החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

פרשת דינה

מאת:
הוצאה: | 2017 | 277 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

דינה בת העשרים וארבע אינה יודעת פחד מהו, אינה מודעת ליופיה הקיצוני, ומתקשה לפענח רמזים וקודים חברתיים. היא לא מבינה עד הסוף מדוע בני האדם מבצעים תנועות גוף מסויימות במקום פשוט לומר באופן ברור מה הם רוצים ולמה הם מתכוונים.

בילדותה, כשאובחנה אצלה תסמונת אספרגר, המומחים התקשו להעריך כיצד תתפתח, אבל בטיפולו המסור והאוהב של אביה המאמץ, קובי, דינה פרחה. הוא שלימד אותה כיצד עליה לנהוג במצבים משתנים, מה נכון לומר ומה משמעות המחוות השונות של האנשים סביבה.

היא שיתפה אותו בכל פרט בחייה, גם אחרי שיצאה לחיים עצמאיים, שכרה דירה משלה ורכשה אופנוע.

עד ללילה המסויט ההוא, כשחזרה מפגישה עם חברתה החדשה, עובדת ניקיון ערביה, סמוך למחסום הצבאי של קלקיליה. היא גמרה אומר לא לשתף איש בניסיון האונס שחוותה.

נאמנה להחלטתה, היא פותחת בחקירה עצמאית חובבנית לכאורה, ומצליחה באינטואיציה פרטית ומתוך היגיון משלה, לעלות על מסלול התקדמות מקביל לחקירת המשטרה.

מכאן מסתבכת העלילה לסיפור מתח שיש בו אישה צעירה בעלת לקויות רגשיות, איש משטרה שמתאהב בה, שני אבות מודאגים ומסע מסוכן בסמטאות טירה ושכם. רק הקורא מכיר בסכנה. דינה כצפוי לא יודעת לזהות אותה. וכאן טמון כל הקסם, כי דווקא בחוסר המודעות הזה לסכנה, למשיכה בין גברים לנשים, לצווים חברתיים וליתרונותיה הבולטים – היא נקייה מדעות קדומות, מרתיעה מיותרת ומבעיות אגו, כמו שאולי כולנו היינו צריכים להיות במידה מסויימת.

מקט: 001-3670-002

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק א

1

האוטובוס שיצא מהמדרשה המבודדת בלב פרדסי השרון לכיוון העיר כפר סבא, החל להאט לקראת התחנה. דינה, שעמדה במעבר הצר שבין זוגות המושבים ואחזה בחוזקה את עמוד המתכת המבריק והחלקלק, כבר חישבה את מספר הצעדים שתבצע כאשר הנהג יפתח את הדלת הפנאומטית שמימין. חושיה החדים נדרכו ומוחה התמקד באופן מוחלט במשימה שעמדה לבצע בתוך כמה שניות. הירידה מהאוטובוס בתחנה, היתה עבור אדם רגיל משימה פשוטה ויומיומית, אבל דינה צור לא היתה אדם רגיל והמשימה המוטורית הפשוטה לכאורה היתה עבורה מבצע מיוחד, אף שחזרה על עצמה מדי יום.

כאשר לא רכבה על האופנוע הנאמן שלה, בימי החורף הגשומים, ובמקומו בחרה באוטובוס עמוס האנשים, עצירת האוטובוס היתה עבורה תמיד רגע מכונן ותובעני. אותו רגע שבו נפתחה הדלת בשריקה מתכתית, ואז היה עליה להספיק לעבור את המרחק של ארבעת המטרים עד לקדמת האוטובוס, לפנות ימינה, לרדת בגרם המדרגות הקטן אל משטח האספלט שמתחת למדרגה התחתית, לייצב את רגליה על הקרקע וגם להספיק להתרחק בבטחה מקופסת המתכת האימתנית והרועשת בטרם יסגור הנהג את הדלת ויתחיל שוב בנסיעה. היא ראתה בעניין משימה שצריך להתרכז בה היטב כדי לבצע אותה על הצד הטוב והמדויק ביותר.

זיכרון ילדות צף בה בכל פעם שהאוטובוס התקרב לתחנה מסוימת. כאשר היתה בת תשע בדיוק ונסעה באוטובוס עם אביה, היתה עדה למקרה שנחרת בזיכרונה. נערה שנראתה לה כתלמידה בתיכון, התכוונה לרדת מהאוטובוס שעצר בתחנה, אולם בטרם הספיקה להגיע למדרגות, נסגרה הדלת והאוטובוס המשיך בנסיעתו. זעקות השבר של הנערה ההיא עדיין הדהדו בראשה, למרות שחלפו מאז קצת יותר מחמש-עשרה שנים. זה הסתיים בכך שנהג האוטובוס נאלץ לבצע פניית פרסה, בעידודם הנמרץ מאוד של כמה נוסעים, ולחזור לתחנה הקודמת כדי להוריד שם את הנערה הנסערת והבוכייה. הנערה ההיא פשוט לא הכינה את עצמה מספיק ולכן זה קרה לה. לי לא יקרה דבר כזה, שיננה לעצמה בכל פעם מחדש, מריצה בראשה את סדר הפעולות שעליה לבצע ביציאה מהאוטובוס.

דינה לא ידעה מה היה שמה של הנערה ההיא וגם לא את גילה המדויק,

אבל קובי, אביה המאמץ, שהיה האדם החכם והסמכותי ביותר שהכירה בחייה, לימד אותה בילדותה שיטות שונות לאמוד את גילם המשוער של אנשים. הוא לימד אותה להתבונן בפניהם ולבחון את מרקם העור ואת הקמטים, וגם לשים לב לסגנון ההליכה שלהם ולאופן דיבורם. לפי השיטות הללו שלמדה מאביה, העריכה דינה שהנערה ההיא היתה בת חמש-עשרה לערך. קצת הפריעה לה העובדה שאי-אפשר לקבוע את הגיל במדויק. זאת בעיה שאין שיטה שמאפשרת להגיע לאבחנה ויזואלית מדויקת, אבל אביה שינן באוזניה במשך השנים שברוב המקרים והסיטואציות המזדמנים לאדם במהלך חייו, הדיוק המוחלט פשוט אינו חשוב דיו ורצוי לעזוב את העניין כדי לא לבזבז זמן על נתונים לא חשובים.

קביעת גילם המדויק של האנשים שראתה ופגשה עד כה בחייה, היתה לדידה נושא מרכזי וחשוב כבר בשלבים המוקדמים של ילדותה. אז הסביר לה אביה שתמיד ראוי ונכון לכבד אדם שמבוגר יותר ממך עצמך, והיא הקפידה להיצמד להגדרה הזאת בשלב מוקדם ככל האפשר. כילדה, פירשה את הגיל כמדד מוחלט למיומנות, לידע ולחוכמה, אך עם הזמן גילתה להפתעתה שקיים חוסר אחידות מבלבל בהתפתחותם של בני האדם מרגע שנולדו. אט אט, מתוך ניסיון חייה המצטבר והולך, נוכחה לדעת שישנם אנשים מבוגרים שהם טיפשים וחסרי מיומנות בנושאים רבים, ולעומתם אדם מסוים שצעיר מהם בשנים רבות יכול להיות חכם, מוכשר ומוצלח מהם פי כמה. ההכרה הזאת, שחדרה לתודעתה בשלב מאוחר יחסית, בלבלה את עולם המושגים שלה. מאחר שסדר נוקשה וחד-משמעי של שיקולים ומדדים היה העוגן בחייה, נדרשה לארגן מחדש את מחשבותיה ואת התייחסותה אל הגיל כאמצעי להערכת יכולתו וכישרונו של אדם. אך אם כאלה הם פני הדברים, מדוע אביה עדיין חושב שעליה לכבד אדם מבוגר ממנה רק משום שמשך הזמן שעבר מרגע הגחתו לאוויר העולם ועד היום ארוך יותר משלה?

המחשבות הציפו את ראשה כשמיהרה לרדת מהאוטובוס, תוך שהיא מסבה את ראשה לשמאל בתנועה מוכנית ומברכת את הנהג בנימה מונוטונית, "ערב טוב ותודה רבה." גם את הברכה הקבועה הזאת למדה בילדותה מאביה המאמץ. הוא הסביר לה שבאמירות מעין אלה יש משום התנהגות מקובלת ואנושית, והן משרות תחושה טובה וחיובית הנחוצה לבני האדם כדי שיוכלו לחיות יחד בחברה משותפת וצפופה. הצורך הזה של אנשים להשמיע או לשמוע ברכות מסוימות היה משונה בעיניה וחסר תוחלת, בעיקר כשהיה מדובר בזרים המברכים לפתע איש את רעהו, בידיעה ברורה שלאחר מכן לא יראו שוב זה את זה לעולם. אבל היא סמכה על קובי אביה שאם הוא חושב שזה נכון ולכן לימד אותה את משפטי המפתח האלה, כנראה יש לכך סיבה חשובה וכדאי ורצוי לומר אותם כלשונם.

כמו ברבים מהמצבים החברתיים שהיו בלתי מובנים לה, השתמשה גם הפעם בשיטת ההיפוך והציבה את עצמה במקום הנהג. היא בחנה שנית את הנושא ושאלה את עצמה האם יהיה חשוב לה שנוסעת היורדת מהאוטובוס תגיד לה שלום ותודה, או שאין לכך כל חשיבות. מיד ענתה לעצמה שמבחינתה לא היתה לאמירות הסתמיות האלה חשיבות כלשהי ולדידה הן מיותרות לחלוטין ולעתים אפילו עלולות להפריע. אילו הייתי אני נהג האוטובוס, חשבה לעצמה, מצדי שהנוסעים יעלו וירדו כל היום מבלי להוציא מילה מפיהם ובלי הצורך המתיש ליצור ביניהם קשר-עין מנוכר, אלא אם מישהו מהם צריך עזרה או רוצה לשאול שאלה, ואז כמובן אין שום בעיה לדבר. יותר מכך, חשבה לעצמה: אילו היתה נהגת האוטובוס, אפילו היה עוזר ומשפר את יכולתה לנהוג ביתר תשומת לב לכל המתרחש בכביש אם כל הנוסעים היו יושבים דוממים וחסרי הבעה.

הנהג שחום העור חייך אליה חיוך רחב והחזיר לה בקריצה ברכת "ערב טוב". דינה חייכה לעצמה בסיפוק והחזירה לו קריצה. דווקא הפעם ברכתו מצאה חן בעיניה, מכיוון שהגיית המילה "ערב" בפיו נשמעה לה ייחודית ומסתורית. אף שלא ידעה מה שמו, העריכה במהירות שגילו ארבעים ושבע. היא ידעה ובהחלט הבינה מה משמעות התנועה המהירה הזאת של כיווץ העין. בעבר חקרה את העניין ביסודיות בעזרת מנועי חיפוש באינטרנט ואינספור שיחות עם אביה ועם חברותיה המעטות לספסל הלימודים בתיכון האזורי בו למדה. משמעות הקריצה היא ניסיון של אדם אחד ליצור קשר מהיר ומיידי עם אדם אחר שאינו בהכרח קרוב אליו, ולהגיע עמו להבנה מהירה. היא למדה במהלך חייה שהקריצה היא יצירה של מעין הבנה פרטית בין הקורץ לנקרץ, הבנה שהיא נחלתם הפרטית בתוך ערבוביה גדולה של אנשים זרים. לעתים לקריצה יש אופי של קשר שובב, עד כדי עבירה על החוק, לעתים היא פיתוי מיני, אבל באופן כללי זוהי מין ברית מיידית שנוצרת בחטף.

היא לא הבינה עד הסוף מדוע בני האדם מבצעים תנועות גוף מסוימות במקום פשוט לומר באופן ברור מה הם רוצים ולמה הם מתכוונים, אבל ידעה שכך נוהגים מרבית האנשים ולכן זהו כנראה סוג של הרגל נרכש. דינה ידעה שסימנים כמו זה ששלחה כרגע לנהג האוטובוס, עלולים להתקבל כבעייתיים בסיטואציות אחרות. כבר בשנות העשרה המאוחרות לחייה הפנימה שגברים המקבלים סימנים כאלה מבחורה צעירה מצוידת בגוף יפה ובפנים נאות, עלולים להיהפך בשנייה אחת לתוקפניים ואלימים. על כן, במהלך היחסים היומיומיים כדאי ונכון מבחינתה להימנע מהם. אך כאן המצב היה שונה. בסך הכול היה זה נהג אוטובוס שמבצע כרגע את עבודתו. היא שקלה את המצב במהירות והגיעה למסקנה כי אין סיכוי כלשהו שהוא ינטוש את משמרתו פתאום, כדי להגיב חלילה בהתנהגות אגרסיבית או תוקפנית על קריצת התגובה שלה. הנהג אכן הגיב כפי שחשבה, במשפט מתון כלשהו שנזרק לחלל האוויר מאחוריה, אך היא לא הספיקה וגם לא התכוונה לשמוע אותו, כי כבר היתה מחוץ לאוטובוס וצעדה לכיוון ההפוך מכיוון נסיעתו.

הפתיחה בהליכה לכיוון הנגדי מכיוון הרכב שירדה ממנו זה עתה, היתה טריק קבוע שלה שלמדה מסרטי מתח שראתה בילדותה. רק לאחר התרחקות הרכב היתה מבצעת פנייה של מאה ושמונים מעלות, לאחר שסרקה את הסביבה ביסודיות לוודא שאין שם עוקב אנושי אפשרי, ופונה אל הכיוון הרצוי לה. הטריק הזה, שמאוד מצא חן בעיניה, נועד לבלבל את המסתכל מהצד, שייתכן כי מסיבה כלשהי מחפש את רעתה. כך הוא מקבל רושם מוטעה על מחוז חפצה האמיתי. כיוון ששאפה תמיד לדיסקרטיות ולשקט, הקפידה ככל יכולתה להישאר בצל האירועים. בכל סיטואציה חברתית שהיתה מעורבת בה, העדיפה תמיד להיות בלתי נראית ובלתי מורגשת, שלא כמו מאיה, חברתה הרעשנית והסקסית מהתיכון. היא החליטה לאמץ לעצמה את הרגל ההליכה הראשונית בכיוון ההפוך, כי באופן כללי לא רצתה שבן-אנוש כלשהו יהיה מסוגל לעקוב אחריה ואחר כוונותיה, ולא משנה מהי מטרתו.

2

האופנוע הכבד של דינה ליווה אותה בנאמנות בארבע השנים האחרונות, אבל היא הבטיחה לאביה המודאג שבימי החורף הגשומים תימנע מלהשתמש בו. היא תעלה עליו שוב רק מראשית חודש מארס, כאשר האביב ייבש את הכבישים ואת שלוליות המים המסוכנות שנקוו בהם. כלי רכב דו-גלגליים היו אהבת-ילדות של דינה. כבר בגיל עשר נהגה לרכוב על אופניה במקומות שנראו לה מעניינים ומאתגרים למעבר. ליד בית אביה בנתניה היתה גבעת עפר ענקית שערמו פועלי הבניין לצורך פיתוח תשתית שנעצר משום מה. היא נהגה לגרור בידיה את אופניה הקטנים אל ראש הגבעה ואז לעלות עליהם ולרכוב בירידה במהירות מסחררת, מטה את גופה לצדדים ומבצעת פניות לימין ולשמאל בעזרת משקל גופה בלבד.

קובי, שבתחילה התלהב ממיומנות הרכיבה שהפגינה בתו, החל להבין עם הזמן שילדתו הקטנה פשוט אינה יראה מדבר, והעובדה הזאת הדאיגה אותו יותר ויותר ככל שגדלה והתבגרה. כאשר מלאו לה שש-עשרה שנים, נחרד כאשר ביקשה ממנו להוציא רישיון נהיגה על אופנוע. רק לאחר הפצרות חוזרות ונשנות מצדה, שכללו הבטחות לשמור ולהקפיד על כללי הבטיחות בכביש, ניאות לאפשר לה להתחיל בשיעורי נהיגה ואף רכש עבורה אופנוע קטן בנפח מנוע של 125 סמ"ק. דינה עברה בהצלחה את הטסט הראשון, והבוחן הרעיף עליה שבחים וציין באוזני אביה שהיא רוכבת האופנוע המוכשרת ביותר שראה בשנים האחרונות. ואכן היא התגלתה כרוכבת מיומנת ואחראית, ולמעט כמה נפילות אקראיות ששרדה ללא פגע בעיקר הודות לציוד הבטיחות שהקפידה להשתמש בו, לא חוותה אירועים טראומטיים כלשהם על הכביש. בגיל עשרים כבר רכשה לעצמה מכספה הפרטי אופנוע כבד, ומאז היה זה בעצם כלי הרכב העיקרי שלה.

האוטובוס התרחק ממנה ושאון המנוע שלו נחלש באוזניה הרגישות והיה לשקט מרגיע. העשן המחניק של מנוע הדיזל התפוגג במהירות ופינה את מקומו לאוויר צח ונקי. דינה, שצעדה כשבעים צעדים צפונה, נעצרה, שלחה מבטים לצדדים, לוודא שאיש אינו מסתכל עליה, ופנתה בחדות לכיוון ההפוך במדרכה הרטובה. היא היתה גבוהה ורזה, שערה הבלונדיני גולש ועיניה כחולות. באותו יום לבשה מכנסי ג'ינס כחולים וחולצת גולף בהירה ומעליה מעיל עור שחור שהצניע והשטיח את זוג שדיה הגדולים. מגפי הבוקרים החומים שלרגליה היו בעלי עקב נמוך שאיפשר לה לצעוד בקלות מרחקים גדולים.

היה זה בתחילת חודש ינואר וגשם דק ירד, מרעיד את השלוליות הקטנות שעל המדרכה בעיגולים קטנים הגדלים והולכים בכל פעם מחדש. היה עליה לעבור שני בלוקים של בניינים ואז, ברחוב הסואן שכבר נפרש לפניה במרחק 220 מטר ממנה, לפנות ימינה וללכת עוד שבעים מטר עד חנות הבגדים הגדולה. משם תפנה שמאלה במעבר החצייה אל עברו השני של הרחוב, וליד דוכן הפלאפל תפנה שוב ימינה וכעבור 25 מטרים תיכנס ללובי של הבניין ותעלה לדירתה השכורה שבקומה השלישית.

ריח הפלאפל החם נישא באוויר ודינה הסבה את ראשה אל הדוכן בו ניצבו באופן קבוע שני מוכרים שנראו לה כאחים, הנמוך כבן שלושים ושמונה והגבוה מביניהם בן ארבעים ואחת. "בואי, חמודה, מנה אחת עלי, בשבילך," היתה ההערה הקבועה נזרקת לאוויר על-ידי אחד האחים כאשר חלפה ליד הדוכן הריחני. היא רק חייכה אל המוכר ובירכה אותו בקול נמוך ב"ערב טוב". ברכתה זכתה בדרך כלל לתגובה כלשהי מהמוכרים. לפעמים השיבו בברכה דומה לברכתה, ולעתים הגיבו באמירה בוטה על הערב הטוב שהיו יכולים הם והיא לבלות אילו רק היתה עוצרת לרגע לידם ומתייחסת אליהם כאל גברים. דינה לא היתה מעוניינת בבילוי כלשהו איתם, ולאחר שעצרה פעם באופן מיוחד והסבירה להם את העניין באופן ברור ומפורט, נראה לה משונה שהם עדיין מסרבים להבין את העיקרון. מדוע הם מתאמצים פעם אחר פעם לפתח את המפגש השגרתי ברחוב לכדי משהו מורכב או אישי יותר, במהלך שהוא חסר תוחלת מבחינתם וברור לחלוטין שלעולם לא באמת יתרחש במציאות. היא ידעה שאם רק תרצה, תוכל לאכול מדי ערב פלאפל בחינם, כמו גם לקבל ללא תשלום עוד שירותים מגוונים שניתנו על-ידי גברים צעירים וחרמנים, וכל זאת אך ורק בגלל הופעתה החיצונית. אמנם לא היתה לה מעולם כוונה לנצל הלכה למעשה את היתרון הפוטנציאלי הזה, אבל הידיעה שהוא קיים למקרה שתצטרך אותו פעם במצב כלשהו, גרמה לה לחוש חזקה ובשליטה מתמדת, יחד עם ההכרה הקבועה שהיא זאת שקובעת את מהלך העניינים בחייה.

השגרה וההרגלים הקבועים היו נוחים ומתאימים לה והיא לא רצתה וגם לא התכוונה לשנות אותם. אפילו התחילה להתרגל להתעלם מהשאלות ומההערות שנזרקו לעברה בזמן שצעדה לבדה ברחוב.

"רוב האנשים שאת רואה ברחוב ביום רגיל אינם רוצים בטובתך," הזהיר אותה אביה שוב ושוב, באותה נימה מונוטונית. "את נערה יפה, יש לך הופעה מושכת ואטרקטיבית וגברים מסוימים בחברה שלנו תמיד ישאפו להתקרב אלייך ולחדור ללא הסכמתך וללא רשותך למרחב הפרטי שלך."

"אבל אם זה לא מפריע לי ולא גורם לי שום אי-נוחות, איפה כאן הבעיה?" שאלה אותו פעם אחר פעם.

"את לא מבינה, דינה. אסור לך להרשות לכל אדם להתקרב אלייך יותר מדי. זה עלול להיות מסוכן מאוד עבורך."

אביה צדק במרבית המקרים, לאו דווקא בנושא עצמו או במילה שדנו בה, אלא במשפט הרגיל שהיה שגור בפיו, "את לא מבינה". היא אכן לא הצליחה להבין כל מיני ביטויים מעורפלים, ובעיקר שמות- תואר. המילה "מסוכן" נראתה לה תמיד ספרותית ולא מציאותית, שכן הביטוי סכנה לא היה מוחשי מבחינתה והיא הבינה את משמעותו רק בסיוע מילים נרדפות ודוגמאות מוחשיות שקיבלה מאביה ומחברותיה המעטות. כיוון שבכל פעם השתנתה עבורה משמעות המילה, בהתאם למצבים השונים שנתקלה בהם, פירשה את הסכנה כסיטואציה מאתגרת ומלאת עניין שיש להתכונן אליה כראוי ולצלוח אותה על הצד הטוב ביותר. לעתים אף פירשה את הסכנה כגורם ישיר להנאה. כאשר היתה לפני שנים בטיול השנתי של כיתה י"ב בבית הספר האזורי בו למדה, טיילה עם בני כיתתה בנחל יהודייה שברמת הגולן, שם גילו בני הכיתה סלע מצוקי שהזדקר כשנים-עשר מטרים מעל בריכת מים עמוקים שנחצבה באופן טבעי בסלע הבזלת השחור. בעוד קבוצת הבנים עומדת על הסלע בחשש האם עומק המים מספיק לקפיצה ומי יקפוץ ראשון, ובנות הכיתה מביטות בהם בסקרנות מלמטה, טיפסה אחריהם דינה בקלילות. היא עקפה בנון-שלנטיות את החבורה הגברית וזינקה בקפיצת ראש מסוגננת לתוך הבריכה כאשר כל תלמידי השכבה עוצרים את נשימתם ומצפים שתצא מהמים. כאשר הוציאה את ראשה אחרי כמה שניות מורטות עצבים, קיבלה מעשרות התלמידים שצפו במחזה תשואות ומחיאות כפיים שלא היה ברור לה מה הסיבה להן. עם השנים למדה להפתעתה כי בניגוד לפרשנות שלה למילה סכנה, שעבורה היוותה מצב מאתגר, רוב בני האדם שהכירה בחייה עד כה, מייחסים למילה דווקא משמעות שלילית ובעייתית, דבר-מה שכדאי ומומלץ להיזהר ולהתרחק ממנו ככל שניתן.

3

דינה טיפסה בנחישות במדרגות בניין המגורים החדיש והמפואר. למרות שבבניין היתה מעלית משוכללת ומודרנית, מוארת באורות ניאון בוהקים ומוקפת מכל צדדיה במראות גדולות, הקפידה כמעט תמיד שלא להשתמש בה ולעלות לדירתה במדרגות. עדיף לה להיות לבד ובסביבה שקטה, חשבה לעצמה בעודה מתנשפת ממאמץ הטיפוס בחדר המדרגות הצר. שלושה דברים בחייה גרמו לה אי נוחות מאז שזכרה את עצמה: אור בוהק מדי, רעש חזק וצפיפות של אנשים רבים מדי במקום קטן. היא לא הצליחה להבין כיצד זה אנשים נורמאליים ושפויים בדעתם החיים על-פי רצונם החופשי, בוחרים לצפות להנאתם במשחק כדורגל מתוך אצטדיון ציבורי ענק והומה אדם. הרי הצפיפות המטורפת בשילוב הרעש מחריש האוזניים עוררו בה רצון עז לברוח לקצה העולם.

בחלוף השנים, בהכרה שהנצה בה עוד בילדותה, הבינה דינה באינטליגנציה הגבוהה שלה שהיא שונה בבירור מאותם אנשים. יחד עם זאת, במוחה שעבד ללא הרף ידעה שכדאי לה ללמוד את רצונותיהם, הרגליהם, מאווייהם והסימנים המוסכמים שלהם, כדי שתוכל לדבר בשפתם ולנהוג בהתאם למנהגיהם, וכך תצליח להסתדר בחברתם. היה לה ברור ששיעורם של האנשים הללו באוכלוסיית העולם גדול לאין שיעור ממספר האנשים שהבינו וחיו את המציאות כמוה. השאיפה להתיישר עם המוסכמות החברתיות המקובלות, שלא היו מובנות לה, גזלה מדינה אנרגיה ותשומת לב מרובה, אבל היא היתה נחושה בדעתה ללמוד ולהפנים את הכללים כמיטב יכולתה.

דינה לא נהגה להתעדכן מיוזמתה בחדשות מהארץ או מהעולם. אירועים שקרו מחוץ לעולמה הפרטי ושלא היתה להם נגיעה ישירה לחייה, לא עניינו אותה ולא הטרידו את מחשבותיה. את רוב המידע על החברה האנושית שהקיפה אותה קיבלה מאביה או מחברותיה הקרובות בתיכון, ולאחר מכן מאנשים אקראיים שפגשה. לכן לא ידעה ולא הכירה, למשל, עובדות בסיסיות על הסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון, או מה טיבן או כוונותיהן של תנועות פוליטיות, בתוך המדינה ומחוצה לה. היעדר הידע הזה למעשה ניתק אותה באופן מוחלט מההוויה הישראלית העממית. אנשים בעלי מבטא דיבור שונה או חזות שנראתה לה יוצאת דופן לעומת האנשים שהכירה, עוררו בה תימהון וסקרנות. אף ששלטה היטב ברזי המחשב והאינטרנט, לא העלתה בדעתה לנצל את הידע הזה כדי להתעדכן בחדשות ובאירועי השעה והתמקדה בפרטים טכניים ספציפיים שרצתה לדעת וללמוד אודותיהם. את הפרטים הללו ידעה למצוא במנועי החיפוש באינטרנט.

את הדירה, בשכונה נחשבת בכפר סבא, שכרה לפני כמה חודשים, בסיוע אביה. הוא שחיפש באינטרנט, מצא את הדירה וגם ניהל את המשא ומתן עם בעל הדירה שאול, גבר נאה שנראה לה כבן חמישים ואחת. את המפגשים סביב חוזה השכירות ניהל קובי בנוכחותה, והיא שמה לב ששאול נועץ בה מבטים קבועים כ 80 אחוז מהזמן בו שהו שלושתם באותו החדר ודנו באריכות בפרטי ההסכם שנועד לאפשר לה לגור לבדה בכפר סבא, המרוחקת כחצי שעת נסיעה מנתניה, עיר ילדותה.

במהלך אותן פגישות מייגעות לצורך קביעת תנאי השכירות בדירתה העתידית, כאשר מבטו החקרני של שאול סקר ללא הרף את פניה ואת גופה, נזכרה דינה בתוכנית טלוויזיה שצפתה בה פעם, בערוץ המדע. בתוכנית הסביר מדען אמריקני מומחה לתורת ההתנהגות, כיצד על-פי הצלבה של כיוון ההסתכלות בשתי עיניו של אדם מסוים, ניתן לזהות מהו המיקום המדויק עליו נופל מבטו, וכיצד ניתן לשער מהן כוונותיו של כל אדם כלפי רעהו רק על-ידי איכון של כיוון המבט. המדען הדגים את הדברים בתצוגה גרפית של הצלבת מבטים אנושיים עם המיקום הפיזי המדויק שהמבט מכוון אליו ברגע נתון. נראו שם שני אנשים משוחחים, בחור ובחורה, וצלב אדום שניזון מתוכנת המחשב שסקרה את עיניהם, ייצג את המקום עליו נופל מבטו של כל אחד מהם באותו רגע. הצלב האדום, ששוטט ללא הרף על אבריהם האינטימיים, סימן בעצם, ללא שום תקינות פוליטית, את המטרה המדויקת אליה כיוונו שני האנשים, שנראה כי הציתו זה בזה עוררות מינית. דינה ניסתה ליישם את מה שהפנימה מאותה תוכנית ושמה לב מיד שמבטו של שאול מופנה במשך רוב הזמן אל מתחת לקו הסנטר שלה, כלומר באופן די ברור לכיוון שדיה, ולעתים הוא יורד עד אל מתחת לקו חגורת המכנסיים שלה. לעתים טיפס מבטו כלפי מעלה, שם פגש בחטף את מבטה החקרני ואז חזר לסורו בחיוך מבויש ומהיר והשפיל את מבטו לזווית של כ-30 מעלות כלפי מטה. היא חייכה לעצמה בסיפוק ובתחושה שהיא שולטת במצב, כמו בכל פעם שגבר זר נעץ בה מבטים. עם חלוף הזמן ועם שנות התבגרותה למדה להבין שהמבטים הללו גורמים לבעליהם ריגוש מיני. היא ניסתה להבין מהו אותו ריגוש, מאחר שלא הצליחה לחוש ריגוש כזה כלפי גברים כאשר ניסתה לסקור אותם ביסודיות באותו אופן. אביה, שהבחין לפתע במשחק המבטים המתרחש מתחת לאפו, שלח לעבר שאול מבט מאיים ומיהר להרים את קולו ולסיים את הפגישה, ותוך כך קם וניסה לחסום בגופו את שדה הראייה בין שאול לדינה.

היא סובבה את מפתח הדלת בידה הימנית ונכנסה לדירה החשוכה כאשר ידה השמאלית, הדומיננטית, תקועה עמוק בתוך התיק התלוי על כתפה, מקיפה באצבעותיה הארוכות את האולר הקטן בעל הסכין הקופצת שבתחתית התיק. ברגע הכניסה לדירה כאשר היא לבדה, היתה תמיד בכוננות. בכמה סרטי מתח שצפתה בהם לאורך השנים המתינו התוקפים בשקט ובחושך בתוך דירת הקורבן, ולכן הקפידה תמיד להיות מוכנה וערנית בשלב הקריטי הזה. אביה לימד אותה להקדיש תשומת לב לפרטים הקטנים ולהיות ערנית לכל פרט שנראה לה לא שגרתי או חשוד, כזה שניתן ללמוד ממנו האם קיימת במצב הנתון אותה "סכנה" שנהג להזכיר לה אינספור פעמים.

כבוגרת קורס הגנה עצמית שסיימה בהצלחה רק לפני ארבעה חודשים, ואחרי זכיות במדליות ובגביעים בתחרויות ג'ודו שלקחה בהן חלק בילדותה, נדרכו חושיה בכל פעם שחשה כי קיימת אפשרות מעשית כלשהי שתותקף מהמארב ללא סיבה נראית לעין. היא אהבה את התחושה הזאת, כאשר חושיה מתחדדים פתאום ופעימות ליבה מואצות ללא הסבר הגיוני. היא קראה רבות על תופעת העלייה בלחץ הדם של אנשים וחיות כתוצאה מאירוע חיצוני, אך הרשים אותה במיוחד התיאור על התנין האורב לטרפו בתוך המים במשך שעות בהן הוא נראה כמו חלק מסלע או בול עץ חסר תנועה. "במצב כזה מסוגל התנין להוריד את לחץ הדם בגופו למינימום הנחוץ לקיומו, ופעימות לבו יכולות לרדת לרמה נמוכה כל-כך שהוא פועם פעם אחת בדקה בלבד," קראה פעם במגזין טבע. "כאשר הוא מזהה טרף אפשרי ומתכונן להסתערות, הוא מסוגל תוך זמן אפסי להאיץ את פעימות לבו החזק עד למאה ושמונים פעימות בדקה, עובדה המאפשרת לו לזנק חרף גופו הכבד, לשחות במהירות של שחיין אולימפי ולתקוף ולהכניע את טרפו תוך שניות ספורות."

את האולר הקטן עם הסכין שנשלפת מתוכו בלחיצה על כפתור שחרור קפיצי זעיר, רכשה לפני שלוש שנים. היא מצאה אותו בשוק הפשפשים ביפו, הצמודה לתל-אביב מדרום, כאשר טיילה שם פעם יחד עם מאיה, חברתה הטובה מימי התיכון.

לאחר שהדליקה את האורות בדירה החשוכה, שחררה את אחיזתה באולר והניחה את התיק על שולחן הסלון. היא היתה סטודנטית שנה ראשונה להוראת מתמטיקה, ולפני חודשיים החלה ללמוד גם בקורסים מיוחדים במרכז לחקר השפה, התרבות והחברה הערבית, בדגש מיוחד על מעמד האישה המוסלמית בחברה הערבית. היא הוציאה את ספרי הלימוד מהתיק והניחה אותם בשורה ישרה על השולחן, מקפידה שחלקם התחתון יהיה מקביל לקו השולחן. את ספרי המתמטיקה הניחה בצד ימין, לידם ספר הקוראן בתרגום לעברית, וסגר את השורה משמאל ספר התנ"ך עם הכריכה המוזהבת.

דינה מעולם לא היתה דתייה, אפילו לא מסורתית או שומרת מצוות. היא לא האמינה באלוהים כלשהו, אבל סיפורי התנ"ך שלמדה מכיתה א' בבית הספר היסודי, שבו את ליבה וריתקו אותה בעלילותיהם ובמוסר ההשכל שלהם. היא שוחחה עליהם רבות עם אביה, ואפילו קצת עם אסנת, חברתו לחיים, איתה היה לה קשר רופף בלבד. לא כל הסיפורים והמאורעות תאמו את מערכת הערכים שלה, אבל היא למדה מהם לא מעט ונהגה לחזור ולשנן אותם במוחה מתחילתם עד סופם, מחפשת אחר ההיגיון, הכוונה, או המכנה המשותף.

במדרשה למדה להפתעתה שבסיס הקוראן – ספר הקודש של דת האסלאם – והסיפורים המתוארים בו, הם בעצם העתק כמעט מדויק של התנ"ך, עם אותם שמות וסיפורים, אך בהגייה אחרת של השמות, ולכל אחת מהדתות פירושים אופייניים לה, בהתאם לתרבות שהתפתחה בקרב המאמינים עם השנים. היא נוכחה לדעת שאברהם בתנ"ך העברי הוא בעצם איברהים בקוראן, יצחק הוא איסחאק, יעקב הוא יאקוב, יוסף הוא יוסוף, דויד הוא דאוד, וכמוהם שמות רבים ששינוי מינורי בהגייה מבטל את שייכותם לדת אחת ומשייכם לבני הדת האחרת. כך אותו ספר קדום מהווה בעצם בסיס רעיוני ולעתים תרבותי עבור שני עמים שונים למדי זה מזה, החיים בשכנות גיאוגרפית ובעיקר מנהלים מאבקים עקובים מדם לאורך ההיסטוריה.

דינה לא הכירה באופן אישי שום ערבי מוסלמי, וחשבה לעצמה שזה יכול להיות מרתק לשוחח על ההקבלה בין התנ"ך לקוראן עם ערבי או ערבייה. היא חלמה להיות מורה לשפה הערבית ולמתמטיקה, ולכן הקפידה לא להחסיר ולו שיעור אחד או הרצאה במסגרת לימודי התואר. בינתיים, למחייתה, נתנה שיעורי עזר פרטיים במתמטיקה לתלמידים בכל הגילאים – מבית ספר יסודי ועד תיכון – כהכנה לבחינות או לצורך העשרה והרחבת הידע.

המתמטיקה והמדעים המדויקים ריתקו אותה, ובנוסף לכך שאהבה אותם, גם הצטיינה בהם מאז שזכרה את עצמה. היא הסתדרה מצוין עם העובדה שבמדעים המדויקים אין רמיזות ואין "שטחים אפורים". הכול מוגדר, ברור, מדויק ואינו מצריך הבעת דעה אישית כזאת או אחרת. הבעיה העיקרית שלה היתה למצוא תלמידים הזקוקים לעזרתה. יצירת קשר ראשוני עם אדם אחר היתה עבורה מהמשימות הקשות והבלתי מובנות שזימנו לה חייה. אך למזלה הטוב גדלה בעולם שבו קובי אביה משלים עבורה כל מה שלא הסתדרה איתו. דינה לא היתה ילדה מפונקת כלל ועיקר, להיפך, היא ניסתה לפתור את כל בעיותיה בעצמה, אבל ההרגשה והידיעה שאביה תמיד יהיה שם בשבילה, הוסיפו לה כוח וביטחון עצמי. חוג תלמידיה הפרטיים גדל במהירות בעיקר בזכות אביה, שיצר למענה את הקשרים הראשוניים עם הורי התלמידים. היא חישבה ומצאה כי סכומי הכסף שקיבלה עבור השיעורים הפרטיים בשנים האחרונות, כבר מתחילים להיות גבוהים בהרבה ממשכורת רגילה של מורה המקבלת את משכורתה ממשרד החינוך. מאחר שרוב ההורים שילמו במזומן עבור השיעורים הפרטיים שלימדה, היא נהגה לשמור את הכסף במקומות שונים בדירתה. הפקדת הכסף בבנק נראתה לה תמיד כצעד לא ברור. מנהגן של הבריות למסור את כל כספן וחסכונותיהן לאנשים לא מוכרים שהאינטרסים שלהם אינם בהכרח דומים לשלהן, ולעתים אפילו הפוכים, נראה לה תמיד חסר כל היגיון. בסך הכול עליה להגן פיזית על השטרות, ואז אין לה שום צורך בבנק כלשהו, חשבה לעצמה לא פעם לאחר שהגיעה הביתה והסליקה סכום כסף נוסף במקום מסתור.

הטלפון הנייד שלה זמזם בתוך התיק והיא מיהרה להוציא אותו. על הצג זיהתה את שמו של אביה. בשעה שהשיבה לשאלותיו על נסיעתה הביתה, עמדה וסקרה את דמותה במראה הגדולה המוצבת בכניסה לסלון הדירה. השיחה הסתיימה במהרה ודינה סובבה את הפוטנציומטר העגול הקבוע בקיר ועמעמה את התאורה בחדר. אחר-כך ניגשה לכוננית הארוכה והנמוכה שבסלון והפעילה את מערכת הסראונד החדשה שרכשה לא מזמן, כאשר עברה להתגורר כאן. צלילי השיר האהוב עליה, Stairway to Heaven של להקת הרוק האלמותית

לד זפלין, מילאו את חלל הסלון. דינה אהבה שירים שקטים, באנגלית בעיקר, אולם מילותיהם התנגנו במוחה כאוסף של הברות מוזיקליות ללא משמעות מסוימת, ולכן מעולם לא ניסתה להבין את כוונת תוכנם המילולי. את השיר הזה אהבה במיוחד מכיוון שצירוף המילים שלו היה כל-כך לא מובן לה, אפילו כאשר ניסתה פעם לשבת במשך ערב שלם ולנסות בכל זאת להבין את פשר המילים ואת משמעות המשפטים שנבנו מהן. מוזיקה שקטה בתוספת אור עמום גרמו לה תמיד לריכוז מחשבתי ודינה חשבה לעצמה כמה בת-מזל היא שאף אדם נוסף לא גר איתה בדירה. היא היתה חופשייה לחלוטין לעשות ככל העולה על רוחה ללא צורך להתחשב, בשום רגע נתון, באדם נוסף. נטייתם של רוב בני האדם לשאוף לחיים זוגיים משותפים בהם יהיה עליהם להתחשב זה בזה בתוך מרחב משותף מוגבל בנפח, לא היתה מובנת לה.

בעוד רוברט פלאנט, סולן הלהקה שכה אהבה, עולה בעוד אוקטבה עד שקולו נשמע לה כקול אישה, סקרה בעניין את דמותה הנשקפת אליה במראה הגדולה והחלה לרקוד באיטיות ובתנועות עגולות לצלילי השיר המתנגן, שנשמע לה עכשיו כאילו הוא זורם אליה מכל הכיוונים. היא הרימה את ידיה אל-על והניעה את אגן הירכיים לימין ולשמאל, משחררת ומנערת מצד לצד את שערה הארוך. היא עצמה את עיניה, מתמסרת למלודיה האיטית, ואז ברגע אחד פקחה עיניים, נעצה מבט בפלג גופה העליון והחלה להתפשט. לאט לאט הסירה את חולצתה בתנועה תיאטרלית, עד שנותרה בחזייה בלבד מהמכנס ומעלה, וצחקקה על ההצגה הפרטית שערכה לעצמה. היא תחבה את שני אגודליה בצדי המכנסיים ההדוקים למותניה ודחפה אותם כלפי מטה, חושפת את תחתוני התחרה הלבנים. "בהתפשטות איטית וחושנית, את יכולה להוציא גבר נורמאלי מדעתו בפחות משתי דקות." נזכרה בהסבר שקיבלה ממאיה חברתה באחת משיחותיהן על גברים וזוגיות. מאיה הסבירה לה אז שמרבית הגברים על-פני כדור הארץ להוטים לקיים מגע מיני מיידי עם כל אישה שמבנה גופה ופניה נראים להם סבירים. לא יותר מזה. "הם לא צריכים הכנות כמונו, הנשים," הסבירה לה מאיה, "הם לא צריכים לדבר, להתאהב או להיקשר. הגברים בעולם הזה נמצאים במוכנות תמידית ליחסי מין מלאים כמעט בכל רגע נתון, וכיוון שגבר בריא בגופו ובנפשו ממהר להפשיט בדמיונו כל אישה שנקלטת בשדה הראייה שלו, דמיונו רץ קדימה כאשר הוא מזהה אישה המתחילה בפעולה הזאת מיוזמתה."

צמד המילים "מגע מיני" היה עבורה ביטוי תיאורטי, משהו שמעולם לא חוותה בעצמה. ברבות מהשיחות שקיימה עם חברותיה המעטות מהתיכון, הן סיפרו על התנסויות מיניות. דינה, שאף פעם לא חוותה התקרבות אינטימית לגבר כלשהו, תהתה בליבה האם באמת העסק הזה מלווה תמיד בכל הריאקציות הרגשיות המטלטלות, שעל-פי הדיווחים באות אחריו כמעט באופן מסורתי. הפעם היחידה שחוותה התקרבות כלשהי של גבר היתה בכיתה י"א, במסיבה של בית הספר שהגיעה אליה במקרה, לאחר שנעתרה בחוסר רצון לתחנוניה של מאיה. אחד מבני השכבה התקרב אז אל דינה, בידו כוסית משקה, ולאחר שדיבר על עצמו במשך חמש דקות רצופות הניח מידו את כוסית המשקה, וללא הכנות מיותרות ניסה לנשק אותה על פיה. האירוע ההוא הסתיים בסטירת לחי מצלצלת שחטף ממנה אותו עלם ביש-מזל, וסימן אותה מאז כמטרה בעייתית בקרב גברברי השכבה.

היא שאלה את עצמה מה היה קורה אילו ישב כאן עכשיו בסלון גבר כלשהו והוא היה צופה במחזה הזה. האם היה מתנפל עליה מיד, או אולי מנסה להרשים אותה ולדבר קצת על ליבה? יצר הרפתקנות רגעי השתלט עליה והיא חשה כמו ילד קטן העומד מול כלוב הנמר ומנסה למשוך את תשומת לבו ללא חשש, בידיעה שהנמר אינו יכול להבקיע את סורגי הכלוב. היא העבירה ידיה אל מאחורי גבה, פתחה את חבקן המתכת הזעיר של חזייתה והסירה אותה מעל צווארה. שדיה המלאים, הכבדים והעגולים נחשפו זקופים וגאים במראה שמולה. היא חייכה לעצמה בהנאה של ילדה בת חמש ושלשלה את תחתוניה בעדינות כלפי מטה, חושפת שער ערווה בהיר ותוך כך מנענעת את אגן ירכיה ימינה ושמאלה ומפתלת את גופה בתנועות איטיות, כמו רקדנית ארגנטינאית בתחרות ריקודי סלסה.

כעת עמדה עירומה לגמרי מול המראה. היא חפנה בידיה את צמד שדיה ועיסתה את פטמותיהם מול המראה. במחשבה שנייה, ליקקה את אצבעותיה וכך, כשהן רטובות וחלקלקות מרוק המשיכו האצבעות להסתובב במעגלים קטנים והולכים סביב פטמותיה הקטנות והוורודות. היא חשה זרמים חשמליים מענגים שחלפו לפתע בגופה, מהישבן אל העורף וחוזר חלילה. היא העבירה באיטיות את ידה הימנית במורד בטנה, רפרפה על שער ערוותה והוסיפה תנועות אגן נמרצות קדימה ואחורה. היא הרגישה את פעימות ליבה הולמות ברקותיה וחשה סחרחורת מוזרה. גם יכולת הראייה שלה נפגמה משמעותית, ודמותה העירומה שבמראה החלה להיטשטש ולאבד יציבות, כאילו משקל גופה הפך קל יותר ללא שום הסבר פיזיקאלי הגיוני. אצבעות ידה השמאלית, שהחליקו במורד בטנה, עיסו באיטיות את החריץ הצר שמעל חיבור רגליה והיא חשה כמו מכל ענק המתמלא בחומר נוזלי כלשהו העולה על גדותיו ועוד רגע יאבד את שיווי המשקל, יתהפך ויישפך החוצה.

היא הפסיקה את הפעולה בבת-אחת, מופתעת מיכולתה לגרום לעצמה ריגוש כה עוצמתי. זו היתה הפעם הראשונה בחייה שחוותה תחושה פנימית של אובדן שליטה על גופה. בשארית האנרגיה שנותרה בה, גררה את עצמה אל הספה הגדולה ונשכבה על גבה בפישוק רגליים, מתנשפת בכבדות ונועצת מבטה בנקודה כהה בתקרה. היא ניסתה לדמיין לעצמה זוג ידיים גבריות זרות ומחוספסות מלטפות אותה עכשיו בכל גופה, ואצבעותיה הארוכות התעוררו שוב לחיים והחלו ללטף את העור החלק שסביב ערוותה, חודרות באיטיות לתוך גופה וגורמות ללחץ הדם ולדופק לנסוק לערכים גבוהים שהאיצו את נשימתה עד שחשה מחנק בגרונה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.