החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אני שלי

מאת:
הוצאה: | 2012 | 150 עמ'
קטגוריות: 20-0 שח, סיפורת עברית
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

"השעה הייתה כבר אחרי עשר בלילה. הרכבת עשתה דרכה צפונה מעוד יום מתיש של לימודים ואימונים בעיר הגדולה. בלי לחשוב פעמיים נשכבתי לי במעבר בין שתי שורות הספסלים בקרון הממוזג. העפעפיים החלו לצנוח, גוררים איתם את ההכרה ההולכת ומתערפלת. הייתי אדישה לחלוטין לתנועת האנשים העוברים מעל לראשי ומצדדיי…" כך מתחיל סיפורה של שלי, כלבה חכמה ואינטליגנטית במיוחד, המצליחה לשבור את מחסום השפה עמנו, בני האדם, ומביאה את סיפור חייה מנקודת הראות של כלבת רחוב שמצאה דרכה ללהקת הכלבות של יוסי ויחד איתן, מגלה את עולם הכלבים ויחסי הגומלין המיוחדים ביניהם. הסיפור מכניס את הקוראים לנבכי נפשו של הכלב בניסיון להבינו טוב יותר ולהתאים את התנהגותם אליו בהתאם. בעת ובעונה אחת מציב הספר מראה מולנו כחברה אנושית כפי שהיא משתקפת מבעד לעיניו של ידידו הטוב ביותר של האדם.

מקט: 4-128-41
מסת"ב: 9789657506127
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סיפור חייה של כלבה נבונה במיוחד, והחברה האנושית כפי שנשקפת מנקודת מבטה.

איך בעצם הכול התחיל? – השעה הייתה כבר אחרי עשר בלילה. הרכבת עשתה דרכה חזרה צפונה מעוד יום מתיש של לימודים ואימונים בעיר הגדולה. בלי לחשוב פעמיים נשכבתי לי במעבר בין שתי שורות הספסלים בקרון הממוזג. העפעפיים החלו לצנוח, גוררים איתם את ההכרה ההולכת ומתערפלת. הייתי אדישה לחלוטין לתנועת האנשים העוברים מעל לראשי ומצדדיי. חלקם עברו ללא התייחסות כלל, חלקם שלחו מבט זועף לעבר יוסי, כאילו מאשימים אותו ב"מכשול" המונח לרגליהם, וחלקם הידסו בחשש שמא בעוד שנייה אתעורר פתאום ואנעץ בהם שיניים אימתניות.

ניסיוני כבר לימד אותי להכיר את ידידנו הטוב ביותר ונוכחתי לגלות שממש כמו אצלנו, לכל אחד מכם אופי משלו ודרך משלו להגיב כלפינו, לא תמיד ביחס הגיוני למראינו, גודלנו או ההתנהגות אותה אנו מפגינים. הבטתי לכיוונו של יוסי ובהכירי את אופיו ידעתי כי ברגעים מעין אלה הוא נוהג לשדר אדישות מסוימת לתגובות האנשים וכך, ללא תשומת לב נוספת לעניין, הנחתי לעצמי לשקוע לתוך ערפל התת-מודע ולהתעלם לחלוטין מהמתרחש סביבי. משם הייתה הדרך קצרה לצניחה אל מחוזות החלום בהם שבה רכבת חיי ולקחה אותי למסע בתחנות ובאירועים המרכזיים שעיצבו את סיפור חיי…

הכול החל כאשר אימי הצעירה וחסרת הניסיון החליטה יום בהיר אחד שבגיל שלושה חודשים אחיי, אחיותיי ואני מסוגלים לדאוג לעצמנו לבד וכך, פשוט קמה ועזבה, משאירה מאחוריה חבורה מפוחדת וצווחנית להתמודד עם העולם מלא האתגרים שבחוץ. הריונה של אימנו לא היה מתוכנן או רצוי ונדמה היה כי בו ברגע שנולדנו, נידונו להיכנס לסטטיסטיקה האכזרית של בני בלי-בית.

ההתחלה הייתה דווקא מבטיחה, את אבינו, אמנם, לא פגשנו מעולם והשמועה אומרת שהוא היה מעין עובר אורח אשר נקלע למקום הנכון בזמן הנכון, אותו פרק זמן מאד מסוים שבו אימא מרשה לעצמה להתמסר ליצר הטבעי הבלתי מוסבר הגורם לה למשוך אליה את כל הזכרים שבסביבה למשך תקופה ספציפית וקצרה. אלה, מצידם, אכן נוטים להתקבץ ולכרכר סביבה ומוכנים אף להסתכן בקרבות אלימים ביניהם על מנת להיות המאושרים שיזכו ליהנות מחסדיה.

חודשי חיינו הראשונים עברו עלינו בנעימים. למרות שבשבועיים-שלושה הראשונים לא ממש ראינו זה את זה ואת אמנו, הרי שמצאנו חום ונחמה אחד בגופו של השני וכולנו בגופה של אימא שדאגה לכל צרכינו שהסתכמו אז בחלב חמים ומזין, מישהו שינקה לנו את הדברים המוזרים שיצאו לנו ללא שליטה מחורים מוזרים לא פחות ובעיקר, כרית פרווה נעימה וחמימה להניח עליה את הראש על מנת לשקוע בפעולה העיקרית בה עסקנו באותה תקופה ונשארה חביבה מאוד על בני מיני בכל גיל – השינה. שינה עמוקה ונטולת דאגות. בניגוד למנהגכם להשתמש במיני מכשירים קטנים ומצפצפים שתפקידם להעירכם באמצע החלום לעוד יום של מרוץ מטורף אחרי הכסף והחומר, אצלנו הדבר הקטן והמצפצף, או נכון יותר המקרקר היחיד אשר גרם לנו להתעורר היה לא אחר מאשר קיבתנו הקטנה שזאת הייתה הדרך המעצבנת שלה לאותת כי הגיע הזמן למלאה מחדש רק כדי שיהיה נוח ונעים יותר לחזור ולישון על בטן מלאה.

כך חלפו להם שבועות חיינו הראשונים בהם עברנו אירועים חשובים ומעניינים אשר חישלו אותנו לקראת העתיד הצפוי לנו. תחילה נפתחו עינינו לעולם הגדול והמטושטש. כל אחד בתורו פקח עיניים בפעם הראשונה אל העולם והרגיש כאילו זה עתה נולד בפעם השנייה. פקיחת העיניים זכורה לי כחוויה מעצבת ומרגשת כאחד. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת ומוחי הקטן החל שולח איתותי התעוררות ליתר אברי גופי. תחילה החלו רגליי לזוז ולהימתח, מלוות במתיחת צוואר חזקה לאחור, ולאחריהן ניעור מהיר של כל הגוף, כאילו להשיל מעליי את שאריות השינה. כדבר שבשגרה התכוננתי לפלס דרכי לכיוון אימי שרבצה בקרבת מקום כדי להתחבר לאחד מ"כפתורי" האוכל שהיו מוצמדים בשתי שורות ישרות להפליא לפלג גופה התחתון. עד לאותו הבוקר הייתי משתמשת בעיקר באַפִּי כדי לנווט בעזרתו את דרכי ונעזרת גם בחום גופה של אימי כמקור החום אליו עליי להגיע. לא פעם, בעודי עושה דרכי לעבר ארוחתי המיוחלת, גיליתי שהקרקע עליה צעדתי לא הייתה חלקה כלל ואף השמיעה לעיתים צווחות כאב שעה שעברתי בה בדרכי. העובדה שלתווי השטח הנעים והרך עליו דרכתי היו קווי דמיון כה רבים לצורת גופי כמו גם העובדה שלא פעם התעוררתי כשמישהו השתמש בי כמשטח צעידה גרמה לי לחשוד שאולי לא הייתה זו ממש קרקע מוצקה עליה צעדתי כל אותם ימים.

אך באותו הבוקר, עוד בטרם התחלתי לגשש דרכי אל אימי, חרך קטן של אור הפציע בחושך המוחלט וערך לי, לראשונה, הכרה עם עולם ומלואו. תחילה נגלו לעיניי, שנפקחו אך כדי מחציתן מסונוורות מהאור הפתאומי, צלליות מטושטשות, אך ככל שחלפו השעות הלכה והתחדדה התמונה ואת הטשטוש של הבוקר החליפה, עד שעת צהריים, תמונה ברורה וחלקה שנשקפה מבעד לזוג "המצלמות" הקבוע בקדמת ראשי ואשר בהן, מסיבה לא ברורה, לא נעשה שימוש עד אותו יום. פקיחת העיניים לוותה בעליה מיידית בביטחון העצמי ובסקרנות, ובניגוד לכמה מאחיי אשר נראו המומים ומבולבלים ממה שרואות עיניהם, אני הרגשתי מיד שנפלה לידי הזדמנות נהדרת להסתובב ולחקור טוב יותר את סביבתי, כעת כשאוכל לנווט את דרכי מבעד לשתי עיניים קטנות אך מועילות לאין ערוך. כך מצאתי את עצמי מידי יום ביומו משכימה בבוקר היישר לארוחה מזינה ועתירת אנרגיה שתמיד חיכתה לי ולא הכזיבה ומשם, מפליגה בחדוות הרפתקנות וסקרנות אין קץ לעוד יום של גילוי מסעיר ומרגש של העולם הגדול שהיה אז, אני יכולה להישבע, בצורת שדה תירס גדול המשיק לביתנו ואשר גבעוליו, כאילו כדי להרגיז, דאגו תמיד לצמוח ולגבוה ככל שגדלנו אנחנו, והתעקשו שלא לתת לנו אף פעם את העונג להשקיף מעליהם אל העולם הגדול שמעברם.

לאחר נדידה ארוכה ומתישה לצורך גילוי עולם חדש ולא נודע שארכה כחצי שעה והתפרסה על פני, פחות או יותר, עשרה עד חמישה עשר מטרים חזרתי כושלת, מותשת ומורעבת אך עטורת ניצחון ותהילה לחיק אחיי ואימי שכבר חיכתה לי עם הארוחה המיוחלת הבאה המוכנה באותם "כפתורים" המאיימים להתפקע בתחתית ביטנה השופעת.

ככל שחלפו הימים, רגליי הקטנות הלכו והתחזקו ויכלו לשאת את משקל גופי ביתר קלות. תנועתי נהפכה קלילה ומהירה והחליפה את ההילוך המתנדנד והעומד לקרוס של שבועות חיי הראשונים. הסקרנות הלכה וגברה והצורך בשינה הלך וקטן, עובדה שהשאירה לאחיי ולי הרבה יותר זמן פנוי אותו בילינו בטיולים בסביבה אשר נראתה כבר פחות מאיימת או במשחקים של שליטה וכוח, אחד נגד השני, דבר אשר גרם לכל אחד להעריך את כוחו ביחס לאחיו ולבסס בהתאם את מעמדו במשפחה. ככל שחלף הזמן התפתחו לכל אחד מאיתנו סיכות דקות ודוקרות עד מאוד בפיו, דבר שגרם לכך שהמשחקים נעשו לפעמים כרוכים בכאב, אותה תחושה לא נעימה אותה חשתי לראשונה שעה שאחי הגדול והחזק מכולנו בחר בי לשמש עבורו כאובייקט ניסוי ללסתותיו הצומחות. צווחת כאב חדה נפלטה מפי שעה שחשתי את שיניו ננעצות בבשרי, "מה עשיתי לך?" פניתי אליו ושאלתי. אחי, שהופתע גם הוא מעוצמת הנשיכה שהצליח לספק ועוד יותר מתגובתי, נראה המום ומבולבל ועוד בטרם הספיק להגיב נעצתי באחוריו את שיניי ומיהרתי, כמו כל אחות קטנה, להימלט לחיקה החם של אימי. אימנו, שניחנה באינסטינקט בריא, ידעה תמיד מתי לאפשר לנו להמשיך במריבות המדומות שלנו ולסייע לנו אגב כך לפתח קישורים חברתיים חשובים ביותר לעתידנו ולבסס לכל אחד מאיתנו את מעמדו במשפחה, אך בו בזמן היא ידעה תמיד מתי להפסיק את הפרועים שבינינו כשהגזימו בנשיכות באוזניים, באף או בחבל המוזר שחובר לנו מעל הטוסיק.

ואז, יום אחד זה קרה. אמנו, שהייתה עוזבת אותנו לפרקי זמן שהלכו והתארכו ככל שהלכנו אנו וגדלנו, עזבה אותנו בוקר אחד ובוששה לחזור. תחילה האמנו כי משהו מעכב אותה וסביר כי תחזור לבסוף אך ככל שנקפו השעות והיא לא שבה, החלה מחלחלת למוחנו ההכרה כי אולי לא נראה אותה שוב. בתחילה ישבנו כולנו יחד, מוצאים נחמה זה בזה. חלקנו יללו יללות פחד וגעגוע ואחרים סתם נראו מבולבלים ומודאגים מהעתיד הצפוי לנו. כשהרעב החל להציק וחדרה ההכרה שלא ניתן יהיה עוד לשבת כך ללא מעש, הובילנו יצר ההישרדות המפורסם שלנו להתפזר אט-אט, כל אחד לדרכו. תחילה היו אלו הסקרנים והאמיצים יותר שבינינו ואני בראשם שעזבו בצער ובכאב את אחיהם.

יצאתי מביתנו המאולתר שהיה בסך הכול כוך של עשבים יבשים שאימי רמסה במיומנות ושמתי פעמיי לכיוון השדה הגדול. לאחר מטרים בודדים של הליכה, סבתי על עקבותיי והעפתי מבט אחרון באחיי שישבו, נפחדים, כגוש פרווה גדול אחד והתבוננו בי מתרחקת. ליבי נצבט בתוכי ותהיתי האם אזכה עוד לראותם או שמא זוהי פרידה לתמיד. לאחר שניות מספר של מבט, אולי אחרון, על משפחתי שב האינסטינקט הבסיסי והשתלט עליי, נושא את רגליי הקטנות אל השדה האין סופי במטרה לחפש את עתידי הבלתי נודע. שעות רבות צעדתי באותו יום מבלי לדעת לאן, כשרק האינסטינקט החייתי מוביל אותי במרחבים של אדמת שדות ועצים המסודרים בשורות מופתיות, נחל מים זורם, שבילים רבים ודרכים לא מוכרות.

לקראת ערב, מותשת מיום שלם ללא אוכל ושתייה, מצאתי מקום בקצה חלקה חקלאית בו התנקזו צינורות רבים בגדלים שונים, שנראה כי היו האחראים על אספקת מים שוטפת לעצים ולשדות מסביב. לפתע נחו עיניי על סדק דק שנבקע באחד מצינורות הברזל הגדולים ואשר ממנו טפטפו מים ונקוו לשלולית נאה מתחתיו. שמחתי ומיהרתי לקפוץ על ההזדמנות להרוות את צימאוני. כששבו אליי כוחותיי במעט, הבטתי סביבי ובחנתי את האזור. המקום בו עמדתי היה שטח מלבני קטן יצוק בטון עבה ונראה קריר ונוח יותר לרביצה מאשר אדמת השדות החרושה ומלאת רגבי האדמה בה צעדתי כל היום. גם שלולית המים היוותה שיקול חשוב נוסף בהחלטה שהתגבשה בראשי להעביר כאן את הלילה ומחר, עם אור ראשון, להמשיך במסעי. נשכבתי בקצה יציקת הבטון הקטנה במקום אשר נראה כמוגן ושקט ועל אף שהרעב הציק לי, החלו עיניי הקטנות אט-אט להיסגר עד אשר שקעתי בשינה עמוקה, לא מודעת כלל ליום המחר העומד בפתח ומביא איתו עתיד חדש…

  1. :

    כבר בפרק הראשון אפשר להתרשם מיכולות הכתיבה. הרעיון, מונולוג של כלב, מלהיב (גם אם אינו מקורי), הסיפור זורם ויוצר הזדהות מיידית עם הדמות ועניין בהתרחשויות, הלשון משלבת רהיטות טבעית וצנועה יחד עם פשטות בלתי מתיימרת, ההומור מעודן ואינו מאולץ. אם זה ספר ביכורים, הוא כנראה מבשר המשכים. תודה!

  2. :

    אני קונה את הספר הזה זה ספר נפלא

הוסיפו תגובה