החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פרח טורף

מאת:
הוצאה: | 2018-11 | 272 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

דנה, בתם היפה והמוצלחת של דיתה ואילן נווה, מציבה יום אחד את משפחתה בפני עובדה קשה מנשוא שתשנה את חייהם.

היא החליטה לקשור את חייה עם חברי כת סודית בהנהגתו של "קינג דייוויד" המסתורי, עוקרת הרחק לאמריקה הלטינית, וגוזרת על הוריה ניתוק מוחלט ממנה וממשפחתה.

עד לאותו יום חיו דיתה ואילן את חייהם השקטים בביתם התל אביבי.

בנותיהם שבגרו כבר פרחו מן הבית. הילה, הקטנה המורדת, לניו יורק ודנה לירושלים, שם זכתה בדוקטורט במשפטים, בבעל אידיאלי ובבת קטנה ומבריקה.

מרגע היעלמה של דנה, חייהם של בני הזוג נווה לא ישובו להיות כשהיו.

כל האמיתות שבהן האמינו קרסו, והם נאלצים להישיר מבט אל ההורות שלהם, ולהתמודד עם מציאות חדשה של שכול על ילדה חיה, שהוויית חייה החדשים בכפר המבודד של הכת, בין עצי יער גשם על חוף טרופי, הולכת ומתבררת כמסוכנת מאוד.

בפרח טורף מביאה יהודית וינשטוק בקולה הייחודי ורב הרושם סיפור סוחף על אנשים טובים הנקלעים למציאות של רוע וטירוף, ומתארת בעוצמה התמודדות עם שבר פתאומי עמוק.

 

יהודית וינשטוק, אשת חינוך בעברה, נשואה ואם לארבעה.

פרח טורף הוא ספרה השלישי.

קדמו לו כולם היו כאן והלכו ואישה כמוה, שלושתם בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

מקט: 15100970
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


חוות הזומבים של דיתה ואילן

מתחם מוריק, יפה למראה, משהו כמו כפר נופש בקיבוץ, עם שער כניסה לא רחב מדי. אילן ואני סוקרים אותו מבחוץ בעניין.

מישהו מזמין אותנו בחביבות להיכנס פנימה. אנחנו נכנסים. למה לא. המקום מרהיב. ירוק, פורח.

השער ננעל מאחורינו ונעלם מיד בתוך סבך פרחי בוגנוויליה בלתי חדיר. מתברר שאפשר להיכנס, אבל אי אפשר לצאת.

מציצים לחדרים. הם נקיים, מאובזרים, נעימים אפילו.

על המדשאות מתהלכים אנשים לבושים היטב, צעירים, מבוגרים, ומבוגרים יותר. הם נראים בסדר. מרחוק. כשמתקרבים, מגלים מה לא בסדר.

העיניים שלהם.

כבויות. חלולות. לגמרי.

והפנים, מחוקות כאלה, כמו בטשטוש פרצופיהם של טייסים בטקס סיום קורס טיס.

ואי אפשר לצאת.

ניסינו.

אנחנו מחפשים את השער שדרכו נכנסנו פנימה לפני חצי שעה. אולי שעה. הוא נעלם. צמחייה קוצנית גבוהה וסמיכה מקיפה את המדשאות. ננסה לחצות אותה. אילן מחזיק לי את היד, מושך אותי אחריו אל תוך הסבך. קוצים חדים וקשים נוגסים בנו. אנחנו נסוגים.

דלת אחת, במבנה ממול, פתוחה לחדר שנראה נעים, עם וילון כתום מתנופף ברוח הקלה, מיטה זוגית, שולחן, כורסאות. אולי ננוח קצת?

נכנסים.

והדלת הפתוחה ננעלת אחרינו.

אילן מנסה לפתוח אותה מבפנים. אין ידית. רגע. יש חלון. הווילון המתנפנף.

לא. הווילון הכתום שוקט עכשיו. החלון סגור. אני לא מנסה אפילו. אין ידית.

אפשר להיכנס פנימה, אבל אי אפשר לצאת.

שוכבים על המיטה הזוגית. אוחזים ידיים. שותקים. מה עכשיו. העיניים נעצמות.

כמה זמן אנחנו כאן.

על יד המיטה אנחנו מגלים קנקן קפה חם. גם כריכים. אחד עם גבינה, אחד עם ביצה קשה. אילן מוזג לי ולעצמו קפה בספלי זכוכית. שנינו שותים.

אל החדר נכנס מישהו. הוא מביט בנו.

אני מתכווצת. העיניים שלו כבויות. כמו שרואים בסרטים על ערפדים.

הוא לא ערפד, איכשהו אני יודעת.

אבל אני חייבת לצאת מכאן. מה הוא רוצה. הוא ממלמל משהו. אני לא קולטת את המילים, ואני מבינה. הוא מבקש שנישאר.

לא. איך חוזרים הביתה.

אנחנו מאכזבים אותו. אפשר לראות. השפתיים שלו נשמטות. כמו אצל ילד שבעוד רגע יפרוץ בבכי. זאת דמעה שנושרת לו מן העין?

הביתה. עכשיו. מה זה כאן? חוות הזומבים. הוא מהמהם. אני לא מבינה את המילים, אבל יודעת. זה מה שהוא אמר.

המישהו מאוד רוצה שנישאר. אבל אנחנו לא שייכים. אני מרגישה את זה. אנחנו לא מכאן. אנחנו משם.

אנחנו לא זומבים.

אני לא יודעת מה זה בדיוק, אבל קרעי זיכרון מתחילים לצוף בי. דמויות כאלה של סרטים. ספרים. אימה.

הם זוחלים עכשיו ממעמקי הזיכרונות שלי, פוסעים בתוכי בכבדות, בעיניים מתות, לא רצים, לא מדלגים בקלילות, רק בום־בום־בום. כמו רובוטים, אבל הם לא.

אנחנו לא יכולים להישאר כאן אפילו רגע אחד נוסף, אני מנערת את אילן. מהר. אנחנו עוד רוצים לצחוק ולשיר, ולרקוד. ולאהוב. לא?

זאת מיטה זוגית שקרנית. אי אפשר לאהוב בה. אתה לא רואה?

אני מסתכלת לאילן בעיניים עכשיו. תודה לאל, הן בדיוק כמו תמיד. חיות. שרק לא ייהפכו לריק הזה שבעיני הזומבים.

אילן, בוא!

עכשיו אני כבר יודעת שבעוד רגע הסיוט הזה ייגמר.

כמו בכל הלילות בשבועות האחרונים. זה תמיד הולך ככה.

אילן.

אני.

זומבים.

ואין מוצא. אין מוצא.

אנחנו עוד רוצים לרוץ החוצה, לכל מה שמעבר לגדר הקוצנית הסבוכה הזאת. למקום שיש בו ילדים.

הילדים שלנו. המשפחה שלנו. שתי הבנות שלנו. דנה והילה. אנחנו זוג. בית. משפחה.

ויש אצלנו בבית מיטות זוגיות אמיתיות. שאוהבים בהן.

אנחנו משפחה. כולם יודעים.

אני מנסה בכוח לפקוח את העיניים. עוד דקה הן ייפקחו לי, ואילן ישכב על ידי ער או ישן, נראה כבר, והוא יושיט אלי יד אגבית, מרפרפת באוטומטיות, של זוגיות בת שלושים וחמש שנה, סתמית כזאת. בלי שום מחשבה, וכל זה ייעלם.

כן. הנה. ככה בדיוק.

ואין חווה, ואין זומבים, והבוגנוויליה בחלון היא לגמרי שלנו, לוהבת בהמון פרחים סגולים שאילן ואני שתלנו פה לפני שנים.

מה קורה לך עם כל הזומבים האלה? אני נוזפת בעצמי. את בסך הכול אישה שהתבגרה.

עם שתי בנות שכבר יצאו לבתים אחרים. אז מה.

במיטה, עם בעל ותיק מאוד. וצפוי. כמו פרוסה וקפה של בוקר. בהחלט בסדר, אבל לא התרגשות של קולינריה מתוחכמת.

בתוך בית שקט מאוד, שחלליו מפוהקים, מרוקנים ומשמימים. שהִסעיף שלוחות למקומות אחרים. נכון.

שום אין־מוצא.

יש.

הכול בסדר.

את סתם עוד אישה שהתבגרה. ככה זה אצל כל החברים שלכם, כולכם התבגרתם.

סיימתם לעשות את כל מה שנכון וצריך, חתונה, ילדים, קריירה.

עכשיו כולכם גרים בתוך עצמכם, כמו בשיר.

בבתים הגדולים מדי, בין הקירות הסוגרים עליכם, מביטים החוצה מחלונות של חדרים נטושים.

והכול מסביבכם רענן ופורח.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרח טורף”