פיגוע בגן-עדן

פרק ראשון

המתים מסתכלים מהקירות, מחכים שאצטרף. בוהים. זו בטח סבתא שמחייכת בתמונה אחת, אולי אבא שנבוך בשנייה. איני יודע, לא יודע אם אי פעם אגלה. מצולמים במסיבת הולדת. הם לא היחידים, יש עוד, משפחה גדולה הייתה לי. ככה לפחות שמעתי. בעזרת האל גם התמונה שלי תעטר בקרוב את הקיר השבור והמתפורר. אצליח, בעזרתו, וגם הפרצוף שלי ירוסס כגרפיטי שילדים ישחקו לידו. כולם יהיו גאים בי; חברים, משפחה, אומה. אין מקום לכישלון. הלוואי שהיו יודעים ששנים אחרי שנרצחו, הילד שלהם הולך לנקום. בשבילם, לכולם, לעצמי. אהיה הילד של כולם. רק ככה יזכרו אותי.

קולות בעבוע הקפה מעירים מהחלומות, ואני משפיל מבט מהתמונות שעל הקיר, שיפסיקו לבחון. לרגעים הבהייה בנקודה אחת לאורך זמן גורמת להכול להיראות אותו דבר. הכול חלק מהכול, הכול ממשיך את הכול. שניות עוברות ושוב מקיץ, רואה עצמי שבור בחתיכות המראה המאולתרת שנתלתה על הקיר אתמול. כבר כמה ימים לא התגלחתי, לא טוב. יש מוניטין לשמר, ויש כאלו שעלולים לשים לב ולהרוס תוכניות. מזל שנתנו כמה ימי חופש, בזכותם קיבלתי זמן לתכנן איך לרצוח. כופרים.

מושיט יד לתיק הקטן שאלתרתי ומוציא סכין חלודה. מוריד זיפים, העיקר לא להיפצע, אין מקום לטעויות. משמרת אחרונה שלי ובציפייה גם שלהם. מוריד פחית מהאש ומכבה גחלים. אם אכשל ואצליח איכשהו לברוח, לפחות שיהיה לאן. הצריף הקטן ושטוף הרוחות משמש כבית כל כך קצת זמן. אם לא הייתי צריך, לא הייתי עוזב. רק אתמול חזרתי וכבר צריך לעזוב. כל כך הרבה חיכיתי, אבל המטרה חשובה מהכול. מצבה עצובה, בית עלוב. יודע שגם פה הייתה שמחה, גם פה פעם חיה משפחה. כשגדלים לבד אין בית אמיתי, רק הרבה חרא.

איך עזבתם? למה השארתם אותי? מה כבר עשיתם? סבתא הייתה אישה מבוגרת, מסכנה, בטח בקושי יכלה ללכת. יש עוד ילדים בתמונות. כולם מתים. בשביל מה אלוהים השאיר רק אותי? אין בזה הגיון. חבל שלא מתתי גם. שניות של כאב והכול נגמר. נשארתי כדי להיות פה עכשיו, לתכנן נקמה. זה מה שהאל רצה. אסור לפקפק בכלום, נפלאות דרכי הבורא. הכול ידוע מראש וכלום לא נותר לספק.

מחר המקום הזה שוב יכיל רק זיכרונות ותמונות, אולי גם את שלי. מישהו יעשה את זה בשבילי בדיוק כמו שאני עושה הכול לטובת האומה.

השמש עולה, חודרת דרך קרשים מאולתרים בצריף רעוע. מחממת עורף אחרי לילה קר במיוחד. למה כל כך קפוא היום? כל כך קשה כל הזמן. מאוחר, הייתי צריך להיות כבר בדרך. הטבע אף פעם לא מכבד. מבט אחרון בקירות שבורים, פלא שעדיין עומדים על תילם. שנים עברו מאז ההפצצה, והם עדיין כאן, חזקים. כמו העם, כמוני. כלום לא ישבור אותנו. בחיים לא נוותר, בחיים לא. לא משנה מה המטרה נמשיך בדרך שלנו, לעד.

בטח אבא בנה את הבית, סייד קירות, הקים הכול מכלום. היה יכול ללמד אותי כל כך הרבה. שובר לדעת שאני כאן, בבית שלו. מקווה שהיה גאה בי לו ידע מה אני עומד לעשות. מלטף עם קצות האצבעות את שיישאר מאחור. איך אף אחד לא נכנס למקום המדהים הזה? מטר מהים והמקום עזוב. פנינה ליד ים. בטח רצו לכבד את זכר אלו שהיו ואינם.

האצבעות רוטטות על כיסא שבור בלי רגליים, נמצא אתמול ליד הסלע הגדול. נפרד מהמיטה שאולתרה אתמול. מדהים כמה זרדים יכולים ליצור מכלום. התמונות ממשיכות להביט בי, זועקות, הגיעו ברגע האחרון. הכול מבורא עולם. הכול. נותן תמורת מה שלקח. המתנה שלו אליי, מעודד שאמשיך. הפרצופים שלהם יפים. מלטף לסבתא את הלחי, לאבא בודק את קו המצח. בטוח שהוא שלי. כמה אהבה בטח הייתה פה. ועכשיו נותרו רק חיים עלובים, שנים שחי ולא חי. כל השחור השרוף סביב הרס הכול. מישהו צריך לשלם. לכל דבר יש סוף, לטוב או לרע, והיום הזה יוכיח את זה.

בודק שוב את תכולת התיק הקטן תוך כדי פיהוק. אי אפשר להיזהר יותר מדי. תעודה מזהה, חצי סנדוויץ’ עבש, בגד להחלפה ודיאודורנט, העיקר לא להיות חשוד. הכול חייב להיות מסודר; להגיע, לעשות, להרוג. נותר רק להתפלל עכשיו להצלחה. חלילה ולא אז חייב להתאבד.

לפה לא אחזור. פרידה אפילו שרק הגעתי. עדיף על החלופה. לא אהיה במעצר, לא אשרת את המלך, לא אתן להם סיפוק מלהסתכל לי בעיניים ולקרוא לי פני הרשע בעיתונים המקוללים שלהם. הם הרשעים, הם הדפוקים, שרפו משפחה בלחיצת כפתור. הכול יגיע להם. עדיף למות אם לא אצליח, לעצום עיניים ולפגוש את בורא עולם שיברך בנשיקותיו האינסופיות ויעטוף בשלוותו. העיקר שאפגוש אותם סוף סוף, מחכים לי. האל יודע מי מאמין באמת ומי בשקר, לא סתם כולנו ילדיו והם צאצאי שטן וחמור. חמורים, שימותו. לא אכפת לי מהילדים שלהם או מהזקנות שלהם או מהמגדלים המפוארים שלהם. שייחרבו כמו שהם מחריבים.

יוצא מהפתח לכיוון המחסום. לו היה עוד קצת זמן הייתי מסדר דלת בחורבה השרופה, מותיר עוד גאווה למורשת. הכול דחוק מדי, יותר טוב ככה, שמישהו אחר יגיע וירומם את זכרנו, שיהפוך את מוזיאון המוות הזה למקום בו ילדים בלי בית יוכלו להגיע ולראות תקווה, שיראו איך מישהו כמוני הקריב עצמו בשבילם, שנתן לעם תקווה. אלוהים שומר עלינו. בני זונות מסריחים, הרסו את החיים עוד לפני שחוויתי משהו. לא מבין למה תמיד החפים מפשע משלמים, אין פה שום הגיון. יום יבוא ואבין. במשפט בפני הבורא בטוח אדע. זה יהיה הדבר הראשון שאשאל אחרי שאגיע לשם, ואז שערי גן העדן ייפתחו גם בפניי.

ממשיך לצעוד, השער נפתח לכבודי, נציגי הרוע עומדים למעלה ומכוונים את הנשק המסריח שלהם לפרצוף, כאילו עשיתי משהו. הם והמגדל המפואר והענק שלהם, בנוי מקוביות בטון עצומות ומדרגות שמעלות אותם מעלה. שליטים הזויים. לא נעמוד במקום ונעשה כדברם – ניפול. את המשפחה הרגו. איך אפשר לא לשנוא אותם. אין פנים, רק ידיים ונשק, חור שחור עמוק שמסתכל ישר בעיניים. היו יודעים מה אני מתכנן והיו דופקים לי כדור בראש. יגיע לי, אבל הם טיפשים ועיוורים, רואים רק את שרוצים לראות. שהבנים שלהם ימותו, שההורים שלהם לא יוכלו אפילו לבכות. שנתחלף ואעמוד שם למעלה ואירה בהם אחד אחד, מסתכל איך הם נופלים. שימותו כולם. שיעזבו את הארץ הזו. אולי לא הייתי הורג אותם בירייה אחת, שלא ימותו ישר, עדיף שיסבלו. שישלמו על הסבל שלי ושל העם. כשהם יהיו רחוקים מפה אפשר יהיה לנשום כמו שצריך.

כמו בהמות עומדים פה בתור, דבוקים ודוחפים כדי לעבור. בשביל מה? להביא הביתה כסף לאוכל. אם הם לא היו פה, דברים היו נראים אחרת. התור, המחסום, הצבא – כולם היו מתפוגגים. כלבים. ריח חרא סביב. שמח שהספקתי להתרענן. השמש כבר למעלה. היו יכולים לדאוג לקצת צל? לבהמות בתור לשחיטה יותר טוב מאתנו, מתות בסוף במהירות. אותנו מענים עד שתצא הנשמה מעצמה ותמריא למעלה. החייל המזדיין הזה שמכוון נשק עכשיו ימות יום אחד, אולי על ידי גיבור כמוני ואולי ממחלה, וכשימות יספרו לו כמה הוא והאומה המגוחכת שלו טעו, כמה הדת וההיסטוריה שלו טעו. וכשהוא יצטער ויראה איך שערי גן העדן נסגרים בפניו כלום לא יעזור לו. רק אנחנו נבחרנו, המאמינים האמיתיים.

תחת כל אבן יש סיפור. התור מסתיים מהר היום. יופי, אספיק להגיע לפני הסועד הראשון, אולי אפילו יעמדו אנשים בתור בדיוק כמו עכשיו. אקח את כולם במכה. אמן שלא ימותו כל כך מהר, ששניות אחרי הפיצוץ יסתכלו סביב ויראו אנשים בלי ראש ואז ישימו לב שלהם בעצמם אין רגליים או בטן או זין או גוף. ובשניות האחרונות של החיים שיבינו כמה טעו, ושיישלחו לגיהינום. זונות, כלבים של זונות מזדיינים.

כשהמחסום נסגר מאחוריי האוויר שוב נינוח. לא טורח להביט לאחור, מפחד שהכלבים יגידו ששינו את דעתם. מי מינה אותם לאחראים על אדמה? הרי היא אותו דבר בכל מקום. הרוח שהעיפה חול לעיניים לפני המחסום היא בדיוק אותה הרוח. מי מינה אותם להיות אחראים על היסטוריה, על חיים?

מרגיש את המבט שלו נח עליי מהרגע שהפסקתי לחשוב על הכופרים. קשר שתיקה בלתי מוסבר בין אלו המאמינים במטרה. גם עכשיו. מרגע שהרמתי עיניים וראיתי אותו מסתכל ידעתי שזה הוא. המסיע שלי. לוחם, חזק, אמיץ. עומד ומסתכל. הולך לחלוק את הנסיעה האחרונה בחיי עם מאמין, אפילו שאסרו עלינו לדבר.

זו פעם ראשונה שאוספים אותי, משונה, התרגלתי להיות עם כולם בהסעה מלאה בזיעה בה כולם מעשנים בשרשרת ותמיד יוצאים ממנה עם קשיי נשימה. אצלנו מכבדים את המקריבים, אי אפשר להגיד שלא. נהג מיוחד. העיניים שלו מחייכות ואני נכנס ישר לרכב אליו הוא מצביע, חוגר ומהנהן. הוא שותק ומביט קדימה, בוהה בפקק המשתרך תמיד ביציאה. בא לי להגיד משהו, לזרוק מילה טובה, אבל אסור. אם אפנה זה עלול לסכן הכול. לא כשאנחנו כל כך קרובים. בימים הכי טובים רק אנשים רעים צריכים למות. מבין את ההיגיון בהנחיות. ‘תשתדל לא לפגוע במישהו משלנו; תעשה הכול לקחת איתך כמה שיותר; אל תדבר עם אף אחד בדרך, גם אם הוא משלנו.’ המוזיקה בדרך עושה רק נעים בדרך לגן עדן.

נופים חולפים במהירות ולא מספיק להיפרד. דרך חדשה, שונה. מרים יד ומזיז אותה מצד לצד מחוץ לשמשה. המוות ינציח את חיי. לא יוכלו לברר מי שלח אותי, אני שלחתי את עצמי. הביאו את זה על עצמם עם ההרג חסר התקנה והטבח בחפים מפשע, צדקנים ושתלטנים, חבורת מטומטמים.

יד עדיין מחוץ לחלון, רוח חולפת בין האצבעות הגולשות בגלים, נפרדות גם מהעולם. המהירות של הרכב פוחתת והגלישה פוסקת.

הוא עוצר ליד שדה נטוש. יורד מהרכב ומסמן לבוא. אני מנסה להדביק את הקצב. אני בוהה לו בקרחת ותוהה לרגע איך הייתי מזדקן ומייד מנער המחשבות – רגע שלא יגיע לעולם. השמש חזקה, מפנה ראש בחזרה לכיוון הרגליים, מובילות צעד אחר צעד. כשהוא נעצר גם אני, הוא מצביע על החולצה שלי ומסמן להרים. עושה מה שאומר, והוא כורך סביבי חגורה שהוצאה משיח ומייד מכסה אותה עם החולצה. המשקל בכלל לא כבד, מפתיע. המבט שלו בוחן, מורה להסתובב. מושיט לי מכשיר קטן עגול עם כפתור מכוסה. דוחף עמוק לכיס וצועדים בשתיקה בחזרה. פעם סיפרו שמשהו משתחרר כשמרגישים מטען על הגוף, והמרווח שלי לטעות נהיה מצומצם, הלב כבר צורח.

ממשיכים בנסיעה, והנופים מוכרים. אני בר מזל. עוצרים קרוב למוות, אני והמסיע כבר קרובים, לא החלפנו מילה אבל המוזיקה תמיד מחברת בין מאמינים. יברך אותו האל. פותח את הדלת, עושה כבוד ולוחץ כתף לברכה, עובר על החוקים שקבעו לנו כשלוחש, ‘בהצלחה.’ מכאן אמשיך לבד.

הרגליים דורכות על מדרכה עליה כבר צעדתי, סופרות צעדים עד שכולם ימותו. החיוכים המזויפים, שלי-שלהם, מסמלים לכל מי שמביט מהצד שיכולה להיות רגיעה בינינו לבינם, זה אף פעם לא יהיה נכון. גם אם יתנו לנו לחזור לבתים ולחיים שהיו יכולים להיות, זה אף פעם לא יהיה נכון. זה או אנחנו או הם. מחייך אליהם ודורך על אותן מדרכות, מכיר כל בליטה, כל מעבר חצייה, כל אווירת נורמליות שהכופרים חשבו שהם יוצרים כדי לבלבל מלדעת מי טוב ומי רע. רוצחים. חונכו לחשוב שמותר לקחת כשרוצים. כואב על כל נשמה שמתה, אבל לא על אנשים רעים, גם תינוקות קטנים יגדלו לחשוב כמו ההורים הכופרים שלהם. אין להם טיפת נשמה.

רעש צעדים מאחוריי מלחיץ, שומע אותם מתקתקים, קלוק-קלאק-קלוק-קלאק. עוקבים אחריי כבר כמה רחובות. ארבע כפות רגליים, שני אנשים. השירות החשאי, באים לעצור רגע לפני סיום. חייב להאיץ. הכול כל כך מושחת ולא נכון, עולם שנוצר להפלות. אם הכופרים המטומטמים היו פותחים עיניים היו רואים שאלוהים בכוונה יצר אי שוויון כדי להראות שהם טועים. אני נציג המוסר, אני מייצג את הצדק. העם שלי בצד הנכון של ההיסטוריה. כשיגלו את זה יום אחד יתביישו. קודם שימותו, הם והילדים שלהם. מחכה לצרחות שלהם. אבדון, שכול, דם בכל עבר שיגרום למהדורות החדשות לספר על עוד טרגדיה שהכתה. אין נקמה מלבד נקמת דם.

הרוח החלה לנשוב, מפיחה מחשבות. נחמד להיות גיבור, עוד כמה דקות ואצליח. גרגר חול קטן נכנס עמוק לעין ימין, משפשף ושורט מבפנים. אם הייתי לבד, הייתי עוצר ושוטף. תמיד משהו חייב לקרות, שום דבר לא באמת משתנה. עוד כמה צעדים, עוד צומת וחצי והחיים המסריחים יהיו מאחוריי. העין שורפת מבפנים, כל תזוזה מקוללת מאטה ומסרבלת. הרגליים פחות בטוחות בעצמן, דורכות בכבדות, רועדות עם כל צעד. מתעלם. שישרוף.

‘אדם היודע לאן הוא צועד לעד ימצא עצמו הולך נגד הזרם’ אמר המטיף, וזה הזרם שלי. תוך כדי שפשוף עמוק נזכר בה, לפני כמה ימים ביקשתי שיתנו לחפש את הבקתה השרופה וישר הסכימו. לא העזתי ללכת לשם עד אתמול. הרגליים ידעו את הדרך. מצאתי אותה מעוכה ושרופה לתפארת. העין גיהינום, לא רואה בכלל, ועכשיו גם השנייה מצטרפת.

מתחיל לשקול לעצור לרגע, להירגע. אבל אסור, ככה כושלים חסרי אמונה. אני אדם מאמין שלא מאמין בכלל באלימות, אבל כשאין ברירה אני הראשון לתרום. בחיה פצועה לא מסוגל אפילו לפגוע, אבל האנשים האלה הם לא אנשים. המשפחה הייתה ענייה, אולי אבא היה דייג. כשניסיתי לברר למה מתו אמרו שאין עם מי לדבר, חיות אטומות. אין דרך אחרת. אמתין עד סוף העולם ומעבר, גם שם ארדוף צדק.

רגל מובילה עוד רגל, סחרחר. הגוף עוצר במעבר החצייה האחרון, אחריו רק להיצמד לבהמות הכופרות וללחוץ על הכפתור. עם קצת מזל אולי אפילו אזכה לשמוע תינוק מתפתל מכאבים לפני שאסיים תפקידי.

אתמול בלילה ישבתי על אחד הסלעים שבתחילת קו המים והבטתי בירח, מלא וצהוב וגדול. אם הייתה לו נשמה היה עונה על הכול. הרי היה כשהפצצות נחתו. עֵד. הוא רק בהה בחזרה, בוהק. הרוח אתמול הייתה נעימה ורגועה, עושה חשק לוותר. עכשיו מופרעת, מבינה את שעומד לקרות, גרגרים בעיניים, מכשול על מכשול על מכשול, בוחנת. גם אתמול איבדה משלוותה בדיוק כשהאישה בשחור טפחה על הכתף.

‘בגללך אף אחד לא הצליח לישון כל הלילה,’ אמרה כאילו אני מכיר אותה. מניחה יד כאילו אנחנו חברים. כמעט חנקתי אותה באותו רגע.

‘מי את בכלל? מי שלח אותך לפה?’ שאלתי אחרי בהלה ראשונית מיותרת. יבלת נוראה על הפרצוף ומשקפיים חצי שבורות, עטופה שחור וחלושה, רזה מדי, אוחזת במקל הליכה עקום.

‘למעלה,’ הצביעה. משוגעת.

‘על מה את מדברת? לכי מפה! עופי!’ קמתי והתכוונתי לעזוב, אבל היד הגרומה דחפה אותי לחזור ולשבת, מפתיעה.

‘שב!’ ציוותה ומצאתי עצמי משותק.

רציתי לקום ולדחוף בחזרה, אבל לא הצלחתי. ‘מה את רוצה?’ שאלתי שוב, הקול שקט יותר, דורש תשובה ברורה.

‘הצריף בער ורק אתה נותרת.’

חצי חיוך עלוב עיטר את רסיסי שפמה, משועשעת, חושבת שתצליח להרגיע. רציתי להרוג אותה באותו הרגע, לתלוש את הגיחוך העצוב מהעולם. מה היא יודעת בכלל? פתאום נרגעתי, לא יודע למה. הניחה חבילת תמונות בידיים שלי, מצביעה, וכשהרמתי מבט חזרה היא כבר נעלמה. בלי סימן, אפילו הירח לא עזר. אפילו סימנים בחול לא נותרו, הרוח הייתה חזקה, כמו עכשיו – שורפת. שום דבר לא קל, כלום.

אתמול ראיתי איך נראו לראשונה. רק בשברי המראה ראיתי את הדמיון בינינו. האף אותו אף, מאורך ומחודד, ריסים צפופים, נקודת חן מטושטשת בתחתית האוזן. כמוני. פעם גם לי הייתה משפחה. אלוהים!!! שניות אחרונות של שפיות, של חיים. הכול מתערבל, לא רואה כלום. הגיע הזמן לסיים עם זה. יש המון לקוחות. אצליח להגיע ואסיים עם זה. טוב מאוד, ארוחות בוקר זה הזמן הכי טוב להרוג כופרים.

רגלו הונחה על מעבר החצייה, רועדת. שימותו, ייחל כשצירף את השנייה. דמיין איך בוהים הנוכחים בפרצופו שטוף השנאה בעודו קרב. בצעד הבא האוטובוס כבר חבט בו, מטפס על כף רגלו הראשונה, נמעכת. גופו מיהר להתקפל ולהיכנס יחד איתה תחת גלגלי כלי הרכב הכבד שעלו והחלו למחוץ את צלעותיו, כותשים א…

קולות שבר, צרחה וכאב גרמו ליושבי בית הקפה להסב מבט. רעש הכפיות הבוחשות התחלף באחת בצפירתו הרמה של האוטובוס המתריע על המאוחר. לא כך ציפו להעביר את הבוקר. חלקם הניחו את כוסות הקפה והביטו בדריסה, משועשעים ולא מודעים ביקשו מהמלצרית להסיט הווילון. בכל זאת – יום חופש.

***

‘בן של זונה,’ קיללה ושמטה את החגורה הכבדה. ‘מזל שהוא מת. שעה מחכה שיפסיק לברבר ויעזוב את העלילה. קשה לדברר כאלה חארות, כל הגוף מתנגד, ‘ סובבה כתפיים, מקלה על השרירים הדרוסים, מנסה להחזיר לעצמה את תחושות הגפיים. את החגורה הרימה מהרצפה והשליכה לסל התחפושות המשומשות.

פתאום נזכרה בחוק ספרור 784 ב’, אחד האחרונים, הדורש להתנתק מתחושות אישיות כלפי הכתוב ופשוט להפוך לדמות המסופררת. עכשיו שמחה שכיבתה את מערכת ההקלטה, ‘ועוד אחרי הטעות הקודמת.’

צבעם הקרמי המכוער של הדפים אותם סיימה להקריא קרצו, מקיאים נוכחות. טעם דמותו של המחבל הצעיר היה דוחה, בעיקר בחוסר אמינותו. שטויות, נפנפה את המחשבות המבולבלות ונזכרה איך באחד הספרים הראשונים שקיבלה לספרר נאלצה לדברר אבן ועננים ואפילו אוויר חם, וידעה שהיא יכולה להיות מקצוענית גם אם אישית אינה מתחברת.

דמויות חסרות תוכן זו המומחיות שלי. וידעה שטוב ששתקה.

לרגע נעמדה, שקלה אם ללכת לסלון ולעלעל בכל אותן עלילות מתות שעל המדף, לראות אולי זיכרונה מטעה. הרי תמיד עצרה עצמה מלהגיב לדמויות השונות, שומרת דעותיה לעצמה, ורק אחרי שהספר תם הרשתה לעצמה לבוז.

רק פעם אחת, נזכרה, צעקתי. זה היה לחלוטין באשמת המחבר, טובת הספר חשובה מהכול, גם אם הסוף לדמויות הבזויות לעד יהיה צפוי, או שייכשלו או שימותו, מה שיבוא קודם. אין מקוריות בכתיבה בימינו.

פעם נתקלה בכתבה על מחברים הכותבים מבלי לעצור עצמם, נותנים לפרץ המילים לפרוץ החוצה ללא מחשבה לאן הטקסט יגיע, וידעה שכך יהיה גם הספר הזה. נותן יד לדמויות אלימות, אני מתה. וקיוותה שהיא טועה.

‘שונאת אנשים,’ נפלטו המילים מהפה, וידעה שבחרה במקצוע הנכון, היחיד שיכל לתת לה להשליך רגשות אישיים על המילה הכתובה, ולתת אותם למאזינים. בחייה האישיים לא היה מקום לחוש בתחושות הבזויות הללו יותר.

היא הייתה גאה. פרק ראשון הונח על השידה, מכסה את עמוד הכריכה המיותם. הפרה שוב את החוקים, צמצמה פסקה שלמה. כעת לא התרגשה, זה היה הסוד שלה, הרי עשתה זאת בעבר, חוסכת ממאזינים תיאורים בלתי נצרכים. דואגת שלא ירגישו איך זה להידרס.

אפילו המרצים בלימודים לא שמו לב שצמצמתי מילים, תירצה, מבחינתה העיפה מהספר לכלוך שאחרים פספסו. עד היום אף אחד לא התלונן.

נשמה עמוק, מרגיעה את הסחרור הקטן לפני שיתפתח. שנים הפיחה חיים בסיפורים, משכללת היכולת לראות לא יותר משתי שורות קדימה ולהעלים מהעלילה תכנים בלתי ראויים מבלי שאף אחד ישים לב, יודעת שאם תיתפס תהיה בבעיה, הרי תמיר השתדלה לשמור על החוקים. החטא הקטן שלי, משפרת עלילות, ונפנפה מעליה את החרטה.

‘ועכשיו לנוח,’ הודיעה והושיטה יד לכיבוי המחשב. בטרם הספיקה נשמע צליל המתריע על הודעת דואר נכנסת. הכותרת גרמה לה להחוויר ולטרוק את מסך המחשב הנייד. בגפיים רועדים רצה למטבח, מזגה כוס מים והתיישבה רועדת בסלון, לא מעזה להביט לכיוון החדר. עם ברכיים צמודות לחזה התנועעה, ממלמלת, ‘כלום לא יהיה יותר אותו דבר.’

‘נתפסת’. כותרת הדואר איימה. עכשיו הייתה עם כרית על הראש, מנסה לחסום את הפחד. אבל מי זה יכול להיות? חיבקה ברכיים חזק וניסתה לחשוב למה היא מאוימת.

פעם דיברו איתנו על מספרר שלא הקריא את הספר כפי שהוא ואז התחיל לקבל איומים ולבסוף איבד את הרישיון. וקיוותה שלא כך המצב. לא עכשיו, לא בספר האחרון. ‘תפקידי לספרר ותו לא,’ מלמלה רועדת. לבסוף נרדמה.