פוסעת בדרכי

פרק 1
המשפחה שלי — הסיפור שלי

נולדתי ביום ראשון, 20 ביולי 1969, היום שבו נחת האדם הראשון על הירח, ניל ארמסטרונג. האם יש משמעות ללידה של אדם ביום היסטורי? תמיד קוננה בי השאלה: מה הייעוד שלי ולשם מה ירדה הנשמה שלי לכדור הארץ? מה התפקיד שנועדתי למלא בעולם הזה?

השאלות האלה יכתיבו את המשך דרכי ועוד ידובר עליהן בהמשך. לעת עתה אספר שנולדתי למשפחה מעורבת. אבא שלי, זיכרונו לברכה, שממנו נפרדתי בעודי כותבת שורות אלו, בדיוק ביום הולדתו ה־92, היה ממוצא צ'כי, ואימי ממוצא יווני. נישואים אסורים בזמנו. אשכנז וספרד. אבא היה הבן הבכור בין שני בנים לסבתא צילה וסבא ברוך, שעלו עם דודה גיזי והבן שלה יהודה ממש לפני השואה ב־1933. אבא היה אז בן שלוש. הם למעשה היחידים מהמשפחה שניצלו. אמא היא בת בין שמונה ילדים לסבתא אסתר וסבא יעקב. המשפחה עלתה מסלוניקי ב־1938, וכך הם וחמשת ילדיהם ניצלו מזוועות השואה. שלושה ילדים נוספים נולדו פה בארץ. אמא הייתה אחות אחראית במיון בבית החולים הדסה תל אביב ואבא עסק בתחום מכירות בחשמל.

אני הבת השלישית והאחרונה מתוך שלושה ילדים — אחי הבכור גדול ממני בתשע שנים ואליו אני קשורה במיוחד ואחותי גדולה ממני בכחמש שנים. איתה היו לי יחסים מורכבים לאורך השנים, ורק לאחרונה, עם הטיפול בהורינו המזדקנים, התחזק הקשר בינינו והתחלנו לעבוד בעבודת צוות כל האחים. היינו לכאורה משפחה רגילה, חיים רגילים, אבל לכל אחת ואחד מאיתנו סיפור חיים שניהל אותו עד שהחליט לקום ממנו ולהיות.

הסיפור של אבא התעצב לאור הקשר שלו עם אלוהים ויחסי אהבה–שנאה איתו. מצד אחד הוא גדל בבית לאבא דתי והיה צאצא לסבא רבא שהיה רב גדול בקהילת מיכאלובצ'ה בצ'כוסלובקיה דאז, ומצד שני אלוהי האלוהים שנתן לשישה מיליון יהודים, גברים, נשים וטף, למות!

הסיפור של אמא, כפי שהיא הגדירה את זה יפה ומדויק בסרט זיכרונות שהכנו לה ולאבא, הוא 'סיפור שהשתיקה יפה לו'. לימים, כשלמדתי אותו, הבנתי רבות. רב הנסתר על הגלוי. הסיפור שלה הוא סיפור של אב שיכור ומכה ושל אחות קטנה, מזל, שנהרגה לה בתאונת דרכים קטלנית בגלל בעל מכה שנהג בשכרות. זה אולי יסביר בהמשך את היחסים המורכבים שביני, מזל, ובינה.

ויש את הסיפור שלי.

למשפחה הזאת נולדתי. לא בחרתי, או שאולי כן? בכל זאת, מסע נשמות מתגלגלות. בילדותי ובנערותי, ולדעתי אפילו בבגרותי, אבא היה הכול בשבילי. גם אבא וגם אמא. הוא היה המטפל העיקרי, היה מכין אוכל לבית הספר, לוקח ומביא לחוגים ומהחוגים, לחברה ומחברה. הוא היה זה שתמיד בא לאסיפות הורים וימי הורים. זה שלוקח לגנים, שמגיע אחר הצוהריים מהעבודה ומטפל ודואג לנו למקלחות ולארוחות ערב ולהשכיב לישון.

כמה אני מתגעגעת אליך אבא שלי. העוגן שלי. המלך של חיי. זה שמלווה תמיד בטיולים ומגיע בימי העצמאות והזיכרון לספר לכיתה על מלחמות תש'ח ועל שדות הקרב ולא הייתה גאה ממני בעולם. אילו דברי ההספד שספדתי לו ביום לוויתו:

לאבא שלי יש סולם

מגיע כמעט עד שמיים

ואבא שלי כה רעב

אוכל ארוחה פעמיים

ואבא שלי הוא הטוב מכולם

ואבא שלי הוא הכי בעולם

ורק בגללי הוא האבא שלי

כי הבטיח הוא לי

שהוא רק שלי

אבא שלי הוא באמת האבא הכי בעולם. לקח והביא אותי לאן שרציתי, הכין לי פרוסות עם חמאה וזיתים, בא לכל ימי ההורים, ואפילו בא לחפש אותי בכל פעם שהייתי מאחרת לבוא מסיגי חברה שלי מנאות שושנים ואפילו יצא לחפש איתי את תליון המנעול שאבד לי, התליון שקיבלתי מאמא שלו, סבתא צילה. ולאט ובסבלנות מצא לי אותו.

אבא שלי היה גיבור ישראל, הוא הגיע לפה בגיל שלוש, ובגיל שש עשרה כבר התנדב לצבא ולחם לצד גדולים ממנו. הוא היה פטריוט וציוני ואהב את ארץ ישראל ואת שירי ארץ ישראל הטובים. אבא שלי היה מגיע בכל יום עצמאות לספר בכיתה על הקרבות שהשתתף בהם, ולא הייתה מישהי גאה יותר ממני ברגעים האלה.

לאבא שלי היה לב של זהב, ונתן לנו, לכולנו ולאמא במיוחד, הרבה שנים של אהבה ללא תנאי.

הוא היה איש טוב, מלח הארץ. חי חיים מלאים וטובים, גם מאתגרים אבל טובים. אהב את החיים. אהב אותי ואותנו. אף פעם לא התלונן. הוא היה נושא אותי על כפות רגליו כשאני עם הפנים לכרסו הקטנה נצמדת חזק חזק לא ליפול ועושה לי מריצה ומצחיק אותי, וכשרצה 'להיפטר' ממני גם היה שולח אותי לא מעט פעמים לקבל מהשכנה 'טנא מכה'. וגם עשה לי לא פעם 'אבוללה' במיטה. כזה הוא היה, ילד בגוף של מבוגר עם צחוק תמידי על שפתיו וכך נזכור אותו תמיד.

באשפוז לפני אחרון הוא נלחם כמו אריה ואמר לי, יש עוד לחגוג בחתונה של מאי (בתו של אחי הבכור) ומרטין, יש לי ב-18 במרץ יום נישואין 65 וב-23 במרץ יום הולדת. וכך היה — הוא הצליח להשתחרר לחתונה, וביום הולדתו ב-23.3.23 פיזית הוא כבר כמעט לא היה איתנו. אבל איתנו כל כך. נוכח כל כך. בלב של כולנו. קיבל מאיתנו בלונים ועוגה, שמענו יחד שירי יום הולדת. ואז השתחרר למנוחת עולם.

אבא שלי, מלח הארץ אתה. זן נדיר. איש חכם בטירוף. מלא כרימון. חד. מצחיק. ואהוב. נעים על הבריות. נוקיר במילים ובלב אותך ואת עשייתך ואת מה שאתה עבור כל אחד ואחת מאיתנו. כל כך הרבה רגעים כל אחד ואחת לפי שנותיו.

זכינו בך. יהי זכרך ברוך אבוש שלי.

אבא שלי — העוגן שלי

אמא הייתה קשה, עם אבא וגם איתי. ואולי הקשר העמוק שהיה ביני לבין אבא גרם לה כל כך לקנא.(?) אולי קצת כמו הקנאה שלי בקשר של בעלי עם בתנו הבכורה. אני זוכרת מכות עם נעל בית, כפכף פלסטיק — כחול כמדומני, או אולי ורוד כיאה לאישה? או אולי גם וגם — הגדול המאיים במידה של אבא, 47, ושלה הקטן אך המכאיב כל כך, במידה 38.

אני זוכרת את הכאב עם צליל ההפלקה ואת טעם ההשפלה. עד שבגיל שתים עשרה אזרתי אומץ, תפסתי לה את היד ואמרתי לה, 'עד כאן! יותר לא תרימי עליי יד'. אין לי מושג מהיכן אזרתי את האומץ להתעמת איתה, כי באמת פחדתי ממנה ומהלא צפוי. מתי תגיע ההפלקה הבאה?

את השבתות והחגים ביליתי לסרוגין אצל הסבים והסבות שלי, פעם מצד אמא ופעם מצד אבא. מסבא יעקב יש לי רק זיכרון מעורפל. אני זוכרת אותו שוכב במיטה, לא קם, לא מתפקד, זוכרת את סוכריות השקדים המצופות שהייתי מקבלת ממנו בכל פעם שבאתי לשם, ובעיקר חקוקה בי האשמה שבגלל שבעטתי בו הוא הסתבך עם הפצע ברגל ומת.

את סבתא אסתר הטובה אני זוכרת לצערי יותר מזקנותה. איך הייתה יושבת בספה במרפסת הבית האהובה ברחוב סוקולוב בבת ים לקולות מזמורי בית הכנסת הסמוך. היא הייתה יושבת ומזמזמת ושרה שירים בספניולית. צלילי השפה מתנגנים באוזניי ממש ברגעים אלה. ובעיקר אני זוכרת את השנים האחרונות שבהן הייתה קטועת רגל ואת הטיפול המסור של אימי, דודי ודודותיי בעת שסעדו אותה. אני זוכרת גם את התעקשותי בערוב ימיה להביא אותה לחתונתי באמבולנס ואת רגעי האושר שהדבר הסב לה, ואולי יותר לי מאשר לה. כי מה כבר נותר לה לעת זקנה, קצת נחת והנאה.

סבתא אסתר, שמוליק ואני ביום חתונתינו

הקשר שלי למשפחה של אמא היה חזק ומיוחד. הדודות שלי גידלו אותי הלכה למעשה. כשאמא לא הייתה בבית, דודה בלה הייתה באה אלינו ומטפלת מדי פעם, ודודה קלרה, קלרוצ'ה, הייתה משחקת איתי רמיקוב ומכינה לי את השוקו על בסיס קקאו ואת הסלט עם מעט חומץ ובצל קצוץ קטן שקיבל טעם מיוחד של 'הסלט של דודה קלרה'. היינו ישנות יחד במיטה נפתחת. זו הייתה תקופה נפלאה, הרגשתי מאוד אהובה, לפחות מצידן ומצד אבא כמובן.

את יתר השבתות ביליתי לסרוגין אצל סבתא צילה וסבא ברוך. הייתי הנכדה האהובה גם שם. סבתא ואני היינו מפריחות בועות סבון מהחלון ממים עם 'עָמָה', ובחצר ביתם היה חייט שהיה תופר בגדים לברביות ולבובות שלי. הייתי אוהבת לטפס על הסולם בצורת קשת שהיה בגינת המשחקים בחזית הבית. סבתא הייתה קונה לי את עוגת השכבות שכל כך אהבתי מהקונדיטוריה שבהמשך הרחוב, ויותר מכול אני זוכרת את 'קיוסק ראשונים' המיתולוגי ברחוב ראשונים, הרחוב שבו שכן ביתם. שם הייתי קונה גזוז או מסטיק עגול. כשהייתי מגיעה אליהם, סבא ברוך היה ישן בסלון ואני עם סבתא במיטה. באחד הלילות שבהם ישנתי אצלם, כשבריאותה של סבתא כבר לא הייתה איתנה, נכנסו בי פחדים שסבתא תמות לצידי. ואז הפסקתי ללכת אליהם. אחרי כמה זמן סבתא נפטרה, ולאחר שנה גם סבא. ואני כמו אני, לקחתי את האשמה על עצמי שהיא מתה מצער הריחוק, עד היום.

אני הייתי בת הזקונים לשני אחים. אח ואחות. היחסים עם אחותי תמיד היו מורכבים. אחותי הייתה 'הילדה הבעייתית', זו שעשתה תמיד צרות להורים, מרדה, ברחה מהבית, זו שצעקה וזו שקיבלה כל מה שרצתה. אחי היה הבכור האחראי. ואני מהר מאוד הפכתי לילדה המרצה, זו שרוצה שהכול יהיה על מי מנוחות, שריחמה על ההורים. כך בכל יום שישי אחרי הלימודים היה לי תפקיד לנקות את האבק, מגיל ממש מוקדם יצאתי לעשות בייביסיטרים, כי מעולם לא חשבתי לקחת מהוריי כסף למתנות יום הולדת או ל”בילויי המילגבר” בחולון, הקיוסק שאני וחבריי לכיתה היינו נפגשים בו בכל ערב שישי.

זו המשפחה שלי.

חיינו שזורים בפרשנויות וסיפורים שאנחנו בונים לעצמנו בראש, בדמיון. אומרים שאדם לא זוכר זיכרונות מגיל מאוד מוקדם. יש לי בזיכרוני מקטעים מקטעים של זיכרונות מרגעים שונים. חלקם כנראה אמיתיים וחלקם פרי דמיוני. ימי הולדת עם חברה בשם ריקי, אחי נושא אותי על הידיים בזמן אזעקה במלחמת יום הכיפורים כשאבא גויס, את הפעם שאחי חזר מהצבא בהפתעה ואני רצה אליו והוא דורך על קרש עם מסמר ומתקפל מכאבים ופעם אחרת שחזר מהצבא וצלצל באינטרקום, רצתי אליו ונעצרתי ברגע האחרון כשראיתי שהוא חבוש ופצוע. אני זוכרת את ההלם והבהלה. אני זוכרת איך נפלתי מנדנדה ונפצעתי בגב וירד לי דם ופעם אחרת שהלכתי בעיניים עצומות על שפת מדרכה ומישהו עם אופניים התנגש בי וירד לי מלא דם ואחי נשא אותי על הידיים עד הבית, שם אמא טיפלה בי.

רגעים רגעים שבונים את חיינו, לטוב ולרע.

20 ליולי 1969

'צעד קטן לאדם צעד גדול לאנושות' כך אמר ניל ארמסטרונג ובחצות הלילה נולדה לעולם ילדה.

בת שלישית במשפחה, אמא, אבא, אח ואחות. ויצאה למסע; נשמה קטנה, תמימה, נקייה וחפה מכל.

המסע מתחיל ואיש לא יודע לאן תלך, לאן תפנה, מה תהיה כשתהיה גדולה, איזו בת היא תהיה, איזו ילדה, איזו תלמידה, איזו אחות לאחות ואיזו אחות לאח. מה תאהב לאכול, במה תאהב לשחק, מה תאהב בחיים ומה תשנא. האם תשנא? האם תאהב ללא תנאי? כל כך הרבה שאלות ודף חלק. האמנם? האמנם נולדנו דפים חלקים בלי אופי ותכונות מולדות? האם כשנולדנו התעצבנו או האם החיים יעצבו אותנו?

נולדתי לעולם ביום בו נחת ניל ארמסטרונג על הירח, 1969 פרק ראשון שאני זוכרת רק מהסיפורים, רק מהתמונות המדברות. אולי זיכרון רחוק שעלה באיזו מדיטציה, באיזה חלום משהו של התת מודע. ילדה קטנה, תמה, נולדה למשפחה אמא אחות אחראית בבית חולים, בת למשפחה שבה, 8 אחים ואחיות, אמא ואבא. סבתא אסתר שלי גידלה 8 ילדים ואני קרואה על שם דודה מזל ז'ל שנהרגה בתאונת דרכים. סבא, איש דתי, לא עבד או שעבד כשהיה בסלוניקי. הייתה לו חנות אופניים ועגלות. סבא לימים, כך הבנתי, היה שיכור ומכה, צבר חובות למשפחה ולתוך זה אני נולדתי. לאמא שחיה בצל השכרות. האבל. הכאב ואני קרואה על שם אחותה הקטנה האהובה , מזל. מזי.

המשפחה שלי

אבא איש פשוט וצנוע, בן למשפחה שניצלה מהשואה כשעלתה לארץ. סבא ברוך, איש ציוני, מאמין, דתי, שאהב את הארץ והביא לפה את אחותו, דודה גיזי. והבן שלה, יהודה. סבא ברוך היה בן של רב גדול בקהילה בעיירה מיכאלובצ'ה. משפחתו נספתה בשואה ואבא, אבא היה איש לא מאמין. יש לו חשבון גדול פתוח עם אלוהים. איפה היה אלוהים כש- 6 מיליון איש נרצחו?! וחי לו כך 92 שנה בין אמונה, מסורת, חגים לבין כעס לבין הכחשה לבין …

שורות שורות נכתבות ורב הנסתר על הגלוי. משפט שליווה אותי שנים קדימה. אנשים עוברים מסעות שלמים, חיים שלמים, רגעים שלמים ואנחנו נשמות מסתובבות בעולם נפגשות רנדומלית וגם לא.

כל אחד כמו האטומים עם מטען משלו ונוצרות התנגשויות. חלק חיוביות בהם אטומים מתחברים משלימים זה את זה וחלק כמו פיצול גדול מלא התנגדויות. (+) נמשך ל (-), (+) מתנגד ל (+), (-) מתנגד ל (-). כעסים ורגשות שנפגשים זה עם זה. לעיתים מעצימים זה את זה, מכילים, רגישים, מבינים ולעיתים רגש מעורר רגש ואדם אחד מזכיר לנו מישהו או משהו שמכאיב, שמכעיס, שמפחיד, שלא מובן, שמערער.

ואנחנו בורחים, נסים על נפשנו, שומרים על עצמנו, העיקר לא להיפגע!

כוחות מניעים את היקום,

גרביטציה

כוח כבידה

כוח משיכה

כוח התנגדות

כוח אלסטי

כוח פלסטי

כוחו של התת מודע

כוחות רבים מפעילים אותנו

כוח הרגש

כוח האמהות

כוח הכבידה

כוח המשיכה

כוח הילדה שבי

וכוח אלוהי כלשהו שמנווט אותנו במסע , בדרך.

מזי אבידוב שאול הגיגים, 2023

כולנו מארג אנושי אחד גדול. ציור שלי