ניהול וטיפוח הקן הפרטי שלו, הבקתה מראה סימני הזנחה מובהקים. מאידך, המקרר שלו מלא וגדוש גם בעיתות הקשות ביותר. כאילו הוא נכון ומזומן לארח שבט נכדים מורעבים. דניאל אוהב לבשל, לארח ולאכול. הוא מבלה לא מעט זמן ליד התנור האישי שלו, וזוקף לזכותו כמה חידושים קולינריים. כישורי האירוח שלו מחפים במידת מה על היעדר כל מה שחסר ומצוי בשפע.

אצל מיכאל בבית, באחד הרחובות היותר מטופחים של שמי דרום, נוח הרבה יותר.

“יגיע היום שגם אני אשבר ואבוא להצטרף לפנסיונרים שלך”, התלוצץ מיכאל כהרגלו. בדיחה נדושה, אם לא יותר מזה, שבלעדיה פגישה לא הייתה פגישה.

“אין אצלי פרוטקציה. ראש המועצה והחבר הכי טוב שלי זה דבר אחד, כיבוד הכללים שמחייבים את כולם זה דבר אחר”, ענה דניאל בלי להניד עפעף.

“אתה יודע מה? אתמול בַּסדר חשבתי עליך”.

“לכבוד הוא לי, אבל מדוע?”

“כי כל השנים ידענו תמיד איפה אנחנו עומדים לקראת החג: או שהחלטנו לבוא אליך כדי לעשות את הסדר יחדיו כאן בפונדק, או שבאת אלינו. והנה, הפעם… התקבץ כאן צירוף מוזר לקראת החג, אני מודה”.

“הם נשארו כולם לחג?”

“הדרה הצטרפה אלינו רק אתמול”.

“זאת לא הפעם הראשונה”.

“נכון, ובכל מקרה זה זיכה אותנו בקינוח משובח!”

“אז מה עשה שבט המתבודדים שלך בערב החירות?”

“במילה אחת – סדר. מפתיע, ומעולה מכל נקודת מבט. כידוע לך, הם לא חייבים לי שום דבר. הם לא באים הנה כדי לשמוע משהו בסגנון ‘הבשורה על משנתו של דניאל’ בימים כתיקונם, אז פי כמה וכמה בימים טובים. הם חופשיים לעזוב בכל רגע ללא התראה, ולהשאיר את המפתח על הדלת. היו דברים מעולם. אני הערכתי שזה מה שעומד לקרות גם השנה, ערב החג. טעיתי, וטעיתי בגדול.

אתה זוכר שסיפרתי על משחק ההימור הקטן שלי עם עצמי? אני מחלק את כל מי שמגיע ל’נשאר’ או ל’נשבר’. היו שנים שהמשחק הקטן שלי הוכיח את עצמו ועזר לי להתארגן לקראת החגים. גם השנה הם לא אמרו לי מילה, ואני כמובן לא העליתי את הנושא. מדיניות אי ההתערבות היא מאבני היסוד שלנו. אנו מניחים להם לזרום, ומעדיפים לחכות עד שהם פונים אלינו מיוזמתם”.

“אבל יש לך זכות לחיים משלך”.

“לא אשתטה ואגיד לך שהחיים שלי כל כולם מתנהלים לפי הקצב של אירועי ‘נווה דרור’. ברם, יש מצבים שאני נותן לזה זכות קדימה”.

“נו, ומה יצא לך מזה? היה נחמד אצלנו, אתה יודע. לבטח נחמד יותר מלשבת בגפך בבדידות מזהירה בערב חג!”

“זה כל העניין: בכלל לא ישבתי בבדידות מזהירה!”

“חשבתי שעריכת מסיבות, חגיגות וכדומה סותרת את רוח המקום”.

“לא אם מדובר ביוזמה של האורחים עצמם, שמתארגנים לבלות את החג בצורה הנראית להם. לא הרחת את זה, לא מתאים לך!”

“האמת היא שלא. אולי נרדמתי בשמירה, לא יודע. בסביבות השעה שבע בערב, כשהתחלתי להשתעשע במחשבה לבוא אליכם כדי לעזור לבנים שלך לחפש את האפיקומן, ניר הגיע אליי. סיפרתי לך עליו, אני חושב. על כל פנים, הוא בא להזמין אותי לבקתה שלו. הוא נראה מצחיק, לבוש בחליפה כהה עם כל החול מסביב. לקחתי כיפה והלכתי אחריו, בלי לדעת מה מצפה לי. כל השישה כבר הסבו לשולחן כאילו חיכו לי כדי להתחיל. רק התיישבנו — וגרשון המשורר לקח את העניינים לידיים. גם עליו כדאי שנחליף מילה. הוא עָרַך סדר למופת. יש לו קול יפה, וגם האחרים תרמו את חלקם. היה רק קטע אחד מביך — איש מהם לא הסכים להיות הבן שאינו יודע לשאול. רשע, תם, חכם — זה בסדר! לא לדעת לשאול — לא. מוזר!”

“אין הערות! שאלת, אני מספר לך מה שהיה. לא מתיימר לתת דברי פרשנות”.

“ולעצמך מה אמרת באותו הרגע?”

“להתעלם, כמובן. הסדר היה כל כך יפה, ישראלי, ענייני ומחכים. רציתי רק שהוא יימשך עד לשחר”.

“איך היה האוכל?”

“מעולה, קצת חריף לטעמי. ניר בישל. אין לי מושג איך הוא מתפקד כמנהל בנק, אבל כטבח יש לו עתיד! הדרָה שלנו אפתה עוגות. אתה יודע איך היא. שָתינו קצת ודיברנו הרבה”.

“וידויים?”

“לא שמעתי סיפורים על יציאת מצרים האישית שלהם, אם לזה אתה מתכוון. רמזים בצבצו, כמובן. היה פלפול אחד גדול על הפער שבין הציפיוֹת לחירות לבין המציאות היהודית משך הדורות”.

“אז כל אחד נשאר בקונכייה שלו”.

“לא, הם רצו לשבת ולחגוג ביחד, זו בחירה שלהם. הם אנשים מבוגרים שלא חייבים להזיל דמעות על הגורל המר שלהם אחרי הכוס הרביעית. את זה הם יעשו בארבע עיניים, אם בכלל, ולא בפרהסיה!”

“ואיך הייתה האווירה היום?”

“עד כמה שיכולתי להבחין מבעד לתריסים המוגפים, בגלל סופת החול, הסדר הרגיל חזר על כנו. כל אחד עשה את מה שהוא צריך לעשות. טיפלו בלול, השקו את החממה, האביסו את הסוסים, וכשגמרו חזרו לבקתה. זה רגיל בימי חג, מה גם שרוח חזקה וענני אבק לא דרבנו לטייל היום”.

“הם נידברו ביניהם להישאר כאן ולא לחגוג בחיק המשפחה?”

“לא יודע, ולו ידעתי לא הייתי פוצה פה. אני לא הוכשרתי לקבל וידויים ולתת להם ביטוי פומבי. הם בחרו מה שהם בחרו, ואני זכיתי לערב מאוד מהנה. מה שאני כן יכול לומר הוא, שלכל אחד מהם סיבה טובה להישאר, וזה בדרך הטבע נתן את אותותיו”.

“כן, אני מבין”.

“עובדה שבניגוד לקודמיך בתפקיד, אתה לא מנסה לעשות הון פוליטי מעריכת סדר ציבורי חסר טעם על חשבון משלם המיסים. אולי משום שאתה מעדיף לעשות את הסדר בחיק המשפחה”.

“אתה רוצה לרמוז…”

“מה יש לי לרמוז? רותם היא יציאת המצרים שלך. הנה, אמרתי את זה בפה מלא. בהקשר הזה, אין מקום למשחקי מילים בין שנינו, זה מגוחך!”

“אם אנחנו כבר מדברים בכנות, הרי שרותם היא קצת יותר מדי. הסדר אצלה מאורגן למופת, הכול דופק. הילדים מתנהגים יפה, שואלים את השאלות הנכונות, ההורים שלה מספקים את התשובות הפדגוגיות המתבקשות, השולחן נוצץ, האוכל מעולה והערב מקסים. רק מי נהנה? זה חג החירות זה?”

“רותם היא משהו מיוחד. יש לך מזל…”

“כן, היא אישה למופת, אם מצוינת, מארחת דגולה, רעיה תומכת ופסנתרנית ידועה. הגברים מקנאים, הנשים מקטרות ואני הבעל בר המזל. הייתי רוצה, ולו לרגע קט, לחזור להיות מיכאל האמיתי, ולא בעלה המאושר ובר המזל של רותם. אם אהיה פעם פנסיונר שלך, כאן בחווה שלך, זה יהיה בגללה”.         “ואני חשבתי שאתה בא לדבר איתי, להחליף דעות. לא לקחתי אותך בתור אחד שמחפש מפלט מהצל שאשתו מטילה עליו…”, הזדעק דניאל.

“אתה לא צריך להרים את הקול, אני מקשיב. ברור לי שאתה מתכוון להטיף לי. אז לפני שאתה מתחיל עם הדרשה שלך, שאל את עצמך אם אתה באמת האדם הנכון להטיף לי. חבר כן, אחד שאני מכבד ומבקש את חברתו כמה שיותר — לבטח, אבל מומחה ליחסים בינו לבינה? אני מסופק”.

“היא הרי בנתה לכם ויחד איתכם קן משפחתי מושלם. תראה לאן הגעת יחד איתה”.

“‘מושלם’ אמרת? בצדק! חוץ מפרט אחד קטן: אני לא בנוי לגן העדן שלה. אני אדם פשוט, צמא לחיים פשוטים”.

“לא תכחיש שהיא אשת ראש מועצה מעולָה. ואם נרתמת לתפקיד בהצלחה בלתי מבוטלת, זה גם הודות לה”.

“שמעת מישהו פעם מהלל אותי כבעל משובח המתחשב בצורכי הקריירה שלה?”

“היא לא צריכה אותך בשביל זה. היא כישרונית, יפה וכנראה גם לא רעה ביחסי ציבור”.

“תמצית הבעיה. היא לא צריכה אותי בשביל זה! בשביל מה כן? בשביל מה היא צריכה את שמי דרום בכלל, ואת מיכאל בפרט?”

“שאלתי את עצמי בדיוק את השאלה הזאת לא פעם”.

”אין לך תשובה? אל תקנא בי! שלא תטעה: אני אוהב אותה, והיא כנראה אוהבת אותי. מאושרים? זה כבר סיפור אחר!”

“אתה חושב שאני כן מאושר? או שהאנשים שבאים לעשות פסק זמן בחיים שלהם רווים נחת מדי יום?”

“לא, מובן שלא. בגלל זה הם באים לכאן ואני לא. אצלם, בפלנטה האישית של כל אחד מהם, יש מה לתקן ולמה לייחל. אצלי הכול מושלם, כך אומרים לי!”

“הצלחת לא רע גם במישור החברתי-ציבורי. אתה ראש מועצה נקי כפיים ואהוד. חזות הממלכה שלך תקינה, עם רחובות סלולים ובתים מטופחים שמעידים עדות ברורה על תפקוד מועצה מסודר”.

“לא אצטנע, כל זה נכון. אבל בדבר החשוב ביותר המייחד את שמי דרום, הממלכה-כביכול שלי, לי אין יד ורגל”.

“יש דבר כזה?”

“‘הרשרוש’ הוא המנצח האמיתי על החיים שלנו. ראש מועצה בא והולך, אבל ‘הרשרוש’ חוזר אלינו מדי ערב. תגיד לי אתה, בלי רשרוש וכל ההמולה סביבו, מה נשאר לנו?”

“אתמול בערב הרגשתי סוף-סוף שייך לעולם הזה. שמי דרום פתחה לי את הלב, והחבורה שלנו ישבה כאן בזכות, בלי כל צורך להיתלות בגורל או להצטדק בפני עצמה”.

“ומה נשתנה היום?”

“כבר שאלת. אני לא חושב שמשהו עקרוני השתנה. נקום מחר ליום חדש, דומה, שלא נאמר זהה, לאתמול הישן. והשגרה האפורה תימשך. מה זה משנה? את הרגע המופלא הזה אי אפשר לקחת ממני. ערב שלם ידעתי מי אני ומה אני עושה פה עלי אדמות”.

“גם אני”, הצטחק מיכאל במרירות. “נולדתי לחיות בצילה של השלמוּת הנשית שלדיראון ליבי היא גם אשתי, ושאני אוהב אותה”.

דניאל המשיך לשבת על מרפסת הבקתה שלו שעות רבות לאחר לכתו של מיכאל. הוא התרווח בכורסה המרופטת שלו, נשם נשימות עמוקות כאילו ביקש לאגור אוויר צח לקראת הבאות, ונתן לאווירה העגמומית-משהו של הפגישה להתפוגג.

‘טוב, אז אני גרוש והוא, בשורה התחתונה ואחרי כל הקיטורים, מאוהב. יש לו ילדים שמקבלים תמיכה יומית משני ההורים שלהם. כל דבר שהוא לוקח על עצמו משגשג, ואצלי ב’נווה דרור’ המצב לא משהו. אמת, רותם עושה לי משהו, למרות שאני יודע שלא היינו מחזיקים מעמד יחד. לא שאני משלה את עצמי שאי פעם מחשבות סוררות כאלה עלו לה בראש. צחוק הגורל הוא שהוא מרגיש כבול, ואני חופשי’.

‘מדבר דברי בלע וטס מייד אחר כך הביתה’ הייתה המחשבה האחרונה של דניאל לפני ששקע בשינה. שינה טרופה. כל מה שביקש להדחיק עד לתום החג, חזר אליו בעוצמה. ‘אתה צריך לקבל החלטה לגבי האופי של ‘פונדק דרור’. אתה לא יכול להרשות לעצמך להמשיך לרקוד על שתי חתונות. זה עניין של להיות או לחדול. מוסד שיקומי זה לא היה ולא יהיה, אז למה להוסיף לסחוב גיבנת פדגוגית מתסכלת ומיותרת על הגב?’ הִתְריס נגדו הקטגור הפנימי. מניין יבואו כספים כדי להחזיק אותם?

‘להיפטר ממה?’ התלבט דניאל בפעם המי-יודע-כמה. ‘מה פדגוגי ומיותר ומה תיירותי בהגדרה?’

‘הרעיון של דבר והיפוכו’, ירה בחזרה הקטגור הפנימי. ‘קח למשל את מבנה הארובה המרכזי, העשוי לבני בוץ שמשתלבות כביכול מבחינה סביבתית וגם מייצגות תכנון אקלימי מדברי. למי הוא מיועד? לדיירים שלך שבאים הנה לרדוף אחרי הצל שלהם — לבטח לא. אם הפונדק מיועד לתיירים חובבי תרבות בדואית — ניחא. כמקום התכנסות עבור פחות ממניין אנשים או קצת יותר מזה, הוא מיותר’.

‘הפונדק הוא רק שם, לא הצהרת כוונות…’

‘אפשר גם לטעון את אותו הדבר כנגד מפל אמת המים שמפעיל טחנה הידרו-אלקטרית קטנה. זה יקר בשביל כמות הקמח הנטחנת בו, גם אם זה נאמן למקורות’.

‘זו המחשה של חזרה למקורות בלי להעלות ניחוח פדגוגי מדומה’.

‘הגיוני, אם מדובר במוסד שיקומי. מה זה מוסיף לנפשות האבודות שבאות לחסות לתקופות קצרות?’

‘אני יודע. כל מי שחי ונושם כלכלה מוצא לנכון להסביר לי שהיה רנטבילי הרבה יותר עבורנו להשתמש בתחנת כוח הפועלת על אנרגיית הרוח, בהתחשב במקום הגבוה יחסית, שלא לדבר על אנרגיה סולרית. אבל כל בר בי רב מבין שגם המפל וגם מבני הבוץ שלנו נותנים למקום חותם מיוחד’, מחה דניאל הסניגור.

‘כן, חותם. חותם של מוסד נטוש שמנסים להיאחז בו בקרנות המזבח הטיפולי. זו אכסניה, אפילו לא בית ספר שדה. ובמה הוא מתהדר? בחממה ובחלקת גידול ניסיונית שבדואים מתחזקים בשכר מלא. אין לחממה קשר לאורחים. הלול, גן הירק, האורווה הם חלק מהתוכנית הבלתי כתובה שלך, כמו ספרטניוּת הבקתה או היעדר יכולת ההתקשרות עם העולם החיצוני. אחד מן השניים: או שאנחנו רוצים להיות סוג של אתר ארכיאולוגי שקולט באקראי נופשים, או שאנחנו אכסניה שמתיימרת לאפשר לאנשי אומנות הזקוקים לזה, למצוא את עצמם שוב, כל אחד בדרכו הוא. אנחנו רק ספקי הרקע. מלאכת השיקום היא כל כולה על הכתפיים שלהם’.

‘זו בדיוק הכוונה’, הצטחק דניאל בשינה. קול הקטגור הפנימי נדם, מבלי להזכיר את תנור השמש שעמד בטל ואת בריכת השחייה שמילאה חלק נכבד מהתוכנית היומית של חלק מהנופשים.

‘מי יודע, שמא הנדבן שתרם לנו אותה יגאל אותנו עוד פעם. אחרת נגיע בקרוב לפשיטת רגל. אני צריך לדבר על המצב עם רותם, ומיכאל לא יברך אותי על הנדנוד המחודש שלי’.

‘ומה בא קודם, הגאווה שלו, שמי דרום או החברות ביניכם?’ התריס הקול הפנימי הנרגן בלעג עצוּר.

‘אם לאחד משלושתנו הייתה תשובה נחרצת לזה, מי היה מתלבט בכלל?’ נאנח דניאל בחצי קול.

הוא המשיך לרבוץ על הספסל הלא נוח, עד שהצינה המדברית של השעות הקטנות של הלילה הבריחה אותו פנימה.

“דניאל, זה לא הוגן. מתי תיקח על עצמך להתחיל להקשיב למה שאני אומרת, ותפסיק להסתכל עליי כאילו נהיית חירש פתאום?”

“זה לא מה שאת חושבת, אני מתרכז בשפת הגוף שלך”.

“נגיד! מעייף פחות, כי אני קטנה ומדברת הרבה”.

“קטנה אולי, אבל בעלת יכולת העברת מסרים מעולה”.

“ומה כל סנטימטר של המאה שישים וארבעה שלי אומר לך?”

“בעברית פשוטה, לקפוץ לך!”

“לא הסגנון שלי, אבל מְבַטֵא את רוח הדברים בנאמנות. אז למה אתה מתעקש ומוסיף להביך אותי במחזוריות קבועה פחות או יותר?”

“יכולתי לטעון שזה מספק לי תירוץ לפגישה, אבל זה יהיה שקר. את תאווה לעיניים, אני עד עכשיו לא מבין מדוע אישה כמוך, שיש לה מה שיש לך, החליטה לבוא להיקבר כאן. אל תטרחי לענות על זה, התשובה היא אהבה באל”ף רבתי. אז אם זה המצב, אני לא אעשה מעצמי ילד רפה שכל שמשלה את עצמו שאהבה כזאת תדעך בגללי. לא. גרוש או לא, אני מעריץ אותך, מחבב אותך, אפילו סוגד לך. את חביבת האלים ולראיה חבילת הברכות שהם העניקו לך, אבל למזלי אני יכול בכנות להכריז, קבל עם ועדה, שאני לא מאוהב בך. במערכת הקשרים שלך דווקא כן. ומאחר שאני לא מבקש דבר לעצמי, מדי פעם אני אוזר עוז ופונה אלייך”.

“למרות שאתה יודע את התשובה!”

“מותר לקוות, נכון!”

“כמה פעמים אני צריכה לחזור על אותו הדבר?” רטנה רותם כשעיניה יורקות אש.

“בשמי דרום אני לא רותם קרדן, פסנתרנית די ידועה ובהחלט מקושרת. אני אשתו של מיכאל ותו לא. הגעתי לאיזשהו איזון בין שני העולמות שלי — כאן כאשת מיכאל, בחוץ כידוענית מחוזרת, נגיד. הבחירה לבוא לכאן הייתה שלי. לא הצטערתי אף פעם עד עכשיו, כי מיכאל בעל תומך ומבין. אבל תנאי בל יעבור להמשך הוא קיום קו ההפרדה המוחלט ביני, כרַעְיָה מן השורה, לבין הזוהר שם בחוץ”.

“אבל ‘אם אין אני לי’…”

“רעיון נהדר, שמביא כבוד גם למי שהגה אותו וגם לשמי דרום. בהחלט משהו ברוח היהדות הנאורה. אתה גם מנסה לנגן על הקשר האישי העמוק שלי עם עולם האומנות. טוב ויפה. אבל אתה רק עושה את עצמך רואה את רותם האמיתית ורוקם לעצמך חלומות באספמיא. אתה לא לוקח אותי באמת בחשבון לרגע קט, רק את הצרכים האנוכיים שלך, אחרת היית מבין שאין כאן עם מי לדבר. בעיני רוחך זה כאילו אתה מדמיין לעצמך שאני מישהי שאני משאירה מאחוריי ברגע שאני נכנסת לשמי דרום. דניאל, יקירי, אני לא הכתובת הנכונה עבורך. אני רק אשתו של מיכאל, ואם זה תלוי בי אשאר כזאת — האישה שלצידו, לא שרת החוץ או שרת השְנוֹר של שמי דרום”.

“ואת עוד אומרת שאנחנו חברים, שאנחנו הוכחה חותכת שידידות כנה אפשרית בין גבר לאישה”, התמרמר דניאל. “את באמת חושבת שאני כל כך אטום, שאני לא קולט אותך ושהייתי בא ברצון לאישה שאני מחבב, אולי אפילו אוהב, ומושיט את הלחי השנייה לקבל עוד סטירה, אם לא הרגשתי שאני טובע?”

“אתה אומר. מיכאל סיפר שהיה לכם סדר מעניין”.

“‘פונדק דרור’ אינו חלק מהממלכה של מיכאל, והוא דווקא עוזר ככל יכולתו. אין בימינו למי לפנות. הממסד מגלה יחס עוין ומבטל את מעט העזרה שקיבלנו בעבר. אני פונה אליהם, לא מרגיש מושפל מן התשובות המזלזלות שלהם. מה להם ולשאריות הרוח היהודית שעדיין מבצבצות בארץ? אבל כשאת תוקפת אותי ככה זה מרגיז, זה מבזה, זה מתסכל. שנינו שרטטנו לנו קווים אדומים, ולעניות דעתי נשארנו באותו הצד. אז נכון, אני לא גבר, אין לי כבוד ואני מתנהג איתך כמו סגפן שרוצה עוד ועוד”.

”’פונדק דרור’ שיחק תפקיד מרכזי בפרשת הגירושים שלך. אתה אדם של רעיון אחד, של מקום אחד ושל אישה אחת, ואתה מוכן לשלם את המחיר כדי להישאר כזה. אני מתנצלת: אני אגואיסטית, אבל לא תמימה. גם לך ברור שהסאגה היפה בין הילדה האמריקאית העשירה וראש המועצה, שהשכיל להיחלץ מן העוני בכוחות עצמו ולהישאר נקי כפיים, תתמוטט ברגע כשאתחיל להתערב בנעשה אצלו. אני אוהבת אותו, ואני חושבת שאני אוהבת את שמי דרום. אז אנא, אם אתה חבר שלי, ואם החברות בינינו חשובה לך כמו שהיא חשובה לי, רד ממני ותן לי לחיות את חיי כמו שאני מבינה”.

“יש לי ברירה? אני חסר אונים נגד טיעונים מן הסוג הזה, בעיקר מפיה של אישה”.

“יש לי הצעה מפצה”, הצטחקה רותם.

“בואי נשמע”, חייך דניאל בחזרה.

“אני מזמינה אותך למשחק שח. אתן לך לנצח, תתרצה, נתפייס והכול יהיה כשורה”.

“אם כריך וקפה כלולים בהצעה, אני מקבל אותה ברצון. אבל אל תנסי לקנות אותי. אם אני לא טועה, זה ממילא התור שלי לנצח. עשית לי בושות בפעם שעברה”.

רותם נעלמה לתוך המטבח שלה. דניאל ניצל את הזמן כדי לעשות הערכת מצב מחודשת. ההזמנה למשחק אותְתה על סדק בחומת ההתגוננות של רותם או לכל הפחות על נכונות לא לדחות את הבקשה שלו על הסף. מאידך, הוא נרתע מהפעלת לחץ בוטה מדי. מערכת היחסים העדינה בין מיכאל לבין רותם אילצה גם אותו לעשות פשרות כואבות. כראש עיר מצליח, שניווט בכישרון את ענייני המועצה, הוא זכה להערכה רבה. כגבר הנבחר של רותם, הוא היה מושא לקנאה, אבל רבים לעגו לו על מה שהם ראו כוויתור משפיל על הבכורה במסגרת המשפחתית. הוריו עדיין הטיפו לו לא פעם על ההתרחקות מן המסורת המשפחתית, ומאחורי דלתות סגורות דרשו ממנו להחזיר עטרה ליושנה.

דניאל ערך את כלי השח העשויים שנהב טהור שרותם הביאה מאחד ממסעותיה למזרח הרחוק וחיכה בסבלנות.

קולות הזמזום הבוקעים מן המטבח, והניחוחות, בישרו טובות.                                   המשך הבוקר לא התנהל על פי התוכנית: הוא הובס במשחק הראשון, וכאשר הם ערכו את הכלים מחדש לקראת המשחק השני הוא פלט: “רותם, את מצטערת לפעמים?”

רותם הרימה זוג גבות מופתעות, הניפה אצבע נקמנית לכיוונו אבל לא ניסתה להתחמק.

“שאלה מורכבת שאין לי עליה תשובה פשוטה. אין לך זכות לשאול את השאלה הזאת, לא מתוך אהבה ודאגה כנה לי. אז אענה לך לפני המשחק, אחר כך אביס אותך בפעם השנייה היום”.

“רגע, אם זה המצב נשחק קודם. תעני אחר כך!”

“מאוחר מדי. השאלה מהדהדת לי באוזניים, היא דורשת מענה. תמזוג לנו עוד קפה, זה יעזור לי לארגן את המחשבות שלי”, הורתה רותם.

“את רוצה להגיד שאת לא שואלת את עצמך…”

“ודאי שכן. כל אדם המצוי במערכת יחסים שואל את עצמו, זה טבעי. לא את השאלה הזאת ששאלת ומה שאני שואלת את עצמי. התשובה נשארת ביני לבין עצמי. זה שונה”.

“מה אני שאלתי לדעתך?” שאל דניאל, שחזר באותו הרגע מן המטבח עם שתי כוסות קפה מהביל ביד. “שאלת אם אני חוששת שלמיכאל יש ספקות משלו. או במילים אחרות, אם אין לי הרהורים על כל מה ששנינו מוותרים עליו”.

“כן, לזה התכוונתי, פחות או יותר!”

“שאני פצצה בלונדינית בעלת משפחה מכובדת, שיכולה הייתה להשיג כל גבר, אישה בוגרת אוניברסיטה אמריקאית מהוללת, ושהוא ראש מועצה מצליח אבל לא גבר נאה במיוחד, ובעל רקע אפור שפה ושם בא לידי ביטוי”.

“אני לא רואה זאת ככה. הוא גבר בעל נשמה יפה, חבר אמיתי, איש ביצוע מבריק וגבר שידע להקסים אישה שיש לה כל מה שאפשר לבקש”.

“אתה מקנא”.

“לא, אני לא הייתי יכול להתמודד איתך. יש דברים שחייבים לדעת להשלים איתם”.

“זו מילת המפתח. אני לא משלימה, אני שלמה עם עצמי”.

“נשמע יפה, נשמע כמו הדבר שצריך להגיד, אך זו לאו דווקא תמונת מצב מדויקת!”

“טעות בידך. נסה לרגע להיכנס לנעליים שלי. מיכאל שלי הוא בעל מעולה, ואני מדברת כאישה. אני אוהבת אותו כמו שהוא, ולא כברירת מחדל. תסתכל עליי, מה אתה רואה? אישה כנועה או אישה שמפיקה את המרב מן החיים?”

“הרבה — ללא ספק. את המרב? זו שאלה אחרת!

יש לי בעל אוהב, בנים מוצלחים, אני חיה בסביבה נהדרת, מתרועעת עם מי שאני רוצה ומשחקת שח כשבא לי. אני בעצם נהנית מרוב מותרות החיים וחיה חיים כפולים. אז מה אם גזרתי על עצמי כמה גזרות במחיר סביר למען אושר מתמשך וחיים מלאי תוכן. אתה תמשיך לחפש את עצמך, אני מצאתי את עצמי וגם את המחצית השנייה שלי. העולם שלי מתאים לי, בחרתי את מה שאני זקוקה לו. תורך לשחק!”

דניאל עשה את הדרך חזרה לאכסניה באיטיות מחושבת. הוא דיווש לאורך הרחובות הריקים של שמי דרום בשעות הצהריים החמות, בניסיון כמעט נואש לתת לדברים האחרונים שרותם הנחיתה עליו משמעות נוחה. הם כבר היו בחצר, ודניאל נראה מוכן לזנק בכל רגע על האופניים שהחזיק ביד, כאשר רותם זרקה לו משפט שהוא שש לשמוע:

“לו הייתי מתרצָה ולא נלחמת בחירוף נפש על כיבוד החיץ המפריד בין שני חלקי החיים שלי, מה אתה חושב שהיה קורה? הייתי יכולה בלי כל קושי לגייס תרומות כדי להקים כאן איזה היכל מפואר במרכז העיירה. למה הוא היה משמש? נגיד שעם הרבה רצון טוב היינו מעלים בו מופע שנתי ראוותני שהיה מזכה אותנו בביקור של מכובדים או של כאלה שרואים את עצמם בתור כאלה. מה זה היה מביא לשמי דרום בכלל, למיכאל, לאנשי המקום ולי בפרט? הזכות, ברוב ימות השנה, להרים את הראש ולהתבונן בפיל לבן מסנוור ושומם מזדקר לנו מול העיניים? במועצה, אחרי ההתלהבות הראשונית של הצטרפות העיירה הקטנה שלנו לרשימת מרכזי התרבות הגדולים של הארץ, היו עולים בתוך פרק זמן קצר קולות מחאה שמאשימים את מיכאל בשימוש בכספי ציבור כדי לרצות את אשתו, ואותי היו מתחילים לראות כאחת שדוחפת את האף שלה למקומות לא לה. לא צריך לתת לך דוגמאות, נכון? למזלך אתה אחד שלא רק עוסק בדברים מוזרים שמחוץ לתחום העניין של הקשקשנים למיניהם, אתה לא חייב להיות בקונצנזוס. אתה והאכסניה שלך שייכים וגם לא שייכים, ובכל מקרה אתם מתעסקים כמעט אך ורק עם זרים…”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הפונדק”