עַל יַד הַמִּזְבָּלָה יִקְבְּרוּ אֶת אָבִי עַל יַד שְׂדֵה הַתְּעוּפָה בִּנְיוּאַרְק יִשְׁכַּב אָבִי תַּחַת פִּרְסֹמֶת לְסִיגַרְיוֹת וִינְסְטוֹן הוּא קָבוּר בּיַּצְיִאָה […]
מבוא
בעידן של שינויים, אנו נוטים להיאחז בכל מה שנראה לנו קבוע ואמיתי. ומה קבוע ואמיתי יותר ממצבה המציינת את המקום שבו נקבר אדם? הדבר נכון במיוחד לגבי דמויות נערצות, ויותר מכול לגבי משוררים. יש להם קסם נוסף. נדמה לנו כי חייהם מלאי רומנטיקה ואנו מניחים כי קבריהם משקפים את הרומנטיקה הזאת.
התחלתי לבקר בקברי משוררים בתחילת המאה ה־21, בתחילה כתיירת סקרנית. הם מעולם לא היו כפי שציפיתי ועד מהרה הבנתי כי לכל קבר יש סיפור מורכב משלו ולעיתים קרובות הקבר עצמו הוא סיפור או שיר. רק לעיתים נדירות היו המצבות ראויות לגדולתם של המשוררים שנטמנו תחתיהן.
"מה יישאר?" תהה משורר היידיש אברהם סוצקבר בשיר שקראתי מעל קברו בבכי לפני שנים רבות. קברו פשוט, לא קבר שנעצרים לידו. אך בעיני מי שמכירים את יצירתו, מיקומו של הקבר, המוקף באנדרטאות לקהילות שאבדו בשואה, מדבר בעד עצמו. הם יודעים כי הוא זה שהנציח את סבלם ותקוותם של קורבנות השואה. אי. אי. קאמינגס, שחולל מהפכה בשירה ובכתיבה האנגלית בכך שוויתר על אותיות רישיות (capital letters) בשירתו והפך כך את מושג המשורר הנשגב, הנביא הנעלה, למייצג שווה בין שווים, נקבר בפינה של חלקת הקבר של אשתו השלישית ולוח קטן בלבד נושא את שמו. ווֹלט ויטמן אמר על עצמו כי הוא אדם פשוט, אחד העם, ואף על פי כן תכנן לעצמו מבנה קבורה מורכב ומרשים וקָבר סביבו את הוריו ואֶחיו. הנרי ואדסוֵורת' לוֹנגפֵלו תכנן את מקום מנוחתו האצילי עשרות שנים לפני מותו, והשאיר מקום גם ללוחות קטנים לזיהוי מקום קבורתם של נשותיו וצאצאיו. הרמן מלוויל, שהותיר אחריו את יצירת המופת הנצחית "מובי דיק" ועוד כרכים רבים של פרוזה ושירה, השאיר את לוח המצבה שלו ריק במכוּון.
אך רוב המשוררים לא תכננו את מקום מנוחתם, ולכן, המופקדים על מורשתם היו חופשיים לדמיין כל אנדרטה שראו לנכון, כל חיבור לחלומותיהם שלהם. חלק מהם בחרו להנציח גם את עצמם והבטיחו את תהילתם בכך שקברו את עצמם לצד המשורר. רוברט רוס, מאהבו המסור של אוסקר ויילד, שדאג לקבורתו השנייה של ויילד, עשה זאת בחשאי, וביקש מהפַּסל היהודי ג'ייקוב אפשטיין, שעיצב את מצבתו של ויילד, לבנות מגירה סודית בתוך הפסל, שבה יוסתר בבוא יומו אפרו שלו.
בעוד שאפשטיין עיצב מצבה מפוארת לוויילד והוא עצמו לא נקבר בבית קברות יהודי, רוב היהודים נאלצו להסתפק באבן צנועה. אפילו קברו של אלן גינזברג נראה צנוע כמו זה של אביו ושל קרוביו הקבורים לידו. ייחודו הגלוי לעין של הקבר הוא רק בכיתוב המפורט בעברית; ייחודו הסמוי נודע רק למי ששותף בסוד – גופתו נשרפה וכלי שמכיל שליש מאפרו נקבר שם עטוף בטלית. וריאציה נוספת על המצבה היהודית הסטנדרטית היא זו של אנה מרגולין, שצורתה תואמת אמנם את מצבות שאר כותבי היידיש הקבורים סביבה, אך הכיתוב עליה מסתיר ומוחק את זהותה. מצבות יהודיות הן לרוב פשוטות מאוד ויש עליהן פיקוח מצד חברה קדישא, ולכן נדיר למצוא בהן הפתעות.
חיפשתי את החריגים והיוצאים מן הכלל, שקבריהם טומנים בחובם אנקדוטות מעניינות. משום כך, לא רק שנאלצתי לפסוח על משוררים יהודים רבים, אלא שניסיתי להימנע מכל קבורה רשמית, למשל בוֵסטמינסטֶר אֵבּי בלונדון. כנסייה זו אולי מכילה את הריכוז הגדול ביותר של משוררים לכל סנטימטר, אך אופיין של האנדרטאות שם רשמי וסמכותי, ואין בהן מקום רב לדמיון וחדשנות.
לכן, התמקדתי בעיקר במשוררים נוצרים ידועים הקבורים בבתי קברות שונים. הקבר של כל אחד מהם מציע עולם שלם של הפתעות – הקשורות לעיתים לחייהם ולמותם ולעיתים לרשת המורכבת של סיפורים ואגדות שנרקמה סביבם.
קברים הם נצחיים רק לכאורה. לא תמיד יש התאמה בין שם הנקבר על המצבה לבין מי שקבור תחתיה, קברים רבים נעלמים או מוזזים והדבר מצריך תזוזות גם במחקר. מה לעשות עם קולרידג', שנקבר ב־1834 בכנסיית סנט מייקל בהייגייט, לונדון ואבן המצבה שלו שובצה ברצפת הכנסייה עם הכיתוב שכתב לעצמו, אך ארונו נמצא רק ב־2018, מאחורי קיר לבנים במרתף ששימש בעבר כמחסן יינות? שאלה דומה עלתה לגבי הסופרת הקומית הדגולה, דורותי פארקר, ששמה האמיתי היה דורותי רוטשילד. פארקר הורישה את עיזבונה למרטין לותר קינג ולאיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים (NAACP)[1]. אפרה הונח בגינת האיגוד בבולטימור, מרילנד ועל מצבתה, נוסף על תיאור תרומתה לזכויות האדם והאזרח ולחיזוק קשרי הידידות בין העם השחור לעם היהודי, גם הכיתוב ההומוריסטי שהציעה שייכתב עליה – "סלחו לאבק שלי", שמקורו בלוחיות שהוצמדו למכוניות מעלות אבק בעשורים השני והשלישי של המאה הקודמת. משהועבר קברה לניו יורק, נכתבה עליו כתובת אחרת מפרי עטה, אשר מחקה את כל הממדים הללו באישיותה והורידה אותה למעמד של מחברת חרוזים קלילים:
הַנַּח לָהּ וֶרֶד אָדֹם וְצָעִיר,
לֵךְ לְדַרְכְּךָ, וַחֲסֹךְ מִמֶּנָּה אֶת רַחֲמֶיךָ;
הִיא מְאֻשֶּׁרֶת, כִּי הִיא יוֹדַעַת
שֶׁהָאֵפֶר שֶׁלָּהּ יָפֶה יוֹתֵר.[2]
ישנן מצבות כה גלויות ומפורשות, שדווקא משום כך קל להתעלם מעומק משמעותן. הלוח לזכרו של ג'ונתן סוויפט בכנסיית טריניטי בדבלין לרוב אינו מעורר תשומת לב, אך כאשר בוחנים אותו, מגלים שהכיתוב על הלוח מתאר את חייו של סוויפט כטרגדיה עמוקה ושהוא נמצא מול קברה של אהובתו הסודית.
ישנם פרקים שלא כללתי בספר כיוון שהמידע על המשורר ועל קברו זמין בקלות. רבות נכתב על מצבתה של סילביה פלאת', שהושחתה שוב ושוב על ידי מעריצים שהאשימו את בעלה, טד יוּז, במותה ומחקו ממנה את שמו. יוז נטמן בווסטמינסטר אבּי, כמו רוברט בראונינג, שאשתו, המשוררת אליזבת בארת בראונינג, נקברה בסרקופג משיש, מסומן רק בראשי התיבות של שמה, בבית עלמין שנמצא על אי תנועה בפירנצה.
מן ההקדמה הזו ניתן להבין את מגבלות המחקר שלי. אין זה מחקר מקיף, אלא מבחר מצומצם. אך אולי הוא יעודד אותנו להביט מקרוב על מצבות שאנו רואים, אך לרוב חולפים על פניהן בלי להתעמק.
[1] האיגוד, שנוסד ב־1909, לא שינה את שמו, National Association for the Advancement of Colored People, ואת ראשי התיבות שלו, NAACP, אף שהשימוש בביטוי "אנשים צבעוניים" אינו מקובל כיום ונחשב לפוגעני. [חזרה]
[2] תרגם: עזרא גוט. [חזרה]
אין עדיין תגובות