החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

פול ניומן בשלמה המלך

מאת:
הוצאה: | 2020 | 120 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

אמא מעולם לא זרקה אוכל, תמיד אכלה את ה׳נוויירעס׳ (יידיש: שאריות), כי שם ב'לאגר׳ (מחנה) לא היה מה לאכול. האוכל שאימא בישלה היה שָׁמן, והסלט היה חתוך עבה כדי שנחוש את טעם הירקות הצפים בתוך השמן המעורב במיץ ירקות, ונוגב בלחם לבן טרי. התענגנו על התותים השקועים בתוך הררי שמנת עם סוכר, ומשפחתי, שהגיעה שדופה מ׳הלאגר׳, תפחה עם הזמן עד כדי כך שאנה דודתי, דודי יוזף ואבי נאלצו להסתדר בטור כשהלכו על מדרכה. ׳דֵּר דְּרַיי פון טַנְקְשְׁטָלֶה׳, כינו אותם, שלישיית טנק הדלק".

 

תערובת מענגת של שחוק ודמע מלווה את ספרה של צביה שרייבר מתחילתו עד סופו. צביה, ילידת יפו, מתארת את ילדותה והתבגרותה בלב תל-אביב לצד הוריה, חברותיה וקרובי המשפחה שלה. היא עושה זאת באהבה רבה ובהומור – אותו הומור שמעולם לא אִכזב אותה, גם לא בימים קשים. גיבור מרכזי בספרה הוא חוף הים של תל-אביב המשמש משאב שדרכו היא נושמת וחווה את האירועים.

 

אישה רוקדת במים, כלב משתעשע חוטף כדור פינג-פונג ונעלם. חבורת קשישים מרימה כוס בירה "לחיים!" כרסיהם תפוחות אל מול שמש חורפית, מערומיהם משתפלים, שומניהם זולגים.

 

צביה שרייבר, ילידת 1951, אימא למיכל, אורי וטלי וסבתא לתמרה, יהונתן ואנה, הייתה בעברה מורה וספרנית, והיום עוסקת במשחק ובכתיבה. זהו ספרה הראשון.

 

מקט: 4-1272-777
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אמא מעולם לא זרקה אוכל, תמיד אכלה את ה׳נוויירעס׳ (יידיש: שאריות), כי שם ב'לאגר׳ (מחנה) לא היה מה לאכול. האוכל […]

 

א

 

אותו הים

 

בשבת מוליכות אותי רגליי אל הטיילת של יפו.

הסמטאות נמחקו, הבתים נהרסו, האנשים פונו.

עצוב, אבל כבר לא כואב.

בצד מזרח של הטיילת מזכירים שרידים אחרונים את יפו של פעם, זו שירדה מגדולתה – בתים קורסים אל תוך עצמם, מתפוררים כמו דפי ההיסטוריה הישנים שהועברו לארכיון במוזאון. מחסנים נטושים, צריפוני פח וכתובת גרפיטי: "דוד מורד 0525006000", עם סמל מגן דוד.

בצד המערבי הטיילת מוקפת דשאים, גשרים מעל הים, רוכבי אופניים, קבוצות רצים, בני זוג מטיילים, כלבים מתרוצצים בחלקת החוף שמותר לכלבים משוחררים להסתובב בה, "שטח משוחרר לא יוחזר". גולשים מרחפים על הגלים, צובעים בשלל צבעים את הים הכחול.

אני מתיישבת בבר של הנמל, מזמינה קפה, מתבוננת על "אותו הים" ונזכרת…

ההליכה המשפחתית לים בשבת הייתה מבצע אסטרטגי שמי שלא עבר קורס הכנה התקשה לצלוח אותו.

כבר בבוקר היה ריח הקציצות של אימא עולה מהמטבח, מעיר אותי ונישא הלאה, עד לבתי השכנים. אני נזכרת בריח ופי מזיל ריר – הן היו כל כך פריכות, מתובלות, טעימות. אלה הן אותן קציצות שהוסעו לסיני כשדני אחי שירת שם ואימי אילצה את אבי לדהור אליו ללא רישיון; אותן קציצות שפילסו את דרכן לחך של השומר בפתח הקאנטרי קלאב ופתחו את שערי הקאנטרי לכל המשפחה אף שלא כולנו היינו רשומים; אלה בדיוק אותן הקציצות שחיכו לי ביום שישי ונצצו מבעבעות בשמן המחבת, שהושמה להתקרר על רצפת המטבח, ואני הייתי פורסת חלה טרייה, מורחת עליה שכבה עבה של "בלו-בנד" ומניחה קציצה חמה ומלפפון חמוץ, גם הוא מעשה ידיה של אימא.

אימא ארזה את הקציצות, את המלפפונים החמוצים ואת האבטיח האדום המתוק, ואבי העמיס על המכונית שקראנו לה "לא רע" את האוהל שאימי תפרה מברזנט ואת כל הצידה ש"הספיקה", כך נהגנו לומר, "לגדוד שלם, לשבוע".

"לא רע" שלנו לא הייתה סתם מכונית, היא הייתה לגמרי לא רעה, מהמכוניות הראשונות שנראו ברחובות תל אביב – שחורה עם וינקרים בצורת כנפיים שהיה נראה בסיבובים, כשפרשה אותם, כי בעוד רגע תתעופף לה. בתחתית "לא רע" היה חור, כדי שאני הקטנה אוכל "לעשות פיפי" בזמן הנסיעה, אם אצטרך נורא.

כשהכול הועמס, ואימי הכריזה שאנו מוכנים, נכנסנו – אבא, אימא, דני (הגדול) ואני – למכונית ועשינו דרכנו אל חוף הים בג'בלייה (גבעת עלייה) ביפו. בדרך העמסנו את אנה דודתי ואת שרה בת דודתי כשריח הקציצות העולה מהבגאז' (תא המטען) מגרה את בלוטות הטעם שלנו. בדרך עוד עצרנו אצל ה"פנצ'ר מאכער" כדי למלא אוויר באבוב השחור הגדול, ואז… הגענו לים והתגלגלנו מהמכונית הרותחת, בימים שעוד לא היה מזגן, נושמים לרווחה. כל דודיי – איזו וצילי, יוזף, ורוזה וחנה, ובן דודי דני הקטן – הגיעו במכונית משלהם.

דני הגדול ודני הקטן הוציאו את האוהל מהבגאז', דודי איזו תקע את היתדות, דודי יוזף מתח את היריעות ואבי התרוצץ סביב ונתן הוראות. אימי, אנה וצילי השמנה הג'ינג'ית הוציאו את הצידה, פרשו מפה, חפרו בור בחול וקברו בו את האבטיח כדי שיישאר קר.

ואז הגיע הרגע המיוחל שבו היה אבי משחיל את ראשו ואת גוו אל תוך האבוב וכולנו היינו הולכים אחריו במצעד, היישר אל הים.

כל עוד היה הים שקט היינו נעים בו להנאתנו, כשאבי יושב במרכז האבוב ואנחנו נאחזים בו מבחוץ, אך פתאום הגיע גל ענק וניתק אותנו מאחיזתנו. בלענו כמות הגונה של מי ים, עינינו "שרפו" והתחלנו לפרפר במים, להניע ידיים ורגליים כדי להגיע אל החוף. רק אבי נשאר על האבוב איתן, כמו רב חובל המוביל את ספינתו לחוף מבטחים.

כשנחתנו סוף-סוף עשינו דרכנו אל החבורה בחול הלוהט ששרף את רגלינו הצורבות ממילא מהמדוזות ומהזפת הדביקה. "אימא'לה, מדוזה'לה", קראה שרה בת דודתי לאימה ממרחק.

האוכל כבר היה מוכן להגשה. דודי יוזף תפס את תחילת התור, ואבי, שחשש כי לא יישאר כשיגיע תורו, לחש לאימי, "תשאירי לי בצד!" כשהעירו לו כי כבר קיבל, אמר: "נתתי את הקציצה לקטנה". הוא התכוון אליי כמובן, אך מיותר לומר שלא זכיתי לקבל ממנו דבר… ושרה, בת דודתי הבוגרת ממני בשנתיים, נדחפה בתור וחטפה שתי קציצות, אחת בכל יד, ומלפפון חמוץ בפה.

***

ריח הקציצות העולה באפי והריר הממלא את פי מתערבבים בריח הים שאני משקיפה אליו עתה עם הקפה ההפוך-הקטן-הרותח-ודל השומן שבידי (כך אני שותה את הקפה שלי). את האופק הכחול צובעות דוגיות בירוק, בצהוב ובלבן. קצף הגלים, שילד קטן עירום משתכשך בהם, מלחך את החול החמים הזוכר את הקיץ.

ציפורים אפורות שחורות, רק אחת מנוקדת שחור-לבן, מטביעות את חותמן על החול, מחטטות בנוצותיהן, מעכסות לדרכן כשהן מנקרות בדרך קליפות של קלמנטינות כתומות. עורב אורב להן, אך הן מתעופפות ממנו והלאה ואז חוזרות למקומן, בטוחות בעצמן. סיסים שחורים משקיפים מעל.

אישה רוקדת במים, כלב משתעשע חוטף כדור פינג-פונג ונעלם. חבורת קשישים מרימה כוס בירה "לחיים!" כרסיהם תפוחות אל מול שמש חורפית, מערומיהם משתפלים, שומניהם זולגים.

דייג דג דגיג ברשת גדולה, מצטלם איתו ואז משליכו לים. דייג אחר זורק אל עבר חתול שחור-לבן דג, אך חתול ג'ינג'י זריז מקדים אותו, טורף את הדג ומלקק את שפתיו. החתול השחור-לבן בוהה, לא מבין מה אירע לארוחתו שעליה חלם.

יונה מהדסת

מנקרת לה

מעניין מה חושבת לה

ואז עפה.

יונים מנתרות בלהקה על החול

מחפשות שאריות מזון

וילד קטן, זהוב שיער

רץ איתן.

סיסים בלהקה צפופה

משחירים את השמיים,

עננים מאפירים

והרוח קרירה.

במים, אנשים מעט

על קו המים, צעירים רצים,

תיירים מנסים לתפוס קרן שמש שהבליחה

ואת קצף הגלים.

הכרוז קורא:

"גברת עם בגד הים האדום, לצאת מהמים!"

כיסאות נוח תכולים

ושמשיות צבעוניות.

היונה חוזרת לה.

תמונה בשחור-לבן: שתי ילדות קטנות, כדור ביניהן, בגדי ים עם כיווצים וכובעי קש על הראש. הן יושבות על המעקה של בריכת גורדון, וסלי, אימא שלי, ניצבת לצידן בבגד ים סטרפלס (ללא כתפיות).

כמעט בכל יום בחופשת הקיץ הייתה אימא לוקחת את שרה ואותי לבריכת גורדון. היינו נכנסות למלתחות, פושטות את הבגדים, מכניסות לסלסילת רשת כחולה עם מתלה, מאחסנות אצל בעלת המלתחה ומקבלות מטבע תלוי על חוט ניילון צבעוני עם מספר שתלינו על הצוואר. הייתי עומדת במלתחה חשופה לישבנים לבנים, לשדיים בוגרים, חלקם זקופים חלקם נפולים, פטמות ורדרדות וחומות. התביישתי במערומיי.

לבשתי את בגד הים שלי מתחת למגבת ואז יצאנו לבריכה.

בריכת גורדון של ילדותנו – שתי בריכות גדולות של מים מלוחים מהים: אחת שעומדים בה, והיא של הקטנים ושל אלה שמתקשים בשחייה, ואחת של הגדולים ושל אלה ששוחים היטב, צוללים וקופצים ללא כל פחד. שתי מקפצות היו בבריכה של הגדולים – אחת בינונית ואחת גבוהה מאוד. בבריכה של הקטנים היו מקפצות אבן נמוכות שהקפיצה מהן הייתה קלה. שני משטחי בטון רחבי ידיים היו בבריכה, אחד תחתון ובו המלתחות והקיוסק עם הקרטיב לימון או הארטיק שוקולד-שוקולד, והאחר גבוה יותר, בקומה שנייה, שנועד למשתזפים ושממנו אפשר היה להשקיף על הים ולהתלהב מהגלים העזים המתנפצים על הסלעים ומפזרים רסיסים של מים על משטח האבן הלוהט ועל הגוף השזוף, החם.

אימא הייתה מורחת אותנו בשמן, לא כדי להגן מפני השמש אלא כדי להקל על השיזוף. אז האמינו שהחשיפה לקרני השמש בריאה.

לאחר הרחצה בבריכה היינו עולות אל הקומה השנייה, שוכבות על רצפת הבטון וחושפות עצמנו לשמש הקופחת. כבר בדרך הביתה היה גופנו שלוק ושרוף. בבית, כדי להרגיע את הכוויות, היינו מורחות עצמנו בלבנייה קרה. כעבור כמה ימים החלו בועות מים להיווצר על הגב ועל הכתפיים. הן אומנם קלקלו קצת את השיזוף, אך היה נעים לקלף אותן.

בכיתה ד' כבר הלכנו לבד לבריכה. אני כבר ידעתי לקפוץ למים מהמקפצה הגדולה…

מעולם לא למדתי שחייה, לימדתי את עצמי לשחות בקייטנת "מר עולם", איש השרירים רפאל הלפרין. לבושים בחולצות צהובות, עם הכיתוב "קייטנת שמשון", היינו מחכים למשאית שתיקח אותנו לקייטנה. הצטופפנו על ספסלי העץ במשאית ושרנו שירים כל הדרך עד שהגענו לחוף הים. שם התמקמנו מתחת לסככות, ישבנו על מחצלות קש ואכלנו ארוחת בוקר: פרוסות לחם לבן מרוחות בריבה. לאחר שחולקנו לקבוצות הלכנו לרחוץ בים כשחבל מפריד בין קבוצה לקבוצה.

ב"גן הדסה", ליד גן החיות, במקום שהיום נמצא בו גן העיר, הייתה בריכת שחייה לימודית שאליה הלכתי עם הכיתה, אך בניגוד לכל חבריי, ידעתי כבר לשחות, ולא הסתרתי את גאוותי.

***

קיץ, שבת – חום יולי-אוגוסט, מה עושים? הולכים לחוף גורדון "לתפוס שיזוף, גלים וחתיכים…" התקשרתי למיוצ'קה, בעלת העיניים הפוזלות, והודעתי לה: "הולכים לים!" לבשתי את הביקיני הירוק שלי, חבשתי כובע, הרכבתי משקפי שמש כהים ויצאתי לדרך.

על החוף היינו מתיישבות במקום אסטרטגי, שממנו יכולנו לראות ולהיראות, ומורחות אט-אט שמן שיזוף. מיוצ'קה פזלה באמת, אך גם אני פזלתי… לעבר קבוצת בחורים שפזלה לעברנו.

פתאום קם מתוך החבורה בחור גבוה ויפה תואר, כחול עיניים, והחל לצעוד לעברנו. הוא פנה אליי והזמין אותי למסיבה על אחד מגגות תל אביב…

כל אותו יום התרגשתי. לפנות ערב לבשתי שמלה חדשה, מעוטרת בפונפונים שחורים ולבנים, וחיכיתי. בשעה היעודה נשמע צלצול בדלת. בפיק ברכיים פתחתי את הדלת ועיניי, שכוונו מעלה, ירדו לאט-לאט עד שראו את ג'קי הקטן, אדום הלחיים… ממש לא זה שניגש אלינו בים. "עוזי אמר לי שאביא אותך למסיבה, והוא יחזיר אותך…"

התאכזבתי, אך התעשתי במהירות והסתרתי את אכזבתי. רציתי לראות את עוזי.

כשהגענו, המסיבה הייתה בעיצומה. תרתי בעיניי אחר עוזי וראיתי אותו מיתמר מעל כולם. לאחר שקלט אותי צעד לעברי, הזמין אותי לסלואו ואחר כך לרוק-אנד-רול. לחיי בערו, ליבי ניתר אל על. לפתע הבחור נעלם. הסתכלתי לכל עבר, חיפשתי אותו, אך הוא נעלם כלא היה. התברר שזיוה, חברתו הקבועה, חזרה ארצה באותו יום, ואני לא ידעתי שהחבר'ה מהים שלחו אותו, כ"חתיך התורן", רק כדי שאבוא למסיבה…

חיכיתי עשר דקות, חצי שעה, שעה, והוא לא חזר. לא ויתרתי. ניגשתי לחדר הנעול, שבו שהה עם זיוה, דפקתי על הדלת בנחרצות ואמרתי: "עוזי, אני רוצה הביתה!" "רגע", נשמע קולו מעבר לדלת, "אני מלמד את זיוה מתמטיקה…"

ושוב אותו הים.

מסתכלת סביב, חוף גורדון, מדרגות יורדות אל החול, רוקדים מפזזים במעגלים לצלילי "צדיק כתמר יפרח", ובצד שמאל ניצבת בריכת גורדון החדשה – קטנה, מבוישת, מנסה להיזכר בימי זוהרה.

***

רוח קרה נדחקת אל הלב השומם, המתגעגע.

ליבי פעם אז, וליבךָ?

האם היית שם איתי או ריחפת למחוזות אחרים?

גלים של זיכרונות מתנפצים אל שמורות עיניי, סרט מתגלגל לאיטו לאחור – תמונות של ים לפני חמישים שנה. הים שבו הכרנו.

בת שש-עשרה הייתי על חופו הזהוב של הים, שמש זהובה סנוורה את ליבי ושיזפה את עורי.

בערב הזמנת אותי למסיבה, אך נעלמת עם אחרת, האם כבר אז היה עליי לפענח את הצפוי לי ממך?

אך הזרע שנבט בנישואינו, שהתקיימו בט"ו בשבט 1970, הצמיח ענפים ועלעלים ירוקים ושלח שורשים איתנים אל תוך האדמה, ואין-סוף מטריד נפרש בין האיש שהיית שהנץ, שפרח, ובין האיש שטולטל ברוח, בין ענפי החיים וחוסר הקבלה ואי-הידיעה וחידת נפש האדם.

לאן נעלמת?

כעס מתעורר על האיש שהיה, שנעלם, ועל האיש הזר שהגיח במקומו וגירש את האיש שהיה.

מחפשת את האהוב שהיה, שיטלטל את הזר, שיפרוץ אל הערפל, שיאיר את אטימות העין, שיחזיר את אורה הכחול ואת סער הגלים בהתנפצם. האהוב שיפלוש אל הנפש, יטאטא את קורי העכביש המכסים את אבק הטירוף… שיתלוש את הפלסטר מהחיוך המוסתר, המוכר, שיחשמל הברק את הרעם וצחוקו המזויף.

היכן האדם שהיית?

והזר הולך וחוזר, כופה את תשוקתו, את תאוותו, והאהבה היכן?

זהו האין-סוף שבו נושבת רוח קרה, רִיק שבתווך וסכין שמפלחת באבחה את הנפש.

מבינה שמה שהיה נגמר.

ואני מנסה לגרד את הקליפה, את האין-סוף המפריד בין האיש שהיה לאישה שנטשהּ; לאיש החוזר, הזר, ולאישה שהתרחקה, שכבר לא מחכה, שבנתה לה קן חדש משלה, ואטמה את ליבה.

גלי הים מתנפצים אל החוף,

שמיים מחשיכים.

ספינה בודדת מתנדנדת בים האפור,

רוח קרה.

עורבים שחורים עטים על שאריות,

תופסים במקורם קופסת חמאה,

פירורי לחם וגבינה.

תרים אחר האוכל שהיה על השולחן

שנוקה ונעלם.

נתתי לעורב חצי פיתה,

חטף ולא הודה.

אני הנערה

שצופה אל הים,

אני האישה שנטשה

והעורב אורב לפתחי,

מנסה לחטוף את שאריות חיי,

בא, מלקט ונעלם.

פניי משתקפים בגלים השוצפים,

המחליקים את הקמטים,

מלטפים את העור,

מרגיעים את הצעקה,

את החלום שנופץ.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.