במרכז הספר עומדת דמותו של פרומתאוס, הגיבור הטיטאני המפורסם, אוהב בני האדם שגנב בעבורם את האש. על פי המיתולוגיה היוונית, […]
I
לא אדבר על אודות המוסר הציבורי, כי הוא אינו קיים, אך בעניין זה, מעשה שהיה:
כאשר על פסגת הרי הקווקז, הבין פרומתאוס שהשלשלאות, החישוקים, חולצות הכפייה, המעקים ומעצורים אחרים כולם משתקים את גופו, הוא ביקש לשנות תנוחה, התרומם לצד שמאל, מתח את זרועו הימנית ובין השעה ארבע לחמש בסתיו, ירד בשדרה המובילה מהמדלן עד לאופרה.
אנשי שֵם פריזאים שונים עברו בזה אחר זה לנוכח עיניו. “לאן הם הולכים?” תהה פרומתאוס, התיישב לשולחן בבית קפה לפני כוס בירה ושאל: “מלצר, לאן הם הולכים?”
מעשה במלצר ובמיליונר
“לו ראה אותם אדוני כמוני, עוברים ושבים מדי יום,” אמר המלצר, “היה יכול גם לשאול מאין הם באים. זה ממש אותו הדבר, מכיוון שהם עוברים ושבים מדי יום. אני אומר לעצמי: מכיוון שהם עוברים ושבים, משמע שלא מצאו. אני מחכה עכשיו שאדוני ישאל אותי: ‘מה הם מחפשים?’ כי אדוני יראה מה אענה לו.”
אז שאל פרומתאוס: “מה הם מחפשים?”
המלצר אמר: “מכיוון שהם לא נשארים באותו המקום, פירוש הדבר שהם לא מחפשים את האושר. יאמין לי אדוני, אם ירצה,” והוא קרב והוסיף בלחש: “מה שהם מחפשים, זה את האישיות שלהם — אדוני אינו מכאן?”
“לא,” אמר פרומתאוס.
“בעצם, רואים שלא,” אמר המלצר, “כן, אישיות; מה שאנו מכנים כאן ייחודיות. כך אני (לדוגמה), כמו שאתה רואה אותי, היית נשבע שאני מלצר בבית קפה! ובכן! לא, אדוני! זה מתוך בחירה; תאמין לי אם תרצה. יש לי חיי נפש: אני מתבונן. באישיות של אנשים, רק זה מעניין; וגם היחסים ביניהם. אנחנו מסדרים את זה טוב, במסעדה, בשולחנות לשלושה; אסביר לך את הסידור הזה עוד מעט. אתה בקרוב תרצה לאכול ארוחת ערב, נכון? אנחנו נציג אותך…”
פרומתאוס היה עייף במקצת. המלצר הוסיף ואמר: “שולחנות לשלושה, כן, זה הסידור שמצאתי כנוח ביותר. שלושה אדונים באים, מציגים אותם זה לזה (אם הם מבקשים זאת, כמובן), מפני שבמסעדה שלי, לפני הסעודה, אדם צריך לומר מה שמו; ואז במה הוא עוסק. לא נורא אם טועים. ואז מתיישבים (לא אני); משוחחים (גם לא אני) — אבל אני יוצר קשרים, אני מקשיב, אני בוחן, אני מנחה את השיחה. בסוף הארוחה אני מכיר שלוש ישויות אינטימיות, שלושה בעלי אישיות. הם לא עושים זאת בעצמם. אני, אתה מבין, מקשיב, אני מקשר, הם רק מקבלים על עצמם את הקשר. אתה תשאל אותי: מה אני מרוויח מכל זה? — הו! לא כלום. הרצון שלי הוא ליצור יחסים… הו! לא בשבילי… זו, אפשר לומר, פעולה ללא כל מניע.”
פרומתאוס נראה עייף במקצת. המלצר הוסיף ואמר: “פעולה ללא מניע! לך זה לא אומר דבר, נכון? אבל לי זה נראה יוצא מגדר הרגיל. זמן רב חשבתי כי זה מה שמבדיל את האדם מבעלי החיים — פעולה ללא מניע. קראתי לאדם: בעל החיים הכּשיר לפעולה ללא מניע — ואז חשבתי ההפך. שהוא היצור היחיד שאינו מסוגל לפעול ללא מניע! חשוֹב אם כן; בלי סיבה — כן, אני שומע אותך — בוא נאמר בלי תכלית; בלתי מסוגל! אז זה התחיל להציק לי. אמרתי לעצמי: מדוע הוא פועל כך? מדוע הוא פועל אחרת? אין זה אומר שאני דטרמיניסטי, אבל בעניין זה, מעשה שהיה:
“יש לי ידיד, אדוני, אתה לא תאמין, הוא מיליונר. הוא גם אדם נבון. הוא אמר לעצמו: פעולה ללא מניע? איך עושים זאת? ותראה, אין להבין מכך פעולה ללא רווח, כי בלעדי זה… לא, אבל ללא מניע: פעולה שמוּנַעַת מלֹא כלום. אתה מבין? עניין, תשוקה, לא כלום. פעולה חסרת פניות. נובעת מעצמה; גם פעולה ללא מטרה, כלומר ללא מפעיל. פעולה חופשית, אוטוכטונית!”
“מה?” אמר פרומתאוס.
“הבן אותי היטב,” אמר המלצר. “ידידי יורד, בבוקר, ואיתו שטר של חמש מאות פרנק במעטפה, וסטירה מוכנה ביד.
צריך למצוא מישהו מבלי לבחור אותו. כלומר, ברחוב, הוא שומט את הממחטה שלו, ולמי שאוסף אותה (אדם טוֹב לב כיוון שהרים אותה), אומר המיליונר:
“סליחה, אדוני, אינך מכיר מישהו?”
האחר: “כן, כמה וכמה.”
המיליונר: “אם כך, אדוני, תואיל בטובך, הלא כן, לכתוב את שמו על גב מעטפה זו; הנה שולחן, עטים, עיפרון.”
האחר כותב בטוב ליבו, ואומר: “עכשיו, אולי תסביר לי, אדוני?”
המיליונר משיב: “זה מתוך עיקרון; ואז (שכחתי לומר שהוא חסון מאוד) הוא מטיח על לחיו את הסטירה שהייתה בידו; ומייד הוא קורא לכרכרה ונעלם.”
“אתה מבין? שתי פעולות ללא מניע בבת אחת! את שטר חמש מאות הפרנקים לשלוח לכתובת שלא הוא בחר, וסטירה למישהו שבחר לבדו את עצמו, כדי לאסוף את הממחטה — לא! האם זה מספיק ללא מניע?
והיחס? אני מתערב איתך שלא בחנת די הצורך את היחס; כי הרי משום שהמעשה ללא מניע, הוא מה שאנו מכנים פה הדדי. אחד קיבל חמש מאות פרנק תמורת סטירה, ואחר שקיבל סטירה תמורת חמש מאות פרנק… ואז לא יודעים… קשה להבין — חשוֹב רגע! פעולה ללא מניע! אין דבר מייאש יותר מזה. אבל אדוני מתחיל לחוש רעב; אני מבקש את סליחת אדוני; נתַתי לעצמי לדבר, אדוני יואיל בטובו לומר לי מה שמו — כדי להציג…”
“פרומתאוס,” אמר פרומתאוס בפשטות.
“פרומתאוס! אמרתי שאדוני אינו מכאן, ואדוני עושה?”
“שום דבר,” אמר פרומתאוס.
“אהה! לא. לא,” אמר המלצר בחיוך ענוג, “רק מלראות את אדוני, מבינים היטב שאדוני עשה דבר מה.”
“לפני הרבה מאוד זמן,” גמגם פרומתאוס.
“אין דבר, אין דבר,” אמר המלצר. “אל דאגה, אדוני; בהצגת האישים אומנם אני אומר את שמותיהם, אם הם רוצים; אבל במה הם עוסקים, לעולם לא. רגע, רגע: אדוני עשה…”
“גפרורים,” מלמל פרומתאוס והסמיק.
אזי השתרר שקט מעיק במקצת, כי המלצר הבין שטעה בכך שהתעקש, ופרומתאוס חש כי טעה בכך שהשיב.
בנימה מנחמת: “כמובן, אדוני אינו עוסק בזה עוד,” אמר המלצר. “אבל אם כן, מה? צריך שאכתוב משהו, איני יכול לכתוב כך: ‘סתם פרומתאוס’. לאדוני יש ודאי איזה מקצוע זעיר, איזו מומחיות. בקיצור: מה אדוני יודע לעשות?”
“שום דבר,” חזר פרומתאוס.
“אז נכתוב: איש ספר — עכשיו יואיל אדוני להיכנס לאולם; איני יכול להגיש בחוץ.” והוא צעק: “שולחן לשלושה! שולחן אחד!”
משתי דלתות נכנסו שני אדונים. יכלו לראות שהם מסרו את שמם למלצר, אך משלא הציגו אותם, השניים לא חיכו והתיישבו לשולחן.
וכשהיו ישובים:
אין עדיין תגובות