הורים – למרות הכל

"כל תינוק מתחיל ללמוד – מרגע שיצא לאויר העולם – ומה שהוא חווה או רואה, או שומע, אותו הוא יחקה. חיקוי הוא צורת למידה. ההורים – הם המודל, הם הדוגמא שמהם הילד לומד."

"הורים – למרות הכל" – נוגע במה שלכאורה מובן מאליו אולם מהיבט חדש לגמרי, ובמה שמעולם לא זכה להתייחסות או נזנח כבלתי חשוב.
הספר פונה ישירות אל ההוויה האנושית על מגוון פניה וקולותיה. הסופר גד קל אף חושף כאן עוולות חמורות שהורגלנו לראותם כ"נורמה חברתית" – רק בגלל שבעלי שררה "ברי-סמכא" קבעו אותם עבורינו. לאחר שגילה את האמת שנסתרה מעינינו – נראה שאפשר גם אחרת. הסופר מסתמך רבות על טכנולוגית למידה חדשה – שטרם זכתה להכרה נרחבת ושואף להדגיש את החיובי שבילד ובאדם על אהבותיו, מאבקיו והתלבטויותיו, תוך מציאת פתרונות הולמים לבעיות לא הישרדותיות המאיימות על קיומו.

מקט: 4-1272-476-1

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

פרק ראשון:
ילדים אינם “חיות מחמד”

רבות המשפחות המגדלות כלבים. ראיתי הרבה סוגי כלבים שונים ומשונים. בקרב רבים הם חלק מהמשפחה. מעולם לא נתתי דעתי עד כמה שונים הם זה מזה, וגם אינני יודע להבדיל היטב בין הזנים והגזעים השונים. יש קטנטנים שהם ממש “חיות מחמד” ויש גדולים “כלבי צייד” או כלבי שמירה. יש אחרים, ספק חיות מחמד ספק כלבי שמירה, ויש גם כלבי נחייה מיוחדים ורגועים, שמשמשים כמו עיניים לעוורים. אך לכולם ללא יוצא מן הכלל יש בעלים.
יש כלבים השומרים על בעליהם, ויש בעלים השומרים על כלביהם.
ולרוב הכול מבינים שאת הכלבים מאלפים, מבייתים. אומנם גם ביניהם יש המצייתים פחות ויש המצייתים יותר – אך מבלי שהכלבים יהיו מאולפים – וצייתנים – יהיו חיינו קצת יותר מדי מורכבים וקשים. הנחה שעליה ניתן לומר שיש הסכמה.
אבל ילדים – ובני-אדם בכלל – אינם רכוש של אף אחד. לאף אחד ואחת אין בעלים. המונח “בעל” מתאים יותר לתקופות שבהן אישה נמכרה לבעלה והפכה לחלק או פריט מרכושו, כאילו היא חפץ שאפשר לעשות בו ככל שיעלה בדעתו או ברצונו של בעליו. ובמקרים רבים, זאת גם הגישה לילדים.
אז יש כמה אומות שה”מלומדים” שבהם הסיקו מסקנה, “ילדים הם כמו גורי כלבים, ויש לאלף אותם בעודם קטנים”. הם לימדו את ההורים שאין הילדים מבינים שום דבר, ואם לא יאלפו אותם, הם יפרקו כל עול וישבשו כל סדר. חייבים להציב להם גבולות, ואם צריך אז לפעמים גם להעניש או להכות. הם לימדו ש”ילדים עדיף לראות, ולא לשמוע”, ועד שיגדלו הם דומים בדיוק לחיות קטנות – וכך יש להתייחס אליהם.
מי שמאלף ילדים בעזרת עונשים – סופו שיקצור “פירות באושים”.
זה למעלה ממאתיים שנה ש”מובילי החינוך והתרבות” בעולם המערבי, רובם בני התרבות הגרמנית, אימצו לעצמם את המונופול להיות המורים היועצים, הידענים – המלומדים הבלעדיים – והפוסקים בכל ענייני החינוך, התרבות והלמידה ברחבי העולם המערבי כולו. באותם הימים רוב האנשים לא קלטו ולא הבינו שזוהי מגמה של עריצות, יוהרה, שתלטנות, אפליה ורודנות כדי לשלוט בבני אדם. זה נמשך גם במאה הקודמת, ובמידה מסוימת ממשיך גם בימינו אנו. הנה ציטוט של הפילוסוף יוהאן גוטליב פיכְטֶה,1 שהיה מנהל מחלקת הפילוסופיה והפסיכולוגיה באוניברסיטת ברלין, תחילת המאה ה-19, בשנת 1810 לערך.
“מגמת החינוך צריכה להיות הרס הרצון החופשי, כך שלאחר שהתלמידים יאולפו, הם לא יהיו מסוגלים לחשוב או לפעול אחרת מכפי שמוריהם רוצים.
“לפסיכולוג החברתי של העתיד יהיו כמה כיתות של ילדי בית-הספר שעליהם הוא ינסה שיטות שונות כדי ליצור שכנוע בלתי ניתן לעירעור שהשלג הוא שחור.
“כאשר תלוטש הטכניקה לכדי שלמות, כל ממשלה שהייתה אחראית על חינוך ליותר מדור אחד תוכל לשלוט לגמרי בנתיניה ללא צורך בצבא או במשטרה.”
יוהאן גוטליב פיכְטֶה
הפסיכולוג הגרמני וילהלם ווּנדְט, שהיה מחסידיו של פיכטה, מייסד בשנת 1879 את ה”פסיכולוגיה הניסויית”, בהכריזו שהאדם הינו חיה, חסרת נשמה (נפש) כמו כל חיה. מאז רבים חושבים שהאדם הוא גוף חסר נשמה ולכן אין המשכיות לחיים.
ומכיוון שהם היו ‘מובילי דעה’ בתחום החינוך ובאותם הימים אין בלתם בעולם, כך האמינו כמעט כולם, יצרו מומחים אלה הבנות שהשתרשו עמוק למשך דורות על גבי דורות, הבנות שאותן טיפחו בשיטתיות ואלה הפכו ל”מוסכמות” משוללות כל היגיון – ומנוגדות לאמת הצרופה! הם גידלו בני-אדם שלא ידעו איך נכון להתנהל אלא רק איך להשליט צייתנות עיוורת. לכן אין פלא שגם ההורים היו מבובלים ולא ידעו מה נכון ומה שגוי בהתייחסותם אל ילדיהם. ילד שספג מגיל צעיר מכות ועלבונות למד רק זאת ש”ילד קטן צריך להכות, להשפיל או לרסן, מה שאינו חוקי בימינו, וכיום הטיפול נעשה באמצעות “תרופות”. זוהי דרך של שתלטנות ודיכוי שאולי בעטיה התאפשרה השואה. ואם לא נכיר ונלמד כמה עובדות, היא עלולה להכות מחדש – ביתר עוצמה, רשעות ושנאה.
ניצוצות של תקווה – לדרך שונה ואנושית יותר – נתגלו רק בתחילת המאה שעברה, על-ידי שני הוגי דעות דגולים, שהבינו שאפשר גם אחרת. הם ייסדו שיטות חדשות לגידול ילדים. ולמרות שמוסדות החינוך והאקדמיה לא רצו להכיר בהם בתחילה, הרי שעם חלוף השנים ידעו רבים ברחבי העולם שרק בדרכים אלה אפשר לגדל ילדים מאושרים. כולי תקווה שיותר ויותר יבואו ויכירו את פועלם וילכו לאורם.
חלומי הגדול הוא שספר זה יסייע לקורא לגלות נתיב שונה. נתיב שבו כל אדם ידע את ערכו וידע גם להעניק ערכים, שלווה, ביטחון עצמי וענווה – לעצמו וגם לילדיו, לעמיתיו ולכל סביבתו.
1 יוהאן גוטליב פיכטה (1762-1814) – מתלמידיו של עמנואל קנט, פילוסוף אנטישמי חריף ומטיף להשמדת העם היהודי כולו.