החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קרה

מאת:
הוצאה: | 2016-04 | 577 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

"לא גיורא ולא אווה חשפו, כמובן, את כל הפרטים והעלילות הקשורות לאישה המיוחדת הזו, שהייתה טבועה לכל אחד מהם עמוק בנשמה… היופי שלה, העיניים הקטנות והחכמות, החיוך המתוק והדיבור המדבק שלה. עבור כל אחד מהם בנפרד, הייתה אולגה אוצר פרטי, חבוי במעמקי הלב, שייך רק להם… רישומה עליהם היה חזק, נוקב, כואב".

בלילה אחד, החליטה אולגה בת השמונה-עשרה ליטול את גורלה בידיה. אחרי שחוותה על בשרה בילדותה את הטלטלות שעברו יהודי בסרביה, ואחרי שבחרה בנערותה לשבור מוסכמות ולפרוץ גבולות, היא העזה, מרדה ושׂרדה, ובו-בזמן שמרה על נשיותה, על תשוקתה ועל חושניותה. אולגה יצאה למסע הרפתקאות וגבורה, אהבות ושברון לב, מול קשיים אינסופיים, שבמהלכו נקשרה במערכות יחסים סבוכות, לגברים ולנשים מרתקים לא פחות ממנה. "קָרה" הוא רומן סוחף ומעניין, הפותח צוהר אל עולם שהיה ונחרב. חייה של משפחה אחת שזורים במאורעות היסטוריים גדולים, בצל אנטישמיות, פרעות ועוני, חיים של פשטות, במאבק קיומי מתמיד, ובו גם לא מעט אהבות ושמחות. תהפוכות הגורל ומכותיו, הפראוּת של ערי אירופה וכפריה דאז והחספוס של ארץ ישראל בראשיתה, היו אתגר לנשים גיבורות הספר, שהיו חייבות להתמודד, לשרוד ולהשיג בעבור עצמן את מנות האושר שייחלו להן. סגנונו של אוֹרי אילן רהוט, והוא כותב מהבטן ובאהבה רבה לדמויות, היוצרת אינטימיות בינן לבין הקורא.

***


אורי-אילן

אוֹרי אילן נולד בשנת 1954 בחיפה, בוגר בית הספר הריאלי ויחידה 8200, נשוי ללָאורה ואב לבן, דן, טל, עדי ואדם. מאחוריו קריירה רבת שנים כמנהל מרכזים קהילתיים בירושלים וברמת השרון, שליח בצפון אמריקה, מנהל בכיר בעיריות תל-אביב-יפו, נתניה וצפת, איש עסקים בדרום אפריקה וכיום משמש בתפקיד בכיר בשירות המדינה. אוֹרי כותב למגירה שירה ופרוזה מגיל צעיר וזהו לו רומן הביכורים.

מקט: 4-698-530-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


קָמִינְקָה

יום חמישי, אחד בפברואר, 1912. אולגה בת החמש התעוררה באותו בוקר בקלות. היה זה בוקר קפוא עד כאב. היא התכרבלה בדרגשה, התרפקה אל קיר העץ שריחו כריח היערות החובקים את קָמִינְקָה וחישבה, כדרך בני גילה, את יומה השמח שהתעורר סביבה. אין לילד יהודי בקמינקה די ימים שמחים, ולבד מערב ראש השנה וליל הסדר, חגיגת יום ההולדת היא היום המאושר בשנה. מזרן הקש הטחוב שעליו שכבה אולגה רשרש קלות בגלל מלחמתה הבלתי נשלטת בעקיצות הפשפשים ובשלפוחיתה, שאותתה רצון עז להתרוקן. בבית העץ הרעוע של משפחת כץ ידעה כבר הילדה בת החמש שאין מנוס מלצאת אל הגינה האחורית, המושלגת והקפואה. לשם כך, ידעה, מוטב לה לעטוף את עצמה היטב ולא לוותר אפילו על שמיכת הטלאים, שבתוכה הייתה מגולגלת כחבילת קש.

אולגה גירדה את גופה הקטן ועצמה את עיניה בניסיון לגנוב רגע נוסף של דומיית שחר יקרה, לפני שהתינוק דוד יתעורר בצרחות נוראות. ואז, בשבריר של רגע, התעורר הבית אל יום הולדתה בלי שמץ של חגיגיות, בלי חיוך, רק פניהם המקומטות של אמא ושל אבא, שהזקינו בטרם עת ניבטו אליה ועל פי מבע עיניהם, כל מה שטמן בחובו היום החדש, לא בישר טובות. אולגה נכנעה לגופה, התגלגלה מדרגש העץ הלח, דחפה בזריזות רבה את כפות רגליה הקטנות אל מגפי העור, התעטפה ואצה אל החצר להטיל את מימיה מעלי האדים. משם פרצה כנשוכת נחש אל המטבח, שהיה המקום היחיד בעולמה שממנו נבע חום מרגיע. התנור היה גדוש בעצים ואמא, עטופה בסינרה הגדול, חיבקה בידיה העבות את הילדה. כל סיוטי הלילה, היסוסי הבוקר, הקור והפשפשים נעלמו כלא היו, ואולגה הקטנה נמסה אל הבטן הגדולה של אִמהּ כרוצה להיבלע בה. צרחותיו של דוד קטעו את מנת החום האימהי הקמצנית ממילא, ואולגה פנתה לקערת הדייסה החמימה, שהמתינה לה על שולחן העץ הגדול. כאשר התיישבה על ברכיה, כדי להגיע אל מזונה, הבחינה בכוס התה הריקה של אבא וחשה את מגע ידיו הגרומות עליה. תמיד כשראתה אותו אוחז בכוס התה העדינה, נראתה לה זו כמי שעומדת להתרסק בין אצבעותיו. במתח רב הייתה מביטה כיצד נגע בכוס, הרים אותה אל שפתיו, שנעלמו בסבך זקנו העבות, והחזיר אותה בשלום למקומה. אולגה שמעה רחשים מהאורווה, שגבלה במטבח, ורק קיר דק מעץ הפריד ביניהם. דלת רחבה חיברה בין השניים, עדות לחשיבות העצומה שראה בעל הבית במקור פרנסתם. האב ארגן את עגלתו. אולגה אהבה להתבונן בו כאשר סירק את רעמת הסוסה, קרצף את עורה הכהה וליטף בחשאי את פניה. רק אחר כך היה מתפנה להיכנס אל הבית, לשבת ליד השולחן הגדול ולהזמינה לטפס על ברכיו. ריחו היה כריח הסוסה וניחוח זקנו כניחוח רעמתה. בכל זאת אהבה אולגה את רגעי החסד הנדירים הללו שבהם היה אבא כולו שלה. היא לא ידעה כי דאגותיו הותירו מעט מאוד מקום פנוי לבתו הקטנה. מחשבותיו, שניסה להסתיר גם מרעייתו שושנה, נסבו על אודות החדשות הרעות שליקט בדרכו חזרה הביתה. לבו כבד עליו מחשש לגורלה של משפחתו הקטנה, ולא היה לאל ידו להושיע.

יהושע כץ היה איש נמוך קומה, כפוף קמעה מעוּלה של עבודה מפרכת. הוא היה סוחר נודד על עגלתו, מכר וקנה דברי סדקית בכפריה המצוירים של בסרביה. את העגלה ירש מאביו, שנפח את נשמתו בדרך, ויהושע הצעיר נאלץ להביא אל אמו לא רק את הבשורה המרה, אלא גם את גופת בעלה. מאז נדד יהושע בכפרים ונהג לשוב הביתה לקראת השבת, הגם שהיו פעמים ששב עוד בטרם תם השבוע, תלוי בקצב מכירת הסחורות. הוא נהג לשוחח תדיר עם הבריות שפגש בדרכים ונשא ונתן עמן כדרכו של סוחר, משחר נעוריו. בכל מסע היה מדמה את אבא שרוע לו פרקדן בין הסחורות ומלווה אותו בבואו ובשובו. יהושע ניחן בכישרון לשוחח עם אביו המת ועם סוסתו כל אימת שרחק מבני האדם. לא פלא הוא, שכאשר היה שב הביתה לקראת השבת, אפסו כוחותיו ותשה לשונו להמשיך ולדבר עם שושנה ועם אולגה הקטנה, שכבר החלה לעמוד על דעתה. יהושע היה חוזר ומתפלפל עם רוחו של אביו על אודות יהדותו ואמונתו. במשך השנים תר אחר עדות אחת שתאפשר לו להאמין בלב שלם לטענתו של אביו על קיומו של אלוהי ישראל, ושב וסתר אחת לאחת את תוכחותיו של אבא, שקיבל במלואה ובהכנעה את תורת אלוהיו. יהושע ידע די סבל, ראה לא מעט יגון ודאבה וזכה למנה מספקת של תלאות החיים. הוא שאל את עצמו, את אביו המת ולא פעם אף את הסוסה, אם אל זה בכלל קיים, ואם כן – היכן רחמיו וחסדיו? לא שחיי אביו המנוח, זיכרונו לברכה, היו קלים וחסרי דאגות, אלא שאמונתו הבלתי מעורערת בחסדי האלוהים הייתה חזקה עד כדי שמיאן לשמוע ערעור קטן שבקטנים על הבריאה. לכל תלאותיו היו תמיד הסברים מלומדים, שהספיקו על מנת לשכנע את ממציאם בחסד האלוהי הבלתי ניתן לערעור. עד כדי כך הפליאה את יהושע אמונתו השלמה של אביו, שהיה משוכנע שעזבו מוקדם מן הצפוי בגלל רצונו העז להתאחד עם השמים שמעליו ולהיפטר מצרותיו של העולם הזה. אלוהיו שמע לתחינותיו ולקחו בחפץ לב.

בימי ראשון המקודשים לנוצרים ולסוחרים היהודים בבסרביה, נהג יהושע להתגלגל מדרגשו הקשה הרבה לפני הסימנים הראשונים של היום המפציע בקמצנות. בשקט רב גלש לנעלי הבית המרופטות והתגנב החוצה לבית הכבוד שבפינה הרחוקה של חצר הבית. חלציו בערו בתשוקה להתפנות מהלחץ האיום שנאגר בו במהלך השבת שופעת החמין, השעועית ותפוחי האדמה המתוקים של שושנה. דווקא ברגעים הללו, הרחוקים משהו מרוח הקודש, נזקק יהושע בכל מאודו לאלוהי אביו. הוא רצה להודות לו על מטעמי אשתו, על הפורקן הנעים ממעמסתם ולהתחנן על נפשו, בעיקר על איבריו הבאים במגע עם האוויר הקפוא. ככל שניסה במשך השנים לרדת ממיטתם בדומייה מוחלטת, מעולם לא הצליח להקדים את שושנה במטבח, כאילו מחוברת הייתה אליו בפתיל סתרים דק, הנמתח להעירה עמו ממש באותו רגע ולשרתו בנאמנות ובמסירות אין קץ. אם יש לאביו נקודה אחת של זכות אמת שעליה לא חלק יהושע מעולם, הייתה זו תרומתו לשידוך המוצלח עם שושנה בת יעקב הנפח. די היה לו לאביו לצוד פעם אחת את שבריר מבט התשוקה המבויש שהפנה בהיחבא אל הילדה היפה, עת חלפו ליד הנפחייה של אביה, כדי לעשות יד אחת עם הנפח וברבות הימים, משהגיעו לפרקם, לשדכם ולהשיאם זה לזה.

לשושנה לא היה מושג על אודות הדרך שאליה יצא בעלה בכל יום ראשון וממנה שב בדרך כלל מעט לפני כניסת השבת. מעולם לא עזבה את קמינקה ומעולם לא העזה לחלום על אפשרות כזו. ממילא, הסיפורים שסופרו על סביבתם הקרובה וגם אלה שבאו ממרחקים, נראו לה מאיימים וקטלו אצלה באִבָּה כל כמיהה לעזוב את מקומה. כך קרה שהשתוקקותו של יהושע לשקוט מן הדרך והיעדר סקרנות מצדה של שושנה הזדווגו לשלמות ויצרו אווירה של שקט ושל שלווה מוחלטת בזמן המועט שהיו יחדיו. בימי שישי, לאחר ארוחת ערב שבת, טרם נולדו ילדיהם וגם אחר כך, היו עולים יהושע ושושנה כץ אל יצועם הצנוע, כמהים זה לזה אחרי שבוע של פרידה. אחרי שנדם בית העץ הרעוע ואפילו הסוסה באורוותה דממה, כאילו רוצה אף היא להאזין למעשה האהבה, הרשו לעצמם בני הזוג היגע להתרפק זה על זה ולהתחבק בעוז. תשוקתו של יהושע התעוררה מתרדמתה מתחת לבגד השינה שבו היה עטוף וחיפשה את דרכה בחשכה. הוא הרים קמעה את כותנתה של שושנה, לא יותר ממה שנדרש כדי לאפשר את חדירתו חסרת הסבלנות. אז ידעה כי שב הביתה. עוד רגע שהה בקרבה והנה באה תשוקתו לפורקנה. היא קיבלה במעמקיה את גל החום השופע ממנו, אימצה אותו אל חזה הגדול ונאנחה עמו בהזדהות מלאה.

בימי ראשון, כהרגלה, הזדרזה שושנה כץ אל מטבחה להעמיד מים לתה ולבשל את דייסת הבוקר למטופליה – הגדול והזאטוטים פרי בטנה, שעוד נמו את שנתם. המים והאש הבוערת נאבקו בנחלי הקור שחדרו מבעד לקירות העץ הסדוקים, ושושנה מיהרה לבצוע משארית לחם השבת את מנות הצידה לדרך. היא דחפה לתרמילו חריץ גבינה קשה המשתמרת יומיים-שלושה, צנצנת ריבת תפוחים ומעט פירות מיובשים, בדרך כלל דבלים, הכול מעשה ידיה, פרי גינתה ועציה וחלב פרתה היחידה. בזמן שיהושע איכף את הסוסה, רתם את העגלה והעמיס את חבילתו על גבי הסחורה, שנחה אף היא את מנוחת השבת, הפציע סוף-סוף היום ויהושע יצא לדרכו. מחשבות נעימות עוד ליטפו את תחתית בטנו ואיבריו היו רפויים ונינוחים, מוכנים לקראת השבוע שלפניו.

אולגה, ילדתו הבכורה, נולדה ביום שישי והוא שב הביתה אל מתנתו בעתו. מאז סיגל לעצמו הרגל לשוב אליה בימי הולדתה, לשמח אותה ואת אמהּ ולימים – את שלושת אחיה ואת אחותה שעתידים היו לבוא אל העולם.

באותו יום, כשישבה אולגה על ברכיו, חיבק אותה במלוא היקפה הקטן והרך והתמוסס לניחוחה התינוקי, שעוד נשאר לה. אולגה הייתה אמורה להיות לו בנו בכורו שעליו חלם בלילות נדודיו הרבים וממנו ציפה לרשת אותו במסחרו, לאחוז בידיים קטנות את מושכות סוסתו ולהוליכה בדיוק באותם נתיבים שאביו חרץ לו. אפילו שלושת אחיה, שנולדו אחריה, לא היו יכולים לשנות את ייעודה בחיים של אחותם הבכורה – לטפל בסוסתו במקומו אחרי שיכלו כוחותיו, לרדות בה ולהובילה בין הכפרים. יהושע הכין מבעוד לילה הפתעת יום הולדת עבורה וצרר אותה בחבילת בד צבעוני, שקנה במיוחד. הוא צפן בה את שעון הכיס שירש מאביו בן רגע, שעון מצופה כסף שאינו יקר במיוחד וגם לא מדייק במיוחד. שיני הזמן גרמו לו עוול, אך לא מנעו ממנו להמשיך ולתקתק כהלכה, פחות או יותר. הוא חשב שזה המועד הנכון ביותר להעמיס עליה את משא המשפחה הכבד ולשאתו אל דורהּ. סיבה טובה הייתה ליהושע להיות מודאג באותו יום חמישי. בסרביה לא נראתה כתמול שלשום, הוא שמע שמועות על אודות כנופיות של פורעים המשוטטות בארץ ומטילות את חיתתן על תושבי הכפרים. הוא הטה אוזן בכיכרות השווקים וליקט כל פיסת מידע אפשרית. כנופיות נלחמו זו בזו, קרבות של ממש בין אלו שכינו עצמם מנשביקים, לבנים, ובין אויביהם בנפש, הבולשביקים האדומים. אלה מגינים על כל מה שהאחרים שואפים לכלות ולהפך. הם השחיתו כל הנקרה בדרכם – שרפו בתים, רצחו ועשו מעשים איומים בנשות הכפרים הרחוקים. בעודו קשוב לסיפורי האימה, נזכר יהושע במעשיות שסיפר לו אביו בילדותו. כמעט תמיד נסבו המעשיות סביב קרבות-אין-ברירה של אבותינו התנכיים כנגד כוחות הרשע העומדים להשמידם. לא היה ליהושע מושג על אודות מהותו של הסכסוך. בכלל, ידיעותיו הצטמצמו בתחום צר מאוד הקשור בעיקר למסחר, לדרכיו, למשפחתו, לכפרו ולבהמתו. הגיאוגרפיה שלו הייתה מוגבלת לתחומה של מדינתו בסרביה, ואופקיו נגעו בגבולותיה. שמות רחוקים כמו רוסיה ומוסקבה צלצלו באוזניו בדיוק כמו בית לחם וירושלים, לשם התפללו אביו ולקוחותיו הגויים. הניסיון של יהושע להבין את המתרחש נדון מראש לכישלון. מוטרד מאי פעם שב יהושע ליום הולדתה של אולגה והיה נחוש בדעתו להעלים כל אות של דאגה מפניו, כדי לא לפגוע בשגרת החיים השלווה בבית משפחת כץ. כך, מאוחר בלילה, השתחל בשקט אל מיטתה של שושנה וכך אחז את אולגה הקטנה על ברכיו למחרת בבוקר. היא המתינה בחוסר סבלנות למתנת יום הולדתה. יהושע הניח את צרור הבד בידיה הקטנות, ואולגה החלה לקלפו במהירות כבצל. כאשר גילתה את שעון הכיס של סבה ברקו עיניה. היא אימצה בכוח את הצרור אל לבה ובידה הפנויה חיבקה את אביה חיבוק הדוק ואוהב, שהתארך יותר מהרגיל. אפשר היה לחוש באוויר שבריר של התרגשות ושל התרוממות רוח, נדמה היה שזרמים עלומים זרמו ביניהם, כך העביר לבתו מחשבות ותחושות שלא ידע לבטא. הילדה לא הרפתה ממנו במהרה, ולבסוף נאלץ יהושע להורידה בעדינות מברכיו, לקום ולפנות אל אורוותו.

***

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קרה”